רקע
דב סדן
וזאת ליהודה – על ר' יהודה אבן־שמואל

זו לי הפעם השניה לדבר, ברשות־רבים נחשבת, בכבודו של ר' יהודה אבן־שמואל – ראשונה, בכתלי בית נשיא המדינה, ועתה בכתלי מוסד הרב קוק, וכאן וכאן סברתי המוקדמת היתה, כי מלאכה קלה היא, וכאן ואף כאן למדתי, כי טעות היא בידי. לכאורה סברתי היה לה על מה שתסמוך; הלא – הירהרתי בלבי – לאורך מסילה, שנמשכה יובל שנים, הכרתיו פנים וידעתיו מקרוב, והיא ערובה מספקת לאפשרות הערכה שיש בה ממש, אבל בבואי, גם בראשונה גם באחרונה, להרהר בדבר ונצטרפו לי פרט לפרט, המצווחים סַכִּמֵנו, וכבר העיזותי לבקש פתח סיכום, ואפילו דימיתי להגיע לידי גמר־ניסוחו, נוכחתי לדעת, כי חסרתי הרבה. ראשית כל חסרתי ידיעת תחילתו והמשכה, וברשותכם אנסה להחזיר את עצמי לשעה, ששמעתי את שמו תחילה – בימים ההם, ואני בקיפוץ פועלים, שעבדו בנטיעת פרדסים בסביבי בני־ברק, זימנני אליו ברל כצנלסון, שאסייע בידו בדברי תירגום, מהם דברים, הכרוכים בו בלוח הזכרון; בין זכרון קרוב – מאמרה של מרגריתה טורונובסקי־פינר על ריינר מאריה רילקה, שנפטר בימים ההם לעולמו; בין זכרון רחוק – מאמרו של יצחק שיפר על ברוך שפינוזה, שנפטר מאתיים וחמשים שנה קודם לעולמו. שי המאמרים האלה נועדו למוספי הספרות של “דבר”, שברל כצנלסון היה אז מטופחם במסירות מיוחדה. מקץ ימים מעטים, בהביאי לפניו את התירגומים, שאלני: היודע אתה את יהודה קויפמן, עניתיו: איני יודע לא אותו ולא עליו, אבל כל ששמו קויפמן, אני בהול להכירו, ולא בלבד מחמת תאוות ההכרה של האישים שכך חניכתם, אלא אף מחמת הבולמוס של חקר־השמות, האם תיבת קויפמן עיקרה תיבה אשכנזית שענינה סוחר, או עיקרה תיבה עברית שענינה יעקב, והוא שם פרטי שנתקיים עד עתה, וכדוגמה הזכרתי את קויפמן קוהלר. צחק ברל כצנלסון: תימה, תימה, על קויפמן קוהלר ידעת, על יהודה קויפמן לא ידעת, אך אין דבר, עוד תדע, עוד תדע. הוסיף: ולעת עתה, ראה זה חדש. אמר, והוציא מארונו את ספרו של יהודה קויפמן, והראני אותו, ולימים לא זכרתי עניינו ודימיתי, כי הוא “ספר הנצחון” לר' יום־טוב ליפמן מילהויזן, ובאמת, כאשר העירני ר"י תא־שמע היה זה “ספר האשכול”, עם כוונת תפילה שלו, והוא דוקטוראט של המהדיר.

