א

כן, חתונה זו נועדה להיות חג ומועד גדול לכל הכפר כולו, והכל עתידים להשתתף בה, זקנים וילדים, נערים ומבוגרים. עתידים היו להרבות בריקודים ולא לקמץ, חרף צוק העתים, ביין ובעוגות. הפעם חידשו מנהגי־עם ישנים נושנים, החתן חטף את הכלה מבית אביה, ולאחר מכן שמה כל השיירה כולה את פניה אל ביתה.

מרובים גם מרובים היו טעמי השמחה בחתונה זו. המלחמה נסתיימה. אילנה חיכתה כמה וכמה שנים לשובו של אלישע מן החזית. והנה עתה הגיעה השעה ונתמלאו כל משאלות הלב.

החגיגה נפתחה בצהרי ראשון בשבת. השמים נתכסו ערפל חמסיני. השמש תלויה היתה כבדה כעופרת מעל פני הים, והרוח המערבית הרעננה לא נישבה כרגיל. האורחים נהרו אל הגג המקושט מנהג חג בשטיחים ובירק רענן. למועד הנכון בא הרב הצבאי וערך קידושין לאילנה ולחייל הצעיר אלישע, שטרם פשט את מדי הצבא. החתן שבר, כנהוג, את הכוס, שתו יין ואמרו דברי בדיחות. אחר כך הסבו אל השולחן הערוך, הגדול, ההורים ואחי הזוג הצעיר, וכן ידידים וקרובים, בסך הכל למעלה מעשרים וחמישה אנשים בריאים וחסונים, של שני בתי־אב. מלבד אלה הוזמנו עוד כמה ידידים ותיקים, מן הקרובים ביותר לשתי המשפחות, שבאו במיוחד לחתונה מכל קצווי הארץ. כן הוזמנו שני בני זוג קשישים מן הכפר בחינת באי־כוח סמליים לעדה כולה. הגבר – יצחק היה שמו, היה כבן חמישים וחמש, בעל סבר־פנים נוקשה של איכר חורש אדמתו. אשתו, שרה, זקנה למראה, לבושה היתה שמלת־עבודה כחולה שלא תאמה את מעמד השמחה. פניה היו קפואות ומבט עיניה כמבטו של עיוור. ראה ראתה עצמים ובני־אדם בלא שנצנוץ עיניה יעיד על כך, שהרשמים החיצוניים נשתקפו, אם ניתן לומר כן, גם בבבת עינה של הנפש. מאובנת היתה, ועם זאת השתדלה שאיש לא יבחין במוות השוכן בה.

אחיה של אילנה, דן הג’ינג’י, בן הארבע עשרה שאל:

“מי הם שנים אלה?”

וישעיה קריגר, אבי החתן, השיב:

“יצחק ושרה – הרי יודע אתה. בנם טבע באניית מלחמה בדרך ממאלטה.”

“כך… ובן כמה היה בנם?”

“אילו חי היה בן גילו של אלישע, אך הוא לא זכה לחוג את כלולותיו לפני מותו”.

“האין אתה סבור, ישעיה, שכל שיר אשר יושר כאן, כל כוס יין אשר נשתה מרים יהיו לחיכם?”, נכנסה לדבריהם לאה, אמה של הכלה.

ישעיה קריגר נמלך רגע בדעתו:

מידותינו שונות ממידותיכם. כוח סבלנו גדול משלכם, אנשי העיר. אגב, לא אנו יזמנו את בואם. הוא, יצחק רצה בכך. אמר כי חובתו היא, חובתו שלו דווקא".

