רקע
מרגוט קלאוזנר
מכתב ללא חתימה

 

א    🔗

משהשמיעו סוף־סוף הצופרים את צפירת־הארגעה הגואלת, לאות ולסימן כי טייסי האוייב הטילו ברוב הצלחה את פצצותיהם על פני עירנו, הפשיר מעט מעט קפאון־הפלצות ששיתק במשך רגעי־היסורים של ההפצצה את חירות־התנועה של כל אדם. איש מאתנו לא חזה בשעת מעשה את מלוא תוצאותיה של הפורענות — סבורים היינו כי רק נפשות מעט שׁכּלנוּ.

כדרכי שמתי מיד פנַי אל מחלקתי בבית־החולים העירוני, מקום ששימשתי בכהונת הסַיָע השני של המנתח הנכבד שלנו, פרופיסור רפאל. חוק עבודתי נשלם אותו היום — השעה היתה שש לאחר הצהרים — אך אני מיהרתי פרצתי אל אולם המנתחים. הראש, וסביב לו כל שאר הסַייעים, עמד בלבוש־מנתחים סטֶרילי לחלוטין, מוכן ומזומן למעשה הניתוח, אך כללי הסדר, הטהרה והסטריליות, דומה פגעה חשיבותם. קרונות־המשא ומכוניות־החולים נהרו אל החצר המחברת את שני אגפי בית־החולים, שכרגיל היא נשמרת משמר רב. האנשים הונחו זה ליד זה ע הקרקע — מתים, חיים, שאינם בקו ההכרה, זועקים מיסורים, חסרי דם, שותתי דם. זוועה סגרה עלינו — ואנו הרופאים, היינו אובדים עשתונות וּמַחרים בוכים באפס־מעשה אחר הפצועים הזועקים, אילולא פרץ הראש מאולם־המנתחים, קרע את מסכת־הגז מעל פניו והטיל סדר באנדרלמוסיה. הוא ציווה הס. הכל נדמו, גם הפצועים רק היאנק נאנקו, והנה ניגש הוא עצמו אל איש ואיש, ואנו, הצעירים, מאחריו. קליל־קליל נגע באיש ואיש בידיו החזקות — הטה אזנו ללב — רמז אלינו. המתים נישאו הובאו אל חדר־הגופות, שמיד נמלָא מפה אל פה. אחר פוּנה מקום במסדרונות ובחדרים הסמוכים, עד שלבסוף פסק זרם המתים.

השעה היתה שתים לאחר חצות. הפצועים הועלו אל חדרי החולים, והראש אזר את כל כוח אמנותו, חריצות כפיו העשויה לבלי ליאות, רוח קדשו ונסיונו הרב (ממלחמת־העולם הראשונה). כמו אש בערה בעצמותיו: הַצֵל עוד ילד, גַבֵּס עוד אֵבר, אַחה עוד ריאה מקוֹרעת, לַבֵּה גחלת החיים בעודה עוממת, עָרה דם לשותתים, דם אנשים צעירים, בּדוֹק חיש מהרה אֵילוּ קבוצות תואמות אחת לרעותה. תורמי הדם צובאים על השער — להציל, להושיע — למסור את נפשם, — אך לעשות הכל, כל אשר בכוח הלב והשרירים.

מה אוּשרו בעינַי חברי שעבדו בהדרכת יד הראש עצמו: ניתחו, חיבשו, הזריקו זרק — הרי זו התרופה היחידה בשעות־יאוש אשר כאלו. ומה עשיתי אני, סַייע מסכן שכמותי? הושמה עלי המשימה האיומה לעבוד בחדר־המתים. היה עלי להפשיט את המתים, לזהותם על פי תעודותיהם, לעמוד על טיב פציעותיהם, למסרם לידי שומר־המתים בשביל להכינם לקבורה. והאיום מכל איום — היה עלי להעביר לפנַי את זרם האנשים שבאו לחפש את מתיהם. לא הכל הוצאו מבין ההריסות, מקצת נאנקו עדיין מתחת לעיי המפולת. מלאכת ההצלה הוקשתה מחמת חשכת הלילה.

