רקע
דוד אריה פרידמן
וסיבולד גארשין

 

“יומן ספרותי”    🔗

כ“ג אדר, תרע”ג.


במכתבי ששלחתי היום לאחי בא"י, היה כתוב בין יתר הדברים לאמר:

הנך שואל אותי, אח אהוב, על החדשות בספרותו של העם הסובב אותי במקום גלותי, – רק מעט יש לספר ופחות מזה המעט כדאי לספר. אך הנה אתה כותב לי על מראות ארצנו הנפלאים, על רחבי הארץ המכוסים פרחים אדומים כבמרבדי ארגמן. ודבריך אלה שנכתבו ברגש עמוק ובהתפעלות עצומה עוררו בי מחשבות שונות וחפץ לשתף אותך להן. חשבתי על אלפי הפרחים האדומים, ספוגי־הדמים, הצצים ועולם לרוב על לבנוניתם של שדות־השלג הרחבים הסובבים אותי בארץ הצפון, חשבתי על אלפי החללים מאחינו ומשאינם אחים לנו המכוסים בשלג העבה – ולנגד עיני עמדה דמות המשורר האומלל של “פרח האדום”, שזכרו עלה עתה על לב בני עמו.

ודאי אתה מבין כי אני מכוון להסופר הרוסי ווסיבולוד גרשין.

לפני ימים אחדים מלאו עשרים וחמש שנה מאז נפסקה באמצע שירת חייו העצובה ומאז מצאו להם מרגוע לבו הכואב ונפשו הרצוצה. בן שלושים ושלוש היה במותו ורק קובץ קטן של ציורים ואגדות השאיר אחריו. מעשים כבירים לא עשה, במלחמת החיים הקשה, כמו במלחמה של צבא־מולדתו שהיתה בימיו, השתתף רק בתור חייל פשוט, וגם בספרות עמו היה נשאר רק עובד פשוט, לולא אותו הזהר הנפשי, אשר בו יצטיינו רק יחידי העולם, אשר בגורלם נפל לכאב את מכאובי כלנו ולסבול את עון כולנו. זהר עליון זה שפוך גם על קומץ היצירות היפות, אשר חן להן ורוך לא יתואר – החן והרוך של ציצי אביב בודדים ורועדים בתוך קדרות הצפון הקשה. קולו של משורר זה לא זעזע אותנו בבטחונו ובצלצולו החזק, כי רך היה האיש ועצב טמיר קנן בלבבו כל הימים. אחד המשוררים מבני דורו אמר עליו: “לא ידעתי דבר בעולם, שיהיה יותר יפה ועגום מעיניך המזהירות וממצחך החיור”. – כי באור עיניו היה שחור הצער שבחיים וחריצי מצחו נתנו אותותם של פרכוסי הנשמה. ואם בני דורו אהבוהו כאשר לא אהבו את היותר גדולים שבסופרי רוסיה, ואם עוד עתה הקריאה בכתביו משרה עלינו תוגה חרישית עמוקה ומעירה בנו רגשי רחמים לעלובי החיים והרגשות אנושיות נעלות יחד עם ענג אסתטי מרובה, – הנה הסבה לזה היא יופיו הפנימי וישר נשפו. ונכונים דברי חברו המשורר עליו:


גם שירת נפשך, גם יפיך הרך

עם מנת חייך היו כה מתאימים;

ודמיון נורא בין גורלך יש

ובין חזיונות שירך העגומים.

(מינסקי).


כי כל יצירה מיצירותיו של גאַרשין היא אנחה, אנחת אובד בדרכי החיים. רק הרגשתו האמנותית האמתית ואצילותו הטבעית עמדו לגארשין שלא להכשל במחמאות אי־אמנותיות נגד הרע וסבלות החיים. האלהים ענש אותו במבט מקיף את החיים, בראיה רחוקה וברגשיות מרובה, ויחד עם זה נתן לו נפש ענוגה ולב טהור. על פי אופן הסתכלותו וטכסיסי־יצירתו היה גארשין ריאליסתן, אבל צרכיו הפנימיים מצאו את ספוקם ברומנטיות ובדמיון. ואולם הרגשת החיים הממשיים עם צערם ויגונם לא עזבתהו גם בחלומות. טבעי הוא וספוג אמת החיים גם באגדותיו הנפלאות, שהנן חטיבה מיחדה בשירה הרוסית.