שיחה יוצאת־‏דופן זו נפסקה כאשר החלו הקרואים להפציר בישעיה קריגר לקרוא באוזני הציבור את המגילה הבדוחה שחיבר לכבוד נשף־‏מועד זה. ישעיה לא חכך הרבה בדעתו. סיפר בניחותא כשהוא נוקט שמץ לגלוג כלפי עצמו, כיצד זימן יחדיו, מנהג אבות, את שני בני הזוג משראה שהם נועדו זה לזה מלידה; כיצד טיפח וריבה את אהבתם של עולי־הימים הללו, עד שנתלקחה כשלהבת אש, – ובזה הגיעה לסיומה בסימן טוב ובמזל טוב, המערכת החמישית של הפרשה. מחאו לו כפיים, כראוי לו, והלך־הרוח של הקרואים גאה כיאה בליל־כלולות.

זקנים וצעירים פתחו בשירה ובריקוד; אווירה נעימה של ידידות, ציפיה ואמון הדדי אפפה את המשפחה כולה וידידיה הרבים. זמר ומחול שימשו בערבוביה – ופתע החלו כל האמהות לסוב עם בנותיהן במעגל הוואלס. אֵם הכלה לאה סבבה עם אילנה, ואמו של אלישע עם גוזלה עדה. קטנה זו, רק עתה מלאו לה שתים עשרה שנה, ובניגוד לאמה המסורבלת בבשר היתה היא תמירה ושער ראשה צהבהב. אבריה רקדו כמו מאליהם, בקצבם שלהם, על פי מצב רוחה שלה. הבחורים הצעירים עמדו נבוכים וזועפים כלשהו. דן בן הארבע־עשרה עוד לא השפיל עצמו בדרך כלל עד כדי יציאה במחול; אכן, היה הדבר למטה מכבוד ארבע־עשרה שנותיו. אך גיסתו הקטנה, החדשה, נערת המחול הצהבנית מן הכפר, משכה את תשומת לבו והוא עקב אחר כל תנועה מתנועותיה. משעמדו האמהות הליאות ממחול הוואלס לפוש מעט, ניגן אלישע פולקה פרועה. עתה הרהיב דן עוז בלבו, הזמין את נערת המחול עדה, והשנים, דרך חירות של ילדות, הרקידו את גופותיהם ורחפו בסחרחרת קצובה. כמעט ולא נגעו זה בזה בריקודם. הסובבים אותם החרישו; האמהות חייכו אל נפשן.

יצחק ושרה, זוג האיכרים הזקנים ישבו בפינתם דמומים ועזובים לנפשם, ודעת הכל מוסחת מהם. הם לא הפריעו לאיש, ואיש לא הפריע להם, כמו נשכחו מלב. ומשחמקו להם זמן רב לפני שנתפזרו הנאספים, לא השגיח איש בדבר.

השעה לא היתה מאוחרת ביותר כשנתפזרה החבורה. רק כמה מבני המשפחה נשארו ערים. החמסין טרם חלף. קירות הבית שפעו חום רב, היין להט בראשי האנשים. שתי האימהות, רות ולאה, וכן דן, יוסף – אחיו הבכור של אלישע – ועמהם אילנה ואלישע, עלו אל גג הבית, להשיב את נפשם ברוח המערבית הקלה, שהתחילה מנשבת חרש; איש לא יכול להירדם. שקועים היו במחשבות. לאחר מכן פתחו בשיחה שנמשכה שעה ארוכה. הסהר עלה מאחרי הבתים.

כאשר יתגלגלו הדברים כרגיל בנסיבות כאלו, חזרו הנאספים וסיפרו במאורעות החתונה, גילו דעתם על המתנות ועל האורחים ודנו בעתידו של הזוג הצעיר. לבסוף נסבה השיחה גם על שרה ויצחק. מדוע היו פניהם של השניים כאבלות, חסרות חיים? שאלה זו שאלה את רות איכרה בעלת צורה מן הגליל, אם לשישה בנים, אשר עדיין עומדת וחולבת מדי יום ביומו את חמש עשרה פרותיה אף כי כבר הפליגה מעבר לשנות החמישים. על משפטה השקול של רות אפשר היה לסמוך.

