רקע
דב סדן
מצל־השיכחה לאור־הזכרון – על צבי ביקלס־שפיצר

אמר הכותב: אין זו הפעם הראשונה, שאני בא לדון בדמותו ועשייתו של צבי ביקלס־שפיצר, החשוב כאביה, או כפטרונה, של ביקורת ספרות־יידיש המודרנית בגליציה, והוא תואר הנאה לו, גם אם נזכור, כי היו לו קודמים – גרשום באדר, מרדכי אהרנפרייז, מיכל ווירט ואחרים. לפי שחייו לא ארכו ומת באיבם וכברת הזמנים, שבה חלה פעילות־הפומבי שלו, קצרה היתה – כתריסר שנים בלבד, וכתביו פזורים היו, נגזרה עליו שיכחה שלא כדין, כדי כך שלא ניתן לו ערך בלכסיקון של זלמן רייזן, ואם נזכר בו, אגב סופרים אחרים, שהיה במסייעיהם, נזכר. דומה, כי מצב זה, נשתנה לימים לטובה – ראשונה נסע מאמרי עליו, (שנקרא: בצל השיכחה ונתפרסם מעל עמודי “מאזנים”, תרצ"ח), – חזר ונדפס בספרי “אבני מפתן” (כרך א‘, תשכ"ט, עמ’ 278–298) – אחר־כך עוררתי את אחיו, ד“ר יעקב ביקלס, שומר־עזבונו לההדיר מיבחר כתביו ואני שבחרתים ותירגמתים ללשון העברית, והקדמתי לו מבואות (חזרו ונדפסו ב“אבני מפתן” כנ"ל, עמ' 298–302) וכן הבאתי ביבליוגרפיה מספיקה, והעיקר עלתה בידי לכנס חבורת סופרים מצוינים, מידידיו של המבקר שציירו, איש איש כחזותו וכזכרונו, את דיוקנו של האיש, מהם שכתבו עליו בסמוך לפטירתו (א. שטאנד, אנזלם קליימן), מהם שכתבו בשביל האסופה הזאת (א. צ. גרינברג, ג. שופמן, יעקב ביקלס, יעקב מסטל, יוסף פאלק), שם האסופה: ספר צבי ביקלס־שפיצר, דמותו ויצירתו (בהוצאת סנונית, תל־אביב, תש"ח). אף כתבתי עליו ביידיש, במאמרי: אַ פאַרגעסענער שרייבער [=סופר נשכח], שנתפרסם ב”די גאָלדענע קייט" (תשי"א) ונכנס בספרי: היימישע כתבים (כרך א', תשל“ג, ז”ז 262–264. הרחבת הידיעה עליו העלתה את זכרו, הן בערכי הלכסיקאות והן בדברי מבקרים אחרים (שמואל ניגר, וביחוד מנדל נייגרשל). מה שאני מנסה להביא עתה הוא כעין מאמר הערכה כולל יותר עליו.


 

ב    🔗

צבי ביקלס־שפיצר היה מבני דור־המשנה של האינטליגנציה הציונית בגליציה, שגדלה בתחום־הביניים – הוית רחוב היהודים מזה, ואוירת בית הספר של הפולנים מזה; תחום־ביניים שפירושו מתיחות בין שני מחוזי השפעה יריבים, שכל אחד מהם אחז כנף־טליתו של האינטליגנט ואמר: כולו שלי. וכדרכו של דור־מישנה ראו, כמותו כחבריו, את מורשת ציוניותם של קודמיהם לאור ביקורת, שעיקר תפקידה למדוד את המרחק שבין ההלכה והמעשה. הביקורת הזאת, משהטילה איזמלה בבחינת יהדותם של חיי האדם הציוני, מצאתם פגומים – הסיסמה, התכנית לא היו דברים של ממש. בפשטות: הדרישה לקיום האומה, ערכיה, תרבותה ולשונה – לחוד, וחיי־יום־יום, הליכות־יום־יום, שנתפסו לנכר וללעז – לחוד. יסוד הטוהר, שהוא כאבן־הראשה של כל תנועת נוער לאמיתה, הוא־הוא שגילה לפני דור צעירים זה את הסתירה שבחיי האינטליגנציה הציונית והוא שהמריצם להתגבר עליה. ולעניננו עתה נאמר, כי היסוד הזה, כשם שהיה, בחוגים ההם, אבי ההתענינות העֵרה והשקודה בלשון הנצח – הלשון העברית וספרותה, כך היה בהם אבי ההתענינות הערה והשקודה בלשון הזמן – לשון יידיש וספרותה. מי שלא עמד על הקו המיוחד הזה, יתקשה להבין כמה וכמה חזיונות המיוחדים לה לגליציה, שבה היתה הציונות לא בלבד הכוח המעורר את האינטליגנציה להתענינות בערכי התרבות בשתי הלשונות, אלא גם הכוח המעורר את כשרונותיה לפעילות של יצירה בשתי הלשונות, וביחוד בלשון יידיש. בעוד הספרות העברית המודרנית פה שרשיה מלפני הציונות, הרי ספרות יידיש מודרנית פה שרשיה בתוך הציונות ומתוכה. מתוך השרשים האלה יונק המעבר משלון־נכר ללשון־בית – שאתה מוצאו באלה שקיימו בידם את כפל־הלשונות, פולנית ויידיש, כדרך מאיר ביננשטוק, יצחק שיפר, שמואל יעקב אימבר ואחרים, וביחוד באלה, שהניחו לשון־נכר ודבקו או שכמעט דבקו בלשון־בית בלבד, כדרך צבי שפיצר ואחרים. מתוך השרשים האלה אתה מבין גם חזיונות של כפילות־הלשון, בין באופן שהסופר ראשוני ספריו בלשון יידיש והמשכם בלשון העברית, וא. צ. גרינברג הוא הדוגמה הבולטת, אך לא היחידה לכך, בין באופן שהסופר, לא בא ללשון העברית, אך גם לא הפליג ליידישיזם אידיאולוגי, לא־כל־שכן מיליטאנטי, אלא מתוך שנאמן לציונות נאמן ליסודות ההיסטוריים הגדולים שלנו ולשוננו בכללם, ושמואל יעקב אימבר הוא הדוגמה הבולטת אך לא היחידה לכך.


 

ג    🔗

קו זה חובה שיהא בולט לפנינו, בבואנו להבין הופעה כצבי ביקלס־שפיצר – כלומר קו־הציונות, המתוח על פעילותו בספרות. הקו הזה משחיל עוד את ראשית דרכו של הנער הקטן, שניסה כוחו בכתיבה. בכתב־יד לא־מאומן, בכתיב לא־מדוקדק, משרבט הנער תיאור־פגישה עם ילד מיתומי־קישינוב, המספר לו ענותו והוא, השומע, מנחמו בירושלים ובשיבה אליה ומעודדו להזעיק את העם אל תחת דגל ציון. בכתב מבוגר־יותר נרשמת הרצאה על תיאטרון ובראשה הקדמה קטנה שבה ייאמר: לא אחד מכם בא מתוך ספק, מתוך תמיהה, מתך חשדנות – מה, סטודנט לבובאי יבוא לפנינו וידבר על יהדות? והמרצה־הנער מבאר, אם פלא הוא, הרי ראוי לשבח את מי שחוללו – את הציונות, שעיקרה שיבה לישראל וארצו. בהמשך ההרצאה ניכרת השפעתו של שלמה שילר, כשם שהיא ניכרת לימים ביצירתו הבשלה. פה היא בולטת בהדגשה, כי הציונות אינה חידוש וחדשה ושנותיה כשנות הגלות; וכך בהארת הכשלונות של הדורות האחרונים – ההפתעה של התפתחות־המאורעות והבעיות, שהדורות ההם לא היו מוכנים לה. השפעה זו ניכרת גם בהרצאות אחרות שהרצה העלם, כנראה בפני חבריו תלמידי־הגימנסיה, אם על מלחמת רומא וירושלים, אם על חיבוריו של הרצל: מדינת־היהודים ואלטניילנד. בהרצאה האחרונה נראה את המרצה הצעיר נפגע משפעת הטוב שבאוטופיה הזאת, מחדגווניות ההנאה שבה, מיוֹתרת הבורגנות שבה, מהעדר צל ופגם שבה. נשמעים פה גם הדי־הביקורת ברוחו של אחד־העם – ביחוד לאור הבדיקה, אם יש בה, באוטופיה זו, תרבות יהודית ומה פניה. הדי־הביקורת הזאת מתגלגלים כדי דיבורים של אירוניה, וניכר כי הדים אלה לא העמיקו, אלא משום שנצטרפו להם הדים מנפשו שלו ושל כמותו – הדי נפתוליהם על צביונם היהודי של חייהם.

עד כמה הבעייה הזאת העסיקה אותו, נוכל ללמוד מבת־קול מאוחרת – הכוונה היא למאמר, שפירסמוֹ לשנים ושמו: טראגדיה של הגלות. הדברים אמורים בטראגדיה של הטמיעה בתחום הרוח והלשון של אחרים. ההנחה היא לא בלבד שלילת האפשרות להתבוללותם של קיבוץ, של רבים, אלא גם שלילת האפשרות להתבוללותם של מיעוט, של יחידים. הטראגדיה של המעטים האלה כך הגדרתה: “צר על הפירות, שרוח הסערה של הגלות זרעם בשדות־נכר. לבנו יתחמץ בקרבנו, בראותנו את הפירות הנאים האלה שאינם יכולים לשוב למחצבת אִמם העזובה; מר לראות בהשלך האדמה הזרה מעליה את הזרע הזר ולבנו יתפלץ בראותנו, כי אשר הושלך שלוש פעמים, שב אל מַשליכו”. ואין לתמוה, כי שדה־הנכר נוהג בהם כך – אמנם, בני סגולה וכשרון מזרע ישראל, הנדחקים לשדה־הנכר, חורשים ומניבים אותה, אלא תוך כדי חרישה וזריעה הם מטילים משהו מייחודם היהודי הגזעי, הנוטל ממילא את ייחודה של השדה ההיא. הכותב מביא פיסקה ממאמרו של ריכאַרד מילר־פרייאנפלס, שקבע את העובדה הזאת מבלי להסיק מסקנות, מה שאין כן אחרים, המסיקים את המסקנות האלה, ופעמים במלוא־הברוטאליות. ולא עוד, אלא דוקא הסופרים, שהיהודים נוהגים בהם מידה של אהדה ואף הם ביצירתם נהגו ביהודים מידה של אהדה, אינם רוצים בהשפעתם של היהודים על ספרותם שלהם. כדוגמה אחת מובא משורר הפולנים ויקטור גוֹמוּליצקי, הנודע בשירו הנלבב “אל מלא רחמים” ושיצא בקטרוג גדול על ווילהלם פלדמאן, על שום שנעשה מורה־הוראה בספרות הפולנים וביקורתה; וכדוגמה אחרת מובא סופר הרוסים צ’יריקוֹב, הנודע במחזה שלו “יהודים”, שאמר באזני ארבעה־עשר סופרים יהודים־רוסים, כי "אף שהם רואים עצמם רוסים ועוסקים בספרות הרוסים, הרי מתוך שאינם רוסים־מלידה אינם מבינים לרוח רוסית. גוֹמוּליצקי וצ’ריקוֹב אמרו, בעצם, מה ששאר הסופרים אינם מעיזים לומר. ודאי טראגדיה היא, לאותו סופר שקנה לו רוב זכויות בעמלו לטובת ספרותה של “פולין הצעירה”, וסופו שומע קטרוג כזה; ודאי טראגדיה היא לאותם סופרים רוסים־יהודים, שהעמיקו את מענית הביקורת וסייעו להשבחת הטעם, סופם שומעים קטרוג כזה. עוקצה האחד של הטראגדיה הוא, כי אין אנו יכולים להאשים את המאשימים – חובתם כלפי אומתם מחייבתם לקטרג על היהודים, המביאים לידי דנַציוֹנַליזציה של ספרותם. והאומנם היינו טובים מהם, אילו בא, למשל, בודוֹאֶן דאֶ קורטנאֶ, אוהב ישראל ולשונו, והיה רוצה לגדור לעצמו בקעה בספרותנו, אם העברית ואם היידית, ולהתערב באוצרות־התרבות שלנו. ועוקצה האחר של הטראגדיה הוא, כי אין אנו יכולים להאשים את הנאשמים – אלה הפאֶלדמאַנים, אוֹרטווינים, סטאֶנים, יאֶלאֶנסקים, שניצלרים,

וואַסרמאַנים וכיוצא בהם, מוכרחים, לפי גידולם, ללכת אל בין הזרים וגזירה היא להם להיות נזרקים מתוך הדלת ונכנסים דרך החלון. אין בפיהם לשון אחרת ומתוך שהם מתכחשים לעמם, וביחוד לשייכותם הפעילה שלהם לעמם, אין לפניהם דרך ללשון עמם ותרבותה. אם יש בכלל מקום להאשמה, הרי כתובתה – אלה אנשי־הרוח, שכבר חזרו אלינו, הנוֹרדאַוּאים והזאַנגווילים, שבאו אלינו באני־מאמין שלהם ולא באו אלינו באני־חי שלהם. הכרתם היהודית, שהזכירתם שייכותם לעמם לא היה בה כדי לעוררם לשייכות מלוא נפשם – בעצם יצירתם. באמת הם מוסיפים לתת כוחם לזרים ולנו יתנו לכל המרובה אהבה אפלטונית.