אלפי אנשים עברו לפנַי, מבקשים, מַעתירים, רבים מוֹנים עצמם מרה, מכים בבשרם, כמו לוּ הועילו בכך לבטל את עוולתם או את המוות, כמו לוּ דרשו אבדן זולתם. — רבים מצאו את מתיהם, עמדו נאלמים או פרצו בזעקה, ורבים חיפשו לשוא, נעלמו וחזרו ובאו. הפרצופים נתמגמגו לנגד עיני. המתים והמשחרים למתים ניטשטשו והיו לערב אפוֹר של תמונות — חישבתי להתעלף. וּוַדאי נעצמו עיני — אפשר לרגעים מספר בלבד. פּתע משך מי בזרועי — ניערני וַיעירני — ורוחי שבה אלי.

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הגופות נחו דום, הנרות דלקוּ, זקנים שׂבי־זקן מילמלו דברי תפילה. לפנַי עמדה אשה גבהת־קומה, אפורה, רוצה לומר — פניה אפורים היו. אולי בת שלושים וחמש היתה, ולא עוד.

“הרופאה,” אמרה, “שמי אנה קלארה קוורבּאום, ברצוני לשאול…”

“את מי אַת מבקשת?” שאלתי דרך קיצור.

“הו, פרשה ארוכה היא, לוּ עזרת לי!” פתע פרצה, אובדת לב, בבכי.

“יקירתי, גברת…”

“קוורבאום,” אמרה בחטף.

“כי כן, גברת קוורבאום היקרה, אין שעתי פנויה לסיפורי מעשיות ארוכים — מה שמה של זו?”

“מרים כהן,” לחשה. “מרים, — הו אלי — מרים!” ושוב אותו פּרץ־שטף דמעות.

“אעיין ברשימה, אולי יימצא שמה.”

דיפדפתי בשום־לב: “לא, אין שמה ברשומים, ברוך השם! גברתי היקרה, שובי נא בנפש נרגעה הביתה, היא נפצעה, או שהיא בריאה ושלימה. ודאי לא אוּנה לה כל רע.”

מרת קווארבאום חדלה מלבכות וַתאמר בלשון עמוסה:

“מן ההכרח שהיא תהיה כאן, מן ההכרח! מובטחתני! הניחי לי לחפש.”

הלכתי אחריה. סדין סדין הסירה מן הגופות — מרים כהן לא היתה בנמצא. במַר יאושה חזרה אל מַכתבתי, ושוב אותה אימרה יבשה: “מן ההכרח שתהיה כאן, מן ההכרח.”

“מפני מה הכרח הוא, גברת קוורבאום, שנפגעה ודווקא פגיעת־מוות? ובעצם, מי אַת, היכן גרה אַת והיכן היית בשעת ההפצצה? מה יודעת אַת על מרים כהן?” חקרתיה כחקור חוקר בית־דין, בקָרת־רוח, לענינו של דבר, ובלבי טינה מוזרה לאשה זרה ומבולבלת זו. מרת קוורבאום השיבה בגמגום:

“מבינה אַת, הייתי בחנותי… מלאכת־מחשבת… מתנות…”

“כן?” הפסקתיה.

“ההפצצות הראשונות נפלו בקרבתנו,” המשיכה, “בני בן השמונה פרץ הרחובה… אותה שעה עברה מרים כהן — ממַכרוֹתי הוותיקות היא — רוצה לומר… תמיד עוברת היא על פני ביתי בלכתה לשיעור של נגינה…”

האם היית פונה אליה לפעמים בדברים?"

“לא, נוהגת הייתי להשעוֹת עיני ממנה, כדי שתהא סבורה שלא השגחתי בה… עתה קראתי לה איפוא — ביקשתי ממנה כי תישאר. חשתי החוצה, אַחַר בני. מצאתיו בעֵבר־הרחוב השני וַנמַהר שנינו לתוך מרתף. לעינַי נפלה הפצצה על חלון ביתי שממול. — כל אגף־הבית החיצון נהפך לעי מפולת — אני ובני ניצלנו — מרים כהן תחת ההריסות! ואני — אני קראתי אליה כי תיכנס, אילמלא כן היתה עתה בחיים כמוני וכמוך!”

“כך,” אמרתי, “מה שמך, שכחתי?”

“אנה קלארה קוורבאום.”

“נשואה?”

“כן.”

“בעלך?”

“יהודה.”

“מקצועו?”

“מורה לשונות עתיקות.”

“ומקצועה של מרים כהן?”

“מורה לנגינה, פסנתר ותורת ההרמוניה.”

“רשאית אַת ללכת, גברתי היקרה — אקרא לך משייוָדע לנו דבר־מה. — ההיתה מרים כהן מקרובי משפחתך?”

