אהרן (אליעזר) צייטלין הוא מכלל סופרינו המובהקים והנפילים, הנושאים בד בבד בכפל לשונותינו, לשון האבות ושפת האמהות, כלשונות יצירתו, וחזיון־כפל זה, המַנדיר והולך בימינו, עד שעילומו נראה קרוב, מצוי היה בדורות האחרונים, עם חידושה ופריחתה של ספרותנו, כשפּרופּורצית־הזיקה ללשון האחת והאחרת, שונות היו, וכבר ניתן סימן בולט לדרכי החלוקה הטיפוסיים – מזה ח. נ. ביאליק, שרוב יצירתו עברית ומיעוטה יידיש, ומזה י. ל. פרץ, שרוב יצירתו יידיש ומיעוטה עברית, באופן שנמצאו בהם בסופרים כפולי־הלשון בעלי חלוקה ראשונה ובעלי חלוקה אחרונה, אך נמצאת גם נמצאת דרך שלישית, והיא מצויינת במגמת הלשונותַיים להיות כאותם מאזניים, שכּפּותיהם דרוכות אחת אחת, להיות כמערכת מעוינה עד־דק. ואכן, כשתתפרסם ביבליוֹגרפיה מלאה של כתבי אהרן צייטלין הזרויים, תתחוור לא בלבד בליטותו, אלא אף יחידותו בדרך השלישית הזאת, ומה שניכר לו לסוקר את יבולו בשירה – כרכים גדולים בשירה העברית לעומת כרכים גדולים בשירה היידית, ואלה יחסי־שיעור שלא מצינו כמותם במשוררינו האחרים, כפולי־הלשון, יוכּר אף בשאר ענפי־יצירתו. הלכך, ככל שמתרבה והולך פירסום כתביו על דרך כינוס נפוצותיו, ידיעתנו בו, באישיותו ופעלה, משלימה והולכת. הלכך נחזיק טובה לאלמנת הסופר, מרת רחל צייטלין, השוקדת על המשך כינוס כתביו, שנוסף לו עתה כינוס מסותיו העבריות, ונקווה, כי ילוּוה להם אף כינוס מסותיו היידיות, והיתה ידיעתנו בכלל עשייתו בשדה הזה שלימה.

ב    🔗

אמרנו: בשדה הזה, שהוא שדה בשדותיו הרבים והאחרים, בין הדומים לו – המחקר, המאמר, הפיליטון, הרצנזיה, בין השונים הימנו – השירה, הסיפור, הרומן, הדרמה, החזיון, בהיות השדות הראשונים, שהם כגילויי־מישנה של סגולת־ביטויו כמשמשים את השדות האחרונים שהם כגילויי־ראש לה. ודאי, אין הוא יחיד לריבוי זה וכזה של תחומי־הביטוי ומרכות־כליו, אך הוא מן הבולטים למשא הגלובוס היהודי והאנושי המחייב ריבוי כזה, בחינת קיומו של הכתוב: בכל דרכיך דעהו, שכבר נאמר בו, כי הוא תורה קטנה ואפילו שלימה. והוא, אהרן צייטלין, ראה עצמו מחויב בו, באותו ריבוי, ויצא ידי חובתו כלפיו בכוח־כשרונו, ששימש כל תחום ותחום כאָפיו וכצרכו, כשכל התחומים משרתים תכלית כוללת ואחת. עד־מה וכיצד נצטרפו כל אלה, ועיקרם השירה וההגות, בין בפירודם בין במיזוגם, כדי כך, הוא ענין גדול לענות בו, והרי ההערכה של תעודת אהרן צייטלין ופעלו, עדיין לא יצאה מכלל גישושי־ניסוי, וממילא מיצויה וסיכומה רחוקים, אך ודאי הוא לנו, כי סוף כבודם לבוא.

