סמטאות 🔗
רומן. הוצאת “תומר”. תל־אביב, תרפ"ט.
אלישבע בפרוזה היא פרוזאית מאד ברומן שלה, כמו בספוריה, אין שירה, לא בתוכן ולא בצורה עם כל הרוך העדין המבצבץ פה ושם. מצד השטח, בעצם הכתיבה, כמעט שאין מרגישים את יד האשה. פשטות שפה עד כדי עירום, נזירות מכל עדי, אף אם הוא משמש ללבוש, לכל היותר חלוק של בוקר או גלימת־בית – מציינים את אלישבע המספרת. אכן זוהי פרוזה שבפרוזה! גם בזה היא נבדלת מרוב בנות מינה אצל אומות העולם. אף העממיות שבהן, כמו גרציה דלדה האיטלקית ואונסטס הנורבגית, שקבלו את פרס נובל בשעתן, יוצאות בספרות בשמלות־נשף, אמנם בלי שובל וגלי קמטים, אבל על־פי גזרה ואפנה הנהוגה ב“חברה”. ואילו אלישבע מתהלכת בספרותנו, המסולסלת במקצת, בתוניקה חלקה, אפורה ואטומה. איני בא להחליט, אם טוב הדבר או רע, אולם לציין את העובדה כדאי, יש בזה משום קו נפשי, המשותף גם לשירתה של אלישבע במדה ידועה. אותה הלאות, העוברת לפעמים לרשלנות, ואותן הידים המורדות מתוך הכנעה ומעוט און.
מכאן נטיתה של אלישבע ל“סמטאות”, לצדי־דרכים. כל הויתה היא הוית צדי־דרכים. לא היוצא־דופן, לא הפורש מרשות־הרבים מפני בדלותו, אלא הלקוי בנטול והמתבודד מתוך דלותו הם המושכים אחריהם את לבה של אלישבע. לכאורה, מכניסה אותנו אלישבע ברומן שלה “סמטאות” לעולם החיים הטרופים של רוסיה המחודשת, אבל אין אנחנו מוצאים ברומן זה את החיים הרוסיים החדשים ולא את הטירוף שבהם. זהו רק השעמום הישן־נושן, שטשחוב היטיב לתארו. זוהי אותה תוגה, שמלאה את כל הספרות הרוסית עוד לפני היות מהפכה באותה ארץ. סביבה רקובה וזרה, חיי בטלה ושעמום של אינטליגנטים רוסים תלושים – מה לנו ולכל זה? מה תתן ומה תוסיף לנו הידיעה על חייהם של קלרה ואסתר, רבקה ונינה, נחום ודניאל, מיטרופנוב וקרבצוב, ועוד ועוד גבורות־לא־גבורות וגבורים־לא־גבורים בתיאור הקינוגרפי של אלישבע? ב“סמטאות” רבים הם העוברים ושבים – המחויבים אנחנו לדעת את כולם ידיעה קלה ורופפת זו, הניתנת לנו על־ידי אלישבע? הן בעיקר הדבר מספּרת אלישבע לנו, כלודמילה, הגבורה ה“ראשית” שב“סימטאות”, לדניאל, “סודות תפלים” מן הסביבה המשעממת של פנת־החיים חסרת־ענין אף לנתונים בה, ומה גם לנו, הרחוקים ממנה. ודוקא בזה יש אותו קו המיוחד לנשים, שתשעה קבים שיחה ניתנו להן. מעשה בפלוני גורר מעשה באלמוני. פנים אל פנים בשיחת טן־דו יש ואנו סולחים לה לאשה זו וזו את “סריגתה” בלשון. אבל לקרוא בספר שיחת־נשים חסרת רעיון מרכזי קשה מאד. ביחוד כשאין לשיחה זו החן הספרותי הדרוש לכל שיחה שבכתב. גם בספוריה של אלישבע, וביחוד ברומן שלה, מעיפת אותנו זו הקפיצה מענין לענין, זה הערבוב של הפרטי בכללי וחוסר זה של כל מרכז. רומן ביחוד, מן ההכרח שיהיה בו מרכז, עלילתי או רעיוני או ארכיטקטוני או איזה שהוא. ואם לא כן, הלא אין לדבר סוף. סחור־סחור לחיים הן אפשר להסתובב עד בלי די. ברומן של אלישבע עלינו לקרוא כמעט 400 עמודים, כדי להוודע, שנינה ברג נישאה סוף־סוף לאותו בחור, שעליו הודיעה כבר בעמוד מספר 22. ארבעים ושלשה פרקים ב“סמטאות”, ארבעים ושלש חוליות שאינן מטבעות לשרשרת. פה ושם יציצו פניה החוורים של לודמילה, שצריכה ויכולה היתה להיות מרכז ב“סמטאות”, אולם לא גרם מזלה. היא אשה חסרת גזע. דמה מזוג ומהול בלי שתהיה בו ליסוד האחד הכרעה כל־שהיא. אף להתגלות דרמתית אינה יכולה לשמש. ודניאל רויטר חיור כמוה. גם דמו עני בהימוגלובין. מה פלא, אם מסביב להם אנו רואים לבטים ויסורים הנמדדים במילימטר ובמיליגרם? ים עלילות בספר, ועלילה אין. ובזה אין כמעט כל התקדמות ב“סמטאות” כלפי ספוריה הקודמים של אלישבע, כמו “ימים ארוכים”, “מלכה לעברים”, “נרות של שבת” ועוד. בכולם היא מופיעה לפנינו כאשה עייפה ורשלנית, שסרקה את שערותיה ישר־ישר, חלק־חלק, מפני שאין לה כוח ורצון לעסוק בתלבשתה. אכן לפעמים יש חן מיוחד ברשלנות כזו! אבל בזמננו ובתנאי חיינו קשה ליהנות מ“אורות השקיעה” של אנשים חסרי און ועוז לחיים.
ליחידים אולי יש צורך נפשי כיום ביסורי הפרט הענוגים של המסון הצעיר או של הרמן בנג, אבל ב“נדודים, נסיונות והכזבות” מעין אלה של גבורי אלישבע, המסתובבים ב“סמטאות” בלי כל מטרה ובלי כל סבה, אין ענין רב אפילו ליחיד הרצוץ והשבור שבמחננו.
אלישבע הצליחה לתאר אותם ואת חייהם כאילו דרך אגב, מתוך תנועת רשול של השרוול בגלימת־הבוקר. בלי להראות לנו את הרוח החזקה הנושבת שם בארץ הצפון, הראתה לנו את המוץ הנישא ברוח זו. ומהרי־הגעש עצמם, שלרגליהם רוחשות הבריות הקטנות האלה, אנו שומעים רק הד קל, אמנם אחד ההדים המעטים שבספרות העברית.
קלוש ועמום הוא גם האור הנופל על חיי אחינו, האנוסים החדשים שברוסיה, ועל סבלות העם העברי שם, בנעוריו ובזקניו ב“עשיריו” ובענייו. אולם כל זה הן לא עלה במחשבתה של אלישבע.
לפעמים יש רושם, כי בכלל לא היה כאן סוף מעשה במחשבה תחילה. לתעות הלכה אלישבע ב“סמטאות” ומה שראתה בתעיות זכרונה מסרה לנו. ההשתתפות, ואף השותפות בגורל הדור, המורגשת פה ושם, אינה נמסרת לנו ואינה מכה גלים בדמנו. אכן אלישבע אינה יודעת סוד הכאת הגלים. אולי משום זה היא גם אינה שואפת להרתיח את דמנו. מי־מנוחות תאהב אף בקרבת הים הסוער. צעיף של חלום נוגה פרוש גם על תמונות ההוי שבספוריה. אך לשבחה המוחלט של אלישבע צריך לאמר, כי אהבת אמת רבה לה, ומשום זה אינה משתדלת לתקן את הצעיף הקרוע בהרבה מקומות. דרך הקרעים האלה אנו רואים, ביחוד ב“סמטאות”, את החיים כמות שהם, על כל כיעורם ונוולם. ב“מלכה לעברים” וב“אמת” עוד חרדה אלישבע חרדה גדולה לשלמות הצעיף.
ב“סמטאות” התחדד אצלה חוש הגשוש הגזעי, גם העיון בסוד “ההתמזגות” הנפשית והדמית. הבלטת בעיה זו על־ידי אלישבע וההתחבטות בה מענינת מאד, ביחוד בימינו. כשנתרבו ברוסיה נשואי־תערובת. לא רק אבדת הנפשות בשבילנו מכאיבה, אלא גם אבדן הנפשות כשהן לעצמן אינו צריך לתת מנוחה. אף מחוץ לשאלה הלאומית הפרטית רבת תעלומות ולבטים היא השאלה: היש תמיסה לנפש? הדומה היא לתערובת פיסית או לתרכובת כימית? ודם בדם כי יגע, איזה מן החמרים לחיים ואיזהו למות? לאור החקירות המדעיות החדשות על “קבוצת הדם” ו“נסיונות הדם” מתחוורות כמה וכמה תופעות ביאולוגיות ונפשיות של משיכות ודחפים בחיי הפרטים, והגישה האמנותית לבעיה זו של הגירת נפשות מתחום לתחום ראויה להכרה מיוחדת. ואף כי לא עלה בידי אלישבע להראות דרכי פתרון לסבכים אלה, בכל זאת חשוב עצם הנסיון לחדור לעולם מופלא זה, הרווה לפעמים כה קרובות דם ודמעות, והנותן לפרקים גם אושר וגאולה ליחיד.
שאלה זו אינה כבר ענין של סמטאות צרות, ואולי היא היא שתוציא את אלישבע העייפה והחרישית לפרשת־דרכים רחבה ומזהירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.