“מקרובי משפחתי? לא, מעולם,” אמרה בחטף, “מעולם…”

“והיו לה, למרים, קרובים?”

“לא, בגפה באה מוינה…”

אותה שעה פרץ גבר לחדר־המתים ופניו נַעווֹת מאימה:

“אנה קלארה,” קרא, “סוף סוף — הרי אַת — חרדתי לשלומך — חששתי שמא נפגעת. חיה אַת — ברוך השם!” הוא חיבקה רכּוֹת. פּתע נתגמגם ואמר:

“מה מעשיך כאן? הן הנער בריא ושלם. את מי מחפשת אַת כאן? את מי?”

אנה קלארה החרישה, ואני עניתי תחתיה:

“אשתך מחפשת את גופת מרים כהן…”

אנה קלארה נתיפחה. בעלה התנודד על עמדוֹ.

“מה פירוש מרים? למה מרים?…”

סחתי לו את הענין בקצרה. מאֵימה ניטל ממש הדיבּר מפיו.

“הגם אתה הכרת את מרים?”

הוא הניד הן בראשו.

“מכבר?”

שוב הן של אֵלם.

“מתי ראית אותה באחרונה?”

האיש נשא עיניו אל אשתו: “הייתי רואה אותה לעתים בעברי ברחוב…” פלט בהתאמץ.

“האם חיתה בטוב?” שאלתי.

“כן… אך…”

“אך מה?”

“סבור אני שמרים שאלה את נפשה למות. בקש לא ביקשה את המוות, אך הוא משכה אליו.”

דברים אחרונים אלה בדוחק ניתנו להבנה.

"רבותי, לכו עכשו הביתה, שוב לא נַעלה הלילה כלום. שובו הנה מחר.

הוא הוציא את אנה קלארה החוצה. שניהם התנודדו בלכתם. איש לא עצר כוח לתמוך ברעהו.

חזרתי אל רשימותי ואל מתי — ולפתע ניצנץ רעיון במוחי. היו כמה גופות — שלוש נשים ושני גברים, ששוב לא היה בהם כדי היכּר, גם לא נמצאו שום תעודות־זהות בכליהם. אך אצל אחת הנשים נמצא גליון־תווים קטן. “Madriguale Italiano” נרשם בעפרון על גבי הגליון. ומלבדו נמצא גם מכתב בלא מעטפה. שניהם נתקעו לידי ולא נתתי דעתי עליהם. עתה נזכרתי מפני מה לא ייחסתי בחָפזי כל חשיבות לשני המיסמכים הללו: המאדריגאל היה פרי עטו של מַאֶסטרוֹ איטלקי ולא ניתנו בו כל סימני־היכר אחרים, המכתב היה בלא חתימה ובלא מַען — ביקשתי את מַען הכותב ואת מען הנכתב, אך בכדי.

עתה שבתי ואשׂים לפני את שני גליונות־הנייר: המאדריגאל נשאר כשהיה; אני עצמי ניגנתיו לעתים קרובות בכינור — והמכתב, אכן לא היתה שום חתימה בסופו ולא היה שום כינוי־שם בראשו — כל מאומה. אך פתע השגחתי אגב רפרוף־עיוּן — הרי ננקב כאן השם אנה קלארה, פעם, פעמיים, שלוש פעמים… המכתב סוּמַן בתאריך, כשנה לפני כן, יולי 1940: שני גליונות־נייר גדולים, מקומטים, שנקראו הרבה ונקפלו הרבה…

חזרתי הביתה לחדרי בחצוֹת ליל־העיר הקופא על דומייתו, דומיית־המוות. קפה חריף וחם עמד על שולחני. רחצתי את פני וידי במים צוננים, עניתי על שאלות אמי והשיבותיה מיד למנוחתה, שממנה ננערה למעני.

שוב הייתי לבדי. ראיתי הכרח לקרוא את אשר כתבה מרים כהן אשתקד לאַנה קלארה קוורבאום. ואלה דברי המכתב.


