רקע
דוד אריה פרידמן
ספיחי גנסיניות בביצת־רוסיה

לפני מכתב מאת אח צעיר היושב אל עקרבים באחת הפנות הנדחות והמודחות באותם מרחבי האימים הנקראים “ססס”ר“. כותב המכתב הניתן בזה הוא כעת בן י”ט, זאת אומרת שליום בו השלטון החדש לפינתו היה הכותב ילד בין ילדי העברים. מתוך מכתב זה, יליד השעות הטרופות שבחיי עמנו ברוסיה החדשה, מתבלט בבליטה יתרה שעור קומה רבת ענין של אחד מבני הדור הצעיר בארץ ההיא. ואם אני מוסר לדפוס את המלים הפרטיות האלו שבאו לידי במקרה, אין אני עושה זאת מפני הרמזים על המצב הריאלי של אחינו באותה ארץ, אלא ביחוד משום שהצד הספרותי־תרבותי של מכתב בן הי"ט נראה לי כראוי לשימת לב רבה.


לפנינו ראשית כל סגנון גנסיני אפייני, אף על פי שאני מסופק מאד, אם היו לפני כותב המכתב כתבי גנסין. בתשבץ נפלא זה של מרגניתות קדושות ועתיקות מספרי הקבלה והיראה וצרופי הזוהר החדשים מביאליק, יחד עם הגניחות, הקפיצות וההפסקות רבות הרמז הטפוסית כה לטיפוסים הגנסיניים – בערבוביה תוססת זו של זמן צעיר יש איזה חן מיוחד המעיד גם על החיוניות הבלתי מסופקת של מבנה הנפש הגנסינית ועל תפיסתה המוצלחת בידי שליחה ויוצרה הספרותי, הוא אורי ניסן ז"ל עצמו, שלא כדעת אחד השוקלים במאזני הספרות הרשמית.


אין גם ספק שהמכתב מעיד על ברקי סגנון וכשרון ספרותי, אף כי השורות האלו הן הראשונות שהגיעו לעיני. אולם, כאמור, לא הצד הפרטי של הדברים ולא הרמזים של חיי הכלל שבהם ענינו אותי ברגע מסרי את המכתב לדפוס. דמות דיוקנו של גנסין היקר כה ללב בשעות התבודדותו היא שנצנצה לפני ולה חפצתי להציב בזה ציון:

והנה המכתב ככתבו וכלשונו בהשמטות קטנות בענינים פרטיים:

“– – – בכן – הנני מתחיל מההווה דידי, כלומר מההווה שעתיד להיות… כי גלוי וידוע לפני “מי שאמר והיה העולם” שלעת עתה בודאי אין ממשות והווה בחיים ליהודי רוסיה, והדבר מוטל בספק גדול, אם גם יהיה באיזה זמן שיהיה… וכמו שמראה הילוך החיים, וכמו שמרגישים בחוש כל רמ”ח אברינו הדלים (“דלים” – תרתי משמע: דלים מחיים ודלים ממצוות…) וכפי שנראה יוצא מדרך הטבע (ואנן אניסא לא קא סמכינן כידוע ליודעי ח"ן) – הנה מתמוטטים וטובעים לתהום אין סוף כל היסודות הקדומים שנשמה מהם – אם גם בדוחק גדול – הנפש בת האלים, ומתמזמזים וגוועים – מאפס אור ואויר – בלי חמלה ורחמנות כל רוחות התחיה, כל רסיסי המתיקות שרוו וערו לפעמים את הנשמה הכמהה, את הכליות הכווצות, ועכשיו כל אלו המרגניתות, כל הני “בוטיטי דנהורא” שהפיחו בלב היהודי – במפוחם המולהב – איזה רגש חם, איזו רעננות מנעימה, תעה כל זה, כל זה ירד לטמיון אין חקר, צלל ברקק סרוח, עד שנתטמטמו כל הלבבות הדוויים, עד שנתטאטאו כל קוי הנפש, ואי אפשר גם לקוות לתקומת היהדות שברוסיה באיזה “קץ הימין” שיהיה, ואי אפשר גם לחשוב ע“ד המלטת המעונים האומללים מרשתי ה”סטרא אחרא" שהתפשטה בזדונה לממשלת בלי גבול, שהשיאה את גאותה למרומי־עבי־דם… ורוסיה זו אשר כחצי יובל שנה מקודם היתה ראש המדברים של העם העברי והיתה “מאסקוליסטיכי דאורייתא” של נושאי דגל התורה (תורה – במובן האורתודוכסי), אשר בה היו מקננים זיוי השכינה המחוצה ואשר בה היו שרויים פירורים – לכה"פ – של אלקות… הנה עתה נפל זה ההילל־בן־שחר וירדה פלאים שבעים ושבע מעלות אחורנית, הנה עתה נשקעו כל הנ' שערי טומאה מבלי השאר אפילו אור פטיט, מבלי שבק אפילו “לאחוריים דקדושה”…