אך זאת אזכור, כי נקשרה שיחה על “ספר הנצחון” ושאלני ב. כצנלסון אם ידעתיו ואמרתי כי אפילו יצחק שיפּר, שהבאתי לך עתה תרגום מאמרו, עשוי היה ללמדני על כך, שכן הוא מצטטו וחוזר ומצטטו במחקרו הפולני, שפירסם בכתב־העת של הנוער הציוני בגלילותינו, “מוריה” שמו. לא נעלם ממני הקמט שבפניו של ב. כצנלסלון, קצתו תהייה קצתו לגלוג: והוא, שיפּר, מסוגל באמת לקרוא מקורות עבריים? מה יכולתי לענות: איני יודע, אבל הוא מצטט, ואם אתה מסופק ביכולתו, איני מסופק בחושו; כי הנה הוא מצטט. דרך שחוק הוספתי, כי דרכו של שיפּר שלא לומר: בנוֹגֵעַ אלא בנוּגֶע, ואם טעה בהיגויה של אותה תיבה, לא טעה במישמעה, והיא אולי פשר החידה. ב. כצנלסון חזר לדבר בו ביהודה קויפמן, הנושא את לבו לגדולות – מהדורה בדוקה ובחונה, מבוארה ומפורשת של “מורה נבוכים” להרמב“ם העשויה לעם רב, אם כי יש שהיה מעדיף עליה מהדורה כזאת של “הכוזרי” לר' יהודה הלוי. לימים נודע לי, כי אותו שהיה מעדיף, הוא נחמן סירקין, שהיה לשניהם, לב. כצנלסון וליהודה קויפמן, רב ומורה, ולימים טרחו, אמנם, שניהם על מהדורה עברית של כתביו. כדרך סקרנותו של ב. כצנלסון שאל, אם אנו, פרחי־סופרים, בקיבוצים חשים צורך ב”מורה נבוכים" כזה וב“כוזרי” כזה, ואם היתה לי קודם נגיעה בכך. סיפרתי לו, כי אבי־מורי, ר' חיים צבי הכהן, היה, בשבתות, מלמדני פרקים במורה ובכוזרי, בסיועם של שני גדולים שישבו בעירנו – ראשון הוא תירגומו של ר' מנחם מנדיל לפין ל“מורה נבוכים” בלשון המשנה, אחרון פירושו של ר' ישראל נצח ל“כוזרי” ושמו “אוצר נחמד”, ואין בידי להריע, אם חיבתי למחברים ראשונים נגרמה בשל חיבתי למפרשים האחרונים, או איפכא. אף הוספתי, כי הטופס של תירגום ר' מנדיל לפין ל“מורה נבוכים”, שהיה בבית אבי, הוא עמי פה, ומקץ שבוע ימים הבאתיו לו, והוא נתנו לר' יהודה קויפמן, ובבקרי ראשונה בביתו בתל־אביב, רחוב גאולה, ראיתיו בספריתו, והודני על דורון־העקיפין, לאמור: הוא לעיני מופת של העושה לזמנו, מעורר לעשות לזמנים הרבה.

דומה, כי אין כרקטריסטיקה טובה מזו להערכת מפעלו שלו עצמו ב“מורה” לגופו, ולימים ב“כוזרי” לגופו, ולהבנתם בזמנו על דרך הכשרתם לכל הזמנים.


 