 

ב    🔗

אני כותבת אליך, אנה קלארה, את השורות הללו בּאֶכף כּוֹרח פנימי, אף כי איני יודעת אם תקראי את המכתב הזה. לא כתבתי את שם השולח מעבר למעטפה, ואת כתבתך רשמתי באותיות־דפוס, כדי שלא תכירי את כתב־ידי. כן אין עלי לחתום את שמי בסופו של המכתב, ואף־על־פי־כן הכר תכיריני. אילו בא שליח אליך, וַדאי היית מחזירה לידו את המכתב סגור במעטפה מבעד לסדק הדלת; אך אני אשלחנו בדואר, ולא תוכלי לעשות כן! אולי תוסיפי לקרוא בו מתוך סקרנות או מפני זכר ידידותנו הישנה. למען האמת, לא ידידות של ממש קשרנו, ענין־גומלים קשרְנוּ. אמנם כן, עז היה כדי כך, שמַרבות היינו להיפגש — רב יתר מכדרך נשים.

אַת, אנה קלארה, יתרון־מה יש לך עלי: תמירה אַת, צהבנית אַת, מוכשרת אַת. בנך מַראהו כמראה בן־מלך — ולי.. לא יוּלד בן…

ועוד הבדל בינינו: אוהבת אַת את נוֹי הבית ומקפידה על שמך הטוב. זריזה אַת ומכלכלת דברים כענינם — ולא כן אני. ראשי — ערבובית־תמיד של הזיה בו. אכן, במקצת עדיפה אַת עלי; אך אולי היית מקנאה בי לפעמים, שלא מדעת. יש תחומים, שאין אַת יכולה לדרוס רגל בהם, ואילו אני בת־בית בהם. עתים נוגעת היית עד הלב ברצונך לקנות דעת; בבוא ימות־פגרא, היית נוטלת כרך עבה של קורות מלאכת־האמנות להיסטוריון מפורסם וקוראת בו מראשיתו ועד סופו, כדי שתהיי בקיאה במקצועך לא רק מן הצד האֶסטטי. רואה אַת, אני מעולם לא הייתי מסוגלת לכך. ואף־על־פי־כן… אין אני זוכרת אם הקשבת אי־פעם לדברי, בגלוֹתי לפני אנשים צעירים את סתרי המוסיקה העתיקה ובנַגני לפניהם נושאים מנושאים שונים של דורות רבים. אך אם גם לא היית באותו מעמד, הן ייתכן גם ייתכן שקינאת בי על כך. — — אולם חרף כל השוֹני הזה, נפגשות היינו בנפש חפצה, משיחות בבנך, בספרים ובצורות חדשות לרדידיך.

אמנם כן, יום אחד יצאנו מגדרנו; לא בלשון גסה, כמובן, לא בצפרניים שלוחות או באגרופים קפוצים. הרי כה יפוֹת־תרבות אנו — עד שבא, לדאבון הלב, הפירוד הגדול אשר אין לו תקנה.

היודעת אַת מפני מה, בעצם, אני כותבת אליך? מפני שאך זה עתה עמדתי על טעם שנאתך. הכרח הוא לך לשנאני. מפני מה? מפני שידי על התחתונה ונַצח לא ניצחתיני. ובכל זאת מרגישה אני בחסרונך, אנה קלארה. חלק מחיי יום־יום שלי היית, עצם מעצמם. כשאדם צעיר מאד לימים, עולמו מלא ידידים כעץ־זית, — אך משהוא מַבגיר, נושרים הפירות ארצה, והמעט שנשתייר בענפים, בּדי עמל יקטפם בשביל לקיימם לעצמו. ואני הריני מסוג האנשים שאינם מוציאים בנפש חפצה מידם את אשר להם.

מסופקתני, אנה קלארה, אם הייתי מַרבה כל כך להיפגש עמך אימלא היית אשתו שלו. לא, למען האמת — לא, אילולא הוא כמעט ולא היינו נפגשות. אך כיוון שהיית אשתו, הכנסתיך גם אותך תחת כנפי אהבתי. אני חסרה אותך, על כן שואפת אני קירבתך, אף עוד היום; ותוך כדי כך יודעת אני כי אַת נחלית בראותך אותי, וכן אוּכּה גם אני כעין מכת־חשמל כל אימת שאביט בחלון מתנות הראווה… הֶחוַרת, אנה קלרה, החוַרת, כּחשת והזקנת…