לתמהון הכל לא השיבה רות תשובה קצרה, אלא פתחה בדברים בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בהתרגשות גוברת והולכת:

“משהגיעתנו לפני שנתיים הידיעה על מות אמנון, בנם של שרה ויצחק, חששנו שמא לא יעמדו ההורים בשברם. אולם האב, יצחק, השתדל לנהוג כמנהגו, כמו לא נפל דבר. לא מירר בבכי, לא שפך קינה, והוסיף לקחת חלק באסיפותינו כרגיל. הסביר לנו – לא אנו לו, אלא הוא לנו – כי גורלו כגורל מיליוני אבות, – מה רב אפוא חסדו של הבורא, שכפרנו לא שכל עד הנה אלא אחד מבניו. אני בעצמי” הוסיפה רות, "שלושה בנים שלי ובעלי היו אז בחזית. דומם שומעים היינו את דבריו של יצחק. פחד היה בלבנו. עמידתה של שרה נראתה לנו יותר. היא בכתה, יבבה והתלוננה עלינו. ‘המנהיגים (אמרה ‘המנהיגים’, אך נתכוונה גם לנו), הללו אשמים במות בני. אדיקות התלהבותם למלחמה היא שהריצה את הנער הזה אל משרד הגיוס; אותן שעות קצרות של שכרון חושים, של סיפוק על מעשה גבורתו, תמורתן היה עליו, על הנער אמנון, לשלם בשנים של מפח־‏נפש. בן שמונה עשרה היה כשהתנדב למלחמה. ארבע שנים נשא סבל ותלאה, ולבסוף שקע במצולות ים. בכם האשם, בכם כולכם, המוסיפים לנהוג בשלווה כמנהגתם! לעולם לא אסלח לכם!’ – כך היתה מסיימת מפעם לפעם את טענותיה. שמענו והחשינו. השתדלנו להסביר לה פנים, אך לא הועלנו הרבה.

מעמד דברים זה נמשך כשנה. והנה חל שינוי.

מאה וארבעים בחורים וביניהם אמנון טבעו באותה אנייה שירדה למצולות. אך היו גם כמה מאות ניצולים, וביניהם יוסף שלי. כשהתחילו כולם חוזרים קימעה קימעה, כתום המלחמה, החליטו לנטוע חורשה לזכר חבריהם שטבעו בים.

כשנודע דבר ההחלטה בכפרנו, השתדלנו שהיער יינטע אצלנו, שכן ציפינו – גם לא נחלנו אכזבה בצפייתנו – כי החורשה הזאת תהיה למקור נחמה לשרה וליצחק. וכך היה. בחרנו מקום מתאים לא הרחק מן הבתים, עקרנו כרם…"

רות לא יכלה לעצור את התרגשותה. נשאה עיניה אל בנה יוסף.

“אמא”, אמר, “האם גם היום עליך לענות את נפשך? והלא חוגגים אנו את כלולות בנך אלישע, אין אנו יכולים לשאת בכל עת תמיד את נטל יסוריהם של הרבים”.

יוסף נאנח ואחר כך המשיך:

יודע אני כי דברים כגון אלה אין מקומם במסיבת חג, אך אין אני יכול לעשות שקר בנפשי. מדוע דיחקו עצמם שרה ויצחק ובאו הנה באבלם? כאן, בעיר, בולטים הם לעין רב יתר מאשר בבית. הן היה עליהם להבין כי יפריעו לנו… תסלחו לי, יקירי, יום חם עבר עלינו והיין עולה אל הראש…

הוא פסע על הגג הנה ושוב פסיעות גסות.

