דרכו של אדם, שיהא מחבב את זכרם הבהיר והמעודד של אנשי־שם, אשר בעודם עלי אדמות חרתו מענית מעמיקה בשדה־המאורעות וגם הסתלקותם מעל בימת החיים הנחילונו נכסי־צאן־ברזל, המשמשים מעיין־התנערות לדורות. שמותיהם מחייכים מעל גבי רחובות, זכרם מבהיק מעל כותלי בתי־ספר ומוסדי־ציבור, יום פטירתם הוא אבל לרבים, וישישים מצביעים במעט התימרות על הבית, אשר בו, ראה בן־עירם המהולל ראשונה את אור החיים, או העלה את אחד ממפעליו רבי־הברכה, ואלה שזכו לחיות במחיצתו של אותו גדול גונזים, בחרדה דתית, את כל השיירים, שנתקדשו במגע־ידו, ממאור־עיניו או מנשמת־אפו. אמנם, דור דור משתברים ומתנפצים הלוחות הישנים, אולם גם שברי־לוחות מונחים בארון, ועם כל יציאת מצרים חוזרים ומעלים את עצמות יוסף לארץ־הבחירה, וכל אומה חופנת בשוליה את קטון־האצבעות של בניה הגדולים, ומכריזה, לשם תנחומים, כאותו קדמון: דין גרמא דעשיראה ביר, כי גדולים צדיקים במותם יותר מבחייהם.

ב

מתוך אותה החיבה לנחלת־השיירים של בוני־הדורות ניזונית פעולתו השקדנית של אברהם שרון (שבדרון), שישב בכפר גליציאי נידח, בֵּניוב הסמוכה לזלוצ’וב, וצירף, במשך שלושים שנה ושנה, מנחלתם של גדולי־ישראל שני קוים יסודיים: את קלסתר־פניהם, זו האספקלריה של צביונם הפנימי, ואת כתב־ידם, אלא הצינורות המשמרים את ניבם ומאוייהם בטביעה ראשונית ואשר בהם משתקפים רעיונותיהם תוך זרימתם הלא־אמצעית מנבכי־נפשם לתוך חלל־העולם. גדולי־הדורות, שמוצאם מזרע־ישראל, בין הקריבו את מיטב־חילם בתוך עמם הדווה, בין הלכו לשיר את מזמור־חייהם בנכר; בין אהבו את מקור־מחצבתם ובין התנכרו לגורל האומה בכחש ומעל – כולם נתבעו ונתחייבו ליכנס אצל בית־הגנזים ולטבוע בו את דמות־גופם ואת שארית־ימינם. רק מי שהיה מקורב למלאכתו של מכנס־הנפוצות האלה יודע ועד, כמה יגיעות יגע, עד שהעלה איזה כתבי־ד שׂפונים וטמונים או תמונה בודדת, ועד שהצליח לעורר את לבותיהם של אחרים על המיצוה ולזרזם לעזר־מעט. במשך שלושים השנים של עבודת־הכינוס המאומצת נמתחו מאות־מאות חוטים מן הכפר הנידח לכל קצות הגולה. צא ולמד, בכל שנה ושנה נשלחו אלפיים כתבים – כי אי־לך פינה חבויה בעולם, שלא דרכה בה כף־רגלנו ואשר לא גידלנו לה אנשי־רוח מעולים. עצום הוא, אפוא, מיפקד הכוחות הגדולים, שישראל־סבא הכניסם לגנזי־היצירה של האדם, ומנבכי־הדורות מציצים בנו אלפי פרצופים של אנשי־שם אשר פעלו בכל תפוצות־תבל וברוב שטחי־פעולה, והם מדברים אלינו בשבעים לשון של שירה ומחקר, הלכה ואגדה, מחשבה ובנין, מדרש ומעשה. ועל אף היותם מפוזרים ומפורדים בין שבעים מלכויות, נשתמרו בפניהם קוי הגזע הקדום, המתנחלים דור־דור ומסתמנים כחוט־שני אחד, החל באותם העברים הקדמונים, שדמויותיהם הועלו עם החפירות הארכיאולוגיות וכלה בפרחי־המשוררים מזרע־ישראל, המשמיעים את זימרתם המודרנית בלשונות־נכר המרובות השגורות בפיותינו. יש להניח, כי דווקא בפרצופיהם של גדולי־הרוח שלנו נתגבשה ההבעה המובהקת של הכרת־פנינו הגזעית, וכאן צד של חטיבות לאלפיים הפרצופים שבאוסף. אלה צריכים לשמש אתחלתא לכינוס מבורר ומפורט יותר, ביחוד לאחר שהאוסף נמסר לרשות־הרבים, וחובת הדאגה לו חלה על הציבור כולו.

