כשתי שעות מפתח־תקוה צפונה, בדרך לזכרון־יעקב נמצאת אחוזה עברית בלתי מיושבת בשם כפר־סבא.
אחוזה זו המכילה 7200 דונם, נקנתה עוד לפני שש־עשרה שנה ע“י ע–ן וח–ן. הללו קנו את האדמה לשם עסק, כלומר על מנת למכרה לאחרים חלקים חלקים, אבל לא מצאו קונים, והאדמה עמדה בלתי מעובדת. כעבור שש שנים עברה האחוזה לרשות יק”א, אבל גורלה לא נשתנה ע“י זה כלום. כמקודם לא נבנה כאן כל יישוב והאדמה נשארה בור. ורק לפני שש שנים, כששכנתה פתח־תקוה התחילה להתפתח בצעדי־ענק, באה גם גאולתה של אדמת כפר־סבא. איכרי פתח־תקוה קנו מידי היק”א חלק גדול של כפר־סבא והתחילו לנטוע שם שקדים. גם תושבי ירושלים קנו שם חלקים רבים. כעת שייכת אדמת כפר־סבא המחולקת ל־132 נומרים, (כל נומר 50 דונם) לשמונים וששה בעלים, מהם 30 תושבי ירושלים, 10 – יפואים, והנשארים – בני פתח־תקוה. יותר ממחצית האדמה כבר נטועה שקדים, השאר עודנו מוּבר.
לרגל זה שכמעט כל בעלי האדמות בכפר־סבא יש להם נחלות או עסקים במקומות אחרים – אין עוד כאן עד היום כל יישוב, אף על פי שלפי תנאי המקום והאקלים היה יכול פה להתפתח יישוב הגון. האדמה לא רחוקה מדרך המלך שבין יפו–שכם, רק מהלך שלוש שעות ליפו, המים טובים לשתיה, האויר צח ובריא מאוד.
בשתי השנים האחרונות התחילו מצדדים אחדים להתענין ביישובו של כפר־סבא. מצד אחד הציונים וחובבי־ציון, שחשבו לייסד פה מושבה בשביל הפועלים, כמו עין־גנים, ומהצד השני בעלי כפר־סבא עצמם. האחרונים הבינו שכל זמן שאין יישוב עברי בכפר־סבא הרי כל כספם שהשקיעו בנטיעות כמונח על קרן הצבי.
אי־לזאת עיבדו הצעה להושיב כאן שנים־עשר פועלים, בתנאים הללו: לתת לכל פועל הלואה של אלפים פרנק בשביל בית ורפת, מגרש של חמישה דונמים בשביל בנינים וגינה, ועשרים דונם בשביל נטיעות. ההלואה ומחיר הקרקע צריכים להיפרע במשך עשרים שנה.
למטרה זו פנו לחברת “עזרא” בברלין (להבדיל מחברת “עזרה”, הילפס־פעראיין) אותה חברה שבנתה בתי־פועלים גם ברחובות, שתלוה להם 22,000 פרנק בשביל הפועלים. אחרי השתדלות מרובה עלה הדבר בידם, והסכום הנ“ל כבר מונח באפ”ק, אך כנראה אין מזל לכפר־סבא. כשלא היה עוד כל מעצור מן הצד הכספי לבנינה של כפר־סבא, התנגשו פתאום במפריע שלא פיללו לו כלל: כשהתחילו להשתדל בשכם על דבר “רוכסיות” (רשיונות לבנין בתים) נודע כי בשטרי הקניה של אדמת כפר־סבא כתוב מפורש, שהאדמה נמכרת בתנאי שלא יבנו עליה בתים.
לעת־עתה עומד בכפר־סבא רק בנין אחד גדול המשמש בבת אחת אורוה לסוסים ומלון לפועלים העובדים שם. לפני חדשים אחדים נתישבה בבית ההוא משפחה אחת שבאה מרוסיה, ופתחה שם בית־אוכל.
מובן, שרק אחוז קטן של הפועלים פה הם יהודים. מצד אחד אין איכרי פתח־תקוה בכלל נוטים יותר מדי אחרי פועלים עברים, ומהצד השני מעטים הפועלים שילכו לעבוד בכפר־סבא במקום שצריך להתגלגל באורוה ולאכול מאכלים יבשים כל השבוע.
גם השמירה של המושבה נמצאה תמיד בידי זרים, ורק השנה, כשחלק גדול של השקדים התחיל כבר לשאת פירות, לקחו שומר עברי אחד לשמור על המושבה עם עוד שני שומרים ערבים ושומרים עברים אחדים על השקדים.
והנה לפני שבועיים קרה כאן מקרה, המראה לאיזו תוצאות מסוכנות עלולה להביא את היישוב שיטת העבודה והשמירה הבלתי עברית.
בין שומרי השקדים היה אחד “מערבי”1. אותם המערבים המפורסמים בכל א"י כרוצחים ושודדים.
והנה בליל הששי (כ"ג תמוז) באו גנבים אל אותו הכרם ששמר המערבי. האחרון ירה בגנבים והרג אחד מהם. כמובן ברח תיכף, ולסבול בעד מעשהו הניח לשומר העברי.
הערבי ההרוג היה מקלקיליה, כפר גדול סמוך לכפר־סבא, והנה עוד באותו הלילה התנפלו כששים איש מקלקיליה, רובם מאלה שעובדים תמיד אצל היהודים בכפר־סבא, על הבית ששם יושב הפונדקי. המתנפלים ניפצו את החלונות, שברו את הדלתות, שדדו את כל החפצים שמצאו, כרים, בגדים, עדיים, שקי שקדים ועוד, היכו את האנשים עד שפוך דם ואת השומר ובן הפונדקי לקחו בשבי.
בבוקר, כשרק נודע הדבר בפתח־תקוה, אף על פי שהיה יום שבת, באו תיכף משם המון רב, מי ברכב ומי ברגל. כמובן, לא שכחו גבורי פתח־תקוה לקחת אתם גם את הגברדיה הלאומית שלנו, כלומר את השומרים הערבים.
אופיית עובדה זו: כשבאו לכפר־סבא ונודע שהשומר העברי נשבה, פנו אחדים מ“גדולי” פתח־תקוה לפועלים העברים: היכן הדגל שלכם? יבוא נא עכשיו ויציל את חברכם.
כמובן שלא רק קומץ הפועלים העברים, אלא אפילו בני פתח־תקוה לא הלכו לקלקיליה להוציא את השבויים בחזקה. ורק הודיעו תיכף את הדבר לממשלה ביפו, תול כרם ושכם. פקידי הממשלה חפצו תחילה לדחות את התערבותם ולהשתמט מבוא למקום המעשה, ורק כשהודיעו הכל לצירי הממשלות באו הנה פקידי הממשלה עם חיילים ושיחררו את השבויים.
עכשיו מבקשים בני קלקיליה לעשות שלום. גם בני פתח־תקוה נוטים לזה, אך מכיון שהקונסולים כבר נתערבו בענין לא נעים להם לגמור את הדבר בלי משפט.
וכך הם נמצאים בין הפטיש והסדן; מצד אחד אינם חפצים להקניט את הקונסולים, שלעזרתם הם נזקקים בכל פעם, מאידך גיסא, אינם חפצים לריב את שכניהם. ובינתים כועסת הממשלה השכמית על היהודים שעשו רעש מ“מילתא זוטרתא” זו, והביאו לידי התערבות צירי הממשלות הזרות בענין זה.
“האחדות” מספר 2, אב תר"ע.
-
מיוצאי מערב אפריקה (מוגרבי). [הערת המלבה"ד] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.