הזוכרת אַת — על שפת ים־המלח — שלהי קיץ, וירח במילוּאוֹ? ההרים הגיבננים, חדי־החמוּקים, הגיהו גם בלילה את יקוֹדם. דימינו בנפשנו כי ליד חיק־האם הפתוח של האדמה עומדות רגלינו. ואכן, לא הרחק משם שוכנת יריחו ירוקת־הדקלים, עיר הירח אשר לעשתורת; פריון כל חי ויקוֹד בשריו ביקשה לשלהב, ללבּוֹת. ושלהבת אשה אחזה גם בנו. שוטטנו שלשתנו לחוף הים, אני הימהמתי את המדריגאל האיטלקי האהוב שלנו, ומבלי משים פתחנו בשיחה — אני והוא — על מיסתורי הריתמוס והלחַן. ידוע לו יפה נוֹע־הגלים של המקהלות היווניות. אך אַת קפצת לתוך דברינו בליקוטי ידיעותיך ממקרא ספרי אמנות ועתונים מצויירים. הפצרתי בך כי תשתקי ולא תעכרי את קסם הלילה. אך מוֹחך התוֹרני וּלמוּד־המעשה לא נשמע; הוספת לפטפט בדומיית־הקודש. אז הפסקתי את כל דיבוּרינו, ומכאן ואילך שתקנו. כלום סבורה היית, כי מוּסר גירסת בית־הספר שלך עשוי לכלות את אש תשוקתנו?

נשארתי לבדי על שפת הים הנוצץ בגוֹני שמן, ואַת, מנצחת גאֵיוֹנה, חזרת עם קנינך, אבי בנך, לבית. חדרי בית־המלון ההוא שווים כולם. ערוּכים בּמוּקפד וכיעיל. שתי מיטות־הברזל על שמיכותיהן המצוייצות עומדות כתיקונן זו ליד זו, והן נועדו לזוגות מתוקנים כמוֹתכם. אני בודדה הייתי לנפשי ובכיתי מאהבה.

רואָה אַת, אנה קלארה, הכל כבר היה היה בשכבר הימים. כּלֵאה בימי קדם נתייחדת אותו לילה עם בעלך, — אך בידי היו פירות האהבה, הדוּדאים. בעצם, המכירה אַת אותם? דומים הם לשזיפים קטנים בשלים, צהובים ואדומים. מונחים הם על הקרקע, מתרפקים היצמד אל האדמה. ריחם רֵיח גן־עדן, מתובל לבלי הישכח בהבל פינו; הוא שנוֹתר עמנו, לאחר שגורשנו מגן־העדן.

מה שאני מספרת לך עכשיו, אנה קלארה, כבר מרוחק הוא מרחק שנים רבות מאתנו. אולי לא תאמיני לי, מובטחת הייתי שדבר אהבתנו ידוע לך. כלום כהו עיניך מראות? עתים נוהגת היית כאילו מַחרישה את רק מתוך החשש, שמא יאבד לך בעלך. ואני סבורה הייתי שמרוב חכמה העלמת עין; שכן, כל אימת שיכולתי גורמת הייתי נחת־רוח לך ולבנך, ואף לו. עתה תוכיחיני על פנַי, שמתוך חשבון עשיתי כל זה. אך לא יכולתי לנהוג אחרת, איש אינו בורר לו את גורלו. רק טובתך דרשתי תמיד.

אך אנה קלארה — מתיראת אני מפני עצמי — ייתכן כי שקר שיקרתי זה עתה, לך גם לי!

אודה איפוא על האמת החמוּרה: פעמים, בהזותי בהקיץ, מבקשת הייתי כי יימחה שמך וזכרך מקרב חיי… כאן תבואי עלי בתוכחתך: “עתה הוּסר המַסווה מעל פנַיך. את מותי דרשת, איפוא!” — האומנם כן הוא? אשתדל להעלות בזכרוני את אשר צפוּן היה בנבכי נפשי. אם את מוֹתך דרשתי? דוֹמה אני: הן ולאו. אך זאת עליך לדעת. אנה קלארה, אל נכון — קוראת אני דברים אלה באזניך לשם לימוד זכות עלי: מעולם לא אהבתי משאלת־לב זו, תמיד טרדתיה מלפני, מעולם לא שגיתי בה, מעולם לא טיפחתיה וריביתיה כאשר יטפּח וירבה אדם חלומות בהקיץ. ואם אשקול את הדבר נכוחה בדעתי, ייתכן שאין אני אלא מדמה בנפשי, כי חזיתי בחלומי את מותך; אין אני זוכרת את הדבר כדיוּקוֹ. אך במיתה אחרת היו אמורים לעתים תכופות הדברים, יתר על כן החזיונות: במיתתו שלו. אנשים רבים היו באותו מעמד, והרי לבדנו עמדנו ליד קברו, אַת ואנכי. כמה עז היה חפץ לבנו להשיבו לארץ החיים! “לוּ יהיה עמך!” אמרה אחת משתינו. “לוּ יתרפק על צוואריך!” אמרה הזניה. לוּ אך חָיה יחיה, חיה יחיה ולא יהיה קופא לעולמים בקבר ואובד בתהום הנשיה! אך הנה נותרתי לבדי על יד הקבר, השתטחתי על התל האהוב וחיבקתי את המת ואת אדמתו. עתה, עתה לי הנך, לי זו הפעם הראשונה — קומה נא, עלה נא מן האפלה; בוא נא אלי, אני התפוח אשר אהבה נפשך! — שוב איני יודעת, אם נעניתי.

ועוד קבורה אחת רואה הייתי בחזוני לעתים קרובות: את קבורתי שלי. כל ידידי נתאספו באו, ומהם בכו בקול. אכן, גם הוא היה באותו מעמד. נוגה היה, ואף־על־פי־כן נחה עליו מעט דעתו, כי כבר מַתי ושוב אין בכוחי להדריך את מנוחתו עלי אדמות ובקרב חוג משפחתו. דמעות נתקשרו בעיניו; אך הוא החזיר פניו על הנאספים, חושש היה שמא יפרשו פירוש־טעות את עצבּוֹ. פירוש־טעות – הרי פירוש־אמת הוא! ואילו עמד בסמוך לקבר וזרק מלוא חפני עפר ראשוֹנים לבּוֹר, היו האנשים מלחשים ואומרים: ‘ראו, היא היתה ידידתו, ועתה מתגעגע הוא עליה.’ וכדי שמכּריו לא יאמרו כן, שהה עם השוהים ולא הטיל אלא כלאחר־יד כמה קמצוּצי עפר, לאחר שכבר סתמו הקברנים את הגולל. כן הלך עם האחרונים מבית־העולם; בּקש ביקש לחזור, כדי להישאר עמי ביחידות, כדי לברכני שנית את ברכת הפרידה ולבקש ממני מחילה על אשר כבש את בכיוֹ במַעמַד הרבּים. אך הנה אחזת אַת, אנה קלארה, בזרועו — הנער חיכה בבית. הוא הלך עמך ונדר בלבו לשוב ולבוא לבדו אלי; אך שוב לא מצא לאחר מכּן שהוּת לכך… רואה אַת, אנה קלארה, מספרת אני לך את חלומותי, ואַת, כפי הנראה, כבר קרעת את המכתב לקרעים ולא הגעת כלל ועיקר לשורות הללו.

מפני מה תשנאיני, אנה קלארה? הדבר מתקבל היה על דעתי, אילו הגית אלי שנאה לפני שנה — אך עתה? — יקירתי, מה המעשה הזה לך? אילו קראת את סיפור הפרשה שלנו באחד הרומאנים שלך, היית מעקמת חטמך הדק על העדר נסיונו של המחבר. האינך יודעת, אנה קלארה, שהכל תם ונשלם מיד לכשנפתחה טרגדית־השנאה שלך? אותו לילה, על שפת ים־המלח, היו פירות האהבה בידי, אך לפני שנה דרס הוא ברגליו את תפוחי־הפז. השלך השליכני אחר גו, כהשלך סחבה! — כיצד אירע הדבר? משנודעתי לך בּממש, משראית אותי בּמוֹ עיניך שלך, משמצאת את מכתבי שכתבתי אליו באהבתי, חסרת־ישע וּשכחַת־עצמי, אחזת בשרביט החוק, היית למלאך הצדק הזועם — למרוֹר בּאָכלוֹ, גירשת אותו לעולמים מגן־העדן. (שכן כל אדם גזירה שישׂחק פעם בחייו תפקידה של כל דמות — הנה הוא הדן לחנק, והנה הוא הנידון לחנק). על הכל, על כל החורג מגדר היומיום, כתבתי אליו — על הנצחי, האינסופי. והנה קראת את המכתבים הללו, אַת, זו שאפילו לא יכולתי לדבר עמה על דברים פשוטים, של גדלוּת… אילו ביקשת להמיתני, לא היה לבי מַרבה לשתות דם כאשר שתת בּקראך בהם. — מעוֹצם הסערה הזאת כרע תחתיו. הוא קרע את מכתבי, חילל את קדשם; ממזרהוּ של הזוֹרה נתמַלט המוֹץ עם החיטה. דעכתי, אך כלום אַת היא שניצחת?

אַת דבֵקה בו, והוא מוש לא ימוּש ממך. אך ירא יירא את קשיוּתך, אנה קלארה, ועל כן יברח מפניך וסופו שהוא חוזר אליך. — לא אוכל כּלכּל במחיצתי אנשים המתיראים מפני. ואַת, האוהבת אַת שכמותם? למדתי לירוא את תהומותיו שלו; בהבל־פּה קל הפרחתי את אפר לבּת יסוריו…

אנה קלארה, צר לי כי שנוא תשנאיני, שכן חרף כּל וָכל אוֹהבך — ואם גם אינך מאמינה לדברי. אפשר יבוא היום ותיגָלה לפניך זיקת־לבי — אפשר יקרני המקרה ואוכיח לך את רגשי במעשה — לך ולו — שכן עצבוֹני נעלם ממך.

יש אשר אחלוף על פני חלונך ואציץ בשמשותיו — אך סבורתני שמעולם לא השגחת בי, לפי שתמיד בורחת אני מיד מפחד.

לראות אותו — משאָלָה זו כבשתי מכבר בלבי, אך מאד קשה עלי הדבר.

ואף־על־פי־כן: שנאיני נא שׂנוֹא, הן טעמך עמך ככל הצורך! כל כמה לא תכבליהו כּבוֹל — לעולם לא יהיה קנינך שלך. לילותיו ייטרפו מכיסופים — לא אֵלי, כי אם לתשוקתו אשר גזלת ממנו.

אך אין אנו מדברות זו עם זו, גם לא עמו; שתינו מחרישות וקוברות את שלהבות־האש בקברות נפשנו האפלים. גם עתה אין קולי אלא קול קורא באוירו הכחול של הים המדמדם, שכן מכתב זה מכבר נקרע לקרעים — בטרם נקרא…


 

ג    🔗

בשרי צמַרמַר בקראי. איזו אהבה, איזו פשטות סבוכה בנערה גאיונה זו — איזו אחרית־דבר מזוועת לאחר הזיות־יום אלו. סוף סוף לא שלחה מכתב זה לתעודתו, וכמה לא מן־הנאוֹת הוא שקראתי דברי זר.

עתה מוטלת היא, מושחתת־תוֹאר לבלי הכּר, בחדר־המתים של בית־החולים. מי יבכּנה עתה? אולי הוא — ואולי אנה קלרה?

על פי מנהג בית־דין ישן, שנתקיים עמי עוד מימים ששימשתי בכהונת יועץ פלילים בברלין, כוננתי את מכשיר־לייקא הקטן שלי — הן רב האוֹר עתה, בחודש יולי, בחמש לפנות בוקר — וצילמתי צילום של שהוּת את המסמך הנפלא, עמוד אַחַר עמוּד. בעוד שמכשיר־הצילום עשה דוּמם את מלאכתו, ניגשתי אל ארון סַמי־המַרפא שלי ונטלתי טבלית קטנה, סגולה שלא תחטפני תנומה כל משך היממה הבאה. את המכתב ואת המאדריגאל שמתי בכיסי.

הראש קיבלני בסבר פנים שמחות. ניכר בו שנח כל צרכו והריהו נכון כראוי למלאכתו. “כי כן, יקירתי, ליל־שימורים קשה היה לך ליל־אמש; היום פטורה אַת.”

פחד אחזני, הן עלי עוד ליישב את ענין המכתב הזה: “אדוני הפרופיסור, יניח נא לי להישאר עוד כמה שעות, בבקשה ממנו.”

פרופיסור רפאל צימצם את גבּוֹת עיניו, כמתכוון לומר: ‘דבר־מה אינו כשורה כאן’, אך אמר: “טוב, איפוא. תודיעיני נא משתיפּני, ואַחַר — דין־וחשבון מדוייק על טעמי בקשתך!” הניעותי בראשי ומיהרתי אל שולחן כתיבתי.

מבקרי הראשון היה בעלה של אנה קלארק, שפרץ אל חדרי מיד לכשנפתחו הדלתות לפני הקהל. הכּרת פניו ענתה בו שלא עצם עין כל משך הלילה, אף בלא שנזקק לסם־סגולה שלי או של פרופיסור רפאל.

“היודעת את משהו על מרים כהן?” שאל מתוך רהוּת.

“כן, יודעת אני, מר קוורבאום”.