ב.    🔗

אל בזה הקדמתי מעט את סיפור היכרותנו, שתחילתה היתה שמועה מפי ב. כצנלסון, שהכין את גליון שפינוזה, שמאמרו של יהודה קויפמן כבש בו את רוב היריעה, ושעל־כן מאמרו של יצחק שיפּר נידחה ליום־חול. לפי שיתר על הדוקטוראט שלו ומאמרו על שפינוזה לא ידעתי על המחבר כל־מאומה, שמחתי לתוספת־הידיעה, כי הוא וביתו הניחו את אמריקה ועלו לארצנו והשתקעו בה, ומעשה כפול בידו – הכנת המילון העברי־אנגלי והאנגלי־עברי, בשיתופם של בְנֵי־הָכִי, ובהדרכתו של ח. נ. ביאליק, שאמרו עליו, כי הוא בא, לעתים מזומנות, לביתו של העולה־מחדש־בא, והוא אף ראש השותפים באותה מלאכה. אמנם, תל־ביב של הימים ההם כבר יצאה מכלל קטנותה, אך עדיין לא נכנסה לכלל־גדלותה – או כפי שניסיתי להגדיר: לא קטנה, לא גדולה, אלא גדֵלה – ועלה חדש, ששמו הלך לפניו, הרי שמעו ממילא הלך אחריו, והמוליכים, שידעו עליו ואולי גם אותו, שמועתם, שנקלטה לי באקראי, קצתה תמיהה, קצתה רינון. תמיהה כיצד – הימים ימי משבר חמור של הישוב, כשמנין היורדים מרובה ממנין העולים, פועלים הרבה הילכו בטלים ופרנסתם על קיצבה זעומה של ההנהלה הציונית, הנדרשת מצד מי שהיא נדרשת לארגן בידיים את הירידה, והנה איש שישב בה מעבר לאוקינוס, וישיבתו בכבודו של עולם, נוטל את עצמו, את ביתו זו אשתו, ובתם ובנם הקטנים, והם שוכרים דירה לא־גדולה ברחובה של תל־אביב, והיא אמנם נעשית עד־מהרה בית־ועד לחכמים, אולם שאלה היא, האפשר כי עיני האיש אך לעבודה שהוא עובד בה, ואין הן נשואות למעלה ממנה, ותירוצה של התמיהה: ודאי שעיניו מפליגות להר־הצופים, לעלות אליו ולדרוש מעל קתידרה. ולא ייפלא הדבר – הרי מסייעיו בזה עשויים להיות ידידיו דורשי שלומו הטוב – ח. נ. ביאליק וב. כצנלסון, שאם הם מתעקשים, הם מקיימים חפצם. והלא ראינו בבדומה לזה – ראשון החפץ ביקרו של הרב ר' שמחה אסף, ואחרון החפץ ביקרו של בנציון דינבורג (לימים: דינור). ועתה, לענין יהודה קויפמן, לא יתקשו כל־כך – הרי האיש שלושה אלה לו, גם אמריקה, גם דרופּסי קאלג', גם דוקטור, ולא עוד אלא מי לנו גדול בהר־הצופים כיהודה מגנס, והוא וקויפמן כאצבעיים – חברים ותיקים ב“פועלי־ציון”. הרינון כיצד – בימים ההם שלט לא בלבד האספקט של מי אתה, אלא גם, ולפעמים בעיקר, האספּקט של למי אתה – ואם במחנה־הפועלים אתה, פירושו של דבר: למי משתי מפלגותיו הראשיות. ולפי שהאיש זיקתו ל“פועלי ציון” באמריקה שייכותו ממילא ל“אחדות העבודה”, נמצא ב“הפועל הצעיר” מי שליגלג: עלינו הם אומרים, כי אנו מלאים דוקטורים כמים לים מכסים, אבל הם עצמם רצים אחרי דוקטורים, שכל כולם שבקרבם כמנין אצבעות יד אחת, כשאצבע אחת יתירה, והנה צדו להם דג שמן, ועתה ישטוהו בכל נהרותיהם. ואילו בפועלי־ציון־שמאל, נמצא שליגלג: היה שם מנהל סמינר למורים, שעיקר־מסדו ורוב־רכסיו – יידיש, וקצה־צלעותיו – עברית, ותעודתו להעמיד מורים הרבה, שיעצרו את הגל הגובר של טמיעת־הלשון, והנה נטשוֹ והניחוֹ בידי מי שהניחו, איש קל־דעת וקל־סבר, כמו בנציון גולדברג, והוא בא אלינו וכולו – לשון־קודש. ואם אצרף לדברי המבקרים מזה ומזה, שמתחו דינם על הנואם שבו ונאומיו, בחינת כבדהו וחשדהו, את בקרנים, שפירשו את רוב הבקיאות, שנאומיו היו משופעים בה, ככוונה להדהים את הפרובינציה שלנו ושבנו, וידענו, עד־מה קבלת־פניו היתה חצויה. אך הוא, בין ידע, בין לא ידע על כך – כשם שהשכיל להתבודד, ברשות־היחיד, ולעשות את פרקי־עבודתו, תמידים כסדרם, לשולחנו יום־יום, כך ידע להתערב ברשות־הרבים, וזכורות ביחוד הרצאותיו על האוניברסיטה־לעם ולימים על האוניברסיטה־בכתב, שביקש לעשותם, ואף עשאם מנוע להשכלה מקפת, ביחוד בתחומם של ערכי תרבות־ישראל וקנייני־רוחו.

