האוצר אוצרו של אברהם שרון היא אסופתו הנודעת, אסופת האוטוגרפים והפורטרטים, שעשה בה עשייה שקודה־בתכלית ומסורה־בתכלית על דרך מיפעל, שהוא עצמו בנאו ממסדו עד טפחותיו, עד היותו בית־גנזים לאלפי כתבי־יד ותמונות של אישי־ישראל, שפעלו בתחומים שונים בקרב עמם ומחוצה לו, כעדות מוחשית־סמלית לחלקם של גדולי־בני־עמנו בתרובות־האדם. האסופה הזאת, שנולדה כמעט בימי ראשיתו ויגע בה עד ימי־אחריתו, היתה לו חיבה גדולה, שסופה חובה גדולה – כשם שנשא בה בימי־רווחה, כך נשא בה בימי־מצוקה; וכשם שהקדיש לה עתותיו מתוך עַשִרות, כך הקדיש לה עתותיו מתוך דלות. ולא עוד, אלא בשלה קיפח את עשרותו, בשלה קנה את דלותו. כי היא, האסופה, שנעשתה לו, אם להיעזר במימרתו הנודעת של היינה של צונץ, Seine grosse Grille, בחינת טירופו הגדול, סתמה בפניו את פתחיו של עולם־המעשה. מי שהיה בעל־תעשיה, הניח את עסקו; מי שהיה כימיקן וממציא, הניח את עיונו ומחקרו, ונעשה כתערובת של אדונים ועבד לאותה חיבה־חובה; תערובת שהבליטה את מעמדו המשונה בכותלי המוסד, היא האוניברסיטה העברית, שהאסופה ניתנה לו מתנה גמורה – מעמד שנתקיים בו: אותו עזבו, ואילולא הוא, אף אוצרו לא שמרו. דומה, עצם מציאותו בתחומי מוסד, שנוהגים בו יחסים מסוימים בין שעות עבודה ושכר וכל האביזרים של דרגות וותק וכדומה, היתה מוזרת ביותר, וכממילא נצמחה מערכת־יחסים, שהיתה בחינת כיבוד וזלזול בקנה אחד. ובאוירה טראגי־קומית זו של נדיב, שנעשה משרת נדבתו, נתלה ברפיון של ספק־ממונה ספק־פקיד – שיגשגה האסופה, עד שנעשתה, בתחומי האספקטים שלה, אספקלריה גדולה למערכת־אישים מאליפה, כמין שם הגדולים בדיוקן ובכתב, תפארת לעושיה וקנין לכולנו.

ב    🔗

עם זאת אסופתו לא היתה עיקרו אלא סביביה. היא, לכל המרובה, צד נחשב לאופיו ודרכו: מה שנטלת עליך, שא בו במסירות אחרונה. מותר אפילו להעזר ולומר, כי האסופה היתה לו כבוחן־עצמו, ולא אחת פיקפק, אם ברר לעצמו מעשה־הבוחן הראוי, שידע חשובים וקשים ממנו. כי לא היה האיש תקוע לחובבות, שדרכה לבלוע את האדם על תוכו וברו. מגודל בבית שנתקיימו בו, לפי הבנת הדור ואוירתו, תורה וגדולה במקום אחד – אביו ר' יצחק בעל בית־חרושת מראשוני המצטרפים לציונות ההרצליאנית; דודו ר' שלום מרדכי, הגאון הנודע מברזאן, שנחשב פוסק אחרון, ושלשלת ייחוסם נמשכת מר' יחיאל מיכל המגיד מזלוטשוב – עמד מראשית־נעוריו על דעת עצמו, ובעודו תלמיד־גימנסיה בראדוביץ ותלמיד־האוניברסיטה בוינה כבר נבלטה בו, מתוך מזיגה של אופיו ובינתו, ראייה חדה ביותר בתכונתה של התנועה, שהיה מעורה בה מילדותו, תנועת הציונות. ראייה זו לא הורתה היתר לעצמה להשלות את עצמה בדברי פרוגרמה ואידיאולוגיה, אלא עירטלה את האדם שמאחורי הדברים ובתוכם; והאדם הזה, משנבדק לטיבו, נמצא פגום ופסול. ראשית־הביקורת שנלוותה לראייה זאת, היה גילוי הניגוד שבין הלכה ומעשה, בין השקפה וחיים, והגילוי הזה שימשו אותו מיני בדיקה שונים, שסופם סיכום במימרתו הידועה: הציוני, או כלשונו: ההומו ציוֹניסטיקוס, הוא־הוא גדול אויבי־הציונות. ראייה זו נתחדדה לימים כדי הוראה, כי הציונות המינימליסטית, יותר משהיא מתבררת כפשרה עם המציאות ותנאיה, היא מסתברת כהשלמה לאדם הציוני המצוי, שאינו רוצה בעוּלה של הציונות המאכסימליסטית, שפירושה שלילתה המוחלטת של הגלות, או כלשונו: מפלצת הגלות הניצחית. ואם כי עיקר הביקורת היתה לטיבו של האדם הציוני בתוך תביעתה של הציונות ותביעותיה, ועיקר הסיסמה היה, כי הרצון שובר את המציאות, לא התעלם מחובת בחינתה של המציאות לשני צדדיה, הצד האחד בחינת מציאותה של הגלות, שסיכוייה הקודרים והנואשים היו ברורים לו בתכלית, באופן שדבריו היו אזהרה חמורה מפני מיני ההשליות שהוגי הציונות טיפחון גם ערב טבח אירופה; הצד האחר, בחינת מציאותה של ארצנו, שטרח להעמיד על גודל יכולתה בקליטת בני עמנו על מיליוניהם, וטירחתו זו נעשתה בראשית העליה השלישית, וקדמה לו טירחתו בבירור פתרונם של סכסוכי־עמים על דרך העברת אוכלוסים מוסכמת. הבירור הזה, שעשאו בבימה פאציפיסטית ומנקודת ראות בינלאומית, בימי מלחמת העולם הראשונה, נעשה לו יתד לעמדתו הידועה בשאלת היחסים היהודיים־ערביים, וניסה בה בראשונה אחרי מאורעות תרפ"ט, והתמיד בה, בעקשנות כמעט חדגונית, עם תקומת המדינה.