גארשין היה גם בעל חלומות, אכן חלומות רעים בעתוהו.

בתכביו המעטים השתקפו יחד עם המית־רוח פגעי האנושיות הריאליים כמו מוראי המלחמה (בציוריו “ארבעה ימים” “זכרונותיו של החיל איבנוב” ו“פחדן”), נפילתו המוסרית של האדם ושלטון הרע (“נדזדה ניקולויבנה”, “הפרח האדום”) היחס שבין היחיד ובין הרבים (הציירים, “תמר־התפארת”) ועוד. הוא הביט על הכל בעינים פקוחות, ולהוותו ראו עיניו סביביו רק רע. כמה נורא הדבר – להיות בעל נפש תמה כילד ולראות את כל הבהלות שבחיים! הוא ראה כל שרירות־הלב ששלטה בבני־תקופתו ודכדוך הנפש שלהם, ובהיותו עצמו בן לאותה תקופה של שנת השבעים של המאה העברה בחיי עם רוסיה, היה גארשין סובל ביחוד מהפרוד הנפשי הפנימי, מחוסר השלוה שבלב. כי זו המחלה, מחלת הרוח, שבאה עליו בבחרותו ושענתה אותו בהפסקות שונות כל ימי חייו יסודה לא רק ברוחו האישי של גארשין ומוצאה קשור לא רק בחייו הפרטיים ובחיי הוריו, כי אם גם בחיי החברה הרוסית שבאותה תקופה.

אם כי יחונך תחת עול נוגשיו מבפנים, כי יהיה מדרס לחבר אנשים השואפים רק לבצעם, עם שעל פי אונס מחשבתו כפותה ולשונו דבוקה אל חכו, מטבעו שיוציא מקרבו בנים חלשים, חולי הרצון ומעוני־הנפש. כי כל רצון חי מומת בעל כרחו וכל משאלה שנפסקה באמצע מביאים סוף־סוף לידי פרוד גמור בין המחשבה ובין המעשה ולידי חולשת הרצון. וכשטובי בניו של העם רואים אותו בצרותיו ובידם אין כוח לעזור לו, אזי משנה צער תוקפם ורוחם נעכרת.

בבצות גדלים רק צמחי המדמנה. ואם במקרה יעלה שם פרח ענוג ולבן, היוכל לחיות באדי הבצה! גארשין היה מורעל מאדי החיים אשר סבבו אותו.

נפשו התקוממה נגד שפיכות הדמים ונגד המלחמה, והוא בעצמו צריך היה להשתתף במלחמת רוסיה ותורכיה. ומה שנורא ביחוד, כי מוכרח היה להשתתף בתור מתנדב, מוכרח היה על פי הכרתו הפנימית של בן נאמן למולדתו. וכשיצא בתור חיל פשוט למלחמה ושב אל ביתו פצוע, כתב את רשימתו “ארבעה ימים”, – אחת המחאות היותר עזות והיותר יפות נגד המלחמה שבספרות העולמית. את אימת הדבר המלווה את מלחמת עם בעם צייר גארשין גם ב“זכרונותיו של החיל איבנוב” וב“פחדן”, אבל לידי גובה אמנותי אמתי ולידי צער אנושי עמוק הגיע ביחוד ב“ארבעה ימים”. לפנינו מצב נפשו של חיל פצוע השוכב בשדה בין חללים. הגדוד שלו הלך לו זה מכבר ממקום ההריגה בעזבו את חלליו. החייל פליט־החרב צפוי למות היותר נורא – מות רעב, והוא, החי, נמצא במשך ארבעה ימים בין המתים, ורק הודות למעט המים שמצא בצלוחיתו של החייל התורקי, שנהרג על ידו ושמונח חלל בצדו, לא מת בצמא. רגעי הצפיה להצלה מקרית ע"י מחנהו שישוב והפחד שיקברוהו חי עם שאר החללים – מצויר בספור זה בצמצום אמנותי וברטט יצירי שקשה למצוא דוגמתו.