ג

ואמנם, בצבירת־החומר לא הקפיד המאַסף על תוכנם של המכתבים, כי בעיקר היה חשוב לדידיה שיהיו כתובים בעצם־ידיהם של הגדולים, אלה השורות מצטרפות ממילא גם על פי תוכנם לבבואת־כותביהם וענינם בחיים. שהרי מובן, שר' חיים צנזר כותב על “ריחים של קיטור שאין לו איסור”, ופאול אֶרליך, ממציא ה־“606”, מבקש במכתבו משלוח של סמי־רעל הדרושים לו לצרכי־מחקריו ובנו של ר' מנחם מנדל מויטבסק כותב לר' חיים קליסקר בטבריה, שיתפלל עליו ועל ביתו והוא מצרף לו קוויטיל: “אני משה בן סומא, אשתי סיניורי יוכבד בת שרה רבקה לאה”. הלא ממילא ניעורה בנו איזה הרגשה מיוחדת למראה הפנקס הזעיר, אשר צבי (היינריך) גרץ עשה בו את רשימותיו האחרונות בהיותו מוטל בערש־דוי, שלא ירד ממנו עוד, או בראותנו פיסת־הניר, שנרשמו בה כ“ב האותיות של הכתיב העברי בעצם ידו של יוסף איזרעלס, בשעה שהורה את מלאכת־הכתיבה העברית לנערה הנוצרית אשר שירתה לפניו, או בראותנו את ספרו של יעקב איכנבוים על משחק־האישקוקי “הקרב” הכתוב בידי המחבר בכתב מהודר של סופר סת”ם, או מכתבו של קורט איזנר מבית־הכלא, או בהעיפנו עין על גלויה בת־שורות מועטות, שנכתבה בידי הרצל בעצם הקונגרס הציוני השני לבתו: “אוצרי הטוב! היום אין שעתי פנויה לדברים שבכתב, כי הנני נשיא־הקונגרס. אבא הנאמן שלך”. כמה מן הגלות המרה יש, למשל, במכתבו של ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא עם גזירת־הגירוש של היהודים מהכפרים ברוסיה: אחב“י למשמע אוזן דאבה נפשנו – – בדברים הנוגעים בגוף ובנפש ישראל… והגם כי קשה להאמין – – כי הלא ידוע לכל שאדוננו החסיד הרחמן הקיסר יר”ה חפץ חסד הוא ומתנהג בחסד וברחמים עם כל החוסים תחת ממשלתו וגם שריו ויועציו מיטיבים חסדם עמנו ובודאי מאתם לא תצא רעה ח“ו ואעפי”כ יש לנו לדאוג פן ח“ו עוונותינו גרמו זאת, על כן מוטל עלינו להתעורר בתשובה שלימה ודבר שבחובה לקבוע תענית בכל ערי־ישראל בשני וחמישי ושני וכו'” – וככה, מחום־האמונים של ראשוני־הציונות מגלה מכתב־התודה של הרצל לאותו היהודי הגליצאי, שראה חובה לעצמו לכבד את מנהיגו בתיבה של משקאות שהוכנו על־פי המצאתו של השולח: “ראוי אתה באמת לחיבה. תודתי הלבבית להפתעתך הנעימה, אף־על־פי שאין אני מורגל בשתיה של משקאות חריפים”.