ג    🔗

וסיוע נחשב ניתן לה להערכה המקוּוה בשני הכרכים המונחים לפנינו – מכלול רב פנים של נושאים מנושאים שונים, העלול להטביע את קוראו במבוכת־עושרו, אילולא ניתן לו להעזר בקוי־השני של ראשי־ענינים המחוברים בפנימָם ועומקם בשאלת־השאלות, ואילולא חוזקו בידי המהדיר והעורך, הוא החכם המעולה ונקי הדעת, ר' משה מייזלש, על דרך חלוקה סבירה ונהירה של המדורים למוקדיהם, והיא מלאכה עדינה, מה גם שהמחבר הניח חיבוריו, שנדפסו תחילה לפיזורין, בלא הוראה של סידורם, והשוני של מיני הגישה לסוגיה וסוגיה, הצריך רוב־שיקול כדי להעמיד את הדברים, ככל האפשר, גם מבחינה חיצונית, כפי שהם מבחינה פנימית, כמישנה סדורה.

ד    🔗

ודיה בינה בראש־המדורים, הוא המדור הקרוי, על שום מרכז דיונו ועיונו: בסוד הייחוד, כדי לעמוד על קצה־הקושי הזה. לכאורה צומת־הגידין מהסעיפים אילך ואילך נתון כמאליו בקיטוב הבעיות הישן־נושן, הנתפס פה בהֶבהרו החדש־חדיש: האמונה שאין לה חליפה, והיא ואמתה קיימות מעולם ועד עולם, והדעת שיש לה חליפה, ואין אמתה קיימת אלא לדור או לדורות, הכל לפי נסיונותיה, ונסיון מנסיון שונה, ואחרון אחרון חשוב. ללמדך, כי אם המחבר נלחם, כמשפטו בספריו הקודמים, לראיית הנפש והבנתה לאורה של הפַּרַפּסיכולוגיה, הרי זה על שום כוחה להראות יותר, לגלות יותר משהראו וגילו השיטות האחרות, ולא משום התאמתה ליסודות־האמונה נלחם, שכן יסודות אלו אינם טעונים אישור מכוחו של המדע, שהתאמרות־שוא היא לו, שאפשר לו לבוא תחת האמונה, מה גם ליַתּרה. אכן, המחבר משתער על דרכי־המדע, שהיתור הזה כלול בהם ונזקר מתוכם, והשתערותו ברוב שנינות, אך הוא שומר בהקפדה על ההֶבחן החלוט שבין האמונה והמדע, ואינו שׂשׂ, כמשׂושׂ תמימי דור ההשׂכּלה, לחַברם, מה גם להטליאם, אם כי ראה להבין להם על פי גבולות־תפיסתם.

ולהשלמת הרעיון, אֵיעזר בסקר־שיח ששמעתיו מפיו, לאמור: צא וראה מה קלה היתה מלאכתו של ר' נפתלי הירץ ווייזל, – משהבדיל בין חכמה, שהיא חלק אלוה ממעל, ובין בינה, שהיא מַסַת־האדם למטה, שוטט לארכו של המקרא וליקט כל הכתובים שמצוי בהם שורש חכם וכל הכתובים שמצוי בהם שורש בין, ובשיטת הסברה, שפשט ודרש משמשים בה בערבוב, הראה, כי הכתובים חשבו כמתכונת חשיבתו, אך מיזוג הענווה והתמימות שהיה בו השיאו להאמין, כי לא הוא שדרש מה שדרש לתוך הכתובים אלא נדרש למה שנדרש מתוכם. ואילו אנו אין בנו תמימות גדולה כשלו, ואין לנו ענווה קטנה כשלו, וממילא אין לנו מהנאת ההרמוניה כשלו, ובעצבון נלד את הגיון דברינו.

