רקע
דוד בן־גוריון
עין־גנים

מיום שנוסדו המושבות, ופועלים עברים התחילו לעבוד בשדה, לא ירדה שאלת־הפועלים מעל הפרק. בשאלה זו נתחַבטו מאז כל עסקני היישוב, וכמה נסיונות נעשו בכדי לתת לה איזו פתרון רצוי.

אבל, כל זמן שהשאלה לא הועמדה בצורתה הנכונה – לא יכול גם הפתרון להיות פתרון אמיתי.

מתחילה היתה שאלת הפועלים – שאלה אישית, כלומר שאלה, כיצד להעמיד אותם הפועלים שעבדו אצל אחרים בתור שכירי יום – על הקרקע, לעשותם לאיכרים. למטרה זו שאפה “הסתדרות הפועלים” הישנה, ובמַהלך זה עבדו גם המוסדות הלאומיים כמו חובבי־ציון.

מובן, שפתרון זה החטיא את המטרה, כי גם אחרי שסכום ידוע של פועלים נהפכו לאיכרים, לא פסקה לגמרי שאלת־הפועלים. אדרבא, היא עוד נתרחבה.

ורק בשנים האחרונות, הוֹדוֹת להגירתם של הפועלים החדשים, שהעמידו את שאלת־העבודה במרכז כל שאלות היישוב – קיבלה שאלת הפועלים את צורתה האמיתית. ויצירתוֹ של מעמד פועלים קרקעי, ביסוּסוֹ והבטחת־קיוּמוֹ בתור שכזה – היתה לאחת השאלות הבוערות בחיי היישוב.

משיכת־פועלים אל תוך המשק הקרקעי – זוֹהי בכלל אחת הפרוֹבלימות היותר קשות במקצוע הכלכלה. ולא כל שכן משיכת פועלים עברים אל תוך המושבות; כאן יש לפנינו מלבד התנאים הקשים הכלכליים, עוד תנאי קשה אחד, המיוחד רק לארץ־ישראל. וזה – ההתחרות עם הפועל הערבי הזוֹל.

והילכך, אם חפצים כאן להבטיח את קיומם של הפועלים במושבות בתור כאלה – צריכים להעמיד אותם בתנאים נוחים, שתהא להם האפשרות להרבות את הכנסותיהם ולהמעיט עד כמה שאפשר את הוצאותיהם – מבלי שיהיו מוכרחים להפחית את צרכיהם.

אחד התנאים היותר חשובים הוא בלי ספק – לברוא לפועלים משק ביתי פעוט, דהיינו, בית לשבת, רפת בשביל פרה, חלקת אדמה קטנה לגינה בשביל ירקות לצרכי הבית ובמקצת גם למכירה, גידול עופות וכדומה.

מובן, שכל זה צריך להינתן לפועל לא בתור נדבה, אלא על־ידי הלוָאה המסולקת בשיעורין קטנים במשך זמן ארוך.

ופרי הנסיון להגשמת הרעיון הזה היה ייסוד עין־גנים. מושבה זו נוֹסדה לפני שלוש שנים על ידי חובבי־ציון על אדמת פג’ה הנמצאת על גבול פתח־תקוה במרחק עשרה רגעים מהמושבה.

בחירת המקום היתה מתאימה מאד למטרת הנסיון החדש, כי בפתח־תקוה נמצא בבת אחת גם שוק־העבודה היותר גדול – כאן יש מקום לאלף – אלף וחמש מאות פועלים – וגם שוק גדול לירקות ולחלב, שני מקצועות המשק שיכולים לפתח במושב הפועלים.

ולפיכך יש כאן מצד אחד צורך גדול בייסוד מושב בשביל פועלים, ומהצד השני יש כאן כל התנאים המאַפשרים את קיומו והתפתחותו של מושב כזה.

גם בחירת החומר האנושי היתה מספיקה – המתנַחלים בעין־גנים נבחרו מתוך הפועלים היותר טובים וחרוצים שבפתח־תקוה.

עכשיו נתבונן לתנאים הפנימיים של עין־גנים ונראה, עד כמה הם מתאימים למטרה שהציגו להם המייסדים.

שטח אדמתה של עין־גנים מגיע ל־540 דונם. אדמה זו נוֹעדה בשביל 31 פועל, לכל פועל 15 דונם (מלבד זה עוד נשארו 20 מגרשים לבנינים בשביל אנשים אחרים, כל מגרש בן שני דונמים). מחיר כל דונם 86 פרנק. מחיר האדמה בתוספת של 3% צריך לסלק בשיעורין שנתיים, כל שנה 100 פרנק.

לא כל הפועלים שהתנחלו בעין־גנים התישבו שם. מסיבות שונות עזבו 12 פועלים את נחלותיהם. אחדים מהם נסעו לחוץ־לארץ, אחדים עובדים במושבות אחרות. הנשארים הספיקו כמעט כולם להשתקע כאן באופן קבוע וכבר בנו להם בתים. לעת־עתה בנויים 25 בתים, מהם 17 של הפועלים, ושמונה של בעלי המגרשים. כל בית עלה מאלף עד אלפיים פרנק (יש גם שעלו הרבה יותר).