הרבה מכתבים משתלבים לשלשלאות של בתי־אב וצאצאיהם. הנה, למשל, משפחת היינה: מוטלים לפנינו תמונותיהם ואגרותיהם של היינה גופא, אחיו, אחותו, דודו ולבסוף יוצאת־חלציהם בדור רביעי, אשה שנתרחקה כליל ממקור־ישראל: מריה עליזה נסיכה לבית־מונַקו. מה משונה הוא הרושם המתקבל אגב הקבלה בין מכתבו של היינה וזה של דודו – שלמה היינה מדבר במכתבו בעניני־המסחר שלו ודוקא על איזה חביות של סמרטוטים, בעוד שבמכתבו של המשורר אשר לפנינו אפשר למצוא את הטורים האלה" “הנני מאוס עתה על היהודים והנוצרים יחד. מאד אתחרט על התנצרותי. אין אני רואה, כי הוטב מצבי. ונהפוך הוא: אין לפני אלא פגעים. – אולם אאלם דום, כי הנך יותר מדי נאור, משתוכל לעצור משחוק פיך… האין זו איוולת: כמעט קט התנצרתי וכבר מרננים אחרי בגלל יהדותי. אכן הנני אומר לך כי אין לפני אלא פגעים רעים”. – והנה עוד שלשלאות של משפחות: ארבעה דורות של משפחת הרמבמ"ן המתנוסס כבוד במסכת־חבריו ובני דורו וצאצאיו הגדולים, והנה שלשה דורות ממשפחת הרבנים היחסנית אורנשטין (“ישועת יעקב”), שלושה דורות ממשפחת גרץ (השלישי מומר), משפחת ג’קומו מאיר־ביר, שני דורות ממשפחת ד’איזראלי־ביקינספלד, משפחת האסטרונומים הֶרשל שגילו כמה כוכבי־שבט, שני דורות ממשפחת גיגר ועוד כהמה וכהמה. המכתבים והתמונות האלה מוסרים לנו גם הם תמונת־מה מגורל ישראל, ביחוד ממשפחות הגדולים במערבא, כשאנו נתקלים בשילשים וריבעים המעורבים וטמועים בין העם, אשר ישבו בתוכו והנראים לנו כאותו הזלזל שנכרת, בצוק־העתים, מעל גזעו. מדי ראותנו את תמונתו וכתב ידו של ר' חיים זליג סלונימסקי מיסדו של זקן־העתונים העברים בפולין ונכדו אנטוני – המומר, המשורר בשפת־פולין והנתפס לאיבת־ישראל גלויה – בצדו, כלום לא נשקף לנו בזה רמז־מה לגורל לועג ומר?