ה    🔗

אכן, אותו צומת־גידין היה בו כדי להקל על סידורו של מדור־הפתיחה, אף שהמחבר כתב את מאמריו, הבדלים, פרק פרק, מאמר לגופו ומאמר לגופו, הרי הדברים מצטרפים לקירובה של מגילה. בדומה לכך אף חטיבות אחרות, גם אם אי אפשר היה להפסיח את הקורא על חריגה אחת ואחרת. כדוגמה היא לנו חטיבת עיוניו בחסידות וראשי־אישיה – החל בגדול תלמידי הבעש"ט, בעל התולדות, וכלה בבית ריז’ין, ואם תרצה באביו הקדוש, ר' הלל, שנתלכדה בו החסידות כאורח־חיים ומהות וכערך בינה וחקר. והנה, כמשורבב מעולם אחר, יריב, עולה פאר נופה של המתנגדוּת, דמותו של ר' ישראל מסַלַנט. נקל להבין לחיבוטיו של המסַדר, שפעל לפי השערה קרובה להתקבל, כי המחַבר ביקש לרקום, בדומה לרקמת גדולי החסידות, אף רקמת גדולי יריביהם, וצר צורתו של אבי תנועת המוסר, ולא יסף, במתכונת זו, ושלא להניח את הדמות הגדולה הזאת כאבר מדולדל, שילב תיאורה במדור יריביו, כמין הכרזה על מגמה דומה, מגמת תיאור קברניטי המתנגדות, שלא באה על תשלומה.

ו    🔗

והוא הדין במגמות אחרות, שלא זכו אלא לשרטוטי־התחלה בלבד – המחבר חש, כחוקר ומורה, זניחה, שזנחו חוקרי ספרותנו בדורות האחרונים, שעינם שהיתה פקוחה על חייהם ופעלם של סופרי ההשׂכּלה שהלכו או הוליכו, ואפילו הוּלכו, מקודש לחול, היתה עצומה, אם למחצה ואם לגמרה, על חייהם ופעלם של סופרי ההשׂכלה, שהלכו או הוליכו, או אפילו הוּלכו, בדרך החולין על טהרת הקודש, והוא מתאר במפורט את דמותו ועשייתו של מהרי“ל מרגליות, ומרמז על שכמותו בדורות שלאחריו – עד רי”מ פינס וזאב יעבץ, ויכול היה לרמוז על דמויות אחרות, החל בבעל ספר הברית וכלה בהרב המלבי"ם, והיתה נצמחת לו חטיבה גדולה ומקפת, שיש לה רוב מיני רמיזה בכתביו ובשיעוריו, והם עשויים לעורר ואף עוררו להשלים את החסר מסֵפר תולדות ספרותנו (וראה, למשל, מחקריו של אליעזר שביד) ותקוה קשורה בלבנו, כי לא ירחק היום, ויתעורר חוקר צעיר ויפשוט על השדה הרחב, שהמחבר הניחוֹ ברכה, ויצרף קו לקו, כדי בנין הפּנורמה הגדולה של מעשה אהרן צייטלין בהבנת עולם ונפש, הגות ודעת, כפי שהיא עולה מן הלבֵנים של בנינו, שחלקו נשקף מדפי האסופה שלפנינו, וכדי הבלטת הרקע ליצירתו בשירה ובחזון.

ז    🔗

וביותר יינתן לו לחוקר ולמעיין רב בכרך ב' של האסופה שלנו במדורים על ספרות הדורות האחרונים, דרכי היצירה ודמויות היוצרים, אם מבית – הן בתקופת ההשׂכּלה, והן בתקופת המודרנה, אם מחוץ – סופרי העמים, אם במחיצת־הביניים שבין בית וחוץ – כגון המחקר על היהודי בספרות פּולין, שהמחבר היה קרוב אליה במיוחד (וראה תרגומיו משירתה) – ראוות דמויות עשירה, המסיימת בפרק פּיקאנטי, הוא הנספּח: ראיון עם עצמי. כל אלה משענות גדולות להבנת האישיות המפליאה בעושר־הקרנתה, שלא רבו כמותה בתרבותנו.

[אב תשל"ט]