ועלינו לזכור, כי מה שנאמר פה על נורדאו וזאנגוויל יש בו גם רמיזה לסביבת הכותב הקרובה ביותר – פה, בגליציה, ניתנה מהדורה־זוטא של ההופעה הזאת: רבים־רבים מבני האינטליגציה, שהצטרפו לה לציונות התמידו למעשה בחיי־נכר – ועדות לכך היתה שפת דיבורם, חומר קריאתם, גם עתונותם, גם ספרותם שהיתה בשפת הפולנים. המרד על הכחש הפנימי הזה היה מענינה של תנועת הצעירים, ויסודה, יסוד הטוהר – בכוחן נחלצו טובי המשכילים מצבת־הנכר ותרבותה ושבוּ לעמם תשובת־אמת, תשובת־חיים. והסטודנט שלפנינו, שנפתל את הנפתולים האלה, לא ייפלא, כי דיבר במרירות על נורדאו וזאנגוויל, על שום העיקר שאיננו בהם; לא ייפלא כי דיבר באירוניה על אוטופיה של הרצל על שום העיקר שאיננו בה.


 

ד    🔗

לאמור, הביקורת חריפותה מתבארת מתוך שהיא, בעצם, ביקורת על סכנה, שאימתה היתה צפויה לו עצמו. בכוחה ומכוחה היתה תשובתו תשובת־אמת, תשובת־חיים, ששיעור אמתה וחיותה אינו נגרע גם אם נעשתה מחצה – שכן, מבחינה פעילה, צימצמה עצמה על יידיש בלבד. אין יודע, מה היה בסופו, אילולא נפסקה שירת חייו באמצע – העובדה, כי ראה להניח אומנותו ולהיות עורכו של “טאגבלאט”, כלי מבטאם של ציוני גליציה וממילא קברניטם, מניחה פתח להשערה של ודאי, כי אילו זכה לאורך ימים והיה מראשי ההתעוררות החלוצית, שהתלקחה כשנה לאחר פטירתו, ואף היה ניצב בראש עולים, והיה עודר עמנו במערכה בארצנו, וממילא בלשוננו. אולם למעשה עומד הצמצום בעינו – כוחו ויגיעו נתונים היו ליידיש וספרותה, ולהלכה הפליגה, אמנם לשעת־ארעי קטנה, מסירות זו כדי תפיסה יידישיסטית בנוסח הנודע, ושהיה בגליציה, שלא ידעה יידיישיזמוס בונדאי כשם שלא ידעה לימים יידישיזמוס אגודאי, בחינת אימפורט. הרבה עשה בודאי העיסוק בחקר יידיש (בעזבונו נמצאים נסיוני ניתוח של שרידי טייטש וכדומה) שמתוכו באה גם ביקורתו החריפה על עבודות דילטנטיות1 בענין יידיש, כגון מחברתו הידועה של היינריך לווה. שעת־ארעי זו מצאה עיקר ביטויה בפולמוס עם יוסף קלוזנר, שקטרג על ציוני אוסטריה שרשמו בימי מפקד האוכלוסים את היידיש – בלשונו: את הז’רגון האשכנזי – כלשון הדיבור שלהם, משום שבגליונות־המיפקד חסרה רובריקה על לאומיות. לדבריו שמחו ציוני אוסטריה לכך, והרי הוצרכו להצטער, אם הם סוברים, כי לשונם הלאומית היא עברית. שפיצר, שראה להשיב על המאמר הזה, בא לבאר כי, אמנם, המפלגה הציונית החליטה על הלשון העברית כלשון לאומית, של העבר, ההווה והעתיד כאחד, אולם משהתחילה ב־1907 באוסטריה לעשות למה שנקרא “עבודת ההווה” וזכתה בראשית נצחונה (הקלוב הפרלמנטרי) ואמרה לעסוק בפוליטיקה יהודית־לאומית, מוכרחה היתה להשען אל יסודות לאומיים־תרבותיים, ועיקרם הלשון. כל עוד היתה זו שאלה־להלכה ניתן לעמוד על ההחלטה בענין הלשון האחת, הלשון העברית, אולם משעלתה שאלה־למעשה, וביחוד אקטואלית, כשאלת המיפקד ההוא, נמצאו מנהיגי הציונים, שהיו בזים ללשון דיבורם של המוני ישראל, לשון יידיש, במצודה. תחילה השתדלו כי בגליונות־המיפקד תהא רשומה רוּבּריקה של לאומיות, ואילו נתקבלה היו, אמנם, במונרכיה הרבה יהודים, שהיו רושמים עצמם כיהודים, אבל הם היו נחשבים שוני־לשון, דוברי גרמנית ודוברי פולנית ודוברי צ’כית ודוברי הונגרית וכדומה, ונמצא שהממשלה היתה זוקפתם על חשבון הלשונות האלה וזכותן. בפיסקה, שנשמטה בידי המערכת, מדבר הכותב באירוניה על קלוב הצירים היהודים־לאומיים בפרלמנט הוינאי, בתארו תמונה גרוטסקית – שטאנד ששפת־דיבורו היא פולנית ושטראוּכר ששפת דיבורו גרמנית, היו מצורפים לזכותם של הפולנים והגרמנים שבמונרכיה אולם משנקבעה בגליוני־המיפקד הרובריקה של הלשון, בא לחצם של מפלגות הפועלים, “פועלי ציון” וז'. פ. ס. (המפלגה היהודית־סוציאליסטית) וכן של המוני העם בקרב מחנה הציונים וכפו את מנהיגי הציונים באוסטריה בכלל, ובגליציה ובבוקובינה בפרט, לקבוע טאקטיקה מאוחדת במיפקד – לרשום כשפתם את שפת דיבורם של ההמונים. קלוזנר רואה כאן טראגדיה ואמנם היתה זו, לדברי שפיצר, טראגדיה, אבל לאו דוקא לאלה שנאמנו ללשון העברית ונאמנותם נדרשה להם הלכה למעשה, אלא לאלה שהלשון העברית היתה להם פאַרולה בלבד ובאמת כל ימי חייהם לא קנו לעצמם ידיעתה ולא ידעו בה אלא סיסמתה בלבד, לא־כל־שכן לאלה, שהסתדרו בנוח בהוויית־כלאיים של הודיה בתוכנית־הציונות מזה והשלמה לחיי־לע? מזה. והללו לא מעטים היו ביניהם, שהיו מעדיפים את ההתבוללות על ההכרח להודות בלשון־ההמונים, שהיתה בזויה עליהם. לא, – מדגיש הכותב – אין ציוני גליציה קדושים, כפי שהם עשויים להראות מחוצה לה. הם אמנם, מכריזים השכם והערב, כי העברית היא לשוננו, אך הם עצמם מדברים גרמנית, פולנית, קוראים כל הלשונות, זולת עברית. אין זאת טראגדיה אם, למשל, שטאנד היה מסרב לדבר באספות־עם יידיש, גם אם הקהל דרש זאת במפגיע, ובימי ההתעוררות של המיפקד בא לאסיפה ודיבר בשפת־האם.

עד כאן הסברה, שתיארה אם כי בקצת גדישת־סממנים, את המצב כהוויתו. גם הסברה זו מחלחלת בה אותה הביקורת של ימי־הנעורים הבוחנת את אמיתו של דור־הציונים הקודם ובאה לידי גינויו על שום המרחק בין ההלכה והמעשה. אולם בתוך ההסברה ולצדיה נשלבה גם ארגומנטציה יידישיסטית ברורה. הרי דיבור, המבקש להוכיח, כי הגאולה המדינית והתרבותית, גם בגולה וגם בארצנו, אינה מחייבת, כאלמנט של הכרח, את המלחמה לעברית ונצחונה. הרי הדיבור, הבא לערער על שההסתדרות הציונית, שהרעיון הציוני נקשר בה בלשון העברית והוא קישור, שהתפתחות החיים סותרתו. אמנם הדרישה, שההסתדרות הציונית תסתלק מקישור זה באה מתוך הנחה של הפרחת כוחותיו של העם בגולה, קודם שיוכל להתפתח בארצו, בין בלשון העברית בין בלשון יידיש בין בשתיהן, אך ברור שהתפיסה הזאת מעידה, כי הכותב לא ירד לסוד החיבור האורגני של יסודות הציונות, וביחוד של צמד האלמנטים ההיסטוריים, הטריטוריה ההיסטורית ולשונה ההיסטורית. כי תפיסה זו היתה לו תפיסת־ארעי, ניתן לנו ללמוד מדרך־ההערכה, שאחז בו בחג יובלו של נתן בירנבאום. חליפת המכתבים שביניהם מעידה על ידידות רבה ואחד סימניה הבולטים הוא, כי בירנבאום נטל עליו לתרגם ללשון הגרמנית את המחזה של ביקלס “הגואל” ואף תירגמו והמערכה הראשונה, שנשמרה מתירגומו, העשוי ברוב שקידה ודיקנות, מוכיחתנו על מידת הערכתו של המחבר וחיבורו. והנה שפיצר היה מראשי העושים והמעשים בחגיגת יובלו של בירנבאום. ובבואו לפתוח את אסיפת העם הגדולה לכבוד חתן־היובל, העריכו לא בלבד מעבר לצד המפריד שביניהם – הציונות, אלא גם מעבר לצד המאַחד שביניהם – המסירות ליידיש. הוא חגג את בירנבאום כאישיות, שהיא מעבר לכל פלגה ופלגה, והחשובה בחיי העם כולו, כאישיות שהכל מתגעגעים עליה והיא יוצרת מַסדו של העם. גם הדרוש בכינויו של בירנבאום – מתתיהו כרוז תנועת השיחרור העצמי ונושא לפידה ואחר הפולג וחולק בקרירות־הגיון וחום־רגש, באו לסייע לדרך הערכה הזאת.


 

ה    🔗

פעולתו, שנחשבה עיקרו, פעולת המבשר לספרות יידית־גליצאית צעירה ומבקרה נפרדת לשני אגפים – הערכת העבר מזה והערכת ההווה מזה. הערכת העבר באה על דרך הביקורת של הפריודיקה, שפירושם למעשה הוא לוח־העם בעריכתו של גרשום באדר, ולשנים נוסף לו כבן־תחרות לוח־שנה בעריכתו של משה פרוסטיג. אפילו סקירה מרפרפת בלוחות האלה מראה את דרך־תקומתה של ספרות יידיש בגליציה – יציאה בעקבי הספרות הזאת מעֵבר לגבול, ביחוד ברוסיה. באדר, כאילו טרח לתת, בלוחותיו, לסופרי גליציה וקוראיה דוגמה של כתיבה מתוקנת, ועל כן הרבה להעתיק אליהם דברי פרישמן וסוקולוב, מנדלי ופרץ, פרוג ובן־עמי, א“ש פרידברג ועזרא גולדין, א. ז. רבינוביץ [אז”ר] ובן־אביגדור, יהואש א. וליסין (וואַלט) ואחרים. אליהם ראוי לצרף סופרי רוסיה, שישבו בגליציה, ושיתפו עצמם בלוחות – גולדפדן וברוידס. אף ספק הוא, אם האחרים שלחו כתביהם למען הלוח2, כגון פ. זמושצ’ין, קונסטאנטין אבא שפירא, ראובן בריינין, והוא הדין בצעירים כלייב יפה או י. ל. בורוכוביץ (י. ל. ברוך). מעטים הם בתחילה, המשתתפים בני גליציה גופה, ובראשם כמובן באדר ומי שהיה מעורכי הלוח הראשון – מרדכי אהרנפרייז. קמעה קמעה מתרבים השמות, מהם ותיקים כמו נתן נטע סמואלי ואיצי פרנהוף, מהם שמות־ארעי שכגילוים עילומם, כמו אביגדור (ויקטור) חיות או בנימין גריל, מהם צעירים יותר כמיכל ווירט, אבי הליריקה הגליצאית, וראובן פאהן; מהם צעירי צעירים כגון שמואל יעקב אימבר, מלך כמילניצקי ואחרים. במלאות חמש עשרה שנה ללוח הראשון ושלוש שנים ללוח האחרון ראה שפיצר לבוא בדבר הערכה וסיום.

ראה זה פלא: אפשר היה, כי לוח־עם יצא לאור במשך חמש עשרה שנה ואיש לא יתעורר להעריכו ברבים, לא יעלה על דעתו את הצורך והחובה להעריכו ברבים. אמת, לידתו של הלוח לא היתה לשם ספרות־לשמה – הספרות לא היתה פה תכלית, כי אם אמצעי לצרכי הפצת הציונות ותעמולתה. אך זכותו של באדר היא, שעשאו כלי מחזיק ספרות וכילכלו על דרך שחרור מתון מתפקידי התעמולה ועל דרך הרחבת יריעת הספרות. כשם שזכותו היא, שברר את הטוב והיפה מספרותנו והעתיקו בלוחו, וגם הוא עצמו כתב סקירות. וזכות־מישנה היא לו, כי משנעשה עורך “טאגבלאט”, שהתחיל לצאת לאור ב־1904, המשיך דרכו וקירב כוחות צעירים, ואף כי הוא עצמו היה מבני דור קודם, הבין ללכת עם הזרם ונתן מקום גם לצלילים מוֹדרניסטיים. אך היא טובה שיש עמה רעה – אין עקיבות, ועולמות ותחומים משמשים בעירבוב: “בראותי – כותב שפיצר – את הלוחות של באדר בשנתיים האחרונות, הריני נזכר בלי משים חתונה יהודית אשר בה, ליד יהודים בעל־ביתיים מזוקנים ומפואתים, לבושי ז’ופיצות וחבושי מצנפות־שער, משוטטים אשכנזים מגולחים בפראקים וכסיות לבנות”. קשה לעמוד על מגמתו של באדר, בתתו לפני הקורא דברים טובים אך בעירבוב משונה – סימבוליסמוס פיוטי של י. ל. פרץ ליד ריאליסמוס ברוטאלי של ראובן פאהן, שירי לייב יפה ליד שירי ש"י אימבר וכיוצא באלה. ניכר שהעורך הותיק הזה לא בירר לעצמו מה עצם חפצו – אם הפצת ספרות אם יצירתה.