מי שעברו עליו רגעים נוראים אלו, אפילו בדמיון היצירה, אי אפשר שלא תשכן בעיניו תוגה עמוקה. וציר זה הנו אחד היותר שלמים והחזקים של גארשין. מתוך כל שורה אנו שומעים את קולו הבוטח והתמים של גארשוין וזה מעניין ביחוד.

עד אשר יצא למלחמה אנו רואים אותו מפקפק. נדמה לו כי מחאתו נגד המלחמה מוצאה מתוך רגש “הפחדנות”. יש שבשעת מיפקד המלך להולכים בקרב ובשעת ההכנות מוצא ה“ענין” חן בעיני גארשין, אבל לסוף הוא קורא בקול רם ומוחה. גם פקיד הצבא האכזר שפחדו נופל על כל החיילים אפילו בשעת שלום, – גם רשע זה אחרי התנגשות אחת עם האויב שבה נפלו חמשים ושנים איש, יושב לו באהלו האפל ובוכה…

שניות זו בהרגשה וזו הספקנות התמידית היו משותפות לכל בני דורו של הסופר הרוסי. בדמם היה חסרון של ברזל ורוחם היתה תמיד נעה ולא ידעה מנוח. אבל אצל גארשין אנו מוצאים שעות־עליה שהוא מתגבר על נגודי־נפשו הפנימיים, מגלה את רצונו החזק והיחידי, ואז הוא מופיע לעינינו כגבור. בין כל רצוצי הנפש השונים של בני תקופתו, – הוא שהיה אולי היותר רצוץ והיותר מעונה מרוב מחשבותיו המעיקות. ואנחנו, שידעו את תנודות רוחו ומצוקות רוחו יש שאנו תמהים לראותו בתור לוחם בעל רצון כביר, כמו שהוא מתגלה לפנינו ב“פרח האדום” וב“תמר התפארת”. ואמנם זוהי רק גבורה של “דון־קישוט”, של רוח האדם המתפרץ לפתע מבלי חשוב הרבה. רגעי גבורה כאלה מקצרים את שנות האדם, אבל משרים על האדם הוד של יופי פנימי. על שעת־עליה בזו בחיי האדם הרצוץ והשבור בידי שמים ספר גארשין ב“פרח האדום”, – אחד מציוריו היותר מעולים. בו הביע גם את יסורי לבו ואת הרהוריו הקשים. על פי עדות עצמו יש ליצירה זו ערך אבטוביאוגרפי, אבל לנו היא חשובה גם כשהיא לעצמה בשביל עמקותה האמנותית. זוהי מגלת חיים לא רק של אחד מטובי בני רוסיה בתקופת השבעים, כי אם של כל אדם נעלה שהדין הפנימי מציק לו ואינו נותן לו לחיות בשלוה בשעה שהרע מתפשט ושולט בעולם. לכאורה, מדבר גארשין בציורו על איש־משוגע ובעיני היודעים מערכי־לב־חולה יש לה“פרח האדום” ערך פסיחיאַטרי־מדעי גדול עד מאד, אבל ביסוד הציור מונח רעיון עמוק ורגש טהור של אדם בריא, אולי בריא יותר מדי. רעיון זה על הרע השורר ועל החובה להלחם בו, על דמעות העשוקים והמעונים ועל הצורך להמעיטן העיק תמיד על לבות הטובים בבני־האדם. שונים הנם עד מאד רק האמצעים, שבהם אוחזים האנשים במלחמתם. הכרת הרע והרצון למצוא את שרשו הקדמוני ולהכחידו – באמת הממשית והדמיון החולה משמשים פה בערבוביה. גבורו של הציור “הפרח האדום” החושב תמיד על ענויי האדם ועל צער החיים, ראה דרך החלון של בית־החולים את “הפרח האדום” שצץ בגינה וכרגע נתרכזו כל מחשבותיו בעצם קטן זה. “הפרח נראה בעיניו כהתגשמות כל הרע. הוא ספג אל תוכו את כל הדם הנקי שנשפך (ע"כ הוא כל כך אדום), את דמעותיה ומרירותה של האנושיות”.