ועכשיו כשנתגברו הרדיפות, והתחילו למצוץ גם את הדמא קלישתא שנשארו – כמו שאומרים – תחת הצפרנים, עכשיו כשתוקפים ועוללים גם את יחידי הסגולה, את שרידי הפליטה שלוחשת עדיין אצלם גחלת האהבה, שנשמתם עדיין בבחינת “נים ולא נים ולא תיר”…. עכשיו כשהכריזו מלחמה אנושה עם כלליות הרליגיון, עם כל מי שרוחש לבו איזה עונג רוחני, איזו דביקות לאומית, ופוערים את פיהם לבלוע מבלי ידעו שובע, מבלי יאמרו די, כעלוקה זו שאינה מפסקת מלצעוק הב הב!… ובעדנא רתחא זו הם כופים את המטרופוליטים וגם את הרבנים שיודו על דבר שלא היה ולא נברא: על “הטוב” המזומן, ועל ה“חפשיות” שבאדם, ועל הסוציאליזם המשיחי… ועל ה… בקיצור: על עורבא שפרח, ועל מילי בעלמא, ועל בדויים באנליים שלא הרתה אותם ההיסטוריה הארוכה מימות מתושלח ועד היום הזה. והנפשות הנגודות, הגופים הפצועים פולחים – נעבאַך – לצלמא בעל כרחם דידהו, וכופפים את ראשיהם המנופצים על המזבח האדום מדם, על האשפוט שבוער כתפתה. ואחר כך הני בני ה“חוצפא יסגי” בעצמם, הני ברי ה“פרס והעזניה” משפשפין את ידיהם המגואלות בדם לבות העלובים, ומדיחים אותן היטב מספלי דמעות רותחות שזלגו מחורי העינים של המועקים, ובאים ומתפארים לפני הוד כבוד הדז’נטלמן מיסטר הנדרסון, ומראים לו פנים של חבה: “הבט נא מיניסטר מכובד! הידים – שלנו – ידי אריסטוקרט גמור עם כל תויהם, צחורות ולבנות כעמר נקי, והעינים מזהירות כלפידי אוד… אלא מאי? שם… מאחורי הפרגוד! כלומר שם ברוסיה נשמעות אנחות גוססות השוברות את כל גופו של אדם, צעקות מעונים הבוקעות את לב השמים. חתיכות ה”ראויות להתכבד" שמתבוססות בדמן, ראשים הפורחים באויר… אבל מה בכך, אט! “קטנות”! אין בכך כלום! דמא חורא! ראשית דכדי, שאינם שוים אפילו שוה פרוטה!… "

וכשאנו רואים בכל רגע את הגזירות המתחדשות, את הטרוניות שבין בעקיפין על כל מי שיש לו מהניצוץ הישן, על כל מי שנתקעה בקרבו גץ־יה מקדם קדמתה, ואני יוצא החוצה – והנה השמש הבהירה פולסת – בעד כל השבעה רקיעים – את שבילי נהרה, וחובקת את האדמה הרטובה מדמעות והי, ופורשת את כנפי זהבה בשפע אור על השחת המקברת דמי אנשים חיים, וזורה לריק ולהבל את צנורי הנגוהות – אז ברגע זה מזדעזעים בי כל ההרגשות הגנוזות ומתפלצים כל עורקי הלב, ותאב הייתי אז לאחה את כל האנקות הכבדות, את כל המרורות שמתפרצים מהיהודים כפופי הקומה – לקינה אחת ארוכה ועמוקה כשאול, לאַחד את כל הדמעות הסולדות שנשרו מחכלילי העינים – לדמעת עד מפחדת לב, ולשפוך את כל זה על “ראש כתם פּז” של הקב"ה, ולירוק את כל ים התרעלה על “קצוות תלתליו הסדורות”, כביכול, ואז ידע־נא ידוע מאריה דעלמא שאין להתעמר ולחשוב כולא ואפס גמור את ברואי החלד, וידע־נא ידוע שבשעה שמעשי ידיו טובעים ברפש אין חקר, במי מדמנה, בשעתא קשיא זו אין מדת הדין נוחה להוציא את החמה מנרתיקה ולהשתעשע בה כרביא דלא חכים… ויקוב הדין את ההר!….

– – – כותב אתה שהתחלת לעסוק בדבר רשיון עליה (סרטיפיקט) בשבילי. יישר כוחך אחי! כוונת את השעה! כי מפה מוכרחים אנו להמלט כל עוד שהנפש קשורה – למצער – בכף, כי כפו עלינו את “הגיהנם” כגיגית: אם נקבל את הרע מוטב, ואם לאו… אח! אל יפתח אדם פיו לשטן. ומובן מאליו ה“אם לאו” שלהם. ומחויב כל אדם באשר הוא אדם להנצל מפה בלי איחור, ולא להביט על ימין ועל שמאל, ממש כבריחתו של לוט מסדום. ובאמת, אילו היינו נעשים – אחר ההתמהמהות – לנציב מלח – החרשנו, אבל קיישינן – וחששא אלימתא היא – שמא בעוד זמן מה נתהפך לקופה של שרצים… וזוהי הטרגדיה ואפשר גם המלודרמה שבחיים ההוויים…

חיו בטוב! והתפללו – מעומקא דלבא – גם בעדינו, בעוד הנפשות העטופות, וכולי־האי ואולי יעתר לכם ה“מלך מלכיא”, אולי עוד פתוחים אצלכם שערי שמים, אולי מסורים עוד בידיכם מפתחות הבקשה, כי פה גדר בעדינו “סמאל” הרשע את נתיבות התפילה, וקיפל לתוך אזניו של הקב“ה את ספוגי הצמר, מבלי השמע לו אפילו הגה קל של ים היללות שיוצאים מהשפתים הבלות, וטח את עיניו, כביכול, בטיח תפל, מבלי ראה את מבול הדמעות ששוטפים ועוברים עד תועפות ראם…”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!