ד

וברוך טעמו של המסדר אשר השכיל לרכז בתשעים ושבע טבלאות־ראווה את מיבחר־אספו בצורה זו, כי “קרן־ההשקעה”, שעם־ישראל הכניס בכל המקצועות של עבודת־הרוח, תהא נראית בבליטה יתירה לעין־הרואה. ראשונה מבהיקים לנגד עינינו, בהדרת־שיבה, גדולי היהדות הרבנית והחסידית, אדירי־התורה והקבלה ועמודי־התווך של היהדות המסורתית, וכל שם מעלה פרקי־זמנים וקטעי־תקופות. אחריהם באה התקופה של חכמת־ישראל וכותבי־תולדותיו, ההשכלה בנוסחה הברלינאי, הגליצאי והרוסי, ההתבוללות במערב, ראשוני־היהודים הנוטלים חלק בחיי־הרוח של אירופה, גיבורי האמנסיפציה, יהודים הבונים היכלי־תרבות לעמי אירופה והמצטרפים למקהלת־משורריהם וחוגיהם, הטמיעה וה“טעמפעל־יודענטום”, נוטשי־המורשה למיניהם, שקנו להם, בהמרת־דתם, את הכניסה לתרבות־זרים, חלוצי ההתנערות הלאומית וכרוזי־הציוניות במזרח ובמערב, חיבת־ציון ומטיפיה, הציוניות במזרח ובמערב, הציוניות הרוחנית והמדינית, הציוניות הקונגרסאית, ארץ ישראל העובדת, ושוב הננו חוזרים למחנה המתכחשים למחצה המוצאים את “תיקונם” בשדות־זרים או במעט פילנטרופיה ליקהת־אֶם, ולנגד עינינו מבצבצים גדולי־הנדיבים בישראל ואחריהם – דוקא! – בוני הספרות העברית החדשה, התחדשות השירה והפרוזה העברית, מיסדי־העתונות העברית ואחריהם באים בוני הספרות היידית ותרבותה, אליהם מצטרפת הקבוצה הראשונה של הסוציאליסטים העברים, ועוד פסיעה אחת והנך נמצא בתחומם של היהודים, אשר העלו, במיפעל־חייהם, את התנועה הסוציאליסטית בין־הלאומית לגדולתה, ולידם חוגים בני־ישראל, שפעלו במהפכת 1848 וברוחה, ויהודים פטריוטים נלהבים לעמים ולארצות שונות, שנתנו את ידם במלחמת השחרור של פולין המשועבדת ושל איטליה המתעוררת, ואחריהם עומדים בקומה זקופה יהודים שרי צבא גבוהים בחיילות שונים, וממולם יהודים שטיפחו באהבה את רעיון־השלום והפציפיזם; בקירבתם עומדים מדינאים ואנשי־שם, שמשכו ברסן־ממשלות אדירות, ובצדם יושבים שרים ובעילי־כיס ואחריהם חכמי־כלכלה, סוציולוגים, אוטופיסטים, גדולי־משפט, הוגים ופילוסופים, חכמי־חשבון והנדסה, פיסיקאים, תוכנים, חוקרי־הטבע, חימאים, אדריכלים ומהנדסים, מטאורולוגים, גדולי־רפואה, דורשי־רשומות וחוקרי־התולדות והתרבויות, בלשנים, מבקרים, מספרים, משוררים ומחברי־מחזות, ואחריהם רבי־העתונות ועוזריהם, כותבי־סטירות והומוריסטים, ואחריהם צועדת שורה ארוכה של גדולי־הנגינה, קומפוזיטורים, מחברי־אופירות ומוסיקאים, זמרים וזמרות, משחקי־הבימה ולידם ניצבים הציירים הגדולים – והדרן עליך מסכת שם הגדולים.

כל שם ושם אינו, כמובן, פוזיציה יבשה של סכימה ערטילאית, אלא זכר של אדם יוצר, ולפעמים בית־מדרש, קברניט, אבן־פינה וראשית־תקופה; כל שם כשלעצמו הוא מערכת פעולות ומעשים, וצלצולו מעלה מחרוזת של פרטים אגב אסוציאציה היסטורית, המתלכדת כדי תמונה ברורה של חטיבת־חיים היסטוריית וכל שם היא – וזוהי כוונת האוסף – עדות נאמנה ונוספת לעוצמת־הכוחות שהכנסנו לתוך מרוצת־הדורות והזמנים.

