בבית־הפנסיון בתלפיות אשר ליד ירושלים היו השולחנות ערוכים לסעודת־ערבית. שום פינה מפינות הבית המרוהט נוסח דירה לא הונחה בטלה בלא שימוש, לפי שמעוֹצם חוּמוֹ של ריח יולי חשו יושבי הערים מפלט, מכל קצווי הארץ הקטנה, אל נווה־גנים מצל ונישא זה להשיב את נפשם.
ערב רבגוֹני של אורחים היה בפנסיון: רופאים עורכי־דין, סוחרים, פקידי בנקים, נשים צעירות המבקשות להחלים, קצינים המשרתים בצבאות־הברית השונים וסתם משפחות אזרחים עם ילדיהן. הכל דיברו פה אחד בהתעוררות ובקול רם, בטרם הסבּוּ לשולחן הערוך בשפע. – בראש הגדול שבשולחנות הונחו שני מקומות פנויים. “עוד שני אורחים חדשים יבואו,” הודיעה בעלת הפנסיון. ואכן, משני פתחים שונים נכנסו בבת אחת לחדר־האוכל שתי גבירות זקנות והובאו אל המקומות הפנויים. האחת מהן וַדאי היתה כבת ששים וחמש. גבוהת־קומה היתה ובעלת־צורה, שער ראשה לבן כשלג ובאמצעוֹ פּסוֹקת ובערפו עשוי מַעשה־מקלע מוקפד. לבושה היתה שמלת־משי שחורה וקלה, שצווארון לבן מעוּמל מְעַטְרָה למעלה, בצווארה, ענודה היתה שרשרת זהב וביד ימינה שתי טבעות נישואים רחבות, סימן אַלמנוּת. – בלי משׂים נדמו כל היושבים באולם בכניסתה. עמד הרושם כאילו נכנסה אולם אישיות רמת־מעלה, אפשר אפילו נסיכה – ולאו דווקא מזרע ישראל – שרום מעלתה ויחוס לידתה מוציאים מכלל מחיצתן כל שיש בו מידות ההדיוֹטוֹת וההמוניוּת.
מרת ורטהיים, – זה שמה של האורחת החדשה – הסבה לשולחן בבת־שחוק של מבוכה. סוֹמק קל פשט בפניה משהרגישה שעיני כל המסוּבּים נטויות אליה. מבוכה זו של חן בת־נעורים שיותה לפנים הזקנות, המעוּטרות שיער לבן, קסם מיוחד.
האורחת השניה היתה אשה קטנה ועירנית. שערה שחור היה ושיבה זרקה בו. שני מסרקות חיזקו את תספרתה הקצרה העשויה על פי האָפנה האחרונה. שמלתה שמלת קרפּ סאַטין נוצצת, שחורה אף היא, עמוקת־גלָאי היתה. צווארה ענוד היה שלוש מחרוזות־פנינים ארוכות, שלמראה גָדלן באת לכלל הנחה כי אינן אלא פנינים יפניות, כלומר לא מן הכשרות ביותר. קמיצת יד ימינה ענודה היתה טבעת־יהלומים גדולה, שזהרה הלבן־האדום העיד על כשרוּת מוחלטת. טבעת הנישואים נעדרה. לא ידעו אל נכון, אם בת ששים או שבעים היא; צווארה הנובל רמז שזקנוּתה מרובה יותר. אך ברק עיניה, עירנות מדבּרה ותנועותיה הביאו את המסתכל לידי הטלת ספק בגילה. בסבר פנים יפות, ללא אבק בּוֹשת, וידעַת ערכּה, בירכה את כל המסובים ופתחה מיד בשיחה נלהבה עם שכנה, רוסי בעל צורה, תייר־עולם כבן ששים, בענין מסעות, מזג האוויר וּמַאכלוֹת. נעימת־הפלירט הקלה שנתלוותה לשיחה, מיד הבחינו בה כל המסובים וענו לה בבת־שחוק של אהדה. ניתן להניח שאשה זו פולניה היא או הונגריה נוסח ישן, ומטיבה, כנראה, לדעת את החיים על יסוד האֶרוֹס הנצחי שבהם. כהרף עין הסבה אליה את תשומת לבה של שכנתה הכבוּדה ונצוּרת־הלשון; ושתיהן, דומה, נחה עליהן דעתן מן התפקיד שייחדו אשה אשה לעצמה. האחת – פּרוּשה מתוך רהוּת מן העולם, והשניה – נוקטת דרך תוקפנות נשית, רעשנית. שם האשה בעלת מחרוזת הפנינים היה הלמאן.
בימים הראשונים לישיבתה בבית־הפנסיון היתה מרת ורטהיים מסיבה לעתים תכופות לבדה בכיסא־הנוח שלה בצל עצי המחט. הספר, אשר היתה מחזיקה בידיה, מוטל היה לא אחת פתוח בחיקה, והיא עצמה מביטה היתה דרך הזיה נכחה. מרת הלמאן, לעומתה, היתה מַנעימה שיח בקול רם עם כל הצעירים שבאורחים, ודומה היה בה שמלבד הרוסי הזקן לקח ביותר את לבה רופא צעיר אחד. – אורחי בית־הפנסיון מצאו מיד, כי שתי הנשים הזקנות אלמנות הן, שתיהן אמידות ויושבות בדד. ענין רב הגו אליהן, אך לא יצאו ימים מועטים עד ששוב הונחו השתים לנפשן, לפי שהצעירים העדיפו עליהן חברה בת גילם. וכן נתגלגלו הדברים ששתי הנשים נתקרבו אחת לרעותה, אף כי, בעצם, לא מתוך אהדה מיוחדת נמשכו זו אל זו, מזמן לזמן היו שמות פניהן אל גן־הקפה שממול. שם ניגנה התזמורת מנגינות אופירה ומנגינות טרקלינים נוֹשנוֹת ושכוחות. שם רקדו זוגות צעירים, אנגלים, יהודים וערבים, על מישוֹרת־האבן המיוחדת לריקודים – שם שתה איש איש את הקפה או הגזוז שלו, ושם החלו השתים לקשור קשרי ידידות.