כלל הסיכום עגום – הפירות מועטים וגם הם חסרים חיות ודם, התכון פשוט ופרימיטיבי, הרמה אינה מעולה. כלל הרושם עגום ממנו: בושה בפני אחינו ברוסיה. אך העובדה בעינה עומדת: עם זאת הקובץ היחיד, שגליציה מוציאתו לאור, והוא מבקש להיות בעל־ערך. וצרת־הצרות – הניתוק, הריחוק מגזע הספרות הגדל ברחוב היהודי מעבר לגבול. והרי אף גליציה רחשה בה שאיפה לעילוי ושבח, ואין סימן ניכר לכך בלוחות האלה. אמנם גם שם, מעבר לעמודי הגבול השחורים־צהובים, יש רוב מגרעות, אבל מחפה עליהם השאיפה לאמנות והאהבה אליה. ואף זאת, הכשרונות הצעירים המבצבצים ועולים חשים במוֹרת רוח את מחנק התנאים האלה והם נכספים לאוירה של ספרות, של יצירה; קהל הקוראים חש גם הוא במשב האויר הצח הבא מרוסיה והוא דורש רעננות בפריוֹדיקה ובעתונות. בעיני הכותב דומה גליציה באותם הימים כאותה קרקע, המחכה לחורש וזורע, אלא קודם הזריעה והחרישה צריך עקירת היבלית. והיא נראתה לו כדמות עורכו של “טאגבלאט”, שירש מקומם של העורכים שלפניו, גרשום באדר ומשה קליינמן, והוא עצמו לא היה בו לא מנסיונם ולא מטעמם. המלחמה במשה פרוסטיג הגיעתו כדי פירסום דברי מחאה על עצם־העובדה, כי מי שאין בו לא התענינות ולא בקיאות בספרות, נעשה אפיטרופסה ועורכה, כשם שהגיעתו כדי פירסום כרוז של חרם על השתתפות בלוחו ובעתונו, עד שלא יתמנה איש ראוי למדורי־הספרות. מאיר חרטינר ראה להתעורר על דרך מלחמתו זו של שפיצר – תשובתו עיקרה בהערה שאין להעמיד את הבקיאות בספרותנו על ידיעה במנדלי, פרץ ושלום אַש. שכן ספרות בת אלפי שנים מצריכה קנה־מידה נרחב יותר, ומבחינה זו אפשר והמרחק בין המבקר והמבוקר אינו מוחלט כל־כך. אולם התשובה לא היה בה כדי סניגוריה על פרוסטיג; ומערכת “יידישער ארבייטער”, שפירסמה את הדברים, ראתה להעיר, כי קיבלה מכתבים מכמה וכמה סופרים, גם מלבוב וגם מחוצה לה, המצטרפים לדעתו של שפיצר. אך גם שפיצר הבין, כי אי אפשר בשלילה וחרם בלבד, וביקש לעלות על דרך החיוב – מכתב גלוי, החתום על ידו ויעקב מסטל וש"י אימבר ואברהם וויאֶויורקה קרא להקמת אכסניה לספרות טובה וצעירה. והנה פה היתה צפויה לו ולהם אכזבה מרובה – כל אותה התעוררות סופה – אלמנך, שכל עצמו קובץ מועט, שהבליט במידה גדושה את המרחק בין הביקורת השוללת ובין התוכנית החיובית. האלמנך יצא אך פעם אחת (לפי טיוטה של מכתב שנשמר עמדה לצאת חוברת שניה על ידי יונה קרפל, אך הענין נשאר בגדר־תכנית בלבד) ושפיצר אוהב־האמת הניף לימים שוט־ביקורתו על מאספו שלו עצמו.


 

ו    🔗

שורת־האמת שבהערכתו גזרה עליו להיות לרוב כאומר לאו ושעל־כן מובנת נעימת־השמחה המפעפעת בדבריו, משניתן לו להיות אומר הן. אמירה זו בולטת במיוחד במסתו על הסנוניות הראשונות של חידוש־שירה ושירת־חידוש בספרות יידיש בגליציה. הכוונה היא לשני קבצי ליריקה של שני משוררים, שהיו בימים ההם פנים חדשות – שמואל יעקב אימבר ויעקב מסטל. עצם־הפתיחה של המסה יש בה מנעימת־החגיגיות: ידובר בה על מנהג־קדומים, מנהג־הכהן בראשית־פסיעותיו אל המזבח ביום־חג־הביכורים. שני הקבצים נערכים פה כביכורי־אמנות של שרית־גליציה, והמבקר משבח עוזו של צמד המשוררים שהעזו, באוירה של קוֹר וחורף, לשלח סנוניותיהם הראשונות על פני שדה מכוסה קרח. הוא משבח את רוֹך־דממתו של האחד ואת ברזליות־כוחו של האחר – אמנם, אימבר נגע בקובץ ההוא “וואָס איך זינג און זאָג” [= מה שאני מזמר ואומר], רק בנימה אחת, נימת־אהבה, ואף קשה להכריע אם גם שירים אלה, שענינם תשוקה לידיד, יחול עליהם שם שירי אהבה, אך אפילו אין הקורא מרגיש עצמו אח באהבה זו ושומע באדישות לקינות געגועים חרישיות אלו (צא וראה מה שונה היתה דעתו של י. ח. ברנר שהבין לחזיון הזה של אהבת גברים), הרי הוא יודע, מרגיש טהרתם ותמימותם. השירים מבליחים3 גם קו של הגות, אולם במקום שמתחילה בהם הפילוסופיה פוסקת השירה, ורעיונות הרבה אינם ביסודם אלא שחוק מלים. עיקרו של משורר זה היא בנשמתו האֶכספרסיבית שאין בה מיסוד הקוֹנטמפלציה, אך אפשר וגם מחשבתו היתה מעשירה יותר, אילו ידע יתר התבודדות, יתר הסתגרות ויתר עבודה. השירים כצעצועים הם, שהראייה־מרחוק יפה להם, והם כאותה עדת צפרות־קיץ נאות המרהיבות ברקמת כנפיהן, אלא שהיא אסורה בנגיעה. גודל החידוש הוא במעשה־אמנות וחיטוב־טכניקה וקלות־למופת, תכונות, שהוא היה בהן כבן־יחיד בשירת יידיש של הימים ההם. ספק הוא, אם הפרנסיסטים הצרפתים היה להם מה לערער עליו, מבחינת המוסיקה של החרוז ורכותה. סיכומו של דבר: אם תחזקנה כנפיו, אפשר סופו נשר.

אף יעקב מסטל ראשית תעופתו בכנפים שעודן חלשות, אך עצם טיסתו נועזת ומתוך תשוקה לגלות תמיד נצורות וחדשות, מתוך צמא שאינו נשבר. רוחו כתועה במדבריות וימים, לבקש את העולם הקמאי, המוחלט. ראשית־רושם של קריאה בו – משטחי־ישימון, אויר־חנק, חוֹל מלובן וצורב, מראות־שׁרב. דומה, חלומות־קדם משוקעים בו ופירוריהם מתגלים בנפש, על דרך שירה שניתן בה כחוסן פלדה ושחם. המבקר מבליט קצת פרקים הנחשבים לו מרום־הליריקה היידית, בכלל ואפילו אינו נרתע מדיבור על צד של קירבה לשירת הנבואה. לשם הבלטת ייחודה של שירה זו באה הבלטת חילופו – מה שונה כל זה ממה שהורגלנו לראות בשירתם של רוזנפלד, פרוג ורייזין, שהיא שירה של חולי־חולין. גם תפיסת אהבה היא פה שונה ואחרת – כדרך שמצינו בסטרינדברג, פשיבישבסקי: התאווה לאשה והאימה מפניה. בולטת דמות הלילית ומשוערת השפעתו של המשורר הפולני גרמן. התשוקה והנסיון לצאת ממסגרת הרעיונות הצרה של ספרותנו הצריכו חיפושי צורות ומלים חדשות, ומכאן הנפתולים עם הצורה, ותוצאתם העשרת השפה וגדישת הצבעים, המצוינים בקולוריט מזרחי. סיכומו של דבר: קו חדש, חידוש מוטיב, חדשה בספרותנו.

הצד השוה בין שני המשוררים נראה לו בהאזנה לנפש עצמם, והם לו כהבטחה טובה – כמבשרי תקופה חדשה בספרות יידיש בכלל, ובגליציה בפרט. לאמור, שירתם נתנה בו אמונה והוא גם הביעה, אם כי לא חסך גם מהם דבר ביקורת הרואה במגרעות. היום, ממרחק־הימים, נראים דבריו כנבואה שנתקיימה ולא נתקיימה. שני המשוררים האלה, שבאו מספירת ההשפעה של השירה הפולנית והגרמנית ושניהם אף התחילו ראשית שירתם בלשון־נכר – ריבוי כשרונותיהם גרם להם שלא צמצמו כוחם בשדה־השירה בלבד ונמצא כוחם מבוזבז לכמה תחומים. שמאול יעקב אימבר, שפירסם תחילה שירים בלשון הפולנית, מהם בפסידונים יאַן נימיאַרה, משעבר ללשון יידיש, נתגלה גם בקובץ ההוא, לא־כל־שכן בקבצים שלאחריו, כמשורר־אמן – הפואימה שלו “אסתרקע” היא מלאכת־מחשבת מרובת־צורות; קובץ שיריו “היימלידער” פרי מסעו בארצנו, הוא ממיטב שירת־החוויה של מולדתנו הישנה־חדשה כאחת; ספר שיריו “רויזענבלעטער” מראה התפתחות כוחו בשירה והעמקתו. אך הנה גברו בו יצרי יצירה אחרים – הפובליציסטן שבו עוררו להקים אכסניה משלו, ואם “ניילאנד” עודה גדורה במסגרת־שירה, הרי “צווישען ווינטמילען” (= בין טחנות רוח) גבר בהם קו הפובליציסטיקה שלו שניכרת בה השפעת קרל קראוס מזה ומזג־הפולמוס החד מורשת דודו בעל “התקוה” מזה. גם החוקר שבו תבע את שלו ועבודתו המצוינת על אוסקר וויילד תוכיח. אלא עבודה זו נכתבה בלשון הפולנית שחזר ונפתה לה וככל שרבו פיתוייה גבר ריחוקו משירה וחקר ונעגן לפובליציסטיקה, אשר לה שחד מכוחו – במלחמתו באנטישמיות הפולנית. מן המעטים היה, שראו כל עוצם הסכנה שבשנאת ישראל זו, ביחוד משהתחילה ניזונית ממקור הטומאה של ההיטלריסמוס, וקידש עליה מלחמה בעטו השנון, כאשר יוכיחו כתב העת שלו “אוקו וו’אוקו” [= עין בעין] ושני ספרי הפולמוס הגדולים שלו. אולם האמת מחייבת לומר, כי היתה זו קיבולת דונקישוטית, שכן הדי מלחמתו הנמרצת כמעט שלא יצאו מגדר קהל־בני־אברהם־ויצחק־ויעקב, וממילא לא היה בה כדי לגרוע מכוחם של אויבי ישראל ואף ספק הוא אם הקרבן הגדול שהקריב, ביחוד קרבן הליריקן שבו, לא היה לשוא. וגם יעקב מסטל כפל־כשרונות גרם כעין תחורת־כוחות בנפשו ונמצא לימים הליריקן שבו נדחה מפני איש־התיאטרון שבו. עצם־הופעתו, היתה כחידוש מצד יסודותיה, מיזוג של תנופה לירית ותנופת הגות, ולא עוד אלא הגות זו שנתחסנה בו בעיוני פילוסופיה, היתה עשויה להתעמקות והיא גם ניכרת בקו העליה שבשירתו, – דמדומי המחשבה בקובץ ההוא “פערחלומטע שעהן” קנו להם בהירות בשלה בפואימה הפילוסופית שלו “וויטא חייזד”, וכן בנסיונו לגלם את הגותו בטרילוגיה חזוֹנית. אך הוא נמשך לכוחו האחר – תחום השחקן, הבמאי, עוסק בבעיות התיאטרון, כותב תולדותיו ותולדות אישיו, ועיקרו נבלע בהם. אף חוויתו הגדולה בימי המלחמה, שחי מוראותיה בחזיתות, שנלחם בהן כקצין נודע־לגבורה, הסתפקה בפרקי־תיאור של פרוזה. אכן, מרכזו הפליג מתחומה של הליריקה, וגם המודה ברוב זכויותיו לבימה, לא יוכל לשכוח ריחוקו מראשית ביטויו וישקול הרבה, אם לא יצא שכרו בהפסדו.

אולם שפיצר לא יכול היה לראות את כל ההתפתחות הזאת של שני משוררים אלה, ששירטטנו פה בקצרה, ודיונו היה על פי ראשית גילוים כמשוררים שעיקרם שירה, ואפשר ואילו נתקיים לשניהם עיקרם ונתקיימה נבואתו בשלימותה.

