אברהם שרון – התוכחה היא עיקר גדול, מכריע, בדרכו הפובליציסטית. היא באה לשמש את תעודתו, תעודת פרקליטה של מידת־הדין. מידה זו מתוחה במלוא־חומרה על נושא־דיוניו – מדידת־המרחק, הנראה לו תמיד רב ונוקב, בין משמעות־הציונות, תכניתה וחיוביה ובין מהות־הציונים, אופים ועשייתם. התוכחה הזאת נעזרת לרוב בצמד של כלי־מלחמה, השונים ביסודם זה מזה – מכאן הניתוח המפורר באכזריות סרקסטית את העובדה, את הפרט, את הקטנה, לרוב הקטנה האגב־אורחית, המובלעת; מכאן הקיטרוג המייסר, שדרכו דרך הפתוס הנרגשה והנמלצת. יסודות שונים אלה אין הוא יודע, ואולי גם אינו רוצה למזגם, הם עומדים בהאטרוגניות שלהם, אך הוא משכיל, כבדרך־הטבע, לעבור מזה לזה והתחלפותם מכוונת לרוב יפה־יפה לתכלית.

צמד היסודות האלה מפליא במישחק־הסירוגים שלו גם במחברתו שלפנינו, שענינה חזיון חלום פילוסופי ושמה “דעותיו הבטלות ומיתתו הטרגית של התיש ברחא” (הדפסה מיוחדת מתוך “מאזנים”, חוברת ה’־ו', תרצ"ה). הנושא אינו נושאו הרגיל, שכן כמעט תמיד נושאו אחד ומוגדר. כאן לא ציונים ולא ציונות, כאן כעין טיול־צדדין. טיולי־צדדין אלה, אף שהם רחוקים, יש בהם ללמד הרבה על המחבר. דומה, מי שיבקש לעמוד על דמותו, ייעזר כבמפתח בגילוי שוליים אלה. קודם כל טיול־הצדדין, הנמשך ממש לרוב אורך־חייו – אוסף האוטוגרפים והפורטרטים של גדולי ישראל לדורותיו. הרי דבר מענין הוא: אדם, שידו האחת אינה נלאית להוכיח פשעי־בית ופושעי־בית, להצביע על פגמים ותורפה, עד שהעם, לפי אפיו, נראה כצרור פגמים ולאין מתום; ואילו ידו האחרת אוגרת בשקידה וחיבה רישומי־פניהם וידם של כל הבנים, שעלו בעם הזה, והם מצוינים בכושר, בסגולה, ביותרת־מהות או ביותרת־מעשה בכל תחומי־עלילות־אדם, עד שהעם, לפי הגאלריה הזאת, נראה כשדה־תנובות מפתיע בשפעת־כוחותיו. ויש גם טיולי־צדדין אחרים – בכתביו תמצא גם שיר, גם סיפור, גם מסכת בפילוסופיה אכסאקטית, גם קומפוזיציות מוסיקליות. אמת, בדרכו בפובליציסטית על נושאה המסוים הוא כתושב, בצדי־השבילים הוא כגֵר, אבל צדדי־השבילים הם, כאמור, בחינת מפתח.

במחברת שלפנינו, ישיח המחבר אילו פרחי־קצינים בהפסקת־בינתים בשדה־הקטל. בשיחה, שציר־הויכוח שבה בירור־מהותה של האנושות ורוחה, נבלטים ביותר דבריו של אחד פילוסופוס. השיחה המשך לה בחלום. עתה יארע, שהתיש שהיה במקרה באותו מעמד, פותח פיו ומדבר גם הוא. הוא שואל כמה וכמה שאלות, כל שאלה משיב לה הפילוסופוס תשובה, והיא כתשובה המובנת מאליה. לכאורה השאלות מיותרות, אולם משנצטרפו שאלה לשאלה ותשובה לתשובה, נמצא הפילוסופוס מערער, בעל־כורחו, יסודות־בנינו, אחד אחד. התיש בהגיונו התם, כאילו מכריחו שיודה, שאף על פי שדיבר קודם גבוהה־גבוהה על זכות־החיים ועל אחידותם ועל שיווי הערך הגמור שבין חיים וחיים, הרי בעצם, אינו מתכוון אלא לחיי אדם בלבד. כלומר, באמת הוא מַפלה בין חיים לחיים, ובתוכו של דבר אין מעגל האנושיות שלו, המתימר לראות ענינו בתואם־קצב לקצב־העולם, היקום, האן־סוף, שונה ביסודו ממעגל־הזאביות, הכַּלביות, הפִּשְפָשוּת וכדומה. השיחה, שענינה מרומז בזה בקו קלוש, מלאה רעיונות וניצוצי־רעיונות ופרק הדיאלוג שבין התיש והפילוסופוס הוא כמלאכת־מחשבת. ברקע מההב זכר־הפרק במישתה האפלטוני, כשסוקרטס מביא, בשאלותיו התמות, את הבחור, המדבר גבוהה־גבוהה, לבין המצרים. וסופו של ויכוח – הוא לא בויכוח, הוא מעבר לו: למחרת, כשהמחבר יצא להתרחץ ונה על הקיר כבר מסומר, לשם ייבוש, עורו הרטוב־הטרי ומבריק של שעיר־העזים. ובערב – נאכל בשרו. וכך סיומו של הסיום: רבים הצערו רק על המנה שהיא – מועטת.

ידעתי את החוברת מכבר. מלפני שלוש עשרה שנה. כשיצאה בהוצאה הדורה של בנימין הַרץ בברלין – בלשון הגרמנית ובפסיבדונים יעקב שבאד. אף ידעתי שגרעינה – מעשה שהיה. המחבר סיפרו לי לפני שנים הרבה עם טיול בין עפולה וכפר־ילדים. מעשה בימי־המלחמה, כשהמחבר נמצא כחייל בחזית סרביה, סמוך לעירה שנחרבה, ונשארה בה נפש־חיים אחת – התיש. זה התיש, שאף שנתחבב ביותר על החיילים, סופו כסופו בחוברת. הוא סיפר לי הדבר בנעימה הנוגעת עד הלב. דומה היה עלי: הנה־הנה עומד אותו תיש לידנו ויד־המספר מחליקתו בחיבה.

כשיצאה החוברת בלשון הגרמנית, עשתה רושם. כתבו עליה ובהכרה. כך, למשל, כתב סטיפן צווייג: בסקירה ראשונה ניעורה בי הרגשה, כי כאן, כדרך שמצינו בקירקיגאר, מסתתרת, מאחורי פרדוכסיה מדומה, הידיינות מכרעת בענינים הרוחניים הגדולים ביותר. קארל שטרנהיים כתב: קונטרס משובח הוא; וברמזו לעיר מולדתו של המחבר אמר: עתה נודע, זלוצ’וב יושבת בלב פרובינצית־הרוח האירופית.

[ב' אלול תרצ"ח]