דרכם של אנשים רבים, משהגיעו לזקנוּתם, שאינם הוגים ענין רב כל כך בחדש הסובב אותם, אלא מעדיפים להיזכר, גם נזכרים יתר על נקלה, במאורעות נעוריהם הם. וכשהללו נקרבים אל אדם זר, אין הוא מתחבב עליהם, ואין הוא נמצא ראוי להם להכירו, אלא אם כן עשוי הוא לשמש בית־קיבול למרי יסוריהם ולזכרונותיהם. מעצורי־הנפש של הזקנים קלים גם קלים ממעצורי נפשם של בני־הנעורים, אף כי צורך של סיפוק הוא גם לצעירים לשפוך מפעם לפעם את מרי שיח לבם – ואם גם גוֹנם של הדברים לא תמיד הוא כגוֹן מי מעין זכים. בימי זקנה הכל כבר נושן ונתיישן כל כך: התאווֹת ניטל מהן עוּקצן, האנשים הסובבים אותך שוב לא יכירוך. וביחוד משאתה בא בימי זקנוּתך לארץ־נכר, יכול אתה לספר בשלווה ונחת קורות מלשעבר, – הן הכל אבד עליו הכלח מכבר…
יום אחד גמרו שתי הזקנות בלבן לצאת לטיול לירושלים. מקום־חפצן היה מלון המלך דויד, שבו אמרו לשתות תה של אחר־הצהרים במרפסת הקרירה. שתי הנשים לבושות היו נאה וברוב טעם, ומשדרכה כף רגלן באולם הגדול של בית־המלון, ניטו אליהן בלי משים גם כאן עיני האורחים, המלצרים והמנהל. ברוב חשיבות ישבו על מקומן במרפסת, הזמינו את התה והשקיפו על פני הגן המלבלב, שעצי דקל רמים נינועו בו דומם. מאחוֹר – נסתרת למחצה – נמשכה חומת העיר.
ראשונה פתחה פיה מרת ורטיים:
“המכבר נתאַלמַנת, יקירתי?”
נאנחה מרת הלמאן מעומק לבה ואמרה:
“זה פעמיים נתאלמתי. בפעם הראשונה נישאתי – ועודי בת חמש־עשרה – לגבר אהוב־לב, והוא שבק חיים לכל חי בהיותי בת ארבעים. דומה הייתי, סופי שאצא מדעתי מרוב צער. שנה תמימה מיאנתי לראות פני אדם, לאכול וללבוש בגדים חדשים. תמוּ נשלמוּ חיי.”
“וכיצד הבלגת על שברך ושבת לאיתנך?”
“ימים רבים שרויה הייתי באדישות גמורה. אך הנה יום אחד הובילתני בתי לטרקלין־אָפנה נאה. נערת־ראווה הופיעה שם בשמלה ארוכת־סרח שאריגה מושזר כסף. כה יפתה בה, שמיד ביקשתי לָמוֹד את השמלה לגופי. – אז שבתי לחיים.”
מרת ורטהים נשתעלה, סם־מרפא זה ליסורי האבלוּת לא נראה לה כל עיקר.
“אני מניחה”, אמרה נדאבת מעט, “שאותה שמלה המוּשזרת חוטי כסף לא היתה אלא גורם חיצוני לשוּבך אל איתנך. כפי הנראה, כבר נכשרה נפשך קודם לכן להבראתה.”
“כן, אולי כן הוא,” השיבה מרת הלמאן במנוחת־נפש. "על כל פנים, בנַי דחקוּ עלי שאינשא לאיש בשניה. תחילה אטמתי אזני משמע את דבריהם, אך פחד הבדידות חָזק עלי ביותר. כי־כן, כעבור שנה הכרתי אחד משאֵרי בשרי הרחוקים. הוא דומה היה אפילו דמיון־מה לבעלי המנוח. לאחר היסוס־מה ושיקול־דעת נעתרתי להינשא לו, ובכך נפתחה פרשת התוגה הגדולה לבלי תאֵר של חיי שנמשכה שבע־עשרה שנה – “עד מותו.”
“לא ראית, איפוא, אושר בנישואים אלו?” – שאלה מרת ורטהיים בצער.
"לא, אומללה מאד הייתי. בשלושת חדשי נישואינו הראשונים לא הרגשתי עוד בכך. דרנו בדירה נאה, כל צרכינו מסופקים ודאגה רחוקה מלבנו. ערכנו מסעות – חָיינוּ כאוֹרח זוג צעיר בשנות העמידה.
“כן, – ומהו השינוי שחל פתאום ביחסיכם?”
“כיצד אבאר לך את הדבר?” השיבה מרת הלמאן נזעפת מעט. “בעצם, לא נשתנו שינוי מרובה, אלא שיסודות חיי־הצות שלנו נתערערו פתע. נישואינו חדלו אם ייתכן לומר כך – מלהיות נישואים של ממש… שוכבת הייתי בלילות במיטתי ומבכה את בדידותי. אותם הימים החילותי להרבות במסעות, לבקר בתיאטראות, בבתי־קולנוע, לקרוא רומנים, – ובראותי על הבד גבר צעיר נושק לעלמה, הייתי שבה ופורצת בבכי ואומרת בלבי: הן אני יכולה להיות תחת זו שעל הבד. אך לאחר מכן שוב הייתי בודדה לנפשי ומלאת יגון. והוא – שאלתיו פעם, כיצד הגיעו הדברים לידי כך. השיב לי, שכבר נסתיים פרק האירוטיקה בחייו. מה ברירה היתה לפנַי זולת שתיקה?… שתקתי – שתקתי שנים רבות… אך בהמשך הימים עלה בדעתי, שאין אני יודעת היכן מבלה הוא שעות רבות משעות יומו. הולך היה מן הבית בלא לומר לי להיכן; ואי לא שאלתיו ולא חקרתיו כל עיקר, מגאווה. עד שיום אחד…”
דברי מרת הלמאן נקטעו, ומרת ורטהיים סיימה תחתיה:
“… בא אחר וביקש את ידך, ואַת…”
מרת הלמאן נשאה עיניה בתמיהה:
“לא, יקירתי, כיצד עלה הדבר על דעתך? ואילו חיזרו אחרי כל הגברים שבעולם, לא הייתי – אני – אשה נשואה – לא, מה ששייך לזה, לא כך לימדתני אמי… לא, – קיצורה של פרשה ארוכה זו – עד שיום אחד סח לי אחד ממכרי הוותיקים, שבעלי הנאמן, המהוגן והצנוע, מבקר זה כמה שנים בביתה של אשה אחת, או בביתן של כמה נשים. ועם זאת הן היה רק אדם מסכן, אומלל, שלא זכה לכלום בחייו. שאין לו דבר זולתי… תחילה הוספתי להחריש, אך לפתע פתאום יצאתי מגדר שתיקתי והטחתי לו לבעלי דברי מריי בפניו. כן, הדבר אירע מקץ ארבע־עשרה שנה, בערך, לנישואינו. הוא נשבע לי כי יכבוש את תאוותו, ושנינו השלמנו. דממה זו שבטרם סער עמדה כמה שנים, שבהן היטיב להעלים ממני ברוב כשרונו את בגידתו. ואַחַר חזרו הדברים ליוֹשנם. שוב היה חומק מן הבית, אלא שעתה ידעתי לאן פניו מועדות; חרקתי שיניים ושנאה עזה נצטברה בלבי.”
במשך שיחתן נתארכו הצללים בגן. שתי הגבירות כילו לשתות את התה שלהן ועתה הגיעה שעתן לחזור הביתה. מרת הלמאן נכונה היתה להמשיך בסיפורה, אך מדוּמה היה לה, שגילוי־לבה היָתֵר פגע כלשהו במרת ורטהיים. ‘חייב אדם לנהוג יתר זהירות,’ הירהרה מרת הלמאן בלבה נזעפת. ‘הנה מספרת אני לה על סבלוֹת נישואי – והיא יושבת לה קשויה וּגאֵיוֹנה. – מי יודע. ייתכן שמימיה לא טעמה טעם תאוות־בשרים, קנאה, תשוקה, עזבוּת של אשה! לא אוסיף לדבּר דבר אל אשה זו,’ – ומחרישות שׂמוּ השתים פעמיהן לבית־הפנסיון.
ואכן, גבהה מחיצה של נכר ביניהן. כמו בוֹשוּ השתים אשה מפני רעותה. כן יארע לפעמים גם לאנשים צעירים, משהם נתפסים בשעות יוצאות מגדר הרגיל להשתפכות נפש בלא שום שיקול דעת. מרת הלמאן התרעמה על עצמה בגלל גילוי לגבה, שכן רעוּתה עלבה בה בּיוֹהרת שתיקתה. ‘עתידה אַת עוד לעמוד על טיבי… אין אני עשויה רק להסביר פנים ולשחק במחרוזות פנינים!…’
בשעת סעודת הערב השגיחו אפילו אורחי הפנסיון בּסערת־הרוח של שתי הנשים הזקנות. הרוסי ניסה לפשר ביניהן בדברים של בדיחוּת, אך שתיהן דחו באדיבות כל התערבות בעניניהן. האורחים השתדלו לשׂמח את לבבן. פתחו במשחק רֶמי, ומרת הלמאן זכתה. היא שמחה מאד מצב רוחה השבּיחַ.
יממה תמימה לא דיברו הגבירות השתים זו עם זו דבר וחצי דבר אך משקרבה וחזרה שעת משתה התה, הזמינה הפעם מרת ורטהיים את רעוּתה שנפגעה אל גן־הקפה שבעבר הרחוב השני. היא בררה הפעם מקום לשיבתּן לא בסמוך ביותר לתזמורת ולזוגות המרקדים, אלא הרחק מעט משם, בפינה נבדדת בגן. ומרת ורטהיים פתחה פיה וַתאמר:
“נעלבת מעט אתמול על אשר לא הבעתי לפנַיך את השתתפותי בצערך, כשסיפרת לי על נישואיך המעציבים, ולא נהגתי כך משום שאין לבי פתוח לצערה של ידידה – אם אמנם רשאית אני לכנותך כך – אלא משום שסיפורך העלה בזכרוני את חיי העגומים שלי. שבוּ עלוּ לנגד עיני ימי נעורי, נישואי ומותו הטראגי של בעלי; ומחמת זעזוע־נפש זה נאלמתי אמש דום. אך יודעת אני גם יודעת להוקיר את מידת האֵמוּן שהגית אלי. ואם ייטב הדבר בעיניך, אנסה גם אני לספר לך את סיפור המעשה שלי, שאמנם מַקשה הוא רב יתר משלך להעלותו על דל שפתיים.”