אמונה, שהיתה בו בכוחם של שני המשוררים האלה, עוררתו להביא בשורת אמונתו מעבר לתחומה של גליציה – הוא ראה לפרסם באמריקה, תחילה על דפי “יידישע וואָכענשריפט” של יעקב פפר, מאגדם של מהגרי גליציה, מאמר על מעמד הספרות היידית בגליציה, ואחר כך ב“דאָס נייע לעבען” של חיים ז’יטלובסקי מאמר על הסנוניות הראשונות של ליריקה גליצאית חדשה. הוא ביקש לעורר התענינות כוללת בספרות הגליצאית, אך הוא הבחין בחומרה בין פירסום ופירסומת – דיבורו היה זהיר וכבוש, הוא הדגיש וחזר והדגיש, כי היצירה, שהוא מבקש לדבר בה, היא אך התחלה, שניכרים בה אך אות־ראשית וראשית־אות של שינוי. לא שגליציה חסרה כוחות־יצירה, אלא שנים הרבה היו הכוחות האלה משמשים את האחרים – הספרות הגרמנית מזה והספרות הפולנית מזה. כלל־המשכילים לא נתן דעתו ולבו על לשון יידיש, לא כל שכן על טיפוחה ועידונה. גם פה הוא רואה להדגיש גודל־זכותו של גרשום באדר בעבודתו והתמדתה, וביחוד מאז היות לו אכסניה נאותה – “טאָגבלאַט”. הפריחה שבאדר עודדה בלא־ליאות הכשירה את השדה, שכבר מבצבצים בה ביכורי ליריקה, נובילה, ביקורת. הוא נוקט לשון מאופקת ועל־כן אין הוא מדבר לא על התפתחות אלא על כושר־התפתחות, וסימניה הם לו ביחוד שלושת הליריקנים – על הצמד הנזכר נוסף מלך כמילניצקי. מה היתה דעתו על המשורר הזה, מובא במאמריו באסופת כתביו שהוצאתי לאור, ומתוכה ניבטת אמונה של הבטחה ראויה. קשה לומר, כי הבטחה זו באה לימים על מילואה. כמילניצקי, בן־אוקראינה, שעבר בילדותו לגליציה, כמותו כאימבר ומסטל, למד בבתי־ספר פולניים ולאחר גמר־גימנסיה הלך לאוניברסיטה בוינה, וכמותם נמצא בספירת ההשפעה של השירה הפולנית והגרמנית, וכמותם התחיל כתיבתו בפולנית, הן בשירים שלו עצמו הן בתרגום מתוך השירה העברית והיידית, ואחר עבר ליידיש ופירסם בה שירים, שהיו מצוינים ברכות מיוחדת, אך אומנותו כרופא ועיסוקו בפופולריזציה של הרפואה, ביחוד בעמודי ה“פאָרווערטס”, כבשו אותו במידה יתירה, עד שנעשה אורח נדיר בשירה ונתקיימה בו בחינת אם תעזבנה יום יומיים תעזבך, והפואימה שלו “דער קאַרליק”, שיצאה שנה לפני כיבושה של וינה בידי היטלר היא כפרישת שלומו האחרונה לבת־שירתו. שפיצר מזכיר את משה לייב הלפרן שכבר ישב בימים ההם באמריקה, אך יניקתו היתה משירת גליציה וניכרה בו ביחוד השפעה גדולה, אולי גדולה מדי, של אימבר, עד שהיתה כחוסמת את דרכו לעצמותו שלו, שאין יודע כוחה – במקום אחר מגיע הרמז כדי אמירה: אין לו, כנראה, נשמת יוצר מקורית – וכאן לפנינו דוגמה שבה לא ידע המבקר ללמוד מראשית אחרית. כי הוא, הלפרן, בן סאסוב, שראשית כתיבתו, כשל ידידו דוד קניגסברג, בלשון הגרמנית, וראשוני שיריו ביידיש נחתמו או בשם אשה: פרידה הלפרן או בשמו: ליאופולד הלפרן, נעשה לימים מגדולי המשוררים היהודים ופירסומו אינו צריך ראיה.

שני מאמריו הגדולים של שפיצר (רחשי ספרות, עין בוחן), מגלים דעתו על ספרות יידיש בגליציה בכללה ולפרטיה. מאמרים אלה הם בחינת הנחה וניגודה – בעוד מאמרו ראשון שופע אמונה, בא מאמרו אחרון, שנכתב שנתיים אחר כך, והוא כסותרו מכל וכל. במאמרו הראשון הוא חוזר ומזכיר את השלישיה אימבר, מסטל וכמילניצקי ומעורר את דעת הקורא גם על כוחות אחרים, ואומר בהם דעתו וביחוד רמזי־דעתו, מהם רמזים שהצדיקו ומהם רמזים שלא הצדיקו את עצמם. הרי טוביה כץ (בנו של הדרשן הציוני העממי ר' חיים כץ ואחיו של השחקן קוּרט קאַטש) – יליד גרודנא, נתגלגל כנער לגליציה, וישב רוב ימיו בסטאניסלאב, אומנותו מורה עברי ותעודתו משורר יידי, ששיריו הצנועים והמצוינים בנעימה טבעית נתפרסמו בבימות שונות ולימים ניסה כוחו גם במחזה היסטורי, על ראשון מלכי ישראל. הרי אליעזר ברנשטיין, שניסה כוחו בשתי הלשונות, בעברית ויידיש, כתב כמה שירים נאים ואחר קיבץ נסיונותיו במגילת־ספר, (ביזמת “בערנשטיין גרופע” בזלוצ’וב) “עפיס”, וירדה עליה ביקורת קטלנית של מאיר ביננשטוֹק (“עפיס יאָ עפיס נישט עפיס גאָרנישט”) ונאלם קולו. הרי ישראל מאיר ברנדר, יליד סטאניסלאב, שדרכו בחיים דומה לדרכו של שפיצר – גם הוא למד בגימסניה פולנית וראשית כתיבתו בלשון הזאת (בעודו נער זכה בפרס, שנקבע על ידי מערכת “מוריה” על שום הנובילה שלו “חיים סופר”) ואחר עבר ליידיש ופירסם בה ספרי שירה ופרוזה, כמותו כשפיצר למד תורת המשפטים וזכה בתואר דוקטור ושימש פרקליט וכמותו כשפיצר הניח אומנותו ובחר אומנות עורך – אותה שנה ששפיצר נעשה עורך “טאָגבלאַט” בלבוב, נעשה ברנדר עורך “יידישעס וואָכענבלאַט” בקופנהאגן, לימים ניסה להוציא עתון יידי מצוייר בברלין, אך נבלע לפעולה עסקנית בסקנדינביה, והלך בדמי־ימיו לעולמו. והרי אשר בּרש – יליד לופאטין שראשית כתיבתו גם ביידיש, בעיקר בשירי ליריקה קטנים, ושפיצר, ראה תחילה כנסיוני־ראשית רפים, ולימים היה גם הוא במפרסמי־שיריו, ולא יכול לשער קו התפתחותו, שבו יסוד־השירה יהא כארעי ויסוד הפרוזה יהא כקבע, אולם כשם שלא יכול לשער קו התפתחותו האחר, שבו כתיבתו ביידיש כהופעה חולפת וקטנה וכתיבתו בעברית כהופעה יציבה וגדולה. ובבוא שפיצר לדבר בפרוזה, הוא פורש בכמה וכמה שמות, מהם שכבר נשכחו בימינו. הרי יעקב ליפשיץ, ציירה של לבוב ברוב סקיצות, וסופו פרישה מכתיבה בכלל וסוף־סופו חי בעזובה כמבקר־כרטיסים בתיאטרונו של גימפל. הרי פישל וויטקוֹבר, יליד קריסטינופול, שהניח עולמם של חסידים והלך לגרמניה ונתפס לחוגי תיאולוגים נוצרים ובשובו למולדתו התחיל כותב יידיש בכינוי אימ“ן – ראשי תיבות: א’יש י’הודי מ’אמין נ’וצרי – שתחילת יצירתו נובילות נאות אך סופו עיתונאי שקיים בדוחק מידת הבינוניות. הרי ראובן פאהן, יליד סטארוּניה בהררי הקארפאטים ותושב עיר הקראים האליטש, שעיקרו סופר עברי ונודע בסיפוריו מחיי הקראים, וסופו חוֹקר עברי, שנתן בידינו שני ספרים חשובים, האחד על חיי הקראים והאחר על תולדות ההשכלה וניתן להוסיף עליהם ספרו על תולדות האוטונומיה היהודית בגליציה בתקופת שלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית. הרי אנזלם קליינמאַן, בן אומן ומשורר־עם בקולומיאה, מתנודד בין פרקליטות ועריכה, מנסה כוחו בנובילה, שלא הגיע בה למעלה חשובה, ועיקר פעולתו המשכת לוחות העם של באדר ופרוסטיג בשם “יידישער ליטערארישער קאַלענדאַר”. והרי אחרים, כמשה פרנהוף ודוד קלינגהופר שהופעתם, אם בפרוזה אם בשירה, לא האריכה ימים. ואמנם, אם חשבונה של הפרוזה נסמכה על חמישיה זו הדין היה עם שפיצר, שהזהיר מפני הפרזה בערך הנכסים שבעין ודיבר על התחלות בלבד. וביותר היה הדין עמו, בהדגישו את חוסר האוירה הספרותית, ביחוד משעמדו בראש העתונים היידיים אנשים, שלא היה להם ענין מיוחד בספרות – אותו “טאגבלאַט” עצמו שעזר להתפתחותם של כמילניצקי, מסטל ואימבר, נסגר לימים בפניהם. כבר שמענו דברים חריפים על משה פרוסטיג, אך חריפים מהם הם הדברים על יונה קרפל עורך ה”טאג“, נגדר כיצור החי מתחילת לידתו על בלוֹפים. אולם מה מתוחים היו בימים ההם היחסים בין שפיצר וה”טאָגבלאַט“, זו בימתו הראשונה והאחרונה, נלמד מכך, כי מאמרו ראשון שנעימתו מג’ורית נדפס על דפי “היוד” בסטאניסלב ומאמרו אחרון שנעימתו מינורית נדפס על דפי ה”טאג" ההוא בקראקא.

במאמרו בעל הנעימה המינורית רואה שפיצר כאילו להתנצל על מעט האופטימיות שלפני שנתיים – הוא חוזר ומזכיר את השמות שהזכיר במאמרו הקודם, ומוצא את הסופרים ההם או בקו־השיתוק או בקו־הירידה. הוא מזכיר גם שמות חדשים וגם הם לו כדוגמאות לחיזוק סברתו, כי ההתעוררות, שנראתה לו ולאחרים, היתה הופעה בת־שעתה ושורשיה בני־שעה. כשם שראה בביקרתו על הלוחות, ביחוד של פרוסטיג, להתעורר בתרעומת על טיפוח סופרים, שעצם־כשרונם בגדר ספק, והיקשה על העדרו של כוח־מערכת, כך ראה גם עתה לבוא בתרעומת דומה, וכמשל היה לו שמאי חלטניקוב – יליד רוזין שנתגלגל לגליציה והיה בה מטובי־מורי־עברית־בעברית ואף שלח ידו בכתיבה, בלא פרטנסיה יתירה – צרור שירים, וקובץ רשימות בלשוננו “פסיעה ראשונה” וכן דברים ביידיש, אולם כתיבתו לא היה לה המשך, ועם מעברו לשווייץ נעלם משדה־הספרות. והרי ל. פלדשטיין, ואדלהייט וישעיה שטייגמן, שניצוצותיהם לא נעשו להבה. מה שאין כן מיכאל ווייכרט, שחינוכו בתחום הביניים של גימנסיה פולנית ואגודת לומדי עברית, נתפס מנעוריו לעניני יידיש וביחוד לעניני התיאטרון, למד אצל ריינהארדט וסופו מפעילי התיאטרון היהודי, על חוגו האמנותי, ועיקר כתיבתו בעניני תיאטרון. בבוא שפיצר לצרף חשבונם של אלה וכאלה הוא עושה הערכתו כמין וילון כהה המתוח על פני גליציה וכסדק־תקוה מנצנצים לו שמות מעטים, מהם שכבר דיבר בהם כברנדר וברנשטיין, גם חדשים כז. ח. ברגנר, הוא הוא המושרר והסופר הנודע בכינויו מלך ראוויטש; בנציון מוזר, יוסף לוי ואחרים. אולם בהזכירו אותם, כאילו חשש, שמא יהא אנוס לחזור ולהתנצל ועל־כן ראה להדגיש, כי פקפוק הוא בו, אם הללו הם כשרונות ממש, וקורטוב הודאות שבידו הוא, כי כל הגילויים האלה הם אך בשורה לכוחות אחרים, גדולים מהם, הם אך מכשירים את הקרקע בשבילם.

ממרחק הימים נראית בכל־זאת הערכתו של שפיצר כגוזמה־למיעוט. מלבד שלא נתן דעתו על כך כי הבא לעשות סיכומם של כוחות היצירה בספרות, חייב לעשותה בשתי הלשונות, העברית והיידית, שאם לא כן חשבונו כחצי חשבון, אם לא פחות מזה, הרי אפילו בגבולי־דיונו, היידיש בלבד, נתעלמו ממנו כוחות חשובים – כפליאה היא, שלא נגלה לו כוחו הגרעיני־היולי של המספר המחונן א. מ. פוקס; כפליאת־מישנה היא, כי בבואו להעריך כשרונו של דוד קניגסברג, בצאת הסוניטות שלו, לא ראה כוח כיבושו, ואדרבה הערכתו היא על דרך השלילה – ודיבר על חילול השם של הפואֶזיה, על אסתטיקה של בעל עגלה, על בור העוטר כתר של נייר־צבעונין וחוגר חרב עץ ואומר מלך אני וכדומה, וגם הגיע לכלל סיכום: גראפומניה בחורונית, ואף הביא ציטטות להוכיח צדקת שלילתו, ולא הרגיש, כי הציטטות האלו, מוכיחות באמת היפך־סברתו.