“איני יכול להסיח מנגד עיני מראות אלו” אמר לפתע כמעט בקול צעקה. “רדוף ירדפוני המראות. הסתכלו נא בשמים שלווים אלה, מה יודעים אתם עליהם? הן רק כמה טייסים בלבד ראיתם כאן מעל לראשיכם… אל אלוהים! בטוחים ושאננים ישבתם במקום סתרכם – ועד מהרה חזר הכל לקדמותו. ואולם אותנו זיעזעו הדברים עד היסוד, לכל משך ימי חיינו. ואם מקווה מי בלבו כי ביום מן הימים יוכל לפטור עצמו מעקה זו ולשוב ולהיות לבן־חורין, הנה באים ומשתדלים בכל יכולתם לגרד בפצעיהם.”

רות הקשיבה בעינים אחוזות חלחלה לפרץ דבריו של בנה בכורה. היא היטיבה להכירו. לא ייתן מעצור לרוחו. שמחת הכלולות אשר הכל ציפו לה כמעט שהושבתה. מוטב היה להניח לדברים שישתלשלו כדרכם – הרהרה בלבה.

כן הרגישה גם לאה. היא כרכה את זרועה בזרועו של יוסף ומגעה האמהי הרגיעהו כלשהו. בחכמת לבה הובילתהו חזרה אל המסובים השרויים בשתיקה, וכמעט כלאחר־יד ביקשה ממנו:

“אם כבר נגעת בעניין אובדנה של האנייה, שמא תספר לנו כל הידוע לך על אותה פרשה עגומה.”

כה דיברה וחיבקה בשתי ידיה את אילנה ואת אלישע. רות הסתכלה בה בהכרת טובה. ויוסף פתח:

"היה יום שמש בהיר. הפלגנו ממאלטה (כל עיר־הסלעים הזו כולל הופצצה והפכה לעיי חרבות). הנסיעה עמדה בסימן סכנת המוקשים מתחת וסכנת המטוסים ממעל. מדי כמה שעות היה צופר האזעקה נותן קולו ביבבה, כדי להודיע על טייסי האויב הקרבים ובאים. היה באנייתנו סידור ביש־מזל, שבמעמד דברים זה נשקפה ממנו סכנה חמורה חלק גדול מצוות האניה. מחמת ההאפלה היו כל סיפוני האנייה, חוץ מן הסיפון העליון, חסומים בריקועי־פח כבדים, ומשום כך לא יכול אלא חלק מן הצוות להימצא בתור על הסיפון המגולה. מדי כמה שעות היינו עולים ויורדים, ואותם שהגיעו למעלה היו נושמים לרווחה. כבר נתנסינו בכמה וכמה התקפות מטוסים ויצאנו בשלום מהן, רוצה לומר, הפצצות נפלו בקרבת מקום הימה ורק טלטלו בכוח נפצם את אנייתנו. הערב קרב ובא. שולת המוקשים כיוונה דרכנו. המתיחות, העצבנות, החלו לפוג מעט. רק עניין אחד הדאיגנו ביותר, עורר בנו פסיכוזה: אלף הכושים הדרום־אפריקניים שהיו עמנו באנייה. הללו לא שמעו שום לשון זולת לשונם שלהם, בפעם הראשונה נמצאו בלב ים, בפעם הראשונה במדי צבא, פעם ראשונה במלחמה. מבולבלים היו ואחוזי פלצות. מדי הישמע הצופר, היו פורצים בצעקות, בקולות־ג’ונגל מוזרים. נופלים היו אפיים ארצה ומתפללים לאלוהיהם. ואנו, שבחפץ לב נוהגים היינו כמותם, אנו אנוסים היינו לאזור כל כוח ולחזק את לבנו כדי למלא כביכול את תפקיד מגיניהם בני־התרבות. כמה מבחורינו בבטן האניה החליטו להסיח דעתם מן הטייסים. הם נתכנסו בתאיהם, עלו על משכבם או שיחקו שאח, וכמובן – כולם חגורים חגורות־הצלה. השאר, אותם שהיו על הסיפון, ישבו מכווצים, שותקים.