[כ“ז ניסן תרפ”ו]

האוצר אוצרו של אברהם שרון היא אסופתו הנודעת, אסופת האוטוגרפים והפורטרטים, שעשה בה עשייה שקודה־בתכלית ומסורה־בתכלית על דרך מיפעל, שהוא עצמו בנאו ממסדו עד טפחותיו, עד היותו בית־גנזים לאלפי כתבי־יד ותמונות של אישי־ישראל, שפעלו בתחומים שונים בקרב עמם ומחוצה לו, כעדות מוחשית־סמלית לחלקם של גדולי־בני־עמנו בתרובות־האדם. האסופה הזאת, שנולדה כמעט בימי ראשיתו ויגע בה עד ימי־אחריתו, היתה לו חיבה גדולה, שסופה חובה גדולה – כשם שנשא בה בימי־רווחה, כך נשא בה בימי־מצוקה; וכשם שהקדיש לה עתותיו מתוך עַשִרות, כך הקדיש לה עתותיו מתוך דלות. ולא עוד, אלא בשלה קיפח את עשרותו, בשלה קנה את דלותו. כי היא, האסופה, שנעשתה לו, אם להיעזר במימרתו הנודעת של היינה של צונץ, Seine grosse Grille, בחינת טירופו הגדול, סתמה בפניו את פתחיו של עולם־המעשה. מי שהיה בעל־תעשיה, הניח את עסקו; מי שהיה כימיקן וממציא, הניח את עיונו ומחקרו, ונעשה כתערובת של אדונים ועבד לאותה חיבה־חובה; תערובת שהבליטה את מעמדו המשונה בכותלי המוסד, היא האוניברסיטה העברית, שהאסופה ניתנה לו מתנה גמורה – מעמד שנתקיים בו: אותו עזבו, ואילולא הוא, אף אוצרו לא שמרו. דומה, עצם מציאותו בתחומי מוסד, שנוהגים בו יחסים מסוימים בין שעות עבודה ושכר וכל האביזרים של דרגות וותק וכדומה, היתה מוזרת ביותר, וכממילא נצמחה מערכת־יחסים, שהיתה בחינת כיבוד וזלזול בקנה אחד. ובאוירה טראגי־קומית זו של נדיב, שנעשה משרת נדבתו, נתלה ברפיון של ספק־ממונה ספק־פקיד – שיגשגה האסופה, עד שנעשתה, בתחומי האספקטים שלה, אספקלריה גדולה למערכת־אישים מאליפה, כמין שם הגדולים בדיוקן ובכתב, תפארת לעושיה וקנין לכולנו.