ראינו את שפיצר במלחמתו בדרכו של “טאגבלאט” בראשית ימי עריכתו של פרוסטיג וראוי להוסיף כי במאמרו על יעקב פפר, יליד רדיחוב, שהניח התלהבותו לחסידות בלזא והלך לאמריקה ועבר סולם־אומניות רב ונעשה ממיסדי ה“פאָרווערטס” וייסד עתונים משלו, רואה שפיצר להדגיש לא בלבד את זכותו במה שייסד את הלאנדסמאנשאפט הגליצאי, שהיה כהתחלה להסתדרות כוללת של כל יהדות אמריקה, ולא בלבד את זכותו במה שעורר תשומת הלב באמריקה ורוסיה על גליציה היהודית ובעיותיה, אלא גם, אולי, ביחוד, זכותו במה שטרח על ריכוזם של כוחות־ספרות גליצאים בעתוניו והנהיג תשלום שכר סופרים, – שני קוים שנעדרו מעתונותה של גליציה בימים ההם. אולם בעשות שפיצר את המלחמה הזאת על תוצאתה הקיצונית, החרם על פרוסטיג, נתעורר מי להגיב עליו ועתה, עם מאמרי ההערכה הקשים שלו על ספרות גליציה בכללה, נראה, תגובה דומה. כשם שאנו מוצאים הצד השווה שבשני המגיבים, כך אנו מוצאים צד שווה בשתי התגובות. שם – כאמור, מאיר חרטינר, ופה – אימ"ן שני סופרים שנחשבו בעיני שפיצר, ראשון על שום כוחו הנפלא בעממיות כאמיתה, אחרון על שום כוחו המצוין בנובילה, לאמור שנעדרה פה מתיחות אישית. שניהם אחזו דרך תגובה אחת – יצאו ידי חובתה בבדיחות הדעת. כי גם אימ“ן מדבר על דרך הלגלוג – כגון דיבורו על בראנדס בביקורת היהודית־הגליצאית אשר מחיקו צמחו תרשמ”ק מבקרי־ספרות, גדולים וקטנים וקטני קטנים המחוללים סערה בצלוחית של מים וכדומה. מלבד סניגוריה קטנה על ה“טאגבלאט” העשויה באופן שהוא מדגיש את העמל הרב, שהמערכת משקיעה בטיובם של כתבי היד, הרי בכללו של דבר דעותיהם שלו ושל שפיצר שוות,ואדרבה סיכומו של אימ"ן חד יותר – כל הספרות ההיא נראית לו כקומץ־אבק המנומר נקודות־פחם כבויות.


 

ז    🔗

אבל האמת היא, כי ביקורתו של שפיצר, לרבות הפליאות שבה האומרות דרשונו, אינה מיתרצת מתוך נימוקיו שלו עצמו. כי פעל פה נימוק עמוק, והיא תפיסתו את תעודת הספרות, כפי שבאה לידי ביטוי בהערכתו את שירת־דורו בכללה ביצירותיו שלו עצמו, בעיקר במחזותיו. אולם קודם שאנו מגיעים לפרשה זו עלינו לציין, את דרכו אל המחזה ובמחזה, שההתענינות בו היתה מאז צרכו, בעוד אשר הביקורת היתה חובתו. עוד במחברות הילדות והנעורים ניכרים אותות ההתענינות השקודה בעולם המחזאות, ועדות לכך רשימותיו המפורטות על קריאת דרמות – בין בלשון הפולנית ובין בלשון היידית. נמצאו פה הערכות על מחזות של סופרים שונים, מהם סופרים ידועים: הרי המחזה של סטאניסלאב פשיבישבסקי “שלג” והדגשת השפעתו הגדולה של מוריס מטרלינק עליו (בתפיסה הסמלית של השלג ובשאילת קטעים ממש); והרי המחזות של סטאַניסלאב וויספיאנסקי כגון “מאָלאָאַגאָר”, “פרוֹטאֶזילאַס ולאַאודאַמיה” והדגשת ההבדלים ביניהם וכן “לגיון” ו“לגנדה”; ומזה מחברים לא־נודעים: הרי המחזה של סופיה ווּיצ’יצקה “דיליטנטים” ו“פסיכה” שניכרת בהם דרך החיקוי של הלך־רוח איבסני; הרי המחזה של סטאניסלאב גראיבנר “מפלצות” והדגשת החיצוניות של עלילתו השטחית ואפס־מקוריותו; הרי מחזות אחרים של אנדז’י נימויאֶבסקי “רוקיטה”, ו. קישאֶלאֶבסקי “פגישה אחרונה”, ולדיסלב יאַסטשאֶמביאֶץ “מולך” וכדומה, וכל מחזה ומחזה בא על סיכומו או גם על הערכתו. והוא הדין ביידיש, כל מחזה שנקרא נרשם על ענינו והערכתו: הרי מחזותיו של גולדפאדן “דאָס צענטע געבאָט”, “רבי יוזלמן או גיזרת עלזאש”, “בר כוכבא” או “ימי ירושלים האחרונים”, “שולמית”; והרי המחזה של שלום עליכם “צעזייט און צעשפּרייט”, והרי מחזות של פרץ הירשביין ויעקב אַרנשטיין וג. טשורני, ואחרון אחרון י. ל. פרץ. מענינת היא דוקא הרשימה על גולדפאדן, שכן היא מוכיחה, כי הנער הכותב כבר ידע חפצו שלו בדרמה:

  • ואוי לנו, איזו קללה מוטלת עלינו, כי דוקא הדברים היפים ביותר, דוקא החמרים היפים ביותר נופלים בידיהם של חוזי־אליל. קללה רובצת עלינו, כי לנו אוצרות־קסמים מרובים כל־כך בתולדותנו, יהלומים אשר אין כיקרם לספרות ואמנות, אולם הכל גנוז בארכיאות חשוכים וספריות, קבור בספרים בלים – ואין גיבור בא אשר יחלצם מן הארמון הסגור וישמוט את מנעוליהם. קללה רובצת עלינו, כי אין משורר מחונן בא ונוטל את העובדות הנאות כל־כך בתולדות העגומות שלנו, ואין מקבץ את הפנינים הפזורות האלה ואין מסיר מעליהם את אבק־הדורות, להראות מלוא הדרם ותפארם לעיני כל העולם הנאור. היוונים יצרו מיתולוגיה – ידוע אותה כל אדם משכיל במעט או בהרבה; נושאיה כבר עובדו אלפי פעמים בידי משוררים ומחברים שונים בזמנים שונים ובקרב עמים שונים. ואנו? כלום אין לנו מיתולוגיה יהודית משלנו? כלום אין לנו סיפורים, לגנדות, משלים ומיתוסים יפים, כהיות ליוונים הקדמונים? מה חסרים אגדותינו ומשלינו? האם הם חסרים דמיון, מעוף פיוטי? חלילה! אגדות הגמרא שלנו עולות בהרבה על המיתוסים היוונים בסמליותם ועושרם השירי. ומי מכירם? מי מכירם, זולת בחורי־הישיבה? האם ראם מי על הבימה? והרי זה אוצר לדראַמאַטורגים, ואין אולי אומה בעולם, אשר תוכל להתמודד בזה עמנו, חסר אך מקל־הקסמים, אשר יעירם משנתם; חסר זיק־השירה אשר בחום רוחו ורגשו ימיסם וייצקם לבנין־בדולח.

כך כתב הנער, שראה את הגדלות של תולדות ישראל כעיקר־נושא של המחזה. אולם עד שהכרת הנער נעשתה עלילת־הגבר, נועדה לו דרך מיוחדת. גם פה היתה הפרדה בין חובתו למעמד התיאטרון והמחזה, מחבריו, במאיו ושחקניו וקהל־צופיו ובין צרכו, שהקדים אותם הרבה־הרבה, וקיים חובתו תחילה. מצעירותו נתן לבו על התיאטרון היהודי בעיר מולדתו בפרט. פירסם, תחילה פולנית ואחר־כך יידיש, מאמרים על הצגות, החל באופירטה של הורביץ “חכמת נשים” – (אגב, בה התחכם המחבר לקרוא לפרסונז' שמות היסטוריים מתקופת ההשכלה הברלינית, באופן שהמשכיל בעיר חסידי קוצק שמו מרקוס הרץ ושם הנערה האהובה עליו, בתו של ראש החסידים, היא הנריטה, ומורה הבית שלה שמו שלמה מימון), דרך מחזות של לאטיינר כגון “דער שטן אין גן עדן”, שבו מבליט המבקר הצעיר ברוב צער את התקדמותה הכבירה של הדרמה באירופה מזה ונחשלותה של הדרמה שלנו מזה (“ואצלנו כותבים מה שכבר שכחו מזמן באירופה ומכריזים על כך כעל חידוש וסנסציה”). עיקר הביקורת מכוון כנגד גימפל, אדוני התיאטרון הלבובאי, המסגלו לטעמו הקלוקל של קהל ההדיוטות ומקיימם בדרך־כך בטעמם. פעולתו זאת של שפיצר היתה ברוח המערכה שפתח בה עורך “טאגבלאט” בימים ההם, משה קליינמן, שכתב עצמו והכתיב אחרים, באופן שכמעט שבוע שבוע ניתנו מאמר או רשימה על התיאטרון, באופן שאדוניו, מר גימפל, שלא הבין תפקידה של ביקורת ולא הודה בה, נתערערה משהו ביטחתו, ביטחת־בּוּר, ואפילו ניסה להענות לדרישות מבקריו, כגון שהעלה את “היהודי הפולני” של אֶרקמאַן־שאַטריאַן. כנראה – כותב שפיצר – הכיר אדוני התיאטרון כי מן הנמנעות הוא לפרנס את הקהל תמיד בחטיבות־שוּנד של בתי־המלאכה למחזות של תיפלוּת וראה חובה וענין להציג פעם אחת מחזה שאין בו רקידה וזימרה ובדחנות וקופלטים, והוא מחזה שעבר על פני כל בימות אירופה. אבל גם הצגת המחזה הזה, שאין בו כל זיקה לדבר יהודי אלא השם בלבד, לא הצליחה, לא יכלה להצליח. שכן, קשה להציג אחרי מחזות כמו “דער שטן אין גן עדן” או “זוואַניצר יחסן”, דרמה פסיכולוגית, שאינה מובנת לקהל, שנשחת על ידי השונד וכדומה לו. מדי פעם בפעם באה כמין רוח קטנה והרעישה משהו את מי ביצתו של גימפל ועשה כנסיונות כושלים כאלה. הנה, למשל, הוצגה “סאפפו” של גורדין והצגתה קבורתה. והנה, למשל, הוצג מחזה של סופר מסופרי העיר – הכוונה למחזה “ישראל בעל שם טוב” לגרשום באדר, שביקש לגלם אחת הבעיות הרציניות של תולדות תרבותנו.

אך בינתיים כבר נתגבש חוג, אמנם קטן, של משכילים, שביקשו לראות תיאטרון אחר, שאין בו מונופולין לשייקאֶביץ' ולאַטיינר. חוג זה שעיקרו אקדמאים המאוגדים באגודה “אוגניסקו” (מדורה), ניסה כוחו בהצגות חובבים, וכשם שהציג “תקיעת כף” להירשביין, כך הציג שלושה מערכונים של ארנשטיין, פינסקי ורייזין, וסופו מפח־נפש – רחבי האינטליגנציה לא נתעוררו. מפח־נפש זה ודאי שהחזיר את המבקשים את תקנת התיאטרון לדרך ארוכה יותר – דרך חינוכם של ההמונים, נאמני־תיאטרונו של גימפל. ושפיצר, שהיה מראשי השוקדים על כך, ראה את הדרך בטיפוח המחזות של יעקב גורדין, והוא התמיד בכך גם בימים שראה בו את מחזותיו של גורדין כפסגת הדרמה היהודית, והיה לו מעולה על יוצרי הדרמה הפסיכולוגית; גם בימים שראה אותם כאיצטדיה בהתפתחות הדרמה היהודית, שכבר באה מעולה עליה, אך היא־היא האיצטדיה העשויה לחנך את ההמונים הצריכים מַעבר ואינם מסוגלים לקפיצה אל תוך הדרמה החדשה יותר.


 

ח    🔗

ואמנם, שפיצר ראה בדרכים שונים לעשות ליעקב גורדין בגליציה – כמעט שניתן לדבר על כעין רומן בינו ובין הריפורמטור של התיאטרון היהודי. עוד במחברותיו בימי נעוריו נמצאות רשימות, הכתובות פולנית, על מחזות גורדין – כגון על “אדם, אלוהים ושטן” על דרך הרצאה נרחבת בענין הנושא הזה בספרות העולם לכל תקופותיה; הרשימות על “השחיטה”, יש בהן פסוקים שנדפסו אחרי שנים במאמריו. ניתן לשער, כי הפגישה פנים אל פנים עם יעקב גורדין בימי היותו בלבוב עשתה בו בסופר הצעיר והמתחיל רושם רב – הוא שהציג אותו בפני קהל הקוראים מעל עמודי “טאגבלאַט” ותיאר בפניהם מאבקו של הדרמטיקן לתקנת הבימה היהודית באמריקה ועזרתו לשחקן, שמצא את עצמו בראשונה במחזות האלה. לאחר שובו של גורדין לאמריקה נתקשרה ביניהם חליפת מכתבים. הימים המעטים – כותב הסופר הצעיר – שניתן לי להיות במחיצתך נחרתו עמוק־עמוק בזכרוני. הוא מודה לו על משלוח־כתביו ועל תענוג־הקריאה בהם. ביחוד נראית בעיניו “השחיטה” והוא כותב בה: יצירה גדולה היא, יצירה למופת, הגדולה ביצירותיך. הוא מוסיף: אך יש בה חסרון אחד – אי אפשר לתרגמה, והוא חסרון העושה אותך גדול, גדול מאד, אך גם קטן. הוא גם שואל אותו שאלה, שביקש לשאול אותו בהיותו בלבוב: על שום מה הוא רואה במחזותיו להעזר בדיבור אפּאַרט – הרי זה אמצעי שאין בו אמת־חיים והוא גם זול ביותר. החתימה היא: חסידך המסור לך מאד.