“לא הגעתי עוד לסיומו,” הפסיקתה מרת הלמאן.
“בבקשה ממך, הניחי לי לסַפר היום,” אמרה מרת ורטהיים בּרָהוּט. “זכרונותי שׂמים מַחנק לגרוני.”
והיא פתחה וַתספר:
“נערה צעירה ויפה הייתי בבית הורי בגרמניה…”
“ואני מפולין,” נכנסה מרת הלמאן בּרהוּט לתוך דבריה.
מרת ורטהיים לא נתנה דעתה על הכרזה זו והמשיכה לאמור:
“הורי נהגו אורח חיים אזרחיים כמיטב תיקונם. מסרוני למורי נגינה מחול, למדתי לשונות, הלכות בישול וּתפירה. האוּמנוּת היחידה שמעוּתדת הייתי לשלוח ידי בה, היו הנישואים. ויום אחד – בינתיים יצאתי מגדר שנת העשרים – בא גבר צעיר, שוֹקק־עינים, לביתנו, מועמד לעריכת־דין, שהסב את תשומת לבי בשתי תכונות מיוחדות: תפוס היה לרעיון, שראו בו אותם הימים משום טירוף, לעזוב את אירופה ולעלות לארץ; והוא נלחם לתפיסת־חיים זו בכל יקוֹד נפשו, נפש עלם בן עשרים־וחמש שנים. בנוֹסף לכך הגה אלי הוקרה לוהטת והתפעלות. רבים היו מעריצי, ולא אל מעטים נתתי לב, גם פניתי לב להם בלא צער ובלא דמעות מרובות. רק פעם אחת – רק פעם אחת, משעזבני אחד מידידי הצעירים, מדמה הייתי בנפשי שנגזר עלי למוּת. הוא הפליג לאמריקה. מין עֵרב של מוסיקאי ומשורר היה – לא מצאתי עוז בלבי לגלות לו את הדבר. אך לאחר שנסתלק אירעני דבר־מה נורא…”
מרת ורטהיים נקטעו דבריה, מרת הלמאן נשאה אליה עין שואלת:
“מה הוא הדבר, יקירתי?”
פני מרת ורטהיים הסמיקו מתחת לעטרת שיבתה.
“מתקשה אני כלשהו לדבּר על כך, מתקשה יותר מלספר על כל דבר אחר, אך אַת מַשיאה אותי אֵי־כה לכך. וסוף כל סוף, הן שתינו כבר הלבין שער ראשנו, כלומר – בעיקר שער ראשי.”
מרת הלמאן נתחייכה ואמרה בגאווה:
“עודני צעירה על אף שבעים שנותי. כיום הזה עוד יוּבאוּ שושנים אל ביתי! אך מהו אותו מאורע שאירע אותם הימים, משנעזבת לנפשך, נערה צעירה באַכזבת אהבתה?”
מרת ורטהיים עצמה את עיניה והוסיפה לספר בקול חָלוּם: "משעזבני ידידי הצעיר – בת שש עשרה הייתי אותם הימים – שוטטתי בדד במר יאושי בגן העירוני הגדול של ברלין. מקור בכיי נסתתם. אך לבי נתהפך בקרבי. היום נטה לערוב – רד הלילה. – ולא חזרתי הביתה. והנה הגעתי למקום־ויעוּדנו האחרון: ספסל על שפת בריכה קטנה. היו שלהי סתיו, וקרקע כּסוּיה היתה עלים כמוּשים. על פני מקווה־המים הקטן צפו עלים רבים כל כך, שכוכבי השמים כמעט לא נשקפו מבינותיהם. ירח פגום דלק אחר קרעי עבים ברקיע. הנה הבהירה מעט החשיכה והנה נתעבּתה. יבשו עיני מלבכות את יסורי. לא היתה עולם כולו נערה בודדה כמוני… והנה ראיתי בחוּר יושב לידי, צעיר, לאו דווקא עדין כידידי, אך חסון וטוב־מזג. תחילה ביקשתי לברוח או לתת קול בצעקה – אך פחדי חלף משחיבקני, ליטף את שערי, הסביר אלי פנים, ועל אף כל פחדי – חילצני ממיצר בדידותי… אך הנה באה הרעה: הוא תפסני, הפילני על הספסל, היסה את צעקותי בשפתי פיו. כבשני, איפוא, כּכבוֹש נערת־רחוב, – אותי – הבת הצנועה לאבי ולאמי… אחר הרפּה ממני ושב והיה אותו בחור־חמד כבתחילה. הבּהמי שבו נעלם והיה כּלא היה. בכיתי, והוא ניחמני. והנה ציווה עלי לחזור ולבוא; ואני, שהייתי כאובדת בעיני, ששנאתיו, לא יכולתי להמרות את פיו. באתי שנית, אך הוא לא בא. הצינה גברה, גשם ושלג ירדו. חיכיתי, קפאתי בצינה ובכיתי – הוא נעלם ושוב לא בא לעולם.
אז תקפתני קדחת חמוּרה, חליתי בדלקת הריאות, פירפרתי בין החיים ובין המוות. ומששבתי לאיתני, היתה רווחה לנפשי. רופא־ביתנו הוותיק שמע מתוך דברי הזיוֹנוֹתי על כל אשר אירעני, הוא דיבר עמי באריכות – ביקש לשכּחַ מלבי את הדבר. והוא אשר גם דחק להשיאני, בשביל להעלות ארוּכה לכל פצעי. – והכל נשתנה למוטב, וירפּא לי".
“שמחה אני בך, ידידתי היקרה, כי הגליד פצעך האָנוּש הזה. וכיצד נשתלשלו חייך לאחר מכּן?”
“הו, ביסודו של דבר אין אלה אלא מאורעות תפלים ללא כל משמעות, ורק לאיש אשר יחוה אותם הרי הם כעין שוֹאת־עולם פרטית. – משהציע לי, איפוא, מי שהיה בעלי לאחר מכן, בסבר פנים של בטחון בהצלחתו, לעקור עמו לארץ־נכר, לעולם חדש ולחיים חדשים, השיבותי מיד הן – הרי צעירה הייתי וחֲלֵטַת־דעת למדי. נישואים אלה הביאו לי רווחה מלגו ומלבר; עתה יכולתי לפנות עורף לעולם אשר סבבני”.
“באיזו מחלה מת בעלך, מרת ורטהיים? בעלי שלי מת במחלת לב.”
“לא, אהרון היה בריא לחלוטין במותו.”
“כיצד? היייתכן הדבר? שבת־פתע בלא כל סימני אזהרה קודם לכן?”
“כן, כך היה. – לא שום סימני אזהרה לפני מותו. אלמלא כן לא היה מת כל עיקר…”
מרת הלמאן התעצבּנה מעט.
“לא ירדתי לסוף דעתך, רמת ורטהיים, אולי תפרשי את דבריך?. בריא היה ובכל זאת מת, שאילמלא כן לא היה מת? כבר זקנתי מכדי להבין דברי־חידות כגון אלה.”
“הניחי נא לי לספר כדרכי, ידידתי היקרה. הרי רואה אַת שאני מתקשה בדיבור.”
מרת הלמאן הסיחה את השיחה לתחום נויטראלי יותר:
“הקדמת, איפוא, כל כך לעלות לארץ?”
“כן, עם הראשונים עלינו. קדחת ומים קלוקלים, חוסר עבודה, מלחמת העולם הראשונה. גירוש. מאום לא פסח עלינו. אך לאחר מכן, לאחר כמה שנות עבודה בכפר, חזר בעלי לאומנותו שלו. נעשה עורך־דין שרבּוּ דורשיו בארץ ושמו הלך לפניו. כיוון שבקיא היה לא רק בלשון העברית, אלא גם בלשון הערבית, היו באים גם ערבים מסוריה מצרים ומייפים את כוחו שיכלכל את עניניהם. קניית שטחי קרקע גדולים ומכירתם הוּצאה לפוֹעל על ידו – מכובד היה על הבריות, צעיר ומאושר. ואני עצמי?…”
“בת עשרים וחמש כבר ילדתי ארבעה ילדים,” נכנסה מרת הלמאן לתוך דבריה, “ואַת?”
דמעות עמדו בעיני מרת ורטהיים:
“לא ילדתי ילדים, אך רצינו בילד, אני ואהרון.”
לאחר הפסקה קלה המשיכה בסיפורה:
“וּבכן, משרדוֹ של בעלי היה בעיר, למַטה, ברובע העסקים המזוהם והמאוּס ביותר. בית־מגורינו היה למעלה, על הכרמל. שעות־הפנאי שלי מרובות היו.”
“ומה עושה היית בשעות־הפנאי שלך?”
סוֹמק כהה הצל על פניה של מת ורטהיים:
“קשה לי לדבר על כך, עסקתי בצרכי משק־הבית ובשעות־הפנאי שלי יושבת הייתי בדד בבית. לפעמים הייתי יוצאת מן הבית. אך כשהיה אהרון חוזר לביתנו – ולפרקים היה מביא עמו גם ידידים – הייתי תמיד עמו. השולחן היה ערוך, הבית במיטב סדרוֹ ופרחים עומדים באגרטלים. לעתים קרובות באים היו לקוחותיו בני מצרים, אחר מכן מבקרים היו אותו עולים חדשים מגרמניה ומאוסטריה, וכולם התפעלו מנווהו הנאֶה ורעיתו הצעירה ומסבירת־הפנים. אהבתו אלי לא נשתנתה כמלוא נימה במשך חמש עשרה שנות נישואינו; שוֹלטנית היתה, הפכפכה וסוערת. עתים עמד בו הרגש, שהוא חייב לפצותני במתנות ובגינוּני חיבָּתָנוּת על אשר אין לנו ילדים ועל אשר אני אנוסה להרבּוֹת שבת בבית כל כך.” –
מרת ורטהיים נאלמה דום אין־ישע. מרת הלמאן באה לעזרה:
“וכך שטפו חייך בנחת, ללא כל מכשול – וללא כל התרגשות־נפש?”
”הו, לא", החזירה רעוּתה בעירנוּת, "העלית עכשיו בזכרוני מעשה ששוב לא הירהרתי בו זה עידן ועידנים – כמעט וכבר נשתכח מלבי שכחה גמורה, – אך ייתכן גם ייתכן כי חפצתי לשכחו. ובכן, אחר צהרי יום אחד ישבתי לבדי בחדרי, – בעלי יצא למסעו בארץ. והנה דופק מי על הדלת – שליח, ובידו מכתב. ידיד נעורי, המוסיקאי, בא לחיפה – בדרכו להוֹדוּ, כעתונאי – ולא יעשה בעיר אלא לילה אחד. ברצונו לבוא לאחר שעה. מבקש הוא ממני שאואיל להתקשט, כי יקחני, אותי ואת בעלי, לארוחת־ערב במושבה הגרמנית. את כתבתי ואת שם־משפחתי החדש קיבל לפני כמה חדשים מהורי אשר בגרמניה.
בחפז חפזון החלפתי את בגדי. הוצאתי מן הארון את שמלת־הנשף הישנה שלי, אשר לא לבתיה זה עידן ועידנים, גיהצתיה, נעצתי פרח בשער ראשי והמתנתי. בכליון עינים, רב יתר מנערה צעירה, חיכיתי לאורחי – ידיד נעורי הנשכח… והנה בא – חבקני – “והיכן בעלך?” – “נסע. הרי לא יכול היה לדעת שאורח כזה עתיד להיקלע לחיפה.” – “ואין את יכולה ללכת עמי בלעדיו? יודעת אַת, בית המלון שלי…”
ירדנו, מרת הלמאן היקרה, לעיר התחתית, סעדנו, רקדנו, שתינו יין, פיטפטנו והתבוֹנַנו אל שאר הזוגות העושים כּמַעשׂנוּ. זכרונות ניעורו נתרגשו בלבי. הגיעה השעה השתים־עשרה; הזוגות החלו לעזוב זה אחר זה את האולם. קמנו ממקומותינו, נסענו במרכבה, נסמכנו איש אל רעהו. ליד פתח בתנו נשקני שנית נשיקת־פרידה קלה. “בוא אלי עוד פעם,” אמרתי אליו. “מסופקני,” השיב ונעלם בחשיכה. זה היה האינטרמצו היחיד בזמן ההוא…" שוב נקטעו דבריה של מרת ורטהיים, ומרת הלמאן נאנחה אנחת אכזבה:
“סבורה הייתי, שהמעשה נסתיים באוֹרח רוֹמַנטי יותר…”
“אף אני קיוויתי כן,” השיבה מרת ורטהיים, "אך גם בלא כן הרעישה חוויה זו את לבי. נשתניתי, הייתי לאחרת – יותר משעמדתי על כך בתחילה. אהרון לא הרגיש בכך, אך אני – אני ידעתי את הדבר וסבלתי, סבלתי בלי הרף. תכלית תמורה חלה בנפשי. מלבר היה הכל כיוֹשנוֹ, אך הבדידות, העדר הילדים, הריקנות – ניטלָם כּבד עלי… תרתי כה וכה, חיפשתי מוצא…
והנה, לאחר שנים, בערב־גשם אחד, בשש בערך (הדבר אירע לפני עשרים שנה), הקדים אהרון מברגיל לחזור הביתה, והוא נבוך ומבולבל מעט. סיפר לי שידידיו המצרים הזמינוהו לערוך סיור במכונית בארץ; הם עתידים לצאת לסיור בו בערב. אין הוא יודע עוד אל נכון, אם יעשה בדרך יום או כמה ימים. הוא לא לקח עמו אלא מזוודה קטנה, הטיל לתוכה מקצת לבנים בערבוביה, ומיד השגחתי שהמזוודה ריקה למחצה. הוא נשקני בחיפזון על מצחי, בּשוֹנה לחלוטין מדרך פרידתו הרגילה, והניחני לנפשי. כל אותו לילה נסערה נפשי מאֶפס מנוח וּמדאגה. חלומות ופחדים ביעתוני, צעקתי משנתי, ובקומי למחרת בבוקר כּבדוּ עלי אברי כעופרת. עשיתי את מלאכת־הבית בהיסח הדעת, אזני קשובות לכל רחש וצעד מאַחַר פתח הבית, ומדי רגע ברגע מדמה אני בנפשי כי אני שומעת את קול המפתח בּסוּבּוֹ במנעול. השעות זחלו בעצלתיים. מחוֹגי השעון כמו מיאנו אותו יום לָמוּש ממקומם. בשתים עשרה בצהרים נשמע פתאום קול צלצול. לפני עמד חיוור כּבר־מינן אחד מידידיו המצרים של בעלי וַיוֹדיעני לאמור:
“מקרה אסון קרה! הוא מת!”
התעלפתי וָאכרע תחתי, ומששבה רוחי אלי לאחר כמה רגעים, ראיתי ידידים ומכרים הסובבים את משכבי. דעתי נתיישבה עלי וָאשאלם:
“במכונית?”
“לא,” השיבו. “כידוע לך, נוהג היה לשאת עמו אקדח. כפי הנראה, נרפּה המַבטחַ. מחמת תנועה של אי־זהירות נפלט כדור מן האקדח ופגע בו פגיעת־מוות.”
“והיכן פגע הכדור?”
“בפה,” אומר הרופא.