ב

עם זאת אסופתו לא היתה עיקרו אלא סביביה. היא, לכל המרובה, צד נחשב לאופיו ודרכו: מה שנטלת עליך, שא בו במסירות אחרונה. מותר אפילו להעזר ולומר, כי האסופה היתה לו כבוחן־עצמו, ולא אחת פיקפק, אם ברר לעצמו מעשה־הבוחן הראוי, שידע חשובים וקשים ממנו. כי לא היה האיש תקוע לחובבות, שדרכה לבלוע את האדם על תוכו וברו. מגודל בבית שנתקיימו בו, לפי הבנת הדור ואוירתו, תורה וגדולה במקום אחד – אביו ר' יצחק בעל בית־חרושת מראשוני המצטרפים לציונות ההרצליאנית; דודו ר' שלום מרדכי, הגאון הנודע מברזאן, שנחשב פוסק אחרון, ושלשלת ייחוסם נמשכת מר' יחיאל מיכל המגיד מזלוטשוב – עמד מראשית־נעוריו על דעת עצמו, ובעודו תלמיד־גימנסיה בראדוביץ ותלמיד־האוניברסיטה בוינה כבר נבלטה בו, מתוך מזיגה של אופיו ובינתו, ראייה חדה ביותר בתכונתה של התנועה, שהיה מעורה בה מילדותו, תנועת הציונות. ראייה זו לא הורתה היתר לעצמה להשלות את עצמה בדברי פרוגרמה ואידיאולוגיה, אלא עירטלה את האדם שמאחורי הדברים ובתוכם; והאדם הזה, משנבדק לטיבו, נמצא פגום ופסול. ראשית־הביקורת שנלוותה לראייה זאת, היה גילוי הניגוד שבין הלכה ומעשה, בין השקפה וחיים, והגילוי הזה שימשו אותו מיני בדיקה שונים, שסופם סיכום במימרתו הידועה: הציוני, או כלשונו: ההומו ציוֹניסטיקוס, הוא־הוא גדול אויבי־הציונות. ראייה זו נתחדדה לימים כדי הוראה, כי הציונות המינימליסטית, יותר משהיא מתבררת כפשרה עם המציאות ותנאיה, היא מסתברת כהשלמה לאדם הציוני המצוי, שאינו רוצה בעוּלה של הציונות המאכסימליסטית, שפירושה שלילתה המוחלטת של הגלות, או כלשונו: מפלצת הגלות הניצחית. ואם כי עיקר הביקורת היתה לטיבו של האדם הציוני בתוך תביעתה של הציונות ותביעותיה, ועיקר הסיסמה היה, כי הרצון שובר את המציאות, לא התעלם מחובת בחינתה של המציאות לשני צדדיה, הצד האחד בחינת מציאותה של הגלות, שסיכוייה הקודרים והנואשים היו ברורים לו בתכלית, באופן שדבריו היו אזהרה חמורה מפני מיני ההשליות שהוגי הציונות טיפחון גם ערב טבח אירופה; הצד האחר, בחינת מציאותה של ארצנו, שטרח להעמיד על גודל יכולתה בקליטת בני עמנו על מיליוניהם, וטירחתו זו נעשתה בראשית העליה השלישית, וקדמה לו טירחתו בבירור פתרונם של סכסוכי־עמים על דרך העברת אוכלוסים מוסכמת. הבירור הזה, שעשאו בבימה פאציפיסטית ומנקודת ראות בינלאומית, בימי מלחמת העולם הראשונה, נעשה לו יתד לעמדתו הידועה בשאלת היחסים היהודיים־ערביים, וניסה בה בראשונה אחרי מאורעות תרפ"ט, והתמיד בה, בעקשנות כמעט חדגונית, עם תקומת המדינה.

אולם באמת היו בירוריו אלה בחינת לשיטתכם, כלומר כתשובה למערעריו מטעמה של פוליטיקה ריאליסטית או ריאליסטיקה פוליטת, אולם לא הבירורים האלה היו מרכזו, ואם נעשו, ביחוד בשנות חייו האחרונות מרכזו, היה בדיס־פרופורטיביות דיונו משום סטייה ממרכז־עצמו. כי הכתובת הראשית של בפובליציסטיקה שלו היתה הכתובת הפנימית – הבדיקה עד מה ההכרעה תלויה בנו, באפיינו, בעשייתנו, במידותינו. ספרותנו הפובליציסטית, שדבר־התוכחה הוא לחם־חוקה, גם מהיותו לנו מורשת־הדורות וגם מהיות לנו הכרח־הדור, ספק אם העמידה מוכיח עקיב כמותו, שבחינת טיבו ומוסרו של היחיד והכלל נעשתה על ידו במסקניות מוחלטת כזאת, שכן אינו החדה ועטו השנון לא נמלטה מהם כל קטנה וגדולה, הילכך נאמן לנחלת המוסר הקדומה שלנו, שאינה מבחינה בין קלה וחמורה. תכונתו זו עשאתו פרקליטה, ביתר דיוק: גדול פרקליטיה, של מידת־הדין בקרבנו.

ג

יש שדבר־חידוד מועט מגלה יותר משמגלה דבר־חיקור מרובה, וכדברי חידוד זה היא תשובתו, על שום מה הסב את חניכתו כדרך שהסב אותה. וכך לשום תשובתו: שמי שבדרון היה, שבתי וראיתי שאין לי לא בית ולא דלת, ושלא לשקר לנפשי, עמדתי ועקרתים משמי, ושעל כן שרון שמי. אולם הנכון הוא, כי החלטתו להסב את חניכתו, כדרך שהסב אותה, באה לו מימי השמירה על עבודה עברית בשרון, שעליה גם נשפט ונאסר, אלא שהעלים את הנימוק לאמיתו, והסתתר מאחורי החידוד. ולא היה זה הסתר־הפנים היחיד, אם כי לא תמיד הצליח בו – כי לכאורה עשייתו בספרות עשייה אחת, דבר־תוכחה שהגיונו כסכין ולעגו כמרה, אך הנה מתמלטים צלילי־מנגינותיו לשירי־רחל, מסתו על דעותיו הבטלות ומותו הטראגי של התיש ברחא, סיפוריו מחיי החתולים ועולמם וכדומה. אולם על מה נהג גילוי־פנים במידת־הדין והסתר־פנים במידת הרחמים, שאלה היא, בעצם: השאלה.

[כסלו תשי"ח]

אברהם שרון – התוכחה היא עיקר גדול, מכריע, בדרכו הפובליציסטית. היא באה לשמש את תעודתו, תעודת פרקליטה של מידת־הדין. מידה זו מתוחה במלוא־חומרה על נושא־דיוניו – מדידת־המרחק, הנראה לו תמיד רב ונוקב, בין משמעות־הציונות, תכניתה וחיוביה ובין מהות־הציונים, אופים ועשייתם. התוכחה הזאת נעזרת לרוב בצמד של כלי־מלחמה, השונים ביסודם זה מזה – מכאן הניתוח המפורר באכזריות סרקסטית את העובדה, את הפרט, את הקטנה, לרוב הקטנה האגב־אורחית, המובלעת; מכאן הקיטרוג המייסר, שדרכו דרך הפתוס הנרגשה והנמלצת. יסודות שונים אלה אין הוא יודע, ואולי גם אינו רוצה למזגם, הם עומדים בהאטרוגניות שלהם, אך הוא משכיל, כבדרך־הטבע, לעבור מזה לזה והתחלפותם מכוונת לרוב יפה־יפה לתכלית.

צמד היסודות האלה מפליא במישחק־הסירוגים שלו גם במחברתו שלפנינו, שענינה חזיון חלום פילוסופי ושמה “דעותיו הבטלות ומיתתו הטרגית של התיש ברחא” (הדפסה מיוחדת מתוך “מאזנים”, חוברת ה’־ו', תרצ"ה). הנושא אינו נושאו הרגיל, שכן כמעט תמיד נושאו אחד ומוגדר. כאן לא ציונים ולא ציונות, כאן כעין טיול־צדדין. טיולי־צדדין אלה, אף שהם רחוקים, יש בהם ללמד הרבה על המחבר. דומה, מי שיבקש לעמוד על דמותו, ייעזר כבמפתח בגילוי שוליים אלה. קודם כל טיול־הצדדין, הנמשך ממש לרוב אורך־חייו – אוסף האוטוגרפים והפורטרטים של גדולי ישראל לדורותיו. הרי דבר מענין הוא: אדם, שידו האחת אינה נלאית להוכיח פשעי־בית ופושעי־בית, להצביע על פגמים ותורפה, עד שהעם, לפי אפיו, נראה כצרור פגמים ולאין מתום; ואילו ידו האחרת אוגרת בשקידה וחיבה רישומי־פניהם וידם של כל הבנים, שעלו בעם הזה, והם מצוינים בכושר, בסגולה, ביותרת־מהות או ביותרת־מעשה בכל תחומי־עלילות־אדם, עד שהעם, לפי הגאלריה הזאת, נראה כשדה־תנובות מפתיע בשפעת־כוחותיו. ויש גם טיולי־צדדין אחרים – בכתביו תמצא גם שיר, גם סיפור, גם מסכת בפילוסופיה אכסאקטית, גם קומפוזיציות מוסיקליות. אמת, בדרכו בפובליציסטית על נושאה המסוים הוא כתושב, בצדי־השבילים הוא כגֵר, אבל צדדי־השבילים הם, כאמור, בחינת מפתח.