שפיצר ראה לדבר במחזותיו של גורדין בין לרגל הופעתם, כיד לעודד את הצגתם בעירו, בין לרגל הצגתם. על דרך ההצגה שם ומגרעותיה כבר נשמעה ביקורת מפי גורדין עצמו – בימי ביקורו הוצג “המטורף” שלו והמחבר כמעט שלא הכיר את המחזה שלו עצמו, הן משום שילוב פזמונות שלא היו בו, הן משום עצם המשחק, ואמר כמה דברים קשים. ביחוד ראה שפיצר להדגיש את המיפנה במחזותיו המאוחרים, הבשלים יותר, של גורדין – המעבר של המטיף אל הפסיכולוגוס. יחסו אל גורדין בולט ביותר ממאמר ההספד שלו, שבו הוא מדבר על שמונה עשרה שנות מלחמתו, בחינת אַטלס מיתי הנושא על כתפו את עולם־התיאטרון שלנו. בין השורות מרטט זכר הפגישה שביניהם והצער כי לא היה לה המשך. והרי גורדין רצה בהמשך הזה: באפס־יכולת לשוב לרוסיה ביקש לעבור עם להקתו לגליציה ולבנות בה תיאטרון־של־קבע. מתוך הפגישה הזאת נשתמר בלבו של שפיצר זכר דמותו של אדם יקר, הכובש באצילות אָפיו, עידית־תרבותו, גודל־בקיאותו וביחוד במזיגה של שׂיבה בגיל ונעורים ברוח. ודאי הוא, כי גם לאחר שמפעלו של גורדין נראה לו לשפיצר לאור ההערכה ההיסטורית כאיצטדיה המחייבת התגברות, עוד נשאר האיש ודיוקנו כאידיאל לו.

כהתענינותו בדרמה התענינותו בהמחזתה. וקו ההתענינות הזאת ניכר במחברות־הנעורים, והוא מתברר והולך בפעילותו בעל־פה ובכתב, ביחוד בין חוגי־הנוער. הנוער – כותב הוא – עסוק באידיאה חדשה, היא האידיאה של פועלי־ציון, והוא נשתקע כל כך בבירורי־התיאוריות החברתיות, עד שהוא מסיח לבו מעניני הספרות העברית והיידית, ולפי שהעיסוק הזה הוא גם קל יותר, הרי הפלפול בעניני־חברה נעשה כדבר שבאופנה, עד שמן ההכרח הוא לעורר את הנוער על הצדדים שהמיש מהם את תשומת־לבו. וביחוד אמורים הדברים בדרמה ובבימה היהודית שהן כארץ־לא־נודעת ממש. לשם כך ראה גם שפיצר לקבוע בעתונות מדור מיוחד בעניני התיאטרון (ואף משך לו כוחות אחרים, מהם ד"ר י. מ. זלקינד בלונדון, השחקן ש. גרייף בניו־יורק, העסקן והמטיף העממי לייבל טויביש ואחרים). כעיקר תפקידו ראה להעלות ויכוח־של־פומבי בעניני התיאטרון, כהמשך הבירורים בעתונות היהודית, שבהם השתתפו פרישמן, פרץ ושלום־עליכם, והדיהם התגלגלו ל“טאגבלאט”. בירורים אלה היה בהם צד שווה: התיאטרון היהודי הוא מלא חסרוונת הצריכים תיקון, אך היה בהם גם צד שונה: מי ומי האשם – הללו מאשימים את המנהלים המקלקלים את השחקנים, הללו את הסופרים שהם בורים ודילטאנטים, הללו את השחקנים והללו את הקהל. בענין התיאטרון בלבוב כבר ראינו קולר שנתלה בגימפל ועתה נשמע כי הוא קשה מאביו – שכן אביו בשנותיו הראשונות הבין, כי חובה עליו לצרף בקיאים ואכן קרא ללבוב את גולדפאדן, שאם היו רוב פגימות בהבנתו הספרותית, הרי הפליא בידיעתו באמנות־המשחק. ואמנם, בימים ההם שיחקו בבימה בלבוב כוחות חשובים – באֶרטה קליש ורגינה פראַגאֶר, האחיות בריא, גראַף, שראַמיק, שוֹר ואחרים. מה שאין כן הבן, אֶמיל גימפל, שהיה גם בוּר בבחירת האנשים ומינה לו כיועצו את משה ריכטר, בעל “הרצלי מיוחס”, אשר בידיעתו באמנות דרמטית ובהרגשת יופי כמותו כנותן־לחמו, והיו מפרנסים את הקהל בקלוקלות ואף טוענים, כי אין בנמצא מחזות אחרים טובים מהם. גם שפיצר גם שיפר הטילו על עצמם, בימים ההם, את התפקיד לספר בהרחבה מעמדה של הדרמה היהודית החדשה, שאם־כי לא היו בה יצירות־מופת, הרי מה שהיה בה, כתוב ברמת־כתיבה אירופית. אולם מה היה ערך הסברתם, ואפילו אם התיאטרון נענה להם לפעמים רחוקות, באו השחקנים ושינו את הטכסט ושיבצו בו דברי תיפלות משלהם, כדי לבדח את הקהל, כשם שהיו משנים את הלשון ועושים אותה כמין מאקרוניזם מסליד.

והאינטליגנציה, שידעה לדבר על תחית האמנות, לא היתה בה כאן הבנה של ממש – היא ידעה לקונן על־כך, כי הספרות היידית הדרמטית הצעירה מתדפקת על דלתי זרים ומתחננת אל אויבים ואל חסדם, וכי כשרונות המישחק שבנו הולכים לשרת בימות נכר, אך היא לא ידעה ליצור מקלט, לפלס נתיבה לכשרונות, לא היה בה מרץ לכך, ואולי לא היה בה גם חפץ בכך. אמנם, נכתבו מאמרים ואפילו ארוכים בגנותו של גימפל ותיאטרונו, וניתנו עצות ועיקרן הסיסמה: להרוס את הבית הזה. אך במה קנתה לה האינטליגנציה זכות לביקורת, לא כל שכן להריסה, והיא לא סייעה לבנינו, אין הוא שייך לה, אין היא אפילו מכירתו. הבית הזה הוא יציר־העם ונוצר מתוך צרכיו ומשמש את סיפוקם. ואם בא הנה במזדמן משכיל פלוני או אלמוני ואחר כך הוא שופך כעסו על רוע־הטעם, חוסר־ההשכלה, רדיפת־הבצע, ואינו רואה, כי החטאים האלה כלולים בחטא אחד, והוא חטאה של האינטליגנציה, לא ראה כלום. כי מה עשתה היא. האינטליגנציה, כדי להוציא את התיאטרון מידי התגרים, כדי להשכיל את השחקן. אכן, מלאכה קלה היא לבוא בטענות תחת להכות על חטא. ודאי, נחוצה ריפורמה, אבל ראשיתה ריפורמה ברוחה של האינטליגנציה – תטיל היא על עצמה את העול הזה ותוציא קמעה־קמעה את התיאטראות מידי הבעלים, שאין להם כל מגע לאמנות, ותבנה ותחדש את התיאטרון כרוחה, כחפצה, כתכניתה.

כאמור, היו ימים והבימה הלבובאית רמתה היתה גבוהה למדי וכשרונותיה היו מעוּלים למדי, אך משנסע גולדפאדן לאמריקה ואחריו נסעו השחקנים, לא נשאר אלא מחסן־התלבשות, שהתמרטט גם הוא. כאות התמורה הזאת היא גם תמורת־המקום – תחת האולם הגדול והיפה בקולוסיאום באה ה“בּוּדאַ” (הקובה), כפי שגימפל קראה בעצמו, ברחוב היאַגלוֹנים. לא די מגרעותיו של המנהל, שאינו נחשב לא בעיני הבמאי ולא בעיני השחקנים, הרי לימים גם עסקיו לא היו משובחים – אוירה של תיאטרונו לא היתה עשויה לגדל שחקנים וצריך היה להביאם ממרחק ומשכורתם גבוהה. אמת, יוליוס (יודלי) גוטמאן היה כשרון בולט, אך מה שהיה מתקן בתורת שחקן היה מקלקל בתורת במאי – בהיות לו קהל שאינו תובע הרבה ומנהל שאינו מבין הרבה, היה מזלזל בערך בימתו, ושאר השחקנים שהרגישו את עצמם מיוחסים, עשו במחזות כבתוך שלהם, ולפי שהאינטליגנציה לא היתה באה והעתונות לא היתה מגיבה או היתה מתעייפת מהגבתה, הרי שלושת היסודות היו חוגגים את נצחונם הגמור – המנהל בבורותו, הבמאי ברשלנותו, השחקנים בגסותם. מה הפלא, שגם כשרונות חשובים כמו השחקניות פישלר (שהזכירה בכמה תכונות את השחקנית הפולניה הנודעת בּדנַז’בסקה) ורוזנברג (שהזכירה את גוֹסטינסקה) היו פה בעולם לא־להם. כנשימת־בינתים היו הימים, שבהם היו מופיעים שחקנים־אורחים, ביחוד בימי הפגרא של התיאטראות באמריקה. ארבעת החדשים האלה היו ברגיל, חדשי הצגות טובות – הרמה היתה עולה כמעט כדי רמה אירופית ומשחקי המקום היו משתדלים לחקות את חבריהם האורחים אולם בצאת האורחים (פּיינמן, ברנשטיין, גראַף) – היה הריפרטואר חזור ליושנו ושבו מחזות לגבולם – “דער מאַמעס צרות” [ = צרותיה של אמא], “האָכצייט כּער שפּאַס” [ = חתונה בהלצה], וכדומה.

תביעת הריפורמה של התיאטרון על דרך־שחרורו משיעבודו לחבורות אנשים רודפי־בצע, עשתה לה מהלכים בציבור. ואדרבה, הנהלת הקהילה שבעיר, ביקשה ליטול את המוסד הזה בחסותה, אך הדבר לא יצא לפעולות ושפיצר כותב: למזלנו לא יצא לפעולות: ולא משום שלא הסכים לחובתה זו של הקהילה, אולם לפי שהנהלת הקהילה ההיא לא היתה בימים ההם נציגות העם ממש אלא כבושה בידי מתבוללים, נמצא התיאטרון בחסותה כמידת עליתו מבחינה אמנותית מידת ירידתו מבחינה לאומית. הפתרון נראה, איפוא, בייסוד בימה עממית על דרך אירופית, כחברת מניות וכדומה, בימה שראשית פעולתה ועיקרה חידוש הריפרטואר – עקירה ללא חומלה של כל ה“לעבענסבילדער” [ = תמונות חיים] ו“טאַנץ און געזאַנג” [ = רקידה וזימרה], וביחוד גירוש השפאַסמאכער [ = הליצן]. עלינו לנהוג – יאמר שפיצר – בכל אלה, כדרך שגרמניה נהגה בתחית תיאטרונה, שדמות ההאַנסוורסט נשרפה בפומבי. ואם שאל השואל מה ישאר אחרי העקירה והגירוש, הרי שפיצר בתשובתו נאמן לתפיסתו על איצטדות־הביניים: הכל ייעלם זולת מחזות גורדין. ואם הוסיף ושאל השואל, כיצד אפשר לפרנס ריפרטואר במחזותיו של מחבר אחד, באה תוספת־התשובה: לרבות דרמות מתורגמות, כי רק התרגום יוכל להבריא – אם יופיעו בירנסון, הייאֶרמנס, האופטמאן ואחרים, יעלמו מאליהם הכתבנים מסוגו של הורביץ וריכטר או שייעשו מתרגמים, ויעשו מה שעשה י. י. לרנר – בראותו, כי הוא עצמו אינו דרמטיקן מוכשר, ישב ותירגם. התירגום ירים את המשחק, שכן השחקן לא יזלזל באיבסן כדרך שהוא מזלזל באותם הכתבנים – הוא יתבונן, ישמח להתבונן, הוא ילמד, ישמח ללמוד. אף האינטליגנציה תשוב – ומי שראה איך נהרה לקבלת פני שלום־עליכם ונשפו, לא יכחיש באפשרות הזאת. ועיקר־העיקרים: תווצר אוירה ללידת הדרמה שלנו ושגשוגה.

נעימת האמונה והתקוה שנשמעה בשנים ראשונות, נתעממה בשנים אחרונות. בינתיים למד מה שלמד מפי נסיון־החיים: המאמרים לחוד והתיאטרון לחוד. באמת, מעגלי קסמים הם. הנה המעגל האחד: אלה שיודעים מה פירוש יידיש אינם יודעים מה פירוש תיאטרון, ואילו אלה שיודעים מה פירוש תיאטרון אינם יודעים מה פירוש יידיש. והנה המעגל האחר: האינטליגנציה טוענת כי אינה הולכת לתיאטרון משום שדרגתו נמוכה, התיאטרון טוען כי דרגתו נמוכה משום שאין האינטליגנציה באה אליו. והנה המעגל השלישי: המון־העם יש בו יסודות של יהדות אך הוא חסר השכלה, תרבות, חוש־ריח, טעם; האינטליגנציה יש בה השכלה, תרבות, חוש־ריח, טעם, אך אין בה יסודות־יהדות. ובכן השאלה היא שאלה של חינוך – גם של המון־העם גם של אינטליגנציה, וחינוך כזה ודאי שאין הוא ענין של כמה מאמרי־עתונות. האמונה כי אפשר לעשות את התמורה בתוך התיאטרון הקיים ומתוכו נתבדתה לחלוטין, והכל מבינים כי אין לעשות ריפורמה במוסד שכולו רקב ומסוס. ובכן, צריך בנין חדש, בימוי חדש, מישחק חדש, ספירות־יניקה חדשות, ותפקיד כזה וגם שאין הוא ענין של כמה מאמרי־עתונות. הקריאה היא, אפוא, לעבודה מסקנית, מעשית, נמרצת.