“ודאי היתה זו יריית־אַקרעי,” אמרתי מהורהרת. “האם הבאתם עמכם את תיקוֹ?”
“כן,” אמר אחד מידידיו, “הריהו.” והוא הניח לפנַי תיק־עור עבה ובו כספּוֹ ודרכייתו, ובעוּמקוֹ – תמונה. הוצאתיה והסתכלתי בה: היתה זו תמונתי שלי. תמונה ישנה, עוד מימי נַערוּתי, בשמלת־נשף, כמעשה־ציור נדמתה, כמעשה ציור נאה. ידידי הביטו בהתפעלות אל התמונה: “האַת היא זאת? כמה נהדרת אַת!” – “רק לאהרון נועדה,” השיבותי. “ועתה הובילוני אליו.”
כבשתי כלפי חוץ את זעזוע נפשי האיום. הביאוני אל מיטת בעלי לבית החולים. הרופא חתם על תעודת־המיתה, לאמור כי נורתה יריית־שגגה. וזהו סוף סיפור המעשה שלי. מאז נשארתי אלמנה – וּבוֹדדה…"
מרת הלמאן החרישה. מטבעה מהירת־תפיסה היתה, אך מדומה היה לה אותה שעה כאילו עומדת היא לפני קיר אטום בל יעבר. לבה סמוך ובטוח היה, שעיקרו של סיפור המעשה, עצם שרשו של הדבר, הועלם ממנה.
“כיצד אשאלנה לפשר הדבר?” טיכסה עצה בלבה.
“פגיעת כדור בּפה אינה פגיעת־שגגה כל עיקר! מה טעמו של דבר?” פתע ניצנץ במוחה רעיון מוצלח: שמוע שמעה מפי רופאים ושופטים, כי במקרים סתומים חובה היא לחקור לכל נסיבות־הלוָאי, ואפילו הפחותות לחשיבות. ובחוּש בּל־יִשְגֶה שאלה:
“כלום לא שאלת את ידידי בעלך, להיכן נסע אותו לילה?”
“אכן שאול שאלתי אותם,” השיבה מרת ורטהיים, “אך רק לאחר כמה ימים, אחד הידידים, אשר מובטחה הייתי בו, כי לא יעלים ממני דבר, לא היה נָכֵחַ בשעת מסירת הודעת־הזוועה, גם לא בשעת הקבורה. משום־מה הוקיר רגל מביתי כמה ימים – כפי הנראה לא מחמת נקיון־מצפון.”
“ומה סיפר לך לכשבא?”
“סיפורו על אשר נפל אותו לילה איום הוא. ואין אני מבוטחת אם יישר בעיניך לשמעוֹ.”
מרת הלמאן ננערה; עיניה נוצצו ובקולה היה מהרגשוֹ של צייד לנוכח הטרף אשר המתין לו עד בוֹש.
“ספרי נא!”
ומרת ורטהיים המשיכה בסיפורה:
“ובכן, אותו לילה – לדאבון הלב מטיל מעשה זה רבב־מה בזכר בעלי היקר – לא יצא כל עיקר לסיור על פני הארץ; גם למוֹתר היה לו לשחק לפני את חוּכת המזוודה הריקה למחצה – ירוד ירד, פשוטו כמשמעו, לעיר התחתית, לסביבת המושבה הגרמנית, מקום בתי המלון והמסבאות. ידידיו השיאוהו לבלות לילה אחד, כדרך שנוהגים לפרקים הגברים בני החברה העליונה בערים הגדולות. אולי נשתוקק גם הוא פעם לגופה של אשה זרה, אולי… הלכו איפוא חבורה גדולה, לאחד מבתי המלון הללו. שתו יין שמפניה רקדו; משנתאחרה השעה, הגיע תור עיקרו של נשף־החשק: בחירת הגבירות… בעל בית המלון, ארמני בעל נסיון, הזמין כל איש ואיש מן החבורה לתא קטן, ובו שולחן וכסאות קטנים מוזהבים. שם ניתנו לפניהם אלבומים מכורכים עור, והם החלו לדפדף בהם, בשביל לבחור את בנות זוגם למשך הלילה… אהרון, – כך סיפר לי הידיד, – נכנס אף הוא לתא ויצא ממנו כעבור כמה דקות. פניו כמו נאָבנוּ… הוא אמר שלום לחבריו ויצא לרחוב… למחר מצאוהו על שפת הים – הכדור המיתהו כהרף ירייה…”
"אכן, הרי זו מיתה טרגית לאמיתה, אמרה מרת הלמאן, “אך הנה מצלצל הפעמון לסעודת הערב”.
ושוב שמו שתי הנשים הזקנות את פניהן אל שולחן הערבית, ושתיהן מחרישות גם יחד. אך הפעם לא סרוֹת־רוח, אלא נעצבות הַעֲמֵק אל לבן. קרב היום האחרון לישיבתן של האלמנות בצֶות בבית הפנסיון.
“עוד מעט וניפרד,” אמרה מרת הלמאן למחרת היום. “נתגלגלו הדברים לדידי כך, ששתינו העמקנוּ הצץ אשה לחיי חברתה. אך אני לא הגעתי עוד לסיום סיפור־המעשה שלי.”