והנה נשמעה יבבת הצופר. וכשפגעה הפצצה בלב האנייה, מקצת הבחורים היו למטה ורובם על הסיפון העליון. אחת ושתיים והאנייה צללה תהומה… חלפו שלוש או ארבע דקות בלבד. אלא שהיו על הסיפון העליון הוטלו בכוח הדף האוויר הימה. הם איבדו את הכרתם. אותם שהיו בבטן האנייה נהרגו כולם. נהרגו כהרף עין. כפי הנראה לא ידעו כל עיקר מה קרה להם…"

לאה שאלה ברוח נפעמה:

“והאם ניצלו כל אותם שהוטלו הימה?”

יוסף כיחכח בגרונו והמשיך בסיפורו:

"מששבה אלינו הכרתנו מצאנו עצמנו בלב ים. תרנו על סביבנו לראות מי ומי עמנו ומי ומי הנעדרים. למרבה הרעה, לא היו כל סירות. רק כמה מרישים צפו על פני המים, שיכולנו להיאחז בהם, אלא שמיד בא אחד הכושים וגזלם מאתנו. אחת ידעו הללו: במותך אחיה! לא היה מאום מסביבנו זולת מרחבי המים, אשר כמעט לא נעו ולא זעו. למרבה המזל נשאונו חגורות־ההצלה שלנו להפליא על פני המים. אילו רק הקדים וגילה אותנו אחד הטייסים שלנו, או אחת מספינותינו שלנו, ודאי היינו נשארים בחיים. השמש התחילה שוקעת. עוד כמה שעות ואברינו יקפאו. כוחנו תש. וכמו להגביר אימתנו היו הכושים, אלה שהוטלו עמנו המימה, נותנים קולם ביללה חדגוֹנית בלתי פוסקת שקרעה את שארית עצבינו. מהם היו ניתלים בכוח־פרא בבחורינו, ואף על פי שהללו התגוננו מפניהם, שוקעים היו כמה מהם מצולות.

הקפטן הנישא עמנו על פני המים, מצווה עלינו לבל נזוז, לבל נשחה, כדי שלא תתפרד החבורה. היום הולך ומחשיך. בחצות הלילה ודאי יבוא הקץ. עור בשרנו כבר אכלוהו מי הים המלוחים. הקפטן נתן קולו בשיר. שעות ארוכות הוא שר אולם אין קולו ערב לאוזנינו.

לפתע זעקה! מעבר לנחשולי הגלים צפה ועולה אנייה – אנייה משלנו. אחדים מאתנו, הנועזים ואמיצי הלב שבכולנו, המעולים שבשחיינים, אוזרים שארית כוח רצונם ומתחילים לשחות לעבר האנייה. לשווא קורא אחריהם הקברניט לעצור. אין שומע לו. הם מרחיקים ושוחים עד שנעלמים מעינינו לעולמים. החשיכה מתעבה, קול קריאתם שוקע, עזובים הם לנפשם, אין איש משגיח בהם עוד. האנייה חולפת על פניהם בלי שים לב. לאחר שעה קלה מופיעה אנייה שנייה, שלישית, חשכת הלילה מתעבה והולכת, שוחים הם מאנייה לאנייה – עד שכולם טובעים אי־בזה איש איש לבדו.

אך משקרבה והגיעה אנייה אלינו, החילונו כולנו לצעוק בקול קם. שפעת גופינו העטופים בגלימות שחייה לבנות גדולה היתה כל כך, שאי־אפשר היה שלא להשגיח בה. ניצלנו, והרי אני כאן…"

סיים יוסף את סיפורו והחשה. קרואי החתונה נתפרדו והכל חשבו לב אחד: שרה ויצחק קלקלו לנו את שמחת החג. אם יוסף סיפר את סיפורו, הן לא עשה כן אלא בגללם. מוטב היה אלמלא באו.

ב

למחרת הבוקר הגיעו שתי מכוניות שעמדו להביא את משפחת החתן ומשפחת הכלה, וכן ידידים קרובים לכפר להמשך החגיגה.