בתקופה ההיא ניתן לי להכירו מקרוב – מועצת הסתדרות־העובדים, שנקבעה בועידתה השלישית, בחרתו חבר ועדת־התרבות המרכזית, שעם חבריה נמנו שמואל יבנאלי, דוד בן גוריון, יחזקאל הן, דניאל לייבל ואף אני הצעיר שבחבורה, וישיבותיה נתקיימו, שבוע־שבוע, ביום שהלויים היו אומרים בבית־המקדש: בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו, והיא סיסמה נחמדה לתפקידה של הועדה ההיא, והישיבות האלו נתקיימו בדירתו של ר' יהודה, ומשלושה טעמים: הבית נשם אויר צח וחם של הכנסת־אורחים, שהצטיינה בה בעלת־הבית מרת פרומה; בעל־הבית ההליכה היתה קשה עליו; שעת־בואנו היתה נשוכה בשעת צאתו של ביאליק, לאחר יגיעתם במילון, ומי שוטה ולא ישתוקק לִזְכות באותה שעה קטנה של הפסקת־בינתיים, שבה כאילו נקשרו ניצוצי־רוחו של המשורר במהלך־בירורנו, שהובטחה להם כביכול נקודת־רום שאין לירד הימנה. וודאי היא שנתנה, שכל ישיבה וישיבה לא התחילה בסדר־יומה, אלא בבירור עניני לשון וספרות, שנמשך לפעמים כדי שליש זמנה. כשסיפרתי את הדבר למשה בילינסון, אמר: כך דרכה של תנועת תחיה, ואפילו של עם צעיר יותר – הישיבות של מאציני וחבריו נפתחו, ברגיל, בבירורי פילולוגיה איטלקית. כמובן, נשימתו של ביאליק, שריפרפה עוד בחלל חדר־הישיבות, עשתה את שלה –הבלטת ערך החידושים, שאינם מוחשים כחידושים, מהיותם כארוגים, בטבעם וטיבם, במסכת הלשון. כך שמענו מפי בעל־הבית מעשים שהיו, כגון מעשה הרב ר' חיים טשרנוביץ, שנכנס לכיתה של ישיבתו ושאל להם לתלמידיו, מה מקור האמירה: אין בודקים בשעת הסכנה, והתחילו התלמידים מידיינים זה עם זה, ראובן מנחש כך ושמעון מנחש כך וכך ולוי מנחש כך וכך וכך וכו', עד שפסק ראש־הישיבה: יגיעתכם יגיעת שווא, שכן אימרה זו שאינה נמצאת אלא בשירו של ביאליק “למתנדבים בעם”. לאמור: “כל קרבן יירצה, כל מתת נאמנה. / אין בודקים בשעת הסכנה”. והוא הדין בשימושם של הפועל: רשרש ושם העצם הגזור ממנו: רשרוש – חידושו של ביאליק הוא, ותחילת חידושו לא בשל עצמו אלא בנובילה של שופמן, והנמקת חידושו: מה שורש לעג – שאֵרו המשוער לגלג, אף שורש רעש שארו המשוער רשרש, שכאן וכאן העי"ן נבלעת ונעלמת, ואמנם לא יצאו ימים מרובים ותיבת רשרש נתפשטה אילך ואילך, ויש שאותה הכפּלה נתפסה כאופנת־הדור, והיא היתה כוונת המחדש – לצד ההקטנה; ויש שנתפסה כדרך דורות קודמים – לצד ההגדלה, אך קליטתה קליטה.