דבריו אלה עוררו פולמוס – מאסקוף (כינויו של א. מ. פוקס), שכבר התווכח עמו בזה, פעם אחת, לא האמין – אין לא הכוחות לכך ולא הכספים לכך, ועל־כן הוא מציע ועידה בענין ריפורמה של הבימה. שפיצר שוב לא נתעורר לדבר בפרשה זו אלא כשגימפל קצר את קציר־זלזולו – הקהל התחיל בוגד בו והוא אנוס היה לפזר כמה פעמים את להקתו. הפעם אין דיבורו מתיחד אלא על עצם הירידה וסיבותיה. ראשית, מורת־רוחו של הקהל – איש־ההמון, הנקרא בזלזול משׁה גוֹלם, יש בו שכל משלו וטעם משלו: הוא אוהב את הפזמון העממי, על תבלינו הלאומי והפטריוטי, ומשהוא לומדו מעל הבימה הוא מזמרו בשעת עבודתו, וביחוד בסעודת שבת, ובאין הפזמון הזה ניטל כוח משיכתו של המחזה הקלוקל. ביחוד שכמה וכמה הצגות רציניות השביחו מעט טעמו של הקהל. שנית, גריעות־תרכובתו של הפּרסוֹנאַל – כל כולו דילטנטים; הקומיקן המוכשר היחידי שילינג אין בו כדי לסתום כל חוריהם. שלישית, דלות־התפאורה והתלבושת שפירושה למעשה מגבעות־נייר ואדרות נושנות ומהופכות. רביעית, כיעור הבנין אשר כל נפש היפה תגעל בו. וחטא החטאים: התבדלות מחיי ציבור ואימה מפני התערבותו. מה ניתן לעשות בעזרת הציבור עשויה היתה ללמד הדוגמה של אכסלראד בצ’רנוביץ, שתיאטרונו זכה בתמיכת העיריה והצגותיו נתקיימו שם בבנין התיאטרון הגרמני. אולי יש תקנת־מה גם בלבוב – שמא יתערבו בכך מוסדות, אם הטוינבאָהאַלאֶ, אם ספרית־העם היהודית וכדומה.

כללו של דבר, ההתיאשות ניבטת מבין השורות – והימים הם דוקא ימי גודל־מאמצו לבימה, למחזה – בצנעה, בינו לבין נפשו, הוא הוגה בדראמה היהודית לא בחינת מבקר אלא בחינת יוצר. כי בעצם־הימים ההם הוא כותב את המחזה שלו: “הגואל”.


 

ט    🔗

אולם עד שאנו באים לדבר במחזה הזה, שהוא גולת כותרתו, עלינו לבחון את השאלה הכוללת, מה נראה לו כעיקר תעודתה של השירה היהודית בימיו, ואת השאלה המיוחדת מה נראה לו כעיקר תעודתה של הדראמה היהודית בימיו. אשר לשאלה הכוללת אין בידינו אלא תעודות מועטות, אולם מתוכן אנו למדים, כי הוא ראה את השירה היהודית רחוקה בתכלית מתעודתה. דיינו אם נראה, למשל, שינוי־דעתו על שירתו של מוריס רוזנפלד והוא שינוי מן הקצה אל הקצה. בימי־הנעורים הירצה עליו ברוב התלהבות ונקט לשון של גדולה – דיבר על מעשה פרומיתוס ועל כהן גדול של כל האנושות הסובלת והמעונה וכדומה, וענין גדול היה לו פירסומו של המשורר בין אחרים לפי תרגומיו השונים (וינר, ברטולד פייבל, ורכליצקי, ישראל וולדמן). מה שאין כן בהרצאה בימי שחרותו – עתה הדברים הם קשים כגידים. בבואו לדבר עתה על שירתו של עם מתעורר, שהליריקה שבו היא בה כיונה ראשונה, הוא מיחד הדיבור על רוזנפלד לאמור: בכם הוא עושה רושם כאדם בוכה, אך אותי הוא מסליד ולא אוכל שאת יבבתו שהיא כיבבת נשים מיללות בשוק. הוא מוסיף ואומר: אתם מבקשים לראות בתשפוכת הדמעות הזאת את נשמת העם, אבל הלא הנשמה יסודה גאות ואין דרכה של גאות בבכיה – חנה מוליכה את בניה לקרבן בראש זקוף ומבלי להזיל דמעה. הוא אומר במודגש: רוח־ישראל שבנו, הטבול בדם ומחושל ורווי בלהבות־המוקד אינו בוכה, אינו רשאי לבכות, הוא גאה.

כבר מתוך המלים המעטות האלה מתברר הניגוד לא בלבד לשירתו של רוזנפלד, אלא גם של המשכה המחוטב יותר – שירת אברהם רייזין. הוא אומר: אמנם, הביקורת פוסקת כי רייזין הוא עני כעוניו של המון היהודים, אולם מה לה לאמנות ולחיצוניותו של מלבוש, והרי עיקרה היא הפנימיות ומבחינה זו עמנו אינו ההמון בפרצופו בן־היום, אלא זה החי אלפי שנים בפני שער־הנצח. ההמון משתנה, אך רוח העם קיימת לעד; ההמון הוא עני, אך הרוח עשיר וגבוה, ולגבי הרוח הזה שירי רוזנפלד ורייזין הם גם עניים גם עלובים. אמת, הם ספגו ריח רחוב היהודים אך לא ספגו רוח עם היהודים. וראוי שלא נטעה בדברי שפיצר, אין זו הביקורת שהיתה מצויה בימים ההם – היא הביקורת שהתעוררה משמם של נצנוצי המודרניזמוס על קדרות הריאליזמוס. אמנם, המודרניסטים הללו עזבו את הגשמיות החיצונית, אך לא הגיעו אל הנשמה הפנימית. כי בדרך אל הנשמה נזדמנו להם תחליפי־סרק, תחליפי הפסיכולוגיזציה. פרי התחליפים האלה הוא גבב של בלאי, שהללו היו מעלים מתוך חיטוטים ובילושים איש איש בנפשו, מתוך שלא הבינו כי הפנימיות המבוקשת לא תימצא להם אלא מתוך התיחדות עם רוח־העם. עצם בריחתם משוק החיים והמונו הוא ממצוות השעה של השירה. היא באה מתוך ההכרה וההרגשה הנכונה, כי אם פרוג ורוזנפלד ורייזין הם משוררי עם, הריהם משוררי עניותו החיצונית על סיאוב בגדיהם4 ואף האידיאלים שלהם הם אידיאלים של חול, של יום יום, דחוסים בתוך מושגי העיירה ועזובת־שוקה, גרורים אחרי מין פשטות שאין בה כדי מבט גאה אחד וכדי מלה גדולה ונלבבה אחת. אולם יש בריחה ויש בריחה. כדי להסביר מה בין בריחה לבריחה עלינו לבדוק בנסיונו של שפיצר לנסח השקפתו ניסוח פרוגרמטי. נסיון זה נעשה בשני מאמריו על דרכי האמנות, שהאחד מהם נדפס בחייו והאחר נשאר בעזבונו. במאמרו ראשון, הבנוי כדרך שיחה, נאמר:

שמואל: אומר לך זאת; כבר הגיעה השעה להפרד מעל חיינו ומעל יומנו. כבר בא מועד לפרוש מן השוק והמונו ומן הרחוב וצעקתו. ואין כוונתי לפרוש מן האדמה. רצוני אך להמיר את היום בלילה. רצוני, כי אמנם נביט על אדמתנו – אלא לאורו החיוור של הירח השלו ולא לאור האדמומית הצווחת של השמש. אין הכוונה להסתגרות בתוך הלילה, אין הכוונה להסתגרות כל־שהיא. קטרוגך דינו עמו. בהתבוננך בדרכנו ראית נכונה בריחה מפני היום. אולם בריחה זו אין בה משום התקרבות ללילה. הללו בבריחתם אינם מדביקים את הלילה, הם מגיעים בדוחק אל בין־השמשות. ויש הבדל רב בין בין־השמשות ובין הלילה. הבריחה מפני היום אל בין השמשות אני רואה פרישה עצבנית מן העבודה אל המנוחה, אני רואה בה רק כמין ישיבה בידים חבוקות ובעינים חלוּמות. אמנם, יש פה התבוננות, אולם בתוך עצמך בלבד. השורש הוא פה במורת־רוח מן החיים, בגודש של שובע־החיים ומכאן ההסתגרות בתוך עצמך, בתוך הנשמה האֶגוֹטית, התמזגות חדלת־אונים בחוויות ורגשות אישיים של עצמך. מתוך כך לא תקום לעולם יצירה; זה הוא מן נופש, מן חיפוש מנוחה ומציאת מקום מנוחה בנפש עצמך, בלבך עצמך… הרי לך בין השמשות.

אלי: דאֶקאַדאַנס –?

שמואל: אמרת את המלה הנכונה. זה הוא הדאֶקאַדאַנס לאמיתו. זו היא הירידה מיצירה לחוסר־אונים. זה הוא בין־השמשות האפל מתחת למסוה הכוזב של השם יפה־הצלצול: מודרניזם. והוא־הוא המהלך עתה וחוסם את הדרך לילה ואורו.

אלי: ואני סבור הייתי בהפך מהופך: כי מתוך שאתה מטיף לפרישה מן הריאליזם, מן הנטורליזם, תיאחז במודרניזם שהוא, אגב, כמעט שליט יחיד בכל אירופה. ואני דעתי נחה, כי דוקא המודרניזם בא אלינו.

שמואל: כן, נאה היה לראות, כיצד המודרניזם, בלוית קולות שיכורים, בא אל דרכי־אמנותנו, ומיד, כאילו על פי צו נעלם של מכשף, כפפו אמנינו, בכניעה וצייתנות, את ראשיהם בפני מבט־שלטונו! מה תענוג היה זה לראות את הריטוטים והריפרופים, שאחזו לבותיהם למראה כוחו הכוֹבש. המודרניזם, פרש מצודתו על דרכינו ועמו בא בין־השמשות האפל וחדל־האונים.

אלי: כפאַראַדוכס הם לי דבריך, כי המודרניזם, אשר מעיין כזה של כוח בחיקו, הביא לנו בין שמשות חדל־אונים!

שמואל: אין לומר כי אין הדין עמך, ואף על פי כן… היתה זו פגישה בין עבד משוחרר ואדוֹניו. בכבוד הרב, בדרך־ארץ האמיתי היה משום הכנעה, המצוָה לכרוע ברך ולהוקיר ללא ביקורת ולציית כעבד – וצייתנות של עבד והוקרה ללא ביקורת אין בהן כדי להוליד כוח!

אלי: וכלום המודרניזם לא גרם להתעמקות בנפש האדם ולא באה תקופה של אמנות פסיכולוגית?

שמואל: באמת לפנינו רק מין פסיכולוגיזציה, ולא התעמקות פסיכולוגית. אמרו: בריחה מחיי־יום־יום השפלים, בריחה מן הגשמיות, מן החיצוניות, שיבה אל הנשמה. “כל נשמה – עולם בפני עצמו” לאמור צריך להתעמק בנשמה, לחיות את רחשיה, לתפוס ולחוש את רטטיה, וכל אחד ואחד הלך לנשמתו כדרך ההולך למחסן־גרוטאות והתחיל חופר והתחיל מחפש… ומצא: גיבורים בחרבות־עץ, מלכים בכתרי־נייר, אנשים קטנים שבורי־לבבות, שעיניהם רואות בדוחק את צל עצמם… וכמה קטנות וכמה זערערוּת גמדיית וכמה צמידות לאדמה, כאותה פטריה המתכווצת באפס־אונים בצלו של אילן. אמנות פסיכולוגית – ואין אתה מוצא בה פסיכה [ = נפש], שיהא בה הכוח לעבור בתוך הלילה השקט ולהמרות את כישוף־אורה המבטל!

אלי: ומה נשמה אין חייה בטלים באור הנצח של הלילה?

שמואל: מה נשמה? מה חיים? – הנפש שאינה נושאת לבושו של יום, החיים שאינם מהלכים, דחוסים בתוך מסגרת של צורות חיי־יום־יום, כי הלילה מבטל אך את היום, כי המוות מבטל אך את צורות החיים, הרגילות, היום־יומיות. וכאן אתה רואה לפניך את החיים האמיתיים, את האמנות האמיתית, הרחוקה מן היום ובורחת מפני המוות, האמנות הגדולה־הדורה, הגנוזה בתוך הלילה, אינה פורשת מן החיים לא מתוך סלידה אל החיים ושנאתם, לא מתוך שביעות יתירה בחיים, לא מתוך חוסר כוח־חיים, ההיפך מסתבר, דוקא הרצון העז, האהבה, דחף־החיים, דוקא הכוחות המלאים, כוחות החיים, המצווים להתרחק מן המוות – הם המרחיקים את האמנות מעל חיינו יום יום, מפני שחיינו – הלא הם אך צורת חיינו, צורת היום ואתמול, ואילו האמנות האמתית – יש בה חיים, שאינם רוצים להיות צמודים להיום או למחר. היא רוצה לכלול בתוכה גם את היום, גם את האתמול, גם את המחר – את התמיד. שעל כן היא מוליכתך מן היום ומוליכתך אל חיק הלילה. וכנפי הלילה הן כה רחבות, ועיניו כה מרחיקות ראות: הן לא תפנינה לצל עצמך ולא תנסינה לשרות מעל בבואת עצמך… הלילה השקט מקיף את הכלל כולו, אך לא את הכלל של היום; הוא מקיף את רוחו, שאינו יכול להניף מוֹטוֹת־כנפיו אלא באוירו של לילה. רוח הכלל החי לעולמים – הוא, הלילה, מעמיק בתוך עצמו את חייו ושאיפותיו, מכנס בלבו את כל תקוותיו ואת כל יאושו, את אהבתו ואת שנאתו, את כאבו וששונו – – ועטורת שכינת הלילה צועקת האמנות ממעמקי תהומה: “אני סובל ואוהב בעד מיליונים!”

גם במאמרו אחרון הבנוי כקודמו, הוא מדבר ברוח זו ומוסיף לעג על לעגו. הנפשות הפועלות הקרויות גיבורים – יאמר – בספרות היידית לכל דרגותיה, הן הקלאסית, הן הצעירה, הן הצעירה־שבצעירה, כשאתה מתבונן בהם לאור הלבנה הבהיר, אם נראים לך כגמדים, על שברי לבותיהם הקטנים ומוחותיהם המתפלספים ונשמתם הפגומה. ותוכם כברם – עניות, אפס־חיות וביחוד אפס־דם. מה תימה כי נפשם קמוטה, מבטם לאה וזרועם רפה. אפילו אזנך דרוכה ביותר, לא תקלוט מתוך נפשם ורחשה, קורטוב מצליל פרומיתוס, רישרוש־מה למאבקי־סתר, לא כל שכן סימן ואות, כי אי־שם ניצבת מַפּחה ומתוכה בוקעת ועולה בת־קולו של פטיש, הלמות־ענקים.