“תסלחי לי, שמי יהודה ארזי — רק אשתי…”

“אדון ארזי, התוכל לתאר לפני את מרים כהן?” — שאלתי כן, כאילו עשוי תיאורו להועיל לי בחיפושי.

השאלה חסרת־שחר היתה, שכן שוב אי־אפשר היה להכיר את מרים כהן. אך הנה הוציא יהודה ארזי — בהביטו רהה כה וכה — תמונה מאחד המדורות הפנימיים של ארנקו. תמונתה של מרים כהן היתה זו. פרצוף פנים צר, אף קטן ומחוטב נאה מתחת לעינים גדולות, שיער מסולסל כַּטבע, עשוי מעשה־ מקלע שלא על דרך האָפנה. ובשולי התמונה כתוב לאמור: “ביראת־כבוד ובאהבה”. החזרתי לו חיש מהרה את התמונה, והוא הטמינה מיד. אַחַר הוספתי ואמרתי: “כן, זוהי, איפוא. לדאבון הלב ריסקו הפצצות ועיי המפולת את גופה. הצלחנו לזהוֹתה…” כשלה לשוני.

“האוכל לראותה?” שאל בּעקת לבו.

“לא, אדון אַרזי, לדאבוני לא. מַראֶיה רע כל כך…”

“גם זוֹ למוּטב,” נאנח ופנה ללכת.

“רגע קט, הרי בידי שני כתבי־יד, ודומתני שעלי למסרם לך. אמנם, המכתב נועד לאשתך, ואף על פי כן…”

יהודה ארזי נשא אלי עינים מבוהלות, מתוך חשד ומתיחות. תפש בלהיטות את מכתבה של מרים כהן מידי, צימצם עצמו על גבי שרפרף ליד שולחני וקרא — קרא — בלע — שאף את דבריה אל קרבו; לא השגיח כלל שלא גרעתי עיני ממנו כל שעת קריאתו. הוא חייך, נאנח, בכה, — בכה… עיניו נתעממו מדמעה, עד כי לפעמים ניטשטש לפניו הכתב מכדי היכולת לקראו. כל יקר זיקת הנפש לשעבר, כל אשר לא יוּשב, כל אימת הפרידה, כל צער העזבוּת נשקפוּ בתווי פניו — יסורי העבר עזים היו מן המוות ההוֹוה.

משנשא את עיניו ופגע במבטי, היה מראהו מראה רך של נער בזקנו ובשער ראשו השׂב.

“האם זהו הכל?” לָאַט.

“הרי גם מאדריגאל.”

“כן, אֵלוּ תוויה.” הוא הטמין חיש מהר את גליון־התווים בכיס חזהו. החריש שעה קלה. כפי הנראה שקל בדעתו מה יעשה במכתב העלוב. לאחר כמה דקות אמר: “הרופאה…” ופסק.

לא השיבותיו דבר. המתנתי. והנה הוציא יהודה ארזי את מכתבה של מרים כהן המנוחה וַיקרעהו בשוֹם־לב לקרעים קטנים. במבט־עין שאלני אם היטיב לעשות, אך לא השיבותיו דבר.

שעה קלה לאחר מכּן הופיעה אנה קלרה.

“כבר באת לכאן?” שאלה בתמיהה. “הן אמרת לי שיפתחו בשעה מאוחרת יותר. — ובכן — " פנתה אלי, הנמצאה גופתה?”

“כן יקירתי,” השיב יהודה ארזי תחתי, “נמצאה. ועתה הריהי נחה מנוחת־עולמים. עמה היה מאדריגאל זה, אשר כה אהבה נפשה.” והוא מסר לידיה את גליון־התווים הקטן.

אנה קלארה הגיעתוּ אל שפתיה.

“תנהו לי,” ביקשה. “מה רע ומר הדבר — חרף כּל וכל — ועתה מתה היא, איפוא.”

יהודה ארזי חיבק בדאגת־לב את אנה קלארה; הם הניעו ראשם לעומתי ויצאו מן החדר — זוג אבלים.

חזרתי שקועה בהרהורים אל משמרתי באולם־המנתחים, לימין הפרופיסור. הוא הקבּילני במבט־שאלה ובדק בחיפזון את דפקי. אך מחמת דוחק עבודתנו היתירה ביום הזה שכח לתבוע ממני את הדין־וחשבון המדוייק על מעשׂי בבוקר בחדר־המתים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!