ולא אמנה כרוכל רוב דברי שנינה וחידוד, שבעל־הבית, שנעשה כממילא יושב ראש, השמיעם, מהם דברים רחוקים שקירבם, מבין דברים קרובים, שחיבב קירובם, וששילבם בנועם־שיחו, וצירף להם הערה, בת־שעתה, באופן, שכל דבר ודבר היה כדבר בעתו. כי זאת לזכור: עניני ישיבותיה של הועדה ההיא, מהיותם חלוקים לא היו חלקים, ולפתחם־ריב־תמיד רבץ, וביחוד רבו כן רבו המריבות בין יבניאלי ובן־גוריון, שמשנתנגשו טבעיהם השונים, התחדדו ניגודי הדיונים לצורך ושלא־לצורך, והיו דברי בעל־הבית כשמן מרכך ומשכך את גלי־מריבתם וקצפה.


 

ג    🔗

ולא אעלים, כי, כמשפטי, יותר משנמשכתי למריבות, נמשכתי ליריבים ולמשקיט־זעפם, וטעם התבוננותי משולש: טעם ראשון, יכולתו של בעל־הבית להתערות, בשעה קצרה כל כך, ובשלימות כל כך, כאילו היה פה נטוע ועומד משכבר, ולא פּודוליה מאחוריו, ולא לונדון מאחוריו, ולא קאנאדה מאחוריו, ולא ארצות־הברית מאחוריו, ולא ציבור אחר ושונה לפניו. והנה לא בלבד בבואו אל בין ציבור גדול, בתל אביב – אם ב“אוהל שם”, שביאליק משכו אליו, אם בבית־העם, שיעקב בלוישטיין (סלע) משכו אליו; או בירושלים – ב“עונג שבת”, שר' בנימין משכו אליו; או בנהלל, שמועצת התרבות משכתו לכינוסה, והוא בא ודיבר בנעימה, שהנגינתה כמין נימה של חול־המועד, שפשטות וחגיגיות מזווגות בה, ומה שהתמיה במיוחד, כי האיש ושׂחו לא ניכר בהם במאומה החדש־מקרוב־בא. ואולי גברה פליאתי, משום שאני, שמנין שנותי היה פחות בחמש־עשרה שנים משנותיו, לא היתה בי כאותה יכולת, ואדרבה, בעלותי לארצנו ובבואי אליה נדרתי, ביני לבין נפשי, נדר שלא לדבר, שבע שנים ראשונות, ברשות רבים גדולה יותר, וזולת הופעה אנוסה אחת, קיימתי את נדרי, ואף בישיבות הועדה ההיא נצרתי את לשוני, ומעשה שנשארתי בביתו של ר' יהודה אחרי הישיבה ונפתחה שיחה בינינו והיא נתרווחה הרבה, אמר: ואני חשדתיך אילם או מגמגם. טעם שלאחריו – משנחשפו לפניי פרקי הביוגרפיה של ר' יהודה, ורובם מפיו נחשפו, תהיתי על ייחוד דרכו: ברגיל, בחור בן־דורו, המניח ישיבה במזרחה של אירופה, והולך מערבה, עושה את דרכו לגרמניה, כדי ללמוד בבתי־לימודיות שלנו, אלה הסמינרים לרבנים, ובבתי־לימודיות שלהם, אל האוניברסיטאות והוא לא כן עשה, אף שהלשון הגרמנית, שהיתה עדיין לשון ההשכלה בדרומה של רוסיה ואגפיו, היתה הקרובה אליו, הלך תחילה אצל הלשון הצרפתית, בבלגיה ובצרפת, ואצל הלשון האנגלית בלונדון ולאחריה באמריקה, כביכול תחושה היתה בו, כי פה עתידה שתתלכד אוכלוסית־יהודים כבירה, שגודל סיכויה וגודל סכנתה בד בבד ישׂאו. כשבאתי אצלו, אחרי כשנתיים של ישיבות בביתו, להפרד מעמו, לרגל צאתי לגולה, שאלני: להיכן, אמרתי לו: לגרמניה; אמר: חבל, שאין אתה הולך לאנגליה או לאמריקה; השיבותי לו: שלשלום אמר לי כדברים האלה ר' אליעזר מאיר ליפשיץ. תמה: גם הוא, שיניקתו בארץ אשכנז ויהודיה, שישב ביניהם, ומה טעמיו? פירשתים וביארתים: לא בלבד טעמי־מציאות הם אלא טעמי־איצטגנינות הם, ואלה ואלה עולים בקנה אחד. כי הנה –אמר לי הרא“ם – את בני, נפתלי יחי‘, לקחתי, אמנם, עמי לגרמניה, אך לימים שלחתיו ללמוד לאנגליה, שכן חיבורנו לעולם האנגלוסכסי, בין היהודיי בין הגויי, חיבור של ממש, ודין שנהא שקודים עליו. ר’ יהודה האזין לדבריי, משמו של הרא”ם, ונינע כמה פעמים ראשו, ניענוע של הן. טעם אחרון: לא מעטים היו בשנות עליתו הראשונות של ר' יהודה, שהיו מלחשים, כי ישיבתו בינינו היא ישיבת־עראי, ואם לא ייקרא לדוכן גבוה, סופו חוזר כדרך שחזרו רבים ולא־שלימים, אבל הוא הכזיב כל אותם לחשים והזים כל אותם רחשים, ואם הניח את תל־אביב, לשם ירושלים הניחה, ולא לשם דוכן גבוה בהר־הצופים, אלא לשם דוכן שהוא עצו בנאו, הלא היא מחלקת התרבות של הועד הלאומי, ומה שהגה ועשה קודם בתוך מחנה־הפועלים ולשמו, הגה ועשה עתה בתוך היישוב כולו ולשמו. ודומה, שלא אטעה, אם אניח, כי שינוי זה, בחינת משנה מקום משנה מזל, עיקרו הוא בהרחבת האידיאה הגדולה, נחלת־ביאליק, והעמקתה, וביחוד הגשמתה. ולא צריך רוב דברים, כדי להוכיח, כי השותפות שבין ביאליק לבינו, אף שתחילתה באותו מילון, עיקרה ותוכה במה שהגה אחד־העם ברעיון אוצר היהדות, ושביאליק חילצו ממיצריו, בהגיהו אותו לאורה העמוק יותר, במחשבת־הכינוס, ואף התחיל בביצועה. הילכך לא מקרה הוא, כי ר' יהודה אבן שמואל, שבכור־מעשיו – הידור “מורה נבוכים” וצעירם – הידור “הכוזרי”, ראה כמסגרת של חיות לעצמו לא את חכמת־ישראל ומפעליה בגולה, אלא את חכמת־הכינוס ומעשיה בארצנו, כשקנה־המידה של הצלחת העשייה או כשלונה, היא ההתפשטות החיה בקרב ישוב עברי חי בארצו. לאמור, עיקר הכוונה אינה כל כך למידת־התודעה, שמפעלי הכינוס נוטעים, כמו במידת ההוויה, שהם בוראים בכוחם וכאן לא יכול ולא רצה להחמק משורת־הגיונו של ביאליק; מי שהיה מחברה של המסה על הכינוס, שעיקרו בתודעה, היה מחברה של המסה על הלכה ואגדה, שעיקרו בהוויה, ומי שנתן את דעתו על שתי המסות האלו, לא ניצל, לא יכול היה להנצל, מלשאול לשוני־הגורל, שנועד להם לשני מפעלי־הכינוס, שביאליק נתן בהם מכוחו ונפח בהם מרוחו, – ספר האגדה, שרישומו היה גדול, וספר ההלכה, סדר זרעים, שרישומו לא היה אפילו קטן, באופן שהדרישה הגדולה בסיום המסה על הלכה ואגדה, לאמור: “בואו העמידו לנו מצוות”, היתה כמשאלה בטלה מאליה, אם ביקשה להראות כמסקנתו של אוצר היהדות או מעשה הכינוס, שעיקרם ספרי־אמונה.


 

ד    🔗

וודאי היו סיבות מסיבות שונות, סבוכות ופתולות, בתמורה הגדולה, שחלה בו בר' יהודה אבן־שמואל, שהעמיד על עצמו מצוות, ביתר דיוק: את המצוות, כפי שהן עולות מספרי־היסוד של האמונה, ומי שיטרח על הביוגרפיה שלו, מעותד למחקר מפורט ביותר, ושאפיו המתועד יניח פתח להקבלה בין מה שיעלה החוקר ובין מה שהקדים והעלה האמן, הלא הוא שרגא קדרי בסיפורו הגדול “פרופיסור אלקנה ורמי בנו” (וראה בזה מאמרי בספרי “ארחות ושבילים”, כרך א' תשל"ח, עמ' 124–129), יתעורר במלוא־בליטות על השעה, שבה הבשילה ההנחה, שהיא לכאורה פשוטה ביותר, אך לא היתה תחילה נהירה למדי, כי הטירחה ב“מורה נבוכים”, שהיא, במהותו, תריס כלפי חוץ, אינה אלא כהתקנה של הדור ל“יד החזקה”, שהוא, במהותו, המיבצר־שמבית, באופן שמי שבא להקל על הדור הבנת “מורה נבוכים” אינו יכול שלא להתכוון לתפקיד הכוונתו של הדור, וקודם כל של עצמו, כלפי “יד חזקה”, אלא אם כן עיניו לליטראטורה בעלמא. לאמור, בסופו של דבר, הבן הבין האיש, כי אם קשה לו לבן־הדור הוויה, שאין עמה תודעה, מיותרת לו התודעה, שאין עמה הוויה, והוא גבר על הסתירה, בגברו על קשי־קשייו של דרכו, דרך איש, שראשית ההיכרות עמו היתה לפי מאמרו על שפינוזה, ואחריתה כפי שידענוהו מתייחד עם קונו וגופי־תורתו.

התמורה הגדולה, שחלה בו בין ראשית עבודתו ב“המורה” ובין אחרית עבודתו ב“הכוזרי”, נכרכו לה ובה כמה תמורות אחרות; ואם להעזר בדרך החגיגיות שבשיחו, הייתי מציין את אחת התמורות הגדולות האלו – כמעבר מן היסוד הדמוסתני אל היסוד הסוקראטי, והוא נשקף לי בעליל, בנסותי לעמת את יציבתו באולם רב־מידות לפני קהל־מקשיבים גדול ובין ישיבתו בחדרו הקטן בראש־רחביה בפני קומץ יחידים – לכאורה אותו המבט הצלול והבהיר ואותו הניב הצלול והבהיר, אך מה גדול ההבדל. ועל תמורה זו ועל תמורות אחרות – עוד לאלוה מלים.

וכדי להטעימכם, מה היתה לו לבן־דור כדורי מסתו הנועזה והשקודה לפתוח לפנינו, פתיחה חדשה ורעננה, את עולם הגותו של הרמב"ם, תרשוני לסיים את דבריי בקריאת שיר, שכתבתיו למחרת סיום קריאתו של הספר, במהדורתו הראשונה, והוא שיר ששלחתיו תחילה לר' יהודה, ולימים אף פירסמתיו ברבים (“דבר” י' תמוז תש"ז):