הבאר עם מנוע של גאז, המספיקה למושבה מים לשתיה ולהשקאת האדמה – עלתה כשמונה עשר אלף פרנק. אבל עד הזמן האחרון לא יכלו להשתמש בבאר להשקות את האדמה, מפני שלא היו להם אמצעים להניח צנורות, שיעבירו את המים מהבריכה לגינות. מלבד זה לא היה לרוב המתנחלים די כסף בכדי לעבד את האדמה – כידוע, דורש העיבוד הראשון, חפירת בחר1 או חרישה במחרשה הגדולה, סכומים הגונים. זה רק לפני חדשים אחדים קיבלו הלוָאה מהאפ"ק אחד־עשר אלף פרנק בשביל צנורות, על מנת לספק במשך שתים־עשרה שנה (התשלומין מתחילים בעוד שלוש שנים) ו־6000 פרנק בשביל עשרה פועלים, לכל אחד 600 פרנק, בכדי לגמור את בנייניהם ולעבד את אדמתם.

עכשיו, אחרי ששני העיכובים הנזכרים הוּסרוּ – יכולים כבר בני עין־גנים לנצל את אדמתם באופן היותר אינטנסיבי.

והנה לכל אחד יש אחד־עשר דונם על יד ביתו. ומלבד זה יש עוד כמאה וחמישים דונם משותפים. על אדמה זו רוצים לנטוע יער של אקליפטוס. – על אדמתם שסביב הבית הם חושבים לנטוע עצי־פרי שונים ולגדל ירקות.

והנה בכדי לעבד עשרה דונם באופן אינטנסיבי, ואפילו רק חמישה דונמים בעזרת השקאה, והשאר לזרוע עשב, צריך להקדיש לזה כמעט כל ימי־העבודה, בכל אופן אי־אפשר לעבוד בבת אחת גם אצל אחר.

ובכן, אם יחפצו בני עין־גנים לעבד אדמתם באופן אינטנסיבי – ובאופן אחר אינם יכולים, אחרי ששילמו מחיר כל כך גבוה בעד האדמה והוציאו 30 אלף פרנק על באר – יהיו מוכרחים לעשות אחת משתי אלה: או לחדול מעבוד אצל אחרים, כלומר, לחדול מהיות פועלים, או לשכור בעצמם פועלים. באופן אחר יהיו נאלצים להוֹביר חלק גדול של אדמתם, כמו שעשו עד כאן. ואמנם הרבה חושבים לעבד את אדמתם על־ידי פועלים שכוּרים, מה שיותר כדאי בשבילם מן הצד הכספי; כי כמעט כל בני עין־גנים מרויחים מעבודתם מששים עד שמונים פרנק לחודש, ולפיכך יש להם חשבון לשלם לפועל עשרה – שנים עשר גרוש ליום, מאשר לעבוד בעצמם ולהפסיד את משכורתם הגדולה הרבה יותר.

הפועל־יוצא מדברינו הוא זה: שהמטרה שהונחה ביסוד עין־גנים, דהיינו, לברוא מושב של פועלים בכדי לבצר את מצבם ולהבטיח את קיומם בתור פועלים – לא הושגה.

הסיבה העיקרית לזה הוא, שניתנה להם אדמה יותר מדי; חמישה־עשר דונם, במקום שמחיר האדמה גבוה מאד וצריך מחמת זה לעבדה באופן היותר אינטנסיבי – זהו משק בינוני בשביל בעל רכוש קטן, אך לא בשביל פועל.

בכדי לנהל משק כזה דרושים כמו שראינו לכל הפחות חמשת אלפים פרנק. אלף וחמש מאות מחיר האדמה (יחד עם הריבית), אלפיים פרנק בשביל בית; אלף פרנק הבאר, ועוד חמש מאות פרנק בשביל לעבד את האדמה ולקנות פרה.

סכום כזה לא יוכל פועל לסלק לעולם, ואם יהיה לו סכום כזה, או רק חלק מזה – יחדל בכל אופן להיות פועל.

על שטח אדמתה של עין־גנים היה אפשר להושיב מספר פועלים פי חמש מאשר הושבו עכשיו. 3 דונמים אדמת בית השלחין קרוב למרכז יישובי גדול מספיקים למדי לפועל בשביל צרכיו הביתיים וקצת למכירה. גינה קטנה כזו יוכל הפועל לעבד בכוחות עצמו מבלי שיוכרח לעזוב את עבודתו אצל אחרים, והעיקר שחלקה קטנה כזו יוכל כל פועל, אפילו מי שאין לו כל אמצעים, לרכוש לעצמו, ולסלק את מחירה קימעא קימעא.

וכך אפשר היה במקום שלושים להוֹשיב כאן מאה וחמישים פועלים. כל ההוצאות על הקרקע, עיבודה הראשון, הבאר וההוצאות הציבוריות, היו נשארות אותן של עכשיו. צריך היה רק להגדיל את סכום ההלוָאה על הבתים.

אולם גם במצבה של עכשיו, הרי עין־גנים חזיון משמח בחיי היישוב. סוף כל סוף הוּנח כאן היסוד הראשון לפתרון שאלת הפועלים הקרקעית; והגם שנעשתה שגיאה, אבל סוף־סוף נסתמן הדרך הנכון, נמצאים האמצעים האמיתיים כיצד אפשר לבצר ולבסס את מעמד הפועלים הקרקעיים, ובזה מוּנח ערכה הרב של עין־גנים.

“האחדות” מספר 2, אב תר"ע.


  1. הכשרת הקרקע לנטיעת עצים או גידולים אחרים ע“י עדירה עמוקה. [הערת המלבה”ד]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!