אחרי מסקנה חולנית זו, מובן מאליו שהאיש צריך להקדיש את כל כוחותיו למלחמה בפרח האדום. בעיני עצמו נחשב גבורו של גארשין להיותר מאושר שבעולם, יכן כי הכיר את אויבו. בין כל האנשים השאננים שאינם מרגישים ברע ובין כל התועים השונים הוא הנהו היחידי המרגיש בכוחו ובחפצו להשמיד את הרע. הוא מוכרח לעשות מה שעושה מפני שהדיין הפנימי אינו נותן לו מנוח ורגש האחריות בפני כל ובעד כל הנהו היותר חזק במערכי־נפשו. קולו של דיין פנימי זה נשמע תמיד ביצירתם של רוב הסופרים הגדולים של רוסיה, אבל אצל גארשין היתה מפותחת ביחוד התביעה המוסרית. היא היא שעוררה אותו פעם בחצי הלילה, כפי עדות רבים, להתפרץ אל היכלו של אחד מגדולי שרי המדינה ברוסיה בעת ההיא, להכריח אותו לקום משנתו ולבקש ממנו בבכי תמרורים ובנפילת אפים סליחה על אחד הפושעים המדיניים הגדולים, שגארשין גם לא ידע אותו מעודו. לאשרו של גארשין היה השר אדם הגון והבין לנפשו של המשורר האומלל המתפלל על חברו. לולא זאת היתה כרוכה במעשה זה סכנה גדולה לחיי גארשין, אבל הוא לא חשב על דבר זה, כמו שלא ירא גבורו החולה מפני תוצאותיה של מלחמתו עם הפרח. המקור היחידי לכוחו הענקי של החולה החלש הוא קולו התובע של הדין הפנימי. בהתאמצות נוראה עלה בידו לקטוף את הפרח השנוא, סמל הרע. הרבה־הרבה הוכה ע"י שומרי בית החולים, אבל הוא חי ומת במחשבתו על הנצחון.

אך מי נצח את מי? האם באמת נוצח הרע? לא, רק איזה פרח של פרגים נקטף, ובמלחמת־שוא זו נפל חלל האדם. לא מצא תשלומין הדם השפוך כמים, לא קבלו תנחומים הדמעות האנושיות, ורק לשוא מת האיש. כל כך רבים הם פרחי־הרע ומה אנוש כי ילחם בהם?

יאוש נורא עולה מתוך ציור זה של גארשין, והיאוש מציק ביחוד לבעל העינים הפקוחות והרוח הנכונה. לאיזו תכלית סבל האיש חנם? כנראה, ישנו מי שהוא המהתל בבני האדם והמבלבל את מחשבתם כשהם מתחילים להלחם ברע. לא לשוא מתרחק האדם הבינוני, איש ה“יום־יום”, ממלחמה קשה זו. כי מה בצע במות האדם וברדתו מנוצח? רק מתי מספר הם המחזיקים ב“שגעונם” ונלחמים באמצעים שונים, נכונים ואי־נכונים, בשלטון הרע והחמס. אלו הם בני משפחת ה“דון־קישוטים”.

יש שהם מעוררים בנו שחוק במעשיהם המוזרים שהם מזעזעים את נפשנו בגורלם המר, אבל תמיד הם קרובים לנו. ומפני זה כל כך יקר זכרונו של גארשין, כי כפרי דמיונו כן הוא היו דון־קישוטים, אבל לא מגוחכים, כי אם אומללים, אומללים מאד.

פעם, בגבור עליו עצבת לבו נסע גארשין אל ליב טולסטוי ושפך לפניו את שיחו. על טולסטוי עברה אז התקופה, שבה עשה דין־וחשבון נפשי, שעת ה“ודוי”, ובטח היו לבותיהם פתוחים אחד לרעהו. מה שדברו אז ביניהם שני הסופרים לא ידוע, מפני שעל שניהם עבר אז משבר רוחני. שניהם היו קרובים לידי טרוף הדעת, האחד, האמן־הענק, יצא בשלום והשני נפגע. טולסטוי רכש לו אז “ודאי” חדש ותוכן חיים חדש, וגארשין נשאר בספקות וביסוריו. טולסטוי, כידוע, המציא אז את תורת “אי־ההתנגדות לרע”, ועל גארשין מספרים, כי בדרך שובו מביקורו אצל טולסטוי קנה סוס, וברכבו עליו עבר פלך שלם וקרא את האנשים למלחמה ברע…

בתמונה זו של חיי גארשין מי לא יכיר את “האביר בן דמות היגון”?

וסופה של התמונה דומה לסוף חיי כל איש נעלה שתכונות נפשו הן, דמיון נלהב ושכחה עצמית. היושר הנפשי של הדון־קישוט פוגש עקמנות, חלומותיו מתנגשים במעשים שבכל יום, והוא מת ביחידות מבלי שיעלה בידו לעקור את הרע. יחידי היה במלחמתו ויחידי הוא אובד מפני שלא יכול לשאת את כל סבל האחריות…

באגדה היותר מצוינה שלו על תמר־התפארת מראה גארשין על הסבה האמיתית לאבדן בני העליה המעטים במלחמה בעד הטוב. בשעה שגבור ה“פרח האדום” נפל חלל מפני שרוחו החולה הטעתו והראתה לו ציצי־פרג קטן כעל מרכז הרע בעולם, רואה גבור האגדה הנזכרת היטב את השמים הבהירים מעל לגג הזכוכית של גן־החורף ואינו טועה כלל באמצעים שבחר בשביל שחרורו. פה אנו נפגשים עוד הפעם ביחיד המרגיש את אחריותו בעד הכלל והיוצא יחידי למלחמה בשם הטוב.

בנעימה רכה ועצובה מספר גארשין על גן החורף ועל הצמחים היפים שהיו כלואים בה. יוצאי הארצות החמות, תושבי יערות־בראשית הוכרחו לחיות בלחץ ובשבי בגן מלאכותי של הצפון הקר. מחיתם, מחית אור ואויר, ניתנת להם בצמצום ומדת גידולם נחתכת ע“פ חפץ בעל־הגן. בחורף - בעת ילל הסופה “עמדו הצמחים ושמעו ליבבת הרוח ונזכרו ברוח אחרת, חמה וחביבה, שהיתה מביאה להם בכנפיה חיים ואושר”. אבל עתה בגולה ובשבי רק אויר מלאכותי ואור מסונן נכון בעדם. ובין אלה הצמחים הכלואים היה תמר אחד שעלה על כולם ביפיו ובתפארתו. מוצאו היה מברזיליה, אך בעל הגן נתן לו שם כחפצו. פעם עבר דרך העיר איש ברזיליה וסר אל הגן והכיר את העץ. בעמדו נגדו “נזכר במולדתו היפה, בשמשה ובשמיה, ביערותיה הקדומים ובחיותיה, במדברותיה ובלילותיה, הלילות המקסימים של הדרום”; “ועוד נזכר האיש, כי רק במולדתו הרגיש את עצמו מאושר, והוא הלא את כל העולם עבר”… כך כך יפה היה תמר־התפארת והרהורים כל כך נוגים היה מעורר בלב המביט בו! אך כשנסע האיש והתמר נשאר בגלותו, התחיל לחשוב אודות גאולה, גאולת עצמו מבית־כלאו. מיום ליום גדלה בו תשוקתו לאור ולחופש. מיום ליום חזקו בקרבו געגועיו למולדת היפה. כאשר תקפה עליו הערגה ללטיפת רוח הדרום ולנשיקת קרני השמש הלוהטת, קרא התמר את חבריו הצמחים לעבודה משותפת: “שמעוני – פנה התמר לחבריו: – לרום ולרוחב, הרבו לעשות ענף, העיקו אל המסגרות ועל הזגוגיות. גן החורף שלנו ישבר ואנחנו נשתחרר”. אך לא היו שומעים לתמר הגא. הצמחים האחרים השלימו עם מצבם הקשה מפני קוצר רוחם. ואז מתחיל התמר בסביבה של שויון־נפש גמור ולפעמים גם של שנאה כבודה לעבוד ביחידות את עבודת השחרור ע”פ התכנית שהתווה. והתמר גדל וראשו מגיע הגגה. עלי צמרתו אובדים מתוך הדחק, שכבת הברזל באה בגופו, והוא עודנו ממשיך את גידולו לרום. סוף סוף נבקע הגג והזגוגיות השבכות התפוצצו לרסיסים. אבל כשהרים התמר מעל הגג את צמרתו והשקיף החוצה שאל: רק זאת? הבשביל זה סבלתי ונלחמתי"?

התמר כלה לאור שמש החם ולרוחות הדרום הענוגות – ובחוץ שרר סתיו צפון עגום ויום סגריר… במקום שמי־מולדת בהירים ראה התמר שמים אפורים של הארץ הזרה ותחת קסמי דרום לוהט סבוהו רוחות קרים ופתי־שלג של הצפון הזועף.

לא באו חלומותיו של התמר והגאולה לכל אסירי גן־החורף לא באה על ידו. בעצב עמוק ומחריד גומר גארשין את אגדתו. בעל־הגן ציוה לגדוע את התמר המורד. ואח"כ – התקינו את הבקע בגג ואת תמר־התפארת הנגדע השליכו החוצה ברפש

כזה הוא סוף מלחמתו של היחיד בעד שחרורו של הכלל בשעה שאין תומך בו והוא נשאר יחידי. השרך1, הצבר ושאָר חבריו של התמר נשארו במקומם, ורק היותר גא והיותר נעלה שביניהם צריך היה לשלם בחייו מחיר געגועיו למולדת ותשוקתו לחופש. “גדלו לרום ולרוחב, הרבוֹ לעשות ענף!” – קריאה זו לא מצאה הד, מפני שיתר הצמחים השלימו את שבותם ודחקם.

גארשין הבין את הטרגיות שבחיי התמר ובמותו, כי מתוך בין־השמשות של חיי עמו דלה אותה. ואגדה זו חיה היתה תמיד וחוזרת לפעמים קרובות בחיי כל עם. לא רק יפיה האמנותי של האגדה הזאת והנעימה הלירית הטהורה שבה, לוקחים את לבנו כי אם גם הסמל האיום שבה, אמת המציאות. בתקופת סתיו מעיק ובסביבת צמחים שפלים המסתפקים במחיתם הבאה להם כמתנת בשר ודם ושוכחים את מולדתם הקוראת להם ממרחקים, – בתנאים קשים כאלה מר הוא גורלם של “תמרי־התפארת” וקריאתם ודבריהם הם רק “שירה יתומה”…

ומה מר להמולדת השכולה, שצמחיה השלימו בגולה עם שבכות־הברזל, עם קציצת הענפים, עם הלחץ וחוסר־האור! עלובים הם הצמחים השאננים, אומללים הם ה“תמרים”, צר לה להמולדת – ובכל זאת אין ליאושו של גארשין שליטה גמורה עלינו מחוץ לתחום יצירתו. יחד עם גארשין נורא לחיות, אבל כשאנו מתרחקים מעט ממצב נפשו האישי, אנו רואים סוף אחר לאגדתו. וגם בזה הסוף האחר ישנה אמת המציאות; רק גארשין ראה מתוך נפשו ונפש בני דורו אפשרות אחת, שעליה סיפר. אבל כאשר יגדל מספר התמרים הגאים, העורגים לשמש ולחופש, כאשר ירבו כולם לצמוח “לרום ולרוחב” למורת רחם של ה“גננים” האכזרים וכאשר כולם יחד יפוצצו את הכיפה העכורה של ראשיהם החותמת בעדם את אור השמש ואת בשורת־הרוח מהמולדת הרחוקה, אז, אז אחר לגמרי יהיה סוף האגדה…

*

ועתה אחי, לך וקטוף הרבה־הרבה פרחים אדומים משדות ארצנו השוממה, קטוף את הפרחים המכסים את שטחי מולדתנו הנוגה והשכולה ועשה לך זרים שנים. את הזר האחד תתן על תמונת הסופר המסכן בן העם הזר והאיש הנעלה שמת בדמי ימיו מכובד הרגשת הרע ומרעל פרחי־הדמים הצצים לרוב בשדמות ארץ הצפון, ואת הזר השני תשאיר לך ועטרת בו את ראשיך בשנות העצב היותר קשות, כאשר תראה מרחוק את רוח־המולדת מתרפק לשוא על כתלי “גן־החורף” של צמחי ארצך בגולה, כאשר תשמע מרחוק את צלצל המזמרות המועפות על ענפיהם תזכור, אח נעטר הדמים את האגדה על “תמר התפארת” את סופה האחד, הגארשיני, ואת הסוף השני, האפשרי…



  1. מין שיח, פארנקרויט.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!