בשעת הנסיעה שרו האורחים במקהלה שירים ישנים וחדשים, כאשר יעלה על הדעת; החום המעיק של החמסין שנתחדש נתקבל בלא שום טענות ומענות כתכונה טבעית של האקלים הארצישראלי.

סמוך לשתים־עשרה הגיעו האורחים לכפר. חדר־האוכל הציבורי המה בשעת הסעודה. בלא שום טקס מיוחד הושבו האורחים, המחותנים והזוג הצעיר בין אנשי הכפר. השיבו מעט את נפשם במים צוננים, ואחר כך העבירו רות, ישעיה קריגר ואלישע את האורחים לחדרים שונים, כדי שינוחו מעט מטרחת הנסיעה. שרה ויצחק לקחו חלק, מחרישים ומשוקעים בתוך עצמם, בנסיעה ושוב לא נראו בכפר.

בארבע אחר הצהרים, בערך, החל החום המעיק לפוג מעט; הכל שבו ונועדו יחד לכוס תה. העירונים שיבחו את טעם הלחם ממאפה הכפר ואת הריח המיוחד של הריבה אשר בני הכפר הכינו מפירותיהם שלהם. אז הציעה רות לאורחים הנבוכים מעט ואובדי־העצות לצאת לטיול בכפר; שוטטו דרך שדירת עצי הדקל עד שהגיעו לשפת האגם, חזרו משם אל הרפתות, מקום שאבוסיהן של הפרות המדושנות, בנות דמשק והולאנד מולאו אותה שעה מספוא, ורות ציינה כל פרה ופרה בשמה, על שלשלת־היוחסין שלה ותכונותיה.

במדשאה הקצורה למשעי שלפני בית־הספר התעמלה כיתה של נערים ונערות בני עשר בליווי קולו הקצוב של תוף ערבי. אשר למוזיאון־הטבע של הכפר, לא ארכה רוחם של האורחים עד כדי לבקר בו, שכן הכל נשתוקקו לנוח לרווחה במקום מצל, עד שיבוא הערב ותימשך החגיגה.

רות סרה לחורשה קטנה, צעירה, שבאמצעה עמד אגן־מים של אבן ובו שושני ים נאות. טוב ונעים היה לשבת כאן. הרוח הניעה את צמרות העצים הצעירים שמעליהם, והצללים המבליחים בנחת, תחת להשרות עליהם מנוחה, כרצוי, החרידו מעט את לבבם. כשנכנסו לחורשה, השגיחו בשרה שחמקה משם. טורי האילנות החיצוניים הושקו זה עתה; ברוש שהיה גבוה מצמרתו ומעלה מכל שאר העצים, עמד בדל מן הציבור – זה היה עץ־הזכרון לאמנון.

לא ייפלא שרות ראתה הכרח לעצמה לספר את תולדותיה של חורשה זו. היה הדבר כהמשך ערבו של יום אתמול, – כאילו שומה עליה לדבר על כך, כאילו נגזר כי דמויות יצחק ושרה ואמנון ילוו חגיגת נישואים זו מתחילתה ועד סופה. חורשה זו ניטעה לזכר מאה וארבעים המתים. ושוב היתה לאה, אמה של אילנה, האשה שהרהיבה עוז להביע את אשר שאל איש איש בלבו: “כיצד נתגלגלו הדברים?”.

דומה היה, כמעט, שרות אסירת תודה על בקשה זו. שכן השתפכות הנפש מסייעת לעמוד ביסורים. היא פתחה לאמור:

"אשתדל לספר לכם דברים כדיוקם. הטקס עתיד היה להתגלגל כך: הצעירים החוזרים לביתם, וכן אנו, זקני הכפר, נוטעים את הנטיעות – כל אב וכל אם, גם כל זוג לחוד, נוטעים עץ. ברם אנו, זקנים בעלי ניסיון, לא ידענו מה פירוש מאה וארבעים אבות ואמהות המבכים בציבור את בניהם.