לאמור, אין הוא משלים לדרכה של הספרות היהודית במיפנה־דורות – השקפתו ורצונו באמנות נוטה לצד שלילה כפולה: כשם שהוא שולל את היצירה הצמודה, כדי שיעבוד גמור, למציאות הקרובה, שתחומה ארבע אמות ורומה כאמתיים על גבי הקרקע, כך הוא שולל את הבריחה מן המציאות הזאת, אם אין פירושה הרחבתה והעמקתה כדי מציאות אחרת; לא כל שכן אם פירושה הצטמצמות על נפש־היחיד. כי האמנות היא לו מציאות אחרת ממציאות החיים – מציאות כוללת, שרחבה מקפל בקרבו את זמנה על שלפניו ועד שלאחריו, ושעל־כן גם הנפש הנגלית בה היא נפש כוללת, שעומקה מקפל בקרבו את נפש הציבור, הכלל, העם. הקריאה: אני אוהב וסובל בעד מיליונים – הקבועה פה כפרוגרמה, לקוחה מתוך האימפרוביזציה המפורסמת של גדול משוררי־פולין. וודאי כוונתה להרמיז אותנו על התמורה הגדולה שהמשורר ההוא מחוללה בנפש גיבורו – גוסטאב, המכונס בנפשו שלו, נעשה קונראד, הכונס בקרבו את נפש־רבבות־עמו, את נפש המיליונים. אם נרצה לתרגם את הפרוגרמה הזאת לשפת התעודה המיוחדת של הספרות היהודית נאמר, כי המשורר היהודי נדרש להתגבר גם על הדבקות במציאות עמנו, כפי התגלמותה הגלויה והאחרונה בלבד, כשם שהוא נדרש להתגבר על השתקעות בנפש היחיד, והחיטוט במסתריה הממשיים והבדויים. עליו להמיר את הדבקות וההשתקעות הזאת בחיבור, במלוא־חלל־ההיסטוריה של העם ובמלוא־עומק־נפשו. מתוך הראייה הזאת נדרש המשורר לגילוי סודה של האומה וביחוד גילוי גאונה וגבורתה. וניתן לשער, כי בקשת־היסודות האלה, היא שגרמה לו, כי בתורת מבקר לא יכול היה לפתוח פיו לאמירת־הן מלאה אלא לגבי ביכורי־שירתם של מסטל ואימבר, כשם שמתוכה ודאי באה לימים אמירה כזאת לגבי ביכורי־שירתו של א. צ. גרינברג. על כל פנים בקשת־היסודות האלה היא שעשאתו חסידו הנלהב של י. ל. פרץבו נמצאה לו ראשית ההתגברות על הדיסהרמוניה שבין שאיפות־הציבור ובין גילויי הספרות; בו נמצאה לו ההבנה לניגונה של נשמת־הכלל. לפי הטרמינולוגיה של דו־השיח נאמר, כי פה נשקפה לו ראיית מציאותנו ונפשנו לאורה המלא של הלבנה – בח. נ. ביאליק וי. ל. פרץ בלבד בא על תיקונו הפגם הגדול בספרות היהודית, שלא ידעה קו חתירה לגדולה, לגדלות מלכותית. מתוך המחקר על י. ל. פרץ, שבאה באסופה, ניכרת בבירור ההבלטה של היסודות האלה – יסוד הגבורה, מסירות הנפש, קידוש השם. אך מה שצריך תוספת־הדגשה הוא, כי אם שפיצר המבקר של השירה היהודית לא הגיע אלא במחקרו זה לידי תודעה ברורה של תעודת הספרות היהודית כתעודת הגילוי של מלכותיות האומה ונפשה, גאונה וגבורתה, הרי בתורת מבקר־הדרמה שלנו וביחוד בתורת יוצר, היתה התודעה הזאת יסוד מוסד בו, שצמח בו ומתוכו מנעוריו, ואפילו מילדותו.


 

י    🔗

מה היה עיקר־תביעתו מעם הדרמה היהודית, נשמע מתוך מאמרו, על הדרמה היהודית – היא נדרשת לבשר לעולם את תחית־רוח־ישראל, ושעל כן חובתה להעלות מתוך נבכי־העם, תולדותיו וחזיונו, גיבורים כבירי־כוח. גם פה הוא נעזר בדוגמאות מספרות הפולנים – הוא מזכיר דמויות גדולות של שלישיית גדולי משורריהם, וכל אחת ואחת כעמוד הבוער של אהבת העם וגילוי נפשו על מאוויי־הגאולה והגבורה, בחינת זה ראה וקדש. התביעה למסירת נפש קיצונה מגיעה פה כדי ניסוח פאראדוכסי: גיבור לא כמתכונת אוּריאל אקוֹסטה, שאושרו הנאה לו בחירות־הגיונו חשוב לו מגורל עמו, אלא גיבור שיהא מסוגל להרוס את אושר עצמו, ובלבד לתת אושר לעמו. לאור התביעות הברורות והנמרצות האלה מחווירה תשובתו של יצחק שיפר, העשויה על דרך דו־שיח בין גיבורי פייארברג, נחמן וחפני, והמתאמצת להראות, כי הגעגועים לדמויות כקונראד, אירידיון קוֹרדיאן, וואלנרוד באו גם ב“ימות המשיח” של אש על קצת מילואם. ומה שחשוב לעניננו הוא, כי התעודה ששפיצר דרשה מעם הדרמה היהודית, לרגל מחזותיו של אַש, ושמצאה מקוימת בנובילות של י. ל. פרץ – יסוד הגבורה והגדולה, הוא קו־השני של המחזות ונסיוני המחזות, שהוא שפיצר עצמו חיברם מימי ילדותו ממש.

ברשימת־נעורים שלו, ספק מכתב לידיד ספר שיעור בבית־הספר, הוא עונה על השאלה: איזה מן המחזות שהכרתי עשה בי את הרושם הכביר ביותר. כפיקאנטיות נשמע הדבר, כי בטיוטה הראשונה רשם את המחזה של בירנסון “מעל לכוחות”, ואחר כך העביר על כך את המחק ורשם את המחזה של פינסקי: “משפחת צבי”, שהוא מדבר בו בארוכה. עיקר רישומו של המחזה ניתן בפיסקה שכך לשונה: “מי אינו יודע את דמותו של היהודי, אשר בשירה על שפתיו עלה על המוקד בקידוש השם בשם אלוהיו ותורתו הקדושה”. אחר באים דברי הערצה על הדמות המתוארת במחזה על יופיה הנעלה, אף שהכותב הצעיר יודע, כי הוא יופי דועך, יופיו של יהודי יחידי ואחרון. והנה קידוש השם, מסירת הנפש, הגבורה – הם־הם נושאי־קבע בנסיוני הדרמה של הילד, הנער, העלם. ברשימה, הכתובה יידיש עוד בכתב־ילדים מעוקל, יתואר מחזה בעיר הצפויה לפרעות וציוניה מתקינים עצמם להגנה. והוא הדין במחזה אחר הכתוב בימי נעוריו פולנית ושמו: הקדוש, במשמעות של קידוש השם, והוא מעשה בתלמיד־גימנסיה המורד על אוירת־חנק כפולה: בבית־הספר, שבו המורה רודפו על שום יהדותו, שהוא נושאה בגיאות, נוכח שאר התלמידים בני עמו שרובם מתכחשים למחצבתם; הוריו שאביו רודפו על שום גיאותו ואך אמו לו כמשענת רפה. המרידה באה לפסגת־ביטויה באותה סצינה־קטנה, כשהמורה דורש כי יקומו כל אלה בכיתה, החושבים עצמם פולנים והנה “כולם קמו, זולתי, כולם שפלים, אוילים, נתעבים”, וישיבתו זו היא אחרית־הקאריירה שלו. לאמור, גם הילד גם הנער, שניסה כוחו במחזה, מוצא כנושא לו את מסירת־הנפש של היחיד כנגד הרבים ובעד הרבים. אחרי נסיוני־בוסר אלה, שנזכרו אך לשם הבלטה של קו־השני הזה, בא נסיון בשל יותר, שגם בו, כמו במחזה־הנעורים, נשלבו קוים אבטוביוגרפיים. מעשה בסטודנט, סופר לפי אומנותו, המיוגע מרוב עבודה להפצת הציונות בסביבה. הוא בא לכפר, ויושב בבית יהודים, שכבר ישב בו לפני שנים, בהיותו תלמיד הגימנסיה, והוא נח בשלוות הכפר ותומו, ובינו ובין אחת מבנות הבית נקשרים חוטי אהדה, הניתקים, אפילו כדי מריבת דברים טריוויאליים וסופם חוזרים ונשזרים. מתוך הדרמה ניכר כי כותבה התחבט בין שני צירים – הציר האחד הוא הגבר, האוהב שליטה ודורש הכנעה לעצמו, הציר האחר היא האשה, בת הבית שאחריותה לבית הוריה כופה אותה לוותר על אהובה, להינשא לאיש אשר לא כלבבה, לחפות על פשיטת רגל אביה, וליטול על עצמה את כל היסורים מבלי לגלותם לזולתה, ולהסתפק באהבת סתר לאורח, ולהיות חצויה כשתי נפשות – אחת החולמת־הילדותית ההולכת אחרי לבה, האחרת הנושאת בעול אביה וביתה והיא המכרעת. ללמדך, כי גם בדרמה הזאת באה לידי גילוי מסירת הנפש, ביחוד של האשה, כפי שמחברה הבליטה לימים בסיפוריו של י. ל. פרץ.

אולם כל המוטיבים המרומזים בנסיוני־מחזות ובקטעי־מחזות אלה באו על ריכוזם במחזה שלו – “הגואל”, מחזה זה ענינו במיפנה־זמנים מכריע בתולדות ישראל, בחשכת ימי הבינים, כשחרב־ההשמד תלויה על קהילת ישראל באשכנז, והיא ניצבת על פרשת הדרכים ומתעוררים בה כיסופי גאולה ואותותם פלאי־גבורה ומסירת־הנפש. נאמן לתפיסתו, ביקש שפיצר להעלות ואף העלה, במחזה את יסודות הגדלות היהודית – האמונה בכוחו הפנימי של העם, תשוקת גאולתו ומעללה. הוא ביקש לעצב ואף עיצב דמויות גדולות ועיקרם: החכם המבקש לברוא את הגואל; תלמידו המוסר את גופו לנתחו נתחים נתחים ובלבד להביא את הגאולה; ההוזה המעורר את המוני העם לגבורה הפעילה, השתדלן היודע את עומק העצבות ומפלס דרך לגולה חדשה, הרב אשר טהרת האמונה באלוהי ישראל נעלה לו על כל פדות מידי סילופה; וביחוד הנערה הנלחמת לאושרה, אולם בנגוע בלבה ישע העם, היא מקריבה את היקר לה, ובלבד לא להבגיד את עמה לאמתו. וכהמשך הדמות הזאת היא הנפש הראשה במחזה האחר, אשר רק קטע ממנו נשמר בידנו – הוא המחזה, שבו ביקש שפיצר להקים מצבה כפולה: גם לאישיות הלגנדרית של עיר מולדתו, מרת רויזה הקרויה שושנת הזהב, שהצילה במסירת נפשה את בית הכנסת המפואר, שנבנה על ידי הפרנס ר' יצחק בן נחמן נחמנוביץ' ובנו, בידי פאַולוּס איטלוּס מוּרטוֹר, ונכבש בידי הישועים. כמה וכמה נוסחאות לאגדה זו, כיצד מרת רויזה הצילה את בית־הכנסת מידי ראש הישועים סוליקובסקי ונודעות גירסות של נ. נ. סמואלי ומאיר בּלבן – אך שפיצר, במחזה שלו, מראה לנו נפתולי האשה, שכבודה ודמה, דם פרנסים המוסרים עצמם על טובת הכלל, מתנצחים בה ודמה מכריע.

המחזה השלם היחידי, “הגואל” היה גנוז שלושים שנה – עוד בחיי מחברו תורגם בידי נתן בירנבאום וזכה להתענינותו של ריינהארדט, וכוחו עמו גם כהיום הזה. ודאי, מרחק הימים מבליט גם את הסיטואציה האקטואלית, שמתוכה נכתב – בהתבוננות מעט נגלה, כי המחבר הבליע בדמותו של החכם הרופא ובטרגדיה שלו כמה קוים של הרצל, המתחיל גם הוא במסת־גאולה בעזרת כוח מעל לעם ומחוצה לו, ומסיים במפעל־הגאולה בעצם כוחו של העם. וכן מוצנעים פה הדי הביקורת של יריבי הרצל מבית כשל אחד העם, ביחוד של שלמה שילר – ככל יצירה של אמת גם המחזה הזה, הנסמך על חקירה מדוקדקת של התקופה המתוארת (בעזבונו נשמרו עשרות עשרות ציונים מתעודות וחיבורים היסטוריים) הוא עז מאוירת־גידולו האקטואלית והוא נושם גדלות. בכברת הזמנים, שבו היה המחזה גנוז בטיוטה שלו, עלו על הבימה שלנו כמה וכמה מחזות, שהמוטיב שלהם הוא מוטיב הגאולה – אך הוא לא זו בלבד שהמחזה “הגואל” קדם להם, אלא הוא עולה עליהם בבהירות־עלילתו ומתיחותה, בלאפידריות של דמויותיו, בצמצום שיחו החי והמשולב, ובגיבוש־אוירתו בחלל ההיסטוריה והנפש.


[תש“ט—תש”ך]



  1. במקור: “דילנטיות” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. במקור “ללוח” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. כך במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  4. כך במקור: “בגדיה” – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!