במחברת שלפנינו, ישיח המחבר אילו פרחי־קצינים בהפסקת־בינתים בשדה־הקטל. בשיחה, שציר־הויכוח שבה בירור־מהותה של האנושות ורוחה, נבלטים ביותר דבריו של אחד פילוסופוס. השיחה המשך לה בחלום. עתה יארע, שהתיש שהיה במקרה באותו מעמד, פותח פיו ומדבר גם הוא. הוא שואל כמה וכמה שאלות, כל שאלה משיב לה הפילוסופוס תשובה, והיא כתשובה המובנת מאליה. לכאורה השאלות מיותרות, אולם משנצטרפו שאלה לשאלה ותשובה לתשובה, נמצא הפילוסופוס מערער, בעל־כורחו, יסודות־בנינו, אחד אחד. התיש בהגיונו התם, כאילו מכריחו שיודה, שאף על פי שדיבר קודם גבוהה־גבוהה על זכות־החיים ועל אחידותם ועל שיווי הערך הגמור שבין חיים וחיים, הרי בעצם, אינו מתכוון אלא לחיי אדם בלבד. כלומר, באמת הוא מַפלה בין חיים לחיים, ובתוכו של דבר אין מעגל האנושיות שלו, המתימר לראות ענינו בתואם־קצב לקצב־העולם, היקום, האן־סוף, שונה ביסודו ממעגל־הזאביות, הכַּלביות, הפִּשְפָשוּת וכדומה. השיחה, שענינה מרומז בזה בקו קלוש, מלאה רעיונות וניצוצי־רעיונות ופרק הדיאלוג שבין התיש והפילוסופוס הוא כמלאכת־מחשבת. ברקע מההב זכר־הפרק במישתה האפלטוני, כשסוקרטס מביא, בשאלותיו התמות, את הבחור, המדבר גבוהה־גבוהה, לבין המצרים. וסופו של ויכוח – הוא לא בויכוח, הוא מעבר לו: למחרת, כשהמחבר יצא להתרחץ ונה על הקיר כבר מסומר, לשם ייבוש, עורו הרטוב־הטרי ומבריק של שעיר־העזים. ובערב – נאכל בשרו. וכך סיומו של הסיום: רבים הצערו רק על המנה שהיא – מועטת.

ידעתי את החוברת מכבר. מלפני שלוש עשרה שנה. כשיצאה בהוצאה הדורה של בנימין הַרץ בברלין – בלשון הגרמנית ובפסיבדונים יעקב שבאד. אף ידעתי שגרעינה – מעשה שהיה. המחבר סיפרו לי לפני שנים הרבה עם טיול בין עפולה וכפר־ילדים. מעשה בימי־המלחמה, כשהמחבר נמצא כחייל בחזית סרביה, סמוך לעירה שנחרבה, ונשארה בה נפש־חיים אחת – התיש. זה התיש, שאף שנתחבב ביותר על החיילים, סופו כסופו בחוברת. הוא סיפר לי הדבר בנעימה הנוגעת עד הלב. דומה היה עלי: הנה־הנה עומד אותו תיש לידנו ויד־המספר מחליקתו בחיבה.

כשיצאה החוברת בלשון הגרמנית, עשתה רושם. כתבו עליה ובהכרה. כך, למשל, כתב סטיפן צווייג: בסקירה ראשונה ניעורה בי הרגשה, כי כאן, כדרך שמצינו בקירקיגאר, מסתתרת, מאחורי פרדוכסיה מדומה, הידיינות מכרעת בענינים הרוחניים הגדולים ביותר. קארל שטרנהיים כתב: קונטרס משובח הוא; וברמזו לעיר מולדתו של המחבר אמר: עתה נודע, זלוצ’וב יושבת בלב פרובינצית־הרוח האירופית.

[ב' אלול תרצ"ח]