בְּשִׁיר שָׁקוּל כְּפִיוּטֵי סְפָרַד

אֲשֶׁר סוֹגֵר וְדֶלֶת בּוֹ כְּשׁוּרָה,

אֲהַלֵל אֶת יְהוּדָה בֶּן שְׁמוּאֵל

וְאוֹדֶה עַל יְקַר חֵן הַתְּשׁוּרָה –

הֲלֹא חִבּוּר מְרוֹמָם הוּא לְרַמְבַּם

לְהָאִיר עָם בְּתוֹרָה הַבְּרוּרָה,

לְבַל יִהְיוּ נְבוּכִים עוֹד וְנִפְתִּים

לְכַת מִינִים, דְרָכֶיהָ וְסוּרָה

וְיָבִינוּ בְּדִקְדוּקֵי הֲבָנָה

בְּעִנְיָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וְצוּרָה

וְיַשְׂכִּילוּ בְּעֵין־בֹּחַן אֲמִתִּית:

לְמִי נִתַּן מְעַט קָט בַּמְשׂוּרָה

וְדִמְיוֹנוֹ כְּנֵר קָלוּשׁ מְנוֹצֵץ

לְרֶגַע בַּחֲשֵׁכָה הָעֲכוּרָה,

וּמִי עָלָה בְּדַרְגַת רוּם, וְאוֹרוֹ

סְבִיבוֹתָיו מְלַהֵט כּמְדוּרָה,

וְעִתִּים הוּא כְּמִין פַּנָס וְעִתִּים

כְּאֵשׁ רַבָּה בָּעֲצָמוֹת עֲצוּרָה,

וּמִי זָכָה לְשַׁלְהֶבֶת, כְּמשֶׁה,

וְאוֹר־נִצְחוֹ מְבַעֵר כָּל תְּמוּרָה,

וְהוּא עוֹקֵר מְחִצָה זוֹ אֲשֶׁר בֵּין

מְבוֹנֵן וּמְבוֹנָן הִיא גְדוּרָה,

וְהוּא הָרָז לְמִיתָה בִנְשִׁיקָה

בְּשׁוּב נֶפֶשׁ עַמְרָם בְּנוֹ לְצוּרָהּ.

וְסֵפֶר זֶה לְרַבִּים אַף שְׁלֵמִים

מְסֻגָר הוּא כְּעִיר־קֶדֶם בְּצוּרָה

וְלֹא נוֹדַע מְבוֹאָה עַד אֲשֶׁר בָּא

כְּלוֹחֵם עַז אֲשֶׁר חַרְבּוֹ חֲגוּרָה,

יְהוּדָה בֶּן שְׁמוּאֵל הַמְחוֹנָן

בְּמַפְתֵּחַ לְדֶלֶת הַסְגוּרָה

וְהוּא נָטַל לְ“מוֹרֵה הַנְבוּכִים”

וּבָדַק בּוֹ בְּהַקְפָּדָה גְמוּרָה,

לְפִי כָל הַדְפוּסִים הַקְדוּמִים

וְכָל נֻסְחָה בְּבֵית־גֶנֶז שְׁמוּרָה,

וְהוּא אִזֵן וְהוּא תִקֵן וְחִקֵר

וְכָל תֵּבָה בְדוּקָה וּכְבוּרָה,

וְהַסֵפֶר כְּמַסֶכֶת אֲרוּגָה –

בְּעֶרְבָּהּ אַף בִּשִׁתְיָהּ הִיא סְדוּרַה –

וְנָמוֹג עַב עֲנַן רֻבֵּי סְפֵקוֹת

וְהֵאִירָה כְּקַלָה כָל חֲמוּרָה.

וְכֵן יוּכַל צְעִיר־גוּרִים כְּמוֹתִי

שְׁמוֹעַ קוֹל אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה,

וּבִין הֵיטֵב לְתוֹרָתוֹ וְלִקְחוֹ

מְזֻקָקִים כְּמַתֶּכֶת בְּכוּרָהּ.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־־ ־־־ ־ ־ ־

בְּבוֹא גוּרִים לְהוֹדוֹתָךְ, יְהוּדָה,

תְּהִי נָא גַם חֲתִימָתִי צְרוּרָה.


[שבט־אדר ב' תשמ"א]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!