פצעי אוהב 🔗
“ימים ולילות”, ספור בארבעה ספרים מאת נתן ביסטריצקי,
ירושלים, תרפ"ו הוצאת “המדפיס”.
זכה ספר זה לקבלת פנים משונה קצת בספרותנו, לא עברו עליו בשתיקה, כרגיל, אלא פגשוהו מצד אחד – בבקורת זעומה ומבטלת, מלאה ארס הורס, המכילה בכל זאת הרבה אמת שביסוד והמובנה על כל פנים ומצד שני – גמר על הספר את ההלל הגדול סופר פיקח וחריף אחד, שהיה רחוק בכל זאת מאד מאד מן האמת. והדבר אינו מובן כלל וכלל, ועל כגון זה יאָמר – באהבתו הרג איש.
אולם אפשרות זו של שני קצוות כאלה מחיבת את כל מוקיר ספרות וסופרים לעיון, אף כי העיון ב“ימים ולילות” סמכן ממש את עיני המעיין, מפני הדפוס והסידור הגרועים, המתנגדים לחוקי שמירת הבריאות של העינים. רבים מוכרחים להפסיק את קריאתם ולותר על העונג המקווה.
כי מכאיבה היא הקריאה ב“ימים ולילות” ולא רק לעיני הבשר. גם את הנפש תיגע, אע"פ ואולי דוקא משום – שהמחבר השתדל בכל כוחות כשרונו להנעים וליפות את יצירתו. וכל מה שהמחבר מרבה להתלהב מדבריו עצמו, כן תגדל אצלנו ההתקררות אליהם. הוא, כפי הנראה, חושב את אש הפּתוס שלו לאש ממש, אבל הקורא רואה בה רק אורת־שעשועים. ואש קרה היא תמיד גם עקרה. אף בידי בעל כשרון.
לכאורה, חשובות הן מאד השאלות, שבהן נוגע ביסטריצקי בספרו. ופנת החיים, שאותה בא ביסטריצקי להאיר, ודאי ובודאי חשובה היא. הקבוצה ופקעת חייה המסובכה – בלב מי מן החרדים לבנין הארץ ולבנין האדם והעם החדש לא הכתה גלים של ספקות ובעיות בלתי נפתרות? ואם נמצא איש שנגש כבר עתה לחדור לתוך סבך זה ולהאירו לנו ע"י פנסו, פנס האמנות, הלא צריכים היינו כולנו לאמר: תבוא עליו ברכה. אולם – לצערנו – אין ספרו של ביסטריצקי ראוי לברכה. במקום להוציא אותנו מן הסבך לאיזה משעול שהוא, הכניסנו לתוך סבך גדול מזה, המטיר עלינו מטר של מלים יפות ומצלצלות המחרישות את אזני הנפש, ופנסו, שתפקידו צריך, לכאורה, להאיר את החשכה, מזוגג בזגוגיות צבעונין שונות המבלבלות את הראיה ומתעות את הרוח, כמו בתוך איזה מעגל של אחיזת עינים.
ספור־לא־ספור יומן־לא־יומן – מהו הספר “ימים ולילות”?
לפי דעתי הוא – ודוי.
כי לא העדה ולא ארבעים הנפש, המתוארים בספר, חשובים לנו אצל ביסטריצקי, הם גם לא חשובים בשבילו. הוא הלא רק “אורח” אצלם, ועל מצבו זה של “אורח” הוא מכריז מאה פעמים ואחת, כמעט על כל דף, עד כי יש הרושם הברור, שביסטריצקי ירא מאד, שמא יתחשב גם שליחו הסופר בנימין בקהל “ארבעים הנפש”. ובכן זר הוא ביסטריצקי לסביבה המתוארת על ידו. את הזרות הזאת אנו רואים גם בעליל ע"פ ספור חייו של בנימין, התופס חלק הגון בספר, בלי שיהיה בו שום צורך הגיוני ונפשי להבנת שאר חלקי הספר. אבל יש בו בלי ספק צורך הגיוני ונפשי להבנת המחבר וחיבורו בכלל.
כי לא העדה חשובה ב“ימים ולילות”, אלא האחד. העדה גם איננה. אין אנו רואים אותה. ארבעים הנפש אין להן כל קשר אחת לרעותה. ואם פרצופים בודדים אחדים עלו יפה בידי ביסטריצקי, הנה תמונת העדה כולה יצאה מתחת ידו מטושטשת. לוא היתה היא עומדת במרכז מחשבתו הכמוסה של ביסטריצקי, כי אז היה מרכז בלי ספק את כל כוחותיו האמנותיים והיה יכול להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. כי כפי הנראה מקטעים בודדים, המפוזרים פה ושם, יש לו די יכולת אמנותית. אולם רצונו הוא בעוכריו. רצונו להיות אמן – מקלקל אצלו את רוב שורותיו.
נגד זה אין לך טוב לודוי מרצון. ואין זאת אומרת, כי הרצון צריך להיות גלוי וידוע לבעליו. ולו בא הספר “ימים ולילות” רק לשם תאור ה“סופר” בנימין, היה ראוי לתפוס בספרות הפרצופים שלנו מקום הגון.
כי מיום שהתחילו רבים מבני ישראל לזלזל בודוי לפני המיתה, התחילו להרבות בודויים בעודם במיטב חייהם. וספרותנו החדשה תעיד, רובה וטובה – ודויים.
ובזה מענין החלק מן הספר המוקדש ל“סופר בנימין”. אגב, ביסטריצקי חלק מתכונותיו אף לאחדים מבני העדה.
וסימנו העיקרי הלא הוא: הנרקיסמוס. היינו – מצב ההתאהבות בעצמו, ההתפנקות, ההסתלסלות, ההתגנדרות.
מי שאלה לו, אינו יכול בשום אופן להיות חבר לאיזו כת או לעדה.
הוא נשאר תמיד “סופר”, “אורח”. אולם ספוריהם של אורחים אינם ראויים לעולם לאמונה. דבריו של אורח, ספוריו וחות דעתו הם תמיד רחוקים מאד מן האמת. או שהם מתפעלים עד כדי רקוד־עגלים וחנפים עד לגועל, או שהם מבטלים עד כדי להיות עצמם בטלים ומבוטלים. ומתאר אני לעצמי את הרושם, שספר זה יכול לעשות על הנפשות הפועלות באמת בקבוצות ובקבוצים, במושבים ובישובים השונים. חבריהם השונים של אותם ארבעים הנפש, – שלתוך ענוייהם ושמחותיהם, לבטיהם וחבוטיהם חפץ ביסטריצקי לחדור – בודאי ירגישו בשעת קריאת הספר מעין אותן ההרגשות, שהרגשנו אנחנו יושבי המחפרות והמערות בחזיתות השונות של המלחמה, בשעת קריאה במאמרים ובספרים השונים, שנכתבו עלינו ועל חיינו ע"י סופרים “אורחים” שונים.
וידע נא ביסטריצקי:
אותה הרואיזציה, או נאמר בעברית, אותה האדרה של נפשות פשוטות ורגילות – עבר כבר זמנה. יצאו כבר מתקופת הרומנטיות בספרות, ומן הקלסיציסמוס המשקר ודאי התרחקנו, וסגנונו של הומירוס ביחס ל“גבורים” ספרותיים הנהו מגוחך בימינו. ובכן למה היא קומדיה זאת המשתרעת על העמודים ש“מ–ש”נ והמבצבצת בלי הרף כמעט בכל דף?
ישנם אנשים האוהבים לדבר על עניני חיים רגילים גבוהה־גבוהה. הם מגוחכים לפעמים קרובות. אבל ישנם אנשים האוהבים גם לחשוב על דברים פשוטים גבוהה־גבוהה. אלה יכולים להיות לפרקים אף מסוכנים. כי מרחיקים הם אותנו מן הענינים שברצונם היה לקרבנו אליהם. ע“פ ביסטריצקי יוצא כי ב”עדה" מדברים הרבה, ודוקא ברמזים ובסמלים, מכים בפעמון, מתרגשים, מתלהבים, אבל מתי עובדים? נפלא הדבר, שבכל ארבעת הספרים של הספור מעטים מאד מאד תאורי העבודה והלא העדה היא עדת עובדים.
אך אולי רצה ביסטריצקי להראות לנו את העדה בתור עדת צעירים שכורי מלים. כי קשה להאמין שביסטריצקי לא רצה לצחק ב“גבורו” אלכסנדר צורי, בדברו מתוך גרונו על הרעיון הנשגב והנפלא של “כבוש הנערה”.
היה זמן ובארץ ישראל התגלתה השאיפה לכבוש השמירה בארץ ולכבוש העבודה. מני אז שמענו על מאמצים רבים ושונים לכבוש המושבות, כבוש העבודה בעיר ועוד ועוד. כל מיני כבושים חשובים מצד ההתעוררות האנושית והלאומית בתוכנו. אבל הסיסמה החדשה על “כבוש הנערה” ע"פ ביסטריצקי־צורי – היא התעללות בלבטי הנפש של קבוצי הפועלים והעובדים בארץ. לשם תגלית זאת לא היה נחוץ כלל לעלות לארץ ולהתענות בה. אלה הם מעשים בכל יום, בכל ארץ ובכל סביבה, ורק בימי שפל איומים באיזו חברה הם נעשים לאידיאל של עדת גבורים כובשים מן המין היותר גרוע, היודעים לפעמים להשתמש גם במסתורין מזויף ובפּתוס משכר של ארצבשב (ברוסיה) ובליהר וסיעתו (בגרמניה).
איזה יחס יש לכל זה ולנוער? ואיזה יחס לארץ, הצריכה ועומדת להיות ארצנו?
ובכן – יותר משיש לו לספר “ימים ולילות” ערך חיובי בשביל הספרות, הוא חשוב בשביל כותבו. כי בו צעד ביסטריצקי צעדים ענקיים לקראת עתידו. ועתיד זה הוא אצלו בלי ספק בספרות היפה. בתור צעד ראשון (את נסיונותיו הקטנים והקודמים איני מביא בחשבון) יש בו בספר הרבה כשרון המעשה והרבה רצון. ולמרות פגימותיו האמנותיות, סבוכי הרצאתו ומותרותיה, ישנם בו הרבה תאורים יפים באמת, שמקומם באנתולוגיה ספרותית. להציע את הספר כמו שהוא לקורא קשה מאד, חוץ מסיבת המניעות הרעיוניות, גם מפני חיצוניותו האיומה.
לפנים בישראל היו כמה וכמה ספרים, שצורתם החיצונית התאימה כה לפנימיותם עד שבאמת אפשר היה לחשוב, כי תכנם וצורתם ירדו כרוכים לעולם.
זה כמה לא פגשתי ספרים כאלה. איזה פלוג נורא בא בין הצורה והתוכן ברוב הספרים המופיעים אצלנו. והנה אחד הספרים המעטים בימינו, שצורתו מתאימה לתכנו הוא ספרו של ביסטריצקי, שנדפס בדפוס “המדפיס”.
נראה הדבר, כאילו נוצרו האותיות של “המדפיס” רק בשביל “ימים ולילות”. אותה התגנדרות והתיפות ריקה, במקום הפשטות והתמימות הדרושה ע"פ ההגיון הפנימי של תוכן הספר, אותה אחיזת עינים במקום הארת העינים, אותה סחרחורת הראש מסיבת הבנין והסדור הלקויים – כל אלה אמורים גם באותיות ובסדורן, כמו בפרקים ובספרים של “הספור”.
כי אם מצאתי בתוכן כמה וכמה מעלות טובות וכמה מקומות שענגוני וענינו אותי, הנה מוכרח אני להודות, כי האותיות של המדפיס, שאין דומה להן לכעור ולבלבול הראיה, עינו אותי. המשתמש באותיות כאלו מעוור עיניהם של בני ישראל.
ואת ביסטריצקי ואת “המדפיס”, שכוונותיהם בודאי לא היו רעות, הסליחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.