והיא נחפזה לשוב אל משך סיפורה, בשביל שמרת ורטהיים לא תוכל מנעה מכך:
"הדבר אירע כמה חדשים לפני מות בעלי, ואנו מסיירים אֵי בזה, יצאנו לטיילת; תזמורת ניגנה, אנשים צחקו ושוחחו. כל פנים שמחות היו, ודווקא אותה שעה – מי יגיד סיבת דבר – פקע בי הכל לפתע: מנהגי, רגש כבוֹדי, טוּב לבי; מבינה את – נתקשחתי אותה שעה עודני מתביישת בכך, ואף־על־פי־כן… הייתי נוהגת כך גם עתה. תבעתי, איפוא ממנו כי יישבע לי, שישים שלום סוף סוף לי ולביתי ויחל לנהוג עמי בדרך־ארץ. וכמובן, הבטח הבטיח לי נאמנה, בשבועות־תֶֹפֶל וברוב מליצה. טוב ויפה, איפוא, לא כן? אך הנה הטחתי בפניו: “אם תקיים את כל השבועות והנדרים האלה, תאריך ימים עלי אדמות, אך אם תפר אותם, מות תמות – לשמצה ולדיראון – לידה!” – למחרת היום חזרנו לביתנו.
חודש ימים שרוי היה עמי; בחודש השני שב לסוּרוֹ – בסוף החודש השלישי הובהלתי לרחוב אפל ולא מוּכּר לי בעיר. שם מצאתי את מתי – בביתה… הוגד לי, כי לא אחת גילה לידידיו שהוא חושש שמא ימות מיתה חטופה. כדי להישמר מפני מראית־עין ליוויתיו לבית הקברות. היתה בי הרגשת נקם גאה והגיונית. כביר הוא כוח הנדר! מאז בודדה אני לנפשי. האהבה אינה לגבי אלא זכרון־רגש חיוור מימים שאבד עליהם כלח…"
“מתקשה אני להאמין לדבריך,” חייכה מרת ורטהיים. "אפשר אינם אלא סתם דברים של שגרה? לא, כשהתבוננתי אליך, יקירתי, בשוחחך עם הרופא הצעיר – גם עם הרוסי הזקן – מדוּמה היה לי, שעודך יודעת פרק בהלכות עגבים וכיסופים, קינאתי בך על כך – בנאמנות! הודי נא, בנסיונות הרבה נתנסית לאחר מות בעליך השני, לא כן?
“בוחנת כליות ולב את, מרת ורטהיים. היטבת גם הריעות לנחש – כאחד. אמת נכון הדבר, חשק־חיים לא יכּבש תקפני לאחר מות בעלי השני. שבע־עשרה שנה! הן כבר נבלתי נבוֹל, – אף כי… והנה זינקתי שנית לתוך מערבולת החיים בשנתי הששים וארבע! מי הוא שניחמני מאֶבלי, בבכותי בדד כל משך שבע־עשרה השנים הארוכות, בּהמסוֹתי ערשי בדמעות? – והנה בא הקץ גם לזה…”
“כה הרבה אושר ויגון כאחד – כמה רבגוֹניים הם החיים,” נאנחה מרת ורטהיים.
“הוא הדבר,” ענתה מרת הלמאן. לאִטה חזרה וירדה מרוּם להט יצריה אל שפל המציאות. “ואַת, יקירתי, – האם לא שבה מעולם רוחך, לאחר מות בעלך, לעליצותה?”
“לא, הייתי לאבן, הסתגרתי בתוך תוכי, לא עצרתי כוח להבליג. לבשתי בגדי־נזירוּת, שיוויתי לפני בת־שחוק כּבוּדה – כדי שאיש לא יעיז – לא יעיז לקרב אלי…”
“אך למה, למה” לא גבר אחד איבד עצמו לדעת בתקוף אותו מילנכוליה."
“אין אני יכולה לדבר על כך, – מַחנק בגרוני ולבבי מתהפך בקרבי…”
“אם כן, יקירתי, נניח לדבר זה,” אמרה מרת הלמאן בחוּמלה.
מרת ורטהיים הגבירה שׂבת־השיער, הגאיוֹנה ונשואת־הפנים, פרצה בבכי תמרורים. האלמנה בת השבעים ליטפה שעה ארוכה את בת הששים וחמש. הן שתקו – שתקו ארוכות. אַחַר שאלה מרת הלמאן זהיר־זהיר:
“אפשר תואילי להראות לי בפרידתנו את התמונה היפה שבעלך נשאָה לפני מותו על לוח לבו?”
ביד רועדת הוציאה מרת ורטהיים תמונה בינונית לגוֹדל מארנקה. היה זו תמונתה של אשה צעירה ויפה להפליא בשמלת נשף עמוקת־גלָאי. מלאה התפעלות התבוננה מרת הלמאן בתמונה. אחר הפכתה וראתה על גבה רישומי נייר ירוק עבה: התמונה נתלשה מאלבום.
“כך שיערתי,” אמרה. “בעלך מצא את תמונה בתא שבבית־המלון של הארמני וּלקחה עמו. שוב חיית בשני עולמות – ממש כבימי נערוּתך, בהיותך בת שש־עשרה. אלא שהפעם לא באה הקדחת אשר גאלה אותך אלא המוות אשר גאל אותו…”
בערב האחרון הזה הסבו שוב שתי הנשים הזקנות הללו, מחרישות ומלאות חשיבות, בלבוש משי שחור, לשולחן הגדול בחדר האוכל של בית הפנסיון הכָּבוּד. וכל אחת מהן חשבה בסתר לבה על חברתה: “רצחת, איפוא, את בעלך, ואין הדבר ניכר בפניך.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.