נאמר לנו כי טקס הנטיעה ייערך בעשר בבוקר. כיוון שכבר קרבה ראשית הקיץ והחמה ליהטה בשעות שלפני הצהרים, העמדנו במדשאות כדי מים גדולים, למען יוכלו הצמאים לרוות את צמאונם. השכם בבוקר החלו זוגות ההורים לבוא לכפר, ולגורל חרדתנו ראינו והנה כל ההורים כולם חיים וכולם באו. הן רבים היו בחזית בני בלי בית, יתומים מאב ואם, ודווקא אותם בחורים שטבעו בים הניחו הורים שכולים. משישבו הכל דומם על המדשאה, אחזתנו חלחלה. כולם מראה אחד היה להם, או למען האמת – כולם דומים היו למראה. לכולם אותו מבט קפוא, כזה שראינו אמש בעיניה של שרה. עור בשרן של הנשים שחור היה. אולי מדומה היה לי כן, כי מחמת בכי ולילות־נדודים נעטרו עיני כולן קמטים וחריצים. אך תלמים שחורים אלה הטביעו חותמם כה עמוק בפרצוף כולו, שלא נראו אלא החורים השחורים בלבד. גם האבות כולם דומיעם היו ליצחק. גם הם התאמצו כמוהו התאמצות שבעווית לעמוד בתחומם.

פעמים רבות במשך שנה זאת דיברנו על כך, כמה הולמים, לפרקים, שמות בני־אדם את בעליהם. יצחק – שדרכו לצחוק! ובכן, כל הגברים דיברו בקול רם רחוקים מנשותיהם בתחילה, כבדרך מקרה, אך משהתחילו בטקס, חזר כל אב לאם בנו.

כבר איני זוכרת היום, מי הוא שקבע את סדר החגיגה. אין לנו, כמובן, כל מסורת וכל ניסיון בעניינים כגון אלה; גם לא מן הראוי היה, שנארגן ונערוך הכל בדעה מיושבת בעוד שלאמיתו של דבר אין אנו יודעים כיצד להתחיל. תמיד מבקשים אנו להעמיק את הרגש שבנו בין בשמחה בין באבל. עם זאת יש בנו מין תכונה מאזוכיסטית. כשאנו מענים את נפשותינו, עושים אנו כן בשלימות וללא דופי.

אם אני מדברת בהתמרמרות רבה כל כך על סדר החגיגה הזאת, הריני מתכוונת בכך לפרט אחד, שגרם להשתלשלות המדכאה של כל הטקס כולו.

ברור היה שיבוא רגע ותפרוץ חוצה רגשת לבם העצורה של מאה וארבעים זוגות ההורים שנאספו הנה.

לאחר שנטענו, אנו והחיילים את השתילים הראשונים הגיע תורם של ההורים השכולים. איש איש מהם נעץ בידיו את השתיל הקטן בבור שנכרה וכיבש את העפר התחוח מסביב לו. אז צץ נער קטן, בן תשע, שעלה ארצה לפני חדשיים מברגן־בלזן, ופתח בקדיש לנשמת מאה וארבעים החללים שנקברו זה עתה בזה המקום. מי הוא שהגה רעיון קטלני זה? והלא אין אנו אדוקים ואין לנו צורך בתפילות־אשכבה. מלבד זאת הן אפשר היה לחזות מראש, שקולו של הנער עתיד היה, מטבע הדברים, לערער כל צורה וכל סדר. הצעקות והבכי ניסרו ללא מעצור. נשים וגברים הציפו, פשוטו כמשמעו, את השתילים הרכים בזרמי דמעותיהם. אמהות אחדות מיהרו אל כדי המים העומדים בסמוך, גררו אתם אל עצי־הזכרון של הבנים, ