בבואי להקדים דברי־ביאור למהדורה העברית של ספר קורות ספרות יידיש אשר לד"ר מאיר פינס, אטול רשות לעצמי לספר ענינה על דרך מעשה שהיה כך היה: לפני כחצי יובל שנים ומעלה, בא אצלי ר' צדוק ליימאן (מצאצאיו ונוחלי־שמו של ר' צדוק הכהן מלובלין), שהיה חתנו של המחבר, והיקשה לי, אם הרעיון להוציא מהדורה כזאת, להיותה ציון לזכר האיש, שטרפתו השואה ולזכר ספרו שבלעתו השיכחה, הוא רעיון נכון – נתרטטה בי נימה של אהדה גם למחבר גם לחיבורו.

 

ב    🔗

אשר למחבר – גם בשל עצמו, גם בשל משפחתו, שמה שהיה בו הוא מנחלתה, צמד התכונות, שחילחלו את אישי המשפחה הזאת, הלא היא המתיחות שבין עולם־הרוח ועולם־העשייה, והתנודה ביניהם. לשנים אף ניסיתי (בספרי “טויערן און טירן”, תשל"ט, עט' 250–251) לשרטט בקצרה את הגלריה של הדמויות, שהצליל פּינס עשוי להעלות בנו, ומבלי להרחיק בחיפוש מוצא השם, שאפשר לו שיפליג הרבה, עד לימי הביניים, כשעיקרו של שם פּינס נעוץ בשם איש, פינחס, ועילום החי“ת הוא נוסח בני הי”ת ולהסתפק בדורות האחרונים, כשעיקרו של שם פינס נעוץ בשם אשה, פינע, כמנהג המַטריארכלי שפשט ברוסיה הלבנה, מחצבת המשפחה, רוז’נוי – אחד לענפיה מעלה כמה וכמה אישים, החל בר' יחיאל מיכל פינס, הוגה וסופר, אידיאולוג של חובבי ציון וראש עסקניהם – ייסד את גדרה, חיזק את הישוב הצעיר בירושלים, סייע להחיאתה של הלשון העברית כשפת דיבור, וכלה בדן פינס, ראש תנועת “החלוץ” בברית המועצות (וראה ספרו: “החלוץ בכור המהפכה”), אחר כך עתונאי זריז (מעורכי “דבר”) ומחבר אנציקלופדיה ומילונים, ובנו, קפאי פינס, עורך כתב־עת מדעי־פופולארי (“מדע לעם”). ולעניננו עתה, בירור הפילוג בחיי הדור כפילוג בין אחים – מזה נח פינס, משורר עברי, שהקדים את הליריקה של ביאליק, פדגוג עברי בארצנו, ראש הסמינר לגננות בתל־אביב, ומזה אליעזר פינס, שכתב עברית ולילדים, אך עיקרו בטריטוריאליזם, וביחוד ביידיש, הן בהיותו בגולה והן בבואו לארצנו – כעורך וכמתרגם, מעמודי מערכת “די גאָלדענע קייט” שטרח על דרכה בטהרת לשון וסגנון, והוא שייסד קרן על שמו, המגדילה לעשות לספרות יידיש ולמחקרה. ואחרון אחרון, מאיר פינס, שאיש־הספרות ואיש־המעשה התחרו בו ביותר, ובנו שלמה פינס שישב בקתדרה גבוהה, והוא עילוי נודע בחקר הפילוסופיה שלנו במסגרת הפילוסופיה הכללית מימי קדם, ומחקריו יצא להם מוניטון, ואך זה מקרוב עינגנו בספרו “בין מחשבת ישראל למחשבת העמים – מחקרים בתולדות הפילוסופיה היהודית” (תשל"ז).

 

ג    🔗

ואשר לחיבור – אחזור על מה שהשיבותי לו לגיסו של שלמה פינס, הוא צדוק ליימאן עליו השלום, לאמור: מנהג הוא, שפשט בעמים ובלשונות, שספרי־יסוד וכן ספרי־בכורה במחקר באים על חידוש מהדורתם, אף שהמשך המחקר, שחמרו גדל ומצעו נתרחב ונתעמק, טוען תשלום ותוספת, וממילא גורע מערכם של מעשה קודמים, אבל גם עתה כוחו של הישן יפה, שהוא כתעודה המכריזה: צא וראה, מה היתה פרשת־בראשית. ואף הושטתי לו למקשה שתים דוגמאות קרובות, כראיות מוכיחות: דוגמה אחת הוא מעשה באמה זקנתה של חכמת ישראל – המהדורה העברית לספרו של יום טוב ליפמן צונץ,Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden, historisch entwickelt שתורגם בידי מתרגם מעולה, מ. א. ז’ק, לפי המהדורה השניה (1892), ונערך והושלם בידי חכם מובהק, חנוך אלבק, שנתן היכר לעריכתו והשלמתו, כמבואר במבואו, ונקרא: “הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית” (תש"ז), וכן הוכשר אותו ספר־יסוד, מקץ מאה שנה ומעלה לאחר הופעתו, לקיים את מעמד המחקר עתה. דוגמה אחרת מעשה בבת־זקוניה של חכמת ישראל, היא חכמת יידיש, – הכוונה לספרו של ישראל צינברג: “די געשיכטע פון ליטעראַטור ביי יידן” (1929–1937), ולתכנית מהדורתו העברית, כפי שהעלוהו ראשוני היוזמים, וחלקתי עליה ועמדתי לימין יורשו של המחבר, הוא בן אחיו, אליעזר צינברג, ולימים, בהחל הופעת התרגום, הרי כרכו ראשון (1955) נתקיימה בו תכנית היוזמים, שהגיעה כדי עשייה כבתוך שלהם, אפס למן כרכו השני ואילך (1956–1971) נשתנתה התכנית, באופן שהטכסט של המחבר נתקיים כלשונו, וכל כרך וכרך ניתנה בסופו השלמה מעשה מומחים, כמו א. מ. הברמן, מנדל פיקאז', ולא עוד אלא השיטה הזאת נשמרה גם במהדורה המקורית היידית, שנתחדשה בבואנוס איירס (כל הכרכים חסרה בהם, משום־מה, שנת הדפוס), לרבות תוספאות המומחים ההם.

ודאי, כי בהמשך הימים היה בידי להוסיף דוגמאות אחרות – אם ספרו האנגלי של ליאו וינר על תולדות ספרות יידיש במאה הי“ט (1899), והוא הספר היחיד שקדם, בעיקר־נושאו, לספרו של מאיר פינס, ואף היה לפניו ונעזר בו, והדפסתו החדשה (1972) הקדים לה אליהו שולמן מבוא מענין על המחבר (וכן הביאו יידיש בספרו: פאָרטרעטן און עטיודן, 1979 עמ' 117–134) – הוא, ליאו וינר, שימש פרופיסור לספרות סלאווית באוניברסיטת קמברידג' בארצות הברית, ואף תירגם ספרות רוסית (כ"ד כרכים של טולסטוי), אך התמסר לספרות יידיש ומחקרה, ומה שכתב בה היה מתוך בקיאות ואחריות, הכיר פנים אל פנים רבים מסופרי יידיש המובהקים, גם באירופה גם באמריקה, אף אסף אוצר ספרים נכבד של ספרי יידיש ישנים וחדשים, שערכו לא בטל גם בימינו (ואעיד, כי בעניי אף אני מנהניו, בהביא לי שמואל ורסס מצילומי קונטרסיו הנדירים). והנה המהדורה המחודשה ניתנה כדמותו ותבניתו של הספר מעיקרו, אף שהמעיין והקורא אינם יכולים ואף אינם רשאים להסתפק וישלחו ידם לאשר הוסיפו חוקרים ומבקרים למכביר. והוא הדין בספרו הפונדמנטאלי של מכס עריק “די געשיכטע פון דער יידישער ליטעראַטור פון די עלטסטע צייטן ביז דער השכלה תקופה”, שהיה בחינת אורים־ותומים למעיינים וקוראים, גם אם נתגלו בינתיים חמרים נוספים ונתפרסמו מחקרים נוספים, והונח פתח לתחיחה חדשה של הקרקע כולה, ועדות קרובה לכך ספרו של חנא שמרוק: “ספרות יידיש– פרקים לתולדותיה” (1978). אבל אין המערכה החדשה אוסרת, אלא אף מחייבת, שספרו של עריק, ששתי מהדורותיו (1928), שאזלו בינתיים מן השוק, לא ייצאו מכלל יקר מציאות, ואף בזה עמד לו אליהו שולמן, בהוציאו מהדורתו עתה, בהוצאת קונגרס התרבות היידית בניו־יורק, שמתקין עצמו לחידוש מהדורות של ספרי בכורה אחרים. ראשונה תסע אסופת איגנץ ברנשטיין יידישע שפּריכווערטער און רעדנסארטן ברוסיה (1901), אף שנוספו מאז רוב אסופות – במפוזר ובמכונס, וראה בזה מבואי לקובץ “זמר עם” (תש"ו) – הטעון רוב השלמה, וביותר עם אסופתו של י.ל. כהן (1912), שנוסף עליה אוצר מורחב: “יידישע פאָלקס־לידער מיט מעלאָדיעס”, בהידורו של מכס וויינריך (1957); שנית, תסע, כהבטחתם, אסופתם של ש. מ. גינזבורג ופ. מארק: שירי־עם יהודיים (1908), אף שנוספו מאז רוב אסופות, במפוזר ובמכונס – וראה בזה מבואי לאסופתו של ישראל פורמאן, הנקרא באותו שם ממש (1968) –; והדפסה חדשה של אוצר ברנשטיין־זגל רצויה אף נחוצה, גם אם הגיעה, כמדומה, השעה לאוצר כולל וממצה, כפי שזכו אוצרות פתגמים של עמים ולשונות, כגון ההרחבה והמיצוי של אוצר פתגמי הפולנים מעשה שמואל אדאלבערג בהרחבתו ומיצויו של יוליאן קז’יז’נובסקי. ולוּ נשמעה עצתו ונוספו כמה חידושי מהדורה בתחומים אחרים, וראש להם תחומה של הלשון, כי בבואנו להזכיר, מחקרה בראשית חכמת יידיש המודרנית, והבלטת כממילא את המרחק בינה לבין מה שהוא, לעת עתה, אחריתו – ספרו המונומנטאלי של מכס וויינרייך “געשיכטע פון דער יידישער שפראַך, באַגריפן, פאַקטן, מעטאָדן” כלומר: קורות לשון יידיש – מושגים, עובדות, שיטות, על ארבעת כרכיהם (1973).

חידושי מהדורה אלה וכאלה, שיש בהם כדי לקיים כרוח הכתוב: חדשים גם ישנים צפנתי לך, מקיימים, כרוח השיר של נחום שטרנהיים, שנעשו כשיר עם ממש: אַזוי האָט נאָך געזונגען דער זיידע מיט דער באַבן ווען זיי זענען קינדערלעך געווען, כלומר: כך עוד שרו סב וסבתא בהיותם ילדים; ולעניננו נאמר: כך היו פני חכמת יידיש המודרנית בילדותה ובבתוליה.

 

ד    🔗

אדמה, כי ביארתי הטעמים לעידודה של מהדורה חדשה לספרו של מאיר פינס, מפנים לשורת הפיאטט של צאצאיו, אף כזכרון פעלו לגופו שאינו יוצא מראשוניותו, מה גם בנוסחה עברית, כאשר נטלה עליו וביצעו שלמה צוקר, שהספרנות היא אומנותו ותרגום־למופת היא אמנותו, ועשה מלאכה נאמנה ומדויקת, הן בגופה של ההרצאה, שלא שינה מלשונה והסתפק במה שתיקן, בהערותיו המסומנות, מה שנדרש לכך מבחינה ביבליוגרפית, והפליא בתרגומי הקטעים, הן קטעי פרוזה (זולת מנדלי ופרץ, שעל הרוב קיים את נוסחם העברי כדיוקו, ושלום עליכם שאותו הביא בתרגומו של י. ד. ברקוביץ), בין קטעי שירה, שרובם ככולם, זולת מעט יוצאים מן הכלל, הם שלו, וקריאתם נבלעת באברים.

וזאת לדעת, כי בהופיע ספרו של מאיר פינס במהדורתו היידית, בשעתו (1912) – קידמתו הערכה כפולה וסותרת, כשתי כפות מאזנים: אחת מאירה ושמחה והיתה כלא היתה, ואחת מחמירה וזועפת, והיא שהכבידה אל הכריעה. כן נתנה מידת הדין, שמתחו ארבעה דייניה, וכלל־דבריהם, שיש בהם שינוי־נעימה, קשים כגידין. כך הותיק שבהם, ישראל צינברג במאמרו הרוסי: היסטוריון חדש של הספרות הז’רגונית (ראזסוויט, ספטמבר 1912, גל. 7–9), וכך בני גילו של המחבר – שמואל ניגר שנהג ריתוי־מה במאמרו: דער ערשטער פּרוב, כלומר: הנסיון הראשון (“די יידישע וועלט”, פברואר 1912, גל. 1, עמ' 70–82), והאריך אף החמיר ממנו בעל דמיון (נחום שטיף) במאמרו: “ד”ר מ. פינעס – די געשיכטע פון דער יידישער ליטעראַטור" (“דער פנקס”, 1913, עמ' 313–347), ובאחרונה בר בורוכוב בעבודתו הנודעת: “די ביבליאָטעק פונעם יידישן פילאָלאָג, פיר הונדערט יאָר יידישע שפּראַך פאָרשונג”, כלומר: ספרייתו של בלשן יידי, ארבע מאות שנות חקר לשון יידיש (שם, מיספור מיוחד, עמ' 22–23, ובספרו: שפּראַך־פאָרשונג און ליטעראַטור געשיכטע, שליקט והסדיר נחמן מייזל, 1966, עמ' 96–97) ואף הוא, כמעמר אחרי הקוצרים, מחמיר כמותם, ככל המשוער, לא היה באוניסונו כזה לחומרה, מה גם בהכרת צידוקה, כדי לעורר את המחבר לבדיקת עצמו ולבוא לפני המעיינים והקוראים במהדורה חדתא, בחונה ובדוקה, והיא אף ריפתה בזה ידי זולתו, ונראה עצם הופעת הספר בחינת מעיקרא דדינא פירכא.

 

ה    🔗

פירכא זו ראוי היה, מבחינת־מה, לכוונה למי שכתב את המבוא לאותה מהדורה – הוא בעל מחשבות (איסידור עליאשעוו) שהכתירו בשם: הקדמת המערכת, ומתוך שאינו פורש שמות חבריה, ואין הם נודעים לנו בדרך אחר, הוא כנוטל עליו מידת אחריות יתירה, וכאילו עושה עצמו ככתובת ראשה בין לשבחו של ספר, כפי שניתן לשערו, לפני ההופעה, בין לגנותו, כפי שניתן לאשרה, לאחר ההופעה, ואפילו בסמוך לה. והנה ארבעת מחמירי־לכת, מבקרי־הספר, הם כמרתים עליו, על בעל מחשבות. ואפשר טעמם כלול ברמזי שמואל ניגר, המוציאו מכלל שורת הדיון ודינו, מהיותו מבקר ספרות ולא חוקרה. והנה אעז ואומר, כן ההן שבאמירתו זו, הוא הן, אך לא אומר, כי הלאו שבה הוא לאו, שאף אם כדבר הידוע הוא, כי בעל־מחשבות הוא איש־ספרות, וכמה וכמה גילויים לו בה – וראה בזה מאמרו של נ. ב. מינקוב בספרו “זעקס יידישע קריטיקער” (1943), כלומר: ששה מבקרים יהודים (והם לפי סדרם: א. צדרבוים, י. י. לרנר, י. ח. רבניצקי, י. ענטין, בעל מחשבות, שמואל ניגר), ובעל מחשבות נשקף למלוא גילויו – משורר, מספר, מסאי, פיליטוניסט ונשנית הגדרת ש. ניגר על אופי־פעלו: פובליציסטיקה בלטריסטרית, אלא שאותה הגדרה קודם לה פירוש עיקרי יסודותיו, והם בתגבורת האינטלקט, העיון, החקירה. ושאלה היא, האומנם תגבורת זאת מעדירה את יסוד־המדע, כפי שהוא בולט בבירור במסתו “דאָס דרום־יידנטום און די יידישע ליטעראַטור אין XIX יאָרהונדערט – אַ היסטאָריש קריטישע שטודיע” (1922), כלומר: יהדות הדרום והספרות היהודית במאה הי"ט, מחקר היסטורי־ביקורתי.

הלכך ראוי שנקרא היטב את מבואו לספרו של מ. פינס, ונדקדק בדגשיו המובלעים, או נאמר: רמזיו המפורשים. ראשונה נזכרת פה הראשוניות שבעצם החיבור (במהדורה הצרפתית, שתירגומה ניתן אז ביידיש, מבלי שנדע מי ומי המתרגמים); בסמוך לכך נרמזת הבדלה של קורא וקורא וייאמר, כי אם, אמנם, הקורא הער – והלא אי אפשר שבעל המבוא עצמו לא ראה את עצמו בכלל קורא ער – ימצא קצת חסרונות, הרי הספר יש בו לעורר אהבה נלבבה בלב כל חובב יצירת יידיש, שהגיעה, למרבה המזל, לנקודה, שבה תולדתה עשויה לענין כל קורא, לא פחות משמענינים אותו יצירי־הספרות גופה, שהם־הם מצע התולדה, כשהתענינותו חופפת לא בלבד את ההווה, אלא אף את העבר, ללמדו, כי אין הספרות הזאת גילוי־פתאום אלא גרם־קבע בחיי הכלל. ומתוך המשך הדברים אנו למדים להבדיל בין מה שהיה ובין מה שקרוב להיות. המשכילים שראו עד זה מקרוב, את הספרות הזאת כדבר־מקרה או כמעשה־קפריסה של קצת סופרים, מכירים ומוסיפים ומכירים, כי לא מקרה הוא, המזמנם במעשי כתיבתם, אלא חוט היסטוריה יחיד מלכדם, הוא החוט המתגלה, לכל מתחו ופיתוליו, מתוך הכרת קורותיה של הספרות הזאת ליסודותיה והשתלשלותה. נקבעים אף נקבעים, בערך, ימי בצבוצה של ההכרה הזאת: עשר השנים האחרונות, לאמור, למן שלהי המאה הי"ט. ודעת לנבון נקל, כי לא פחות משהוא מתכוון לעצם ההכרה הזאת, הוא מתכוון לאוירתה – התלבות התודעה הלאומית והתגבשותה בפורמציות הציבוריות המודרניות, התנועות והפלגות, הגורפות אחת אחת, קבוצות ויחידים, מהם שהיו קודם מחוצה ללשון־העם, וקרבו אליה והתערו בה. ודאי שנקודת המוצא היא אבטוביוגרפית, אך גם אם האבטוביוגרפיה של היחידים, שהיו בחוץ ובאו פנימה,– או נאמר: שבו הביתה, – והאבטוביוגרפיה של המוני העם, שהיו תמיד בקרבו ונאמנו לעצמו, אינן היינו הך – הרי תולדות היחידים השבים, כחלקה של תולדות השיבה, היא פרק נחשב ולימוד הוא צריך. ואטול רשות לעצמי להדגימו לאור מחברו של הספר, מקדימו וארבעת המבקרים הנזכרים.

 

ו    🔗

ולא צריך, כמדומה, להפליג, כדי לגלות צד שווה אחד ביניהם – והיא קירבת הגיל – המחבר, מאיר פינס, לידתו ב־1882, בעוד ב. ברוכוב שנת לידתו קדמה כשנה, ב־1881, ואילו שמואל ניגר צעיר מהם, ששנת לידתו ב־1883, מה שאין כן בעל־דמיון הגדול מהם, כמה שנים, ששנת לידתו ב־1879, מה גם בעל־מחשבות וישראל צינברג, ששנת לידתם 1873. ואף צד שווה אחד ביניהם – כולם לשון כתיבתם הראשונה אינה לשון־עמם אלא לשון־נכר, כשם שכולם ראשית־הופעתם לא היתה בשער ביקורת הספרות או מחקרה, אלא בשער בעיות הציבור, ואם השווי האחד יש בו כדי ללמד, השווי האחר לא כל שכן, ועל כל פנים הוא כחזיון שנאמר בו ועליו: הלא דבר הוא. אבל לעניננו עתה נידרש לשער האחר ונאמר, כי בצאת ספרו של פינס כבר היתה חבורה של סופרים, ורביעית מבקריו מופת לה, שהיו עשויים, רב יתר ממחברו, למלאות את הצורך, שהספר הזה ביקש לספקו, והוא שהקדים, ואילו הם, אף שהמשך חייהם בתוכה של הפרשה הזאת ואגפיה, וגם חרשו בה, וכמה חיבורים, אם דרך מחקר אם קירובו, יצאו מלפניהם; ספר תולדות, כפי שהתכוון להיות ספרו של פינס, לא יצא מלפניהם, והיא תמיהה ויישוב היא צריכה. ודומה, כי יישובה כפול – ההרתעה שבגמר החפוז והמחפיז וההתראה שבהתחלה המתונה והממתנת.

 

ז    🔗

הגמר החפוז והמחפיז כיצד – אברך, הניצב על סף השלושים של שנות חייו, עלתה בידו לכתוב דיסרטציה על תולדות ספרות יידיש המודרנית, בהקדימו לה קצת סעיפים על מסדה – לשונה, דקדוקה, מסורת אגדתה, פתגמיה וכדומה. וביחוד הדברים אמורים בעברה הקרוב וההויה שלה. וטירחתו זו העניקה לו תואר דוקטור מטעם מוסד־מדע מפורסם, היא הסורבונה, ופירסום חיבורו בלשון כתיבתו, בצרפתית (1911), מוציא לו מוניטון, ולא יצאה שנה והנה (1912) היא ניתנת בשלוש לשונות – גרמנית, על דרך קיצור, בידי גיאורג הכט; רוסית, על דרך התוספת, מעשה סופר יהודי־רוסי, שלמה וֶרמל, שהוא אמנם בן עירו של המחבר, אך גדול ממנו בכעשרים שנה, ואף מנוסה ממנו; ולא תיפלא, איפוא, מהדורה ביידיש, מה גם שעמד לה איש־מעשה, ב. שימין, שפתח במסחר־ספרים רחב־מידות (שותפו של י. ח. רבניצקי באודיסה) והמשיך כמו“ל זריז, שחש בתגבורת צרכם של קוראי יידיש והרחיב, במכוון ובמתוכנן, את שוּקם וכוח־ספיגתו, בין בהוצאות תרגום של מיטב הספרות הכללית, בין בפירסום יצירי טובי סופרי יידיש, וביחוד צעירים, ואין צריך לומר, כי חיבור כשל מאיר פינס, הנועד לביצור תודעתם של קוראי ספרי יידיש מכוח חיזוק־ידיעתם בה ובתולדתה, היה בקו־המגמה של מו”לות זאת וכזאת, מה גם שנעשה, בגבול הימים ההם, שותפה של הוצאת ספרים גדולה, “צנטראל” בוורשה.

והלא מדברי מבואו של בעל־מחשבות, וביותר דרך קריאה שניסינו בה, שאינה מסתפקת בשיטיו ונדרשת לביניהם, אנו שומעים בבירור, כי ספרו של מאיר פינס, על שני כרכיו, הוא חלקה של תכנית – לאחר שהוא מפרש מה, לדעתו, נמצא, בספר ומה חסר ממנו, הוא מעיר על החלטת המערכת, כי חסרונות אלו יבואו על מילואם ותיקונם, בחינת נושאים מיוחדים, בכרכים העתידים לבוא. לאמור, היה היתה תכנית, וכנראה ברורה, ואילו ניצלה חליפת־המכתבים, והיה מתחוור, כי אותה תכנית היתה, ככל הנכון, גם ערה גם תכופה, וידענו את הפרשה לפרטיה. על כל פנים סיום המבוא הוא בפנייה לקהל הקוראים, שיתעוררו על המגרעות שבספר ויעירו על כך. ידענו כן ידענו, כי הפנייה עשתה רושם – ולא בלבד לצד הגינוי מפי היחידים הבקיאים, כפי ששמענו, אלא אף לצד השבח מפי הרבים התמים, שמנינם היה לגיון, כעדות המהדורות המרובות. ואולי מותר להוסיף: וכעדות הטפסים הממורטים בספריות־עם, מהם שבעיני ראיתי. וחובה לזכור כי ריבוי הקוראים חל גם על המהדורות הלועזיות, כולל המהדורה המקורית, ולא בלבד ראיה לדבר, אלא אף סימן ברור לו: פראנץ קאפקא, שנתון היה, בעצם הימים ההם, לחיפושיו האינטנסיביים אחרי מגע חי לתרבותה של יהדות מזרח אירופה, מקוריה והוויתה, וסיפר על כך ביומנו, שכתב בו, ב־24 בינואר 1912: "קראתי L’Histore de la Littérature Judeo־Allemande חמש מאות עמודים, ובתאווה, דבר שלא עשיתי מעודי בחפזה ובחדוה, לגבי ספרים דומים – – – ". בהמשך דבריו הוא מספר על מחזות, שראה בהעלאתם, על ידי להקה, שארחה בפראג – “שולמית” לאברהם גולדפאדן, “הערצעלע מיוחס” למשה ריכטר, וכן על נשף של שירי עם ביידיש ששמעו, ומצרף קצת הערות חריפות לדרך ההרצאה של נתן בירנבוים, וביחוד לדרך הדיבור והשיחה של יהודי מזרח אירופה. דומה, כי בליטות הרושם, שעשה בו ספרו של פינס, מסתברת מכלל התענינותו העמוקה במהותה של תרבות מזרחה של אירופה, שנמצא לה חיזוק היסטורי ומדעי. וכן דומה, כי מתוך הדוגמה החדה הזאת ניתן להקיש על ציבור המשכילים, בני מוצאו וגידולו של קאפקא, עד מה חיבור כזה היה, בדרך חיפושי מקורם, כדרך מציאת עצמם, כצורך העולה כורח; ואם לגבי ציבור רחוקים יותר במרכזה של אירופה ואף במערבה כך, לגבי ציבור קרובים יותר, בין משכילים בין אנשי־עם, במזרחה של אירופה לא כל שכן.

 

ח    🔗

ההתראה המתונה והממתנת כיצד – המשיב עצמו לימי יגיעתו של מאיר פינס על ספרו ומניח לו שהות של אילו שנים, כדבר הלמד ממבואו, רואה אותו, אם סמוך אם נעוץ באירוע נודע ומפורסם, שמלפניו יצאה המרָצה מפגינה ומופגנת לעידודה של תנועת יידיש, הלא היא ועידת הלשון בצ’רנוביץ (1908), שלא ככוונתה לפניה, היה מהלכה בשעתה, ותוצאתה לאחריה. שאם כי לכאורה נתקבלה ההחלטה, שהתכוונה לפייס את י. ל. פרץ ולא פייסתו, שעם קבלתה עזב את הנשיאות והמשיך כאחד המשתתפים, הלא היא ההחלטה על יידיש כלשון לאומית, ולא כלשון הלאומית, שהוא תואר היאה לה ללשון העברית, הרי עד מהרה גברה ידם של תובעי־המרובה, וזכר הועידה הזאת וזכרונה נעשו כדגל שהתנוסס ברמה בריב הלשונות, אשר זלמן שזר (רובשוב) השכיל לימים לכנותו: ריב הריבים. אבל חובה לזכור, כי ועידת צ’רנוביץ, כשם שיצאה מלפניה הסיסמה לקנאת לשון יידיש ויחידותה, שהיתה אֵם למיני מעשה, שהם בכייה לדורות, כך יצאה מלפניה הסיסמה לאהבת לשון יידיש וייחודה שהיתה אֵם למיני מעשה, שהם נחמה לדורות. הרי על כנפי־הסיסמה הזאת נישאה היגיעה לדעת יידיש את עצמה ולהגביר את כוח עצמה, מתוך שיתי־עצמה, ושעוררה כמה וכמה יחידים למעשים מכוונים, ואף עודדה כמה וכמה מפעלות ומוסדות, העשויים לשרתה. אם להביא דוגמה מעצם הועידה, הרי הם הדברים, הכלולים בהרצאתו של י. ל. פרץ על הרקת כל נכסי־הרוח הממשיים של העבר, וביחוד של התנ"ך, אל הלשון הזאת, וכן הדברים הכלולים בהרצאתו של שלום אַש על כך, ובמיוחד הדברים שבהרצאתו על לשון יידיש, תולדתה, דקדוקה, כתיבה ודברי החשוב שבמרצים – מתתיהו מיזיש, שתמך יתדותיו בבלשנות והנמקתה. אבל לפי שטחנות העשייה טוחנות מתון־מתון, לא הבשילו תכניות אלו וכאלו אלא לאחר רוב ימי עמל, ומיזיש לא הטחין קמחו עד־מהרה, וספריו, יצאו כמה שנים לאחר־כן – הן ספרו Die Entstehungsursache der jüdishen Dialekte (1915), הן ספרו Die Jiddische Sprsche שענינו, כהגדרתו, דקדוק היסטורי של האידיום אשר ליהודי מזרחה ומרכזה של אירופה (1924). אמנם, ודאי היו שלא המתינו, ומבחינה מעשית אף לא יכלו להמתין כל כך – זלמן רייזין פירסם בעצם השנה ההיא (1908) את ספרונו: יידישע גראַמאַטיק, שלא היה בו אפילו כדי מאה עמודים, ונתבעו גם הוא גם זולתו להרחבתו ולהעמקתו, ורבו ספרי הדקדוק וגולת־כותרתם בימינו ספרו של יודל מארק: “גראַמאַטיק פון דער יידישער כלל שפּראַך” (1978). והוא הדין בגדול מפעליו של זלמן רייזין, הוא הלכסיקון של ספרות יידיש, עתונותה ובלשנותה, שמהדורתו הראשונה (1914) לא היה בה למעלה מכלי־עזר בזעיר־אנפין, ומהדורתו הבאה גדלה כדי ארבעה כרכים (1926–1930), וטרח על שני כרכים משלימים, ובאבוד הוא מידי רוצחיו ואבדו גם המה, ובימינו בשל הצורך בלכסיקון אחר וחדש. והוא, אמנם, ניתן כדרך שניתן בידנו בשבעה כרכים (1956–1968), ועדיין נשארו ארבע האותיות האחרונות יתומות וצופות לפורקן.

 

ט    🔗

לא הבאנו דוגמאות אלו, שניתן להוסיף עליהן, מכל תחום ותחום בחכמת־יידיש, מעשים שראשיתם היתה מצערה ואחריתם שגתה מאד, אלא כדי להעיר, כי אף מפעלו של מאיר פינס, מה גם ברוח תכניתו של בעל מחשבות, נדרש, כנסיונות אחרים, לביקורת עצמו ולחידוש עצמו, באופן שהביקורת שירדה עליו, הוצרכה לא לשתקו, לא אותו ולא כמותו, אלא לשלבו בכלל המיפנה, שחל בה בחכמת יידיש ודרך מחקרה ושסימנה הבולט נראה באותם ימים ממש, בהופעת “דער פינקס” (1912), בעריכתו של שמואל ניגר, ושנתכוון להיות ספר־שנה, לתולדות ספרות יידיש ולשונה, ביקורתה והפולקלור והביבליוגרפיה שלה, ומלחמת העולם הפסיקתו, ולא מקרה הוא, כי מקץ אחת עשרה שנה חזר ונדפס (ב־1923) כמתכונתו, ונחשב כרך ראשון של “פילאָלאָגישע שריפטן”, כתבים של המכון המדעי היידי (יידישער וויסנשאַפטלעכער אינסטיטוט, בקיצור: ייוו"א), שייסודו (1925), ועשייתו, בין בהיות מרכזו בווילנא בין בהיות מרכזו בניו־יורק, על רוב מעשיו, מוסדיו וכלי־מבטאו, נעשו מוקד גדול בחכמת־יידיש ופיתוחה המחושב והמכוון, גם בקום מוקדים אחרים, בין אלה שהיו ונסתם עליהם הגולל (ברית המועצות) ובין אלה שישנם (ארץ ישראל) שמחרם לפניהם, ויתרונם במה שחכמת יידיש היא בה חלק אורגני של חכמת־ישראל הכללית והכוללת.

 

י    🔗

אבל גם לאחר שהתנהר לנו, כי עיתוי גמר בישולו של ספר פינס והופעתו לא היה ממוזל, ואפשר ובינה חוזרת בו היתה מעמידתו על נקודת המיפנה שבין קולת־היתריה של חיבה לבין חומרת איסוריה של חובה, נשאלת השאלה, על מה ראה לנטוש את מערכת החקר ולהניח פעלו חסר וחדל, ולא הגה אף לא עשה לתקנתם. ודומה, כי ניסוי תשובה לכך היא קודם כל בהכרת אפיו ותכונתו שלו ושל כמותו.

כרבים ולא־שלמים מבני־דורו המרגישים והפעילים אף הוא היה איש תמורות, ודיה הצצה בערכו בלכסיקאות להעמיד על כך. תנודתו בין איש־רוח ואיש־מעשה נמשכת לאורך כל מסילת חייו, ותחנה שהיא בחינת עילאה גבר מתחלפת בתחנה של תתאה גבר, והוא הדין בליבוטיו בין תנועות וזרמים – ראשיתו בציונות והוא אף בתעמלניה, ונאומו בקונגרס הציונים השביעי ניתן לו פומבי, אך כמותו כחברי סיעתו, סיעת ס"ס, נטשו את הציונות, וקצתם הלכו אחרי הטריטוריאליזם, והוא בראשי מסייעיו של זנגוויל בהקמת מפלגתו, אך אחריתו, ככל הנכון, בציונות אף היא. וכן ניתן לומר בענין עמידתו כלפי לשונות־העם, שאפילו יחסו ללשון־העם פעיל יותר, ששיתף בה את קולמוסו, יחסו ללשון־האומה סביל יותר, שלא שיתף בו קולמוסו; הרי, ככל הנכון, נאמן, ביסודו, לסיסמתו של בעל־מחשבות: לשונות שתים – ספרות אחת.

ולא כפלנו את שתי התיבות: ככל הנכון, אלא משום הסברה הנראית סותרת שיבתו לציונות, והיא סתירה העולה מתוך ערכו בלכסיקון החדש של ספרות יידיש (1968), כי בסמוך לסיומו של הערך, על אחרית האיש המרה, יסופר, כעל תחנת חייו האחרונה, כי בבואו מלונדון לברלין (1920) השתתף בעבודת “אורט” ובחברה היהודית להגירה והיה ידידם הקרוב של שמעון דובנוב, יעקב לשצ’ינסקי ועסקני “אורט”, לוויטש וסינגלובסקי, והרי לשון הפיסקה כדיוקה: “כאשר נוסדה ליגת פריילאנד הטריטוריאליסטית נעשה חבר בה וכן חידש את פעולתו הטריטוריאליסטית הישנה”. וודאי שענין פריילאנד והניאוטריטוריאליזם על חיפושיו בימי השואה ולאחריו – אנגולה, קומברלאנד, סורינאם – הוא ענין לענות בו, אבל לענייִ מאיר פינס, ראוי להקדים לה תחנה קודמת, כאשר תעיד עליה אגרתו הנודעת של ח. נ. ביאליק אליו, שנדפסה ברבים.

וזאת לדעת, כי מאסופות אגרותיו של ח. נ. ביאליק אתה למד על סימני קשר עם כמה מאישי בית פינס, שכן נמצאים בכללה מכתבים, הן לר' שלמה זלמן פינס, הן לר' יחיאל מיכל פינס, הן לנח פינס, ולענין קשר עם ד“ר מאיר פינס, דין לציין, כי המשורר היה מקורב אליו בשבתו בברלין, וכן לימים, כשנזדמנו שמה, הבטיח לו פינס יד מסייעת, ובשובו לתל אביב הוא מבקש ממנו וחבריו: “כי תשתדלו להפיג ממני את המרירות ע”י [=על ידי] עמלכם התכוף לטובת ‘מאזנים’, כאשר הבטחתם, אם לא כן לא אסלח להם”. אבל עיקר המכתב ההוא הוא בהמשכו (המכתב עצמו נכתב ב־15 באוקטובר 1930, הוא כ“ג תשרי תרצ”א, ונדפס תחילה בספר ביאליק, ערוך בידי יעקב פיכמן, תל־אביב תרצ"ד, עמ' 75) ואחר כך באגרותיו (בעריכת פ. לחובר, תרצ“ט, כרך ה‘, עמ’ צ”ח), והוא כהמשך השיחה העיקרית עם מקבל המכתב:

“ומדי דברי בך אשוב ואומר לך את אשר אמרתי לך פעם אחת: הצל חלק מרכושך והפקד אותו במקום הנאמן והבטוח שיש לנו בעולם – בארץ ישראל. אילו הייתי רבך הייתי גוזר עליך על כך, ואילו הייתי אבי אביך הזקן הייתי בא אליך לילה לילה בחלום ומצוה: עלה לארץ ישראל והצל את נפשך ונפש בניך. לבי מנבא לי ימים רעים לישראל, השרויים בין הגויים. המלט בעוד מועד. אם לא תוכל להציל את הכל, הצל חלק מרכושך, פן תנחם באחריתך. – ועוד אחת: אם לא איש כמוך יעשה זאת, מי יעשה? הרי ציונים מסוג זה, שאינם מקיימים את הציונות בפועל ממש, בעצם ידיהם, עושים את תורתם פלסתר בעיני כל ואין איש מאמין בהם. – ולבסוף עוד אחת: עכשיו היא שעת הכושר הטובה ביותר לעליה לאיש כמוך. אפשר לקנות קרקעות בחצי המחיר. השתמש בשעת כושר זו”.

אזנינו השומעות, איך המשורר באהבתו לאיש, כמנגין כל נימי שידולו והוכחתו – רוח נבואה ורוח תוכחה, נימוקי מוסר ונימוקי־תועלת, ובלבד להציל אותו מפורענות, שחזה אותה כשלוש שנים לפני עלות הארכיליסטים לשלטון. ואצרף עדותי הצנועה – בהיותי, שנתיים קודם חיבור מכתבו הנזכר של המשורר, שליחה של הסתדרות העובדים במרכז “החלוץ” בברלין, ידעתי את מאיר פינס כמקורבם ותומכם, הן של הציונים, – כגון פעלו לכפר הנוער בבן שמן, שערך לטובתו קונצרט של אלברט איינשטיין; הן של העברים – כגון כינוס אגודתם בביתו גם הוא. בזכרי את יציבתו של מאיר פינם בימים ההם, איני יכול שלא לעמתו ליציבתו של ידידו רב־הפעלים, אהרן סינגלובסקי, ששניהם עשו דרכם מציונות לטריטוריאליזם, – כשבאתי לפניו בהצעה משלנו, שניתנה להשלב בתכניתו, דחאה בשתי ידים, ולשנים, בבואו לייסד בתי הספר של ה“אורט” בארצנו ולבצרם, זכר את הדחייה ההיא ופייסני, ובמזדמן ארחיב הדיבור על צד השעשוע העגום שבכך.

ואעידה על דעתי דבריו של יצחק למדן, שישב בימים ההם, בברלין גם הוא, כעובד באנציקלופדיה “אשכול”, והנה במכתבו לעורכי “הדים” יעקב רבינוביץ ואשר ברש, הכתוב ביום כ“ח שבט תרפ”ח, יאמר: “הזכרתי לעיל את השם ד”ר מ. פינס. אתה, רבינוביץ, תכיר אותו יפה. גם הוא מכירך. הייתם, כמדומני, יחד בשווייץ. זהו המחבר של הספר “תולדות הספרות היהודית” באידיש. היה פעם ס“ס וטריטוריאליסט. כעת – יהודי יקר, עברי שלם וציוני טוב ועל הכל – אדם נפלא. נפגשתי אתו פעם במקרה ומאז אינו נותן לי מנוחה ומזמינני מדי פעם לביתו. ומכיון שבימים היפים, ימי שמש, עלי להמצא בעיקר בחוץ ובטיולים, הריהו בא אלי תמיד בימים כאלה, לוקחני באוטו ומטייל אתי בכל המקומות היפים. הזמינני כמה פעמים לתיאטרון, לקונצרטים, ודואג לי בכלל, ומדי יום ישאלוני טיליפונית על מצבי ושלומי. כן, גם יהודים כאלו עוד אפשר למצוא וטוב שישנם. ע”י [= על ידי] אלו אפשר להירגע לפעמים לשעה קלה ולחייך ברוח טובה על תמימותם. יש גם יהודים יוצאים מן הכלל. כנראה אחד מבין עשרת אלפים. ואצל פינס זה, באמצע ברלין, יושב אתה עם כל בני המשפחה המדברים אתך רק עברית" (נדפס ב“גנזים” א‘, בעריכת ג. קרסל, תשכ"א, עמ’ 237).

 

יא    🔗

ועתה נחזיר את עצמנו אל לפני כמחצית יובל, כדי להזכיר, כי בעצם הימים, שבהם הבשילה ראשונה המחשבה על הוצאת מהדורה עברית לספרו של מאיר פינס, הוציא ד"ר א. מוקדוני (אלכסנדר קאַפל) את זכרונותיו מימי ישיבתו בברן, ובהם ידובר אף על מאיר פינס, כפי שרושמו נחקק בו בזמן ההוא. הכוונה לספרו “אויסלאַנד – מיינע באַגעגענישן”, כלומר: חוץ לארץ – פגישותי, שיצא לאור בסידרת הספרים “דאָס פוילישע יודענטום” (= היהדות הפולנית) בכרך ה־47 (בואנוס איירס 1951). ללמדך, כי זכרונותיו מעלים זימוניו כתום ימי דור, ולעניננו נאמר: ארבעים שנה לאחר צאת ספרו של מאיר פינס, אך דומה כי רשמיו בכלל עֵרים וחדים למדי. והנה בדברו על הסטודנטים היהודים שישבו בימים ההם, לרגל תלמודם, באוניברסיטת ברן (עמ' 249–260) הוא רואה ענין לפתוח בדיון מיוחד על הסופרים שביניהם, והוא מבחין בין סופרים עברים, שהיו מרובים לבין סופרים יידיים, שהיו מועטים, והוא נותן טעמים לכך, בכלל מתן טעמים לחלוקה טיפולוגית וכרקטרולוגית שביניהם, כגון שהסופר העברי בנה את הקאריירה שלו על לומדות, ופעמים על לומדות וכשרון, ואילו הסופר היידי בנאה לא על לומדות אלא על כשרון בלבד, מה גם שהלשון העברית, היתה לשון ספר, וקנינה ניתן בלימוד ספר וספר, ואילו לשון יידיש, היתה לשון דיבור, וקנינה ניתן כמאליו. ואף זאת, הסופר העברי מוצאו היה כרגיל ממשפחות־הביניים, ואילו הסופר היידי מוצאו לרוב ממשפחות הפרוליטאריות. לאחר שנקבעו לו, כמיני מושכלות, הכללים האלה, הוא תולאם גם בימים ההם גם לאחריהם, ורואם בית־אחיזה לאמירה כוללנית: הנסיבות האלו הקנו לה לספרות העברית מזל וברכה, לאמור כי היא, הספרות העברית, “יש בה פחות כשרונות אמיתיים מהיות לה לספרות היידית, אך תרבות, דעת וחשק ללמוד ולהמשיך וללמוד, יש לה לספרות העברית רב יתר לאין ערוך. ואותה חלוקה כוחה עודו יפה עד עצם היום הזה”.

ואף זאת, הסטודנטים העברים שלמדו, כדי להגדיל ספרות ולהאדירה, והסופרים היידים, שלא למדו כדי להגדיל ספרותם ולאהאדירה, אף הבדל אחר היה ביניהם – ראשונים היתה להם אידיאולוגיה אחת, כולם ציונים היו, אחרונים היו להם מיני אידיאולוגיה, שמנינם כחצי־תריסר, ושוני זה כשם שהגביר כוחם והתמדתם ותנופתם של אלה, כך פילג ופורר את אלה, “ודבר זה היה והנהו פאטאלי לספרות ולתרבות היידית”.

ולא הבאנו הערכתו לכלליה, אלא כדי להקשות, האומנם היא יפה לפרק המיוחד, שענינו כשמו: סופרים יידיים בקולוניות של הסטודנטים – ד“ר י. גוטליב, ש”י סטופניצקי וד"ר פינס. כי אם, אמנם, שלושה אלה באים כדגמים טיפוסיים לחלוקתו, אי אפשר שלא לראותה מתגמגמת ולא במעט. כי אם לסטופניצקי, הרי בעל הזכרונות עצמו מעמידו מתמיד, אם כי ברשות היחיד, קורא־תמיד “לפי כל מהותו הוצרך להיות עבריי וציוני, אך לא אדע אל נכון אם היה כזה. ודאי ידע עברית כהלכה, ודאי היה קרוב ביותר לציונות, אך שני הענינים לא היו תלויים לו בחוטמו, כהיותם בחוטמם של העברים והציונים המושבעים”. אך הלא דיה הצצה בערכו בלכסיקאות, כדי לעמוד על גודל תלמודו בישיבות ליטא ופולין, עוצם ידיעתו במקרא, שקידתו בסמינר לרבנים, שליטתו במכמני חכמת ישראל, ובמיוחד בפילוסופיה היהודית והכללית, השתתפותו בעתונות העברית, כדי להבין עיקר בסיסו, שעל גבו בנה את דרכו בעתונות ובחברה, ושלא להבליעו בחלוקה טיפולוגית מאוחרת. והוא הדין ביהושע גוטליב, המתואר כתלמיד מתמיד, שקדן ודייקן, המשוקע בעבודת הדוקטור שלו, על שופנהאואר, ושאינו סופר, ואין לו יומרות סופר ואף לא כוונות סופר, ואף לשנים, כשנדפס, בכתב־עת צדדי, מאמרו והוא, אמנם, על שופנהאואר, הרי כתיבתו, עם כל היותר סולידית, היא גם קשה גם עניה בסגנונה, והוא הדין במאמרו אחד ואחר, כהגדרת המעריך: קשה כגילדה של נעל. ולא עוד, אלא כשנפגשו שניהם וגוטליב עוזרו של המעריך, ראה אותו מתענה בעצם הכתיבה, כמקשה לילד, וסוף עקשנותו שנעשה סופר נחשב, אשר גם שאר רוח לו גם הומור לו, והוא מראשי הפובליציסטים והמדינאים, ואף מנבחרי הסיים. ומן הדין להעיר, כי אף עתה דיה הצצה בערכו בלכסיקאות, כדי לדעת מוצאו ממשפחת סוחרים ושייכותו לתנועה הציונית מראשית־נעוריו, עד אחריתו.

 

יב    🔗

ואחרון אחרון חשוב – שהוא כותב בו: “עוד אחד, שנועד להיות סופר יידי, אך לא נהיה, פגשתי בקולוניות־חוץ־לארץ. היה זה הראשון, שכתב ‘קורות הספרות היידית’ ושמו היה ד”ר מ. פינס“. ומיד מתערערת לו התיאוריה של המוצא: “מוצאו היה מן הפינסים שהיו לפנים עשירים ומיוחסים מאד מפרוז’אני [והתכוון, כנראה, להדגיש: רוז’נוי], כשאני פגשתיו כבר היתה המשפחה ירודה מבחינה כלכלית, אך הפינסים הירודים עוד זקפו ראשם כלפי מעלה, הייחוס היה עוד גדול. פגשתיו כאחד הסטודנטים באוניברסיטת חוץ לארץ. הוא היה יפה, גבוה, ותמיר, בעל שרטוטי פנים אצילים ועדינים של אריסטוקראט יהודי. מבחינה פוליטית היה מחובר חיבור יפה לציונים־סוציאליסטים, אך לא היה איש מפלגה מרותח ולא עסקן לוהט. היה זה זמן, שכל משכיל יהודי, מה גם סטודנט, חייב היה בשייכות למפלגה. פינס למד בפאריס, וקורות הספרות היידית שלו כתב כתיזה לעבודת דוקטור בצרפת. היתה זו דיסטרטאציה גרידא, כשאר הדיסרטאציות, אלא שאותה דיסרטאציה היתה מעובדת, קצת יסודית יותר והוגדלה במידה ראויה במהדורה היידית. נחת הרבה לא הירוו קורות אלו לא אותו ולא את הספרות היידית”. וכאן הוא מזכיר את ביקורתו של בעל דמיון, שנתמחה ברוב בקיאות וזעיפה, כדי להמשיך לאמור: “אבל הקורות העניות האלו של הספרות היידית נשארו הקורות היחידות של הספרות היידית. כתבו מיני קורות חלקיות, טובות יותר ומוסמכות יותר, אבל קורות כוללות של הספרות היידית אין לנו עד היום, וקורות ד”ר פינס לספרות היידית, הרעות, החובבניות, נשארו הקורות השלימות והיחידות”. והוא מסיים: “ד”ר פינס עצמו לא נכנס לספרות“. ומנסה לבאר, מתוך שהוא מרמיז על תגבורתו של החוטר מגזע סוחרים וחרשתנים ומסיק: “וד”ר פינס יכול היה להיות דווקא סופר בלא התאמצות ובלא עקשנות מיותרת, אך הוא נמשך ליער וסחרו, לשורשו”. ללמדך, כי לא עמד על התנודה בין תורה וסחורה, הפוקדה משפחות מיוחסות, וניתן להביא רוב דוגמאות, ולענין משפחת פינס אף הבאנום, כמדומה, למכביר.

ולענין השלישיה, כפי שניתנה לפנינו, ניתן כנגד הצדדים השונים שבחייהם, להעיר על צד שווה במיתתם – שלושתם אין אנו יודעים בהם אלא שנכחדו בסערת הכליה של ימי השואה, ודיוקה של ידיעה ממנו והלאה – ידענו את סטופניצקי נמלט מוורשה, מכוחה של הרשות הבורחת, וחוזר ברגל לוורשה ונושא בעולם של חיי הגיטו ונכחד, אם במחנה־הכלייה, אם בדרכו אליו. וכן יהושע גוטליב, שנספה בהמלטו לברית המועצות ונלכד ואין יודע היכן וכיצד אבד, וכן מאיר פינס, שערכו בלכסיקון החדש של ספרות יידיש מסיים לאמור: “ב־1941 אירגנה השגרירות התורכית בברלין החלפת אזרחים רוסים, שנמצאו בגרמניה, באזרחים גרמנים ברוסיה. פינס ואשתו היו בין האזרחים הרוסים בגרמניה, שהובלו לאיסטמבול, שבה נעשתה ההחלפה, בהגיע מסע האזרחים הרוסים לרוסיה נאסרו פינס ואשתו ונשלחו למחנה. אשתו מתה במחנה ב־1942 והוא עצמו באיחור של כמה זמן”.

ונסיים לאמור: גם בקיימנו עתה מצוות שמירת זכרונו, על דרך הוצאת ספרו, אנו יודעים, כי העיקר, והיא ביוגרפיה שלו, שתהא שעונה על תעודות ועדויות שניצלו, עודה צופה למחברה.

[כסלו תש"מ]