אולם באמת היו בירוריו אלה בחינת לשיטתכם, כלומר כתשובה למערעריו מטעמה של פוליטיקה ריאליסטית או ריאליסטיקה פוליטת, אולם לא הבירורים האלה היו מרכזו, ואם נעשו, ביחוד בשנות חייו האחרונות מרכזו, היה בדיס־פרופורטיביות דיונו משום סטייה ממרכז־עצמו. כי הכתובת הראשית של בפובליציסטיקה שלו היתה הכתובת הפנימית – הבדיקה עד מה ההכרעה תלויה בנו, באפיינו, בעשייתנו, במידותינו. ספרותנו הפובליציסטית, שדבר־התוכחה הוא לחם־חוקה, גם מהיותו לנו מורשת־הדורות וגם מהיות לנו הכרח־הדור, ספק אם העמידה מוכיח עקיב כמותו, שבחינת טיבו ומוסרו של היחיד והכלל נעשתה על ידו במסקניות מוחלטת כזאת, שכן אינו החדה ועטו השנון לא נמלטה מהם כל קטנה וגדולה, הילכך נאמן לנחלת המוסר הקדומה שלנו, שאינה מבחינה בין קלה וחמורה. תכונתו זו עשאתו פרקליטה, ביתר דיוק: גדול פרקליטיה, של מידת־הדין בקרבנו.

ג    🔗

יש שדבר־חידוד מועט מגלה יותר משמגלה דבר־חיקור מרובה, וכדברי חידוד זה היא תשובתו, על שום מה הסב את חניכתו כדרך שהסב אותה. וכך לשום תשובתו: שמי שבדרון היה, שבתי וראיתי שאין לי לא בית ולא דלת, ושלא לשקר לנפשי, עמדתי ועקרתים משמי, ושעל כן שרון שמי. אולם הנכון הוא, כי החלטתו להסב את חניכתו, כדרך שהסב אותה, באה לו מימי השמירה על עבודה עברית בשרון, שעליה גם נשפט ונאסר, אלא שהעלים את הנימוק לאמיתו, והסתתר מאחורי החידוד. ולא היה זה הסתר־הפנים היחיד, אם כי לא תמיד הצליח בו – כי לכאורה עשייתו בספרות עשייה אחת, דבר־תוכחה שהגיונו כסכין ולעגו כמרה, אך הנה מתמלטים צלילי־מנגינותיו לשירי־רחל, מסתו על דעותיו הבטלות ומותו הטראגי של התיש ברחא, סיפוריו מחיי החתולים ועולמם וכדומה. אולם על מה נהג גילוי־פנים במידת־הדין והסתר־פנים במידת הרחמים, שאלה היא, בעצם: השאלה.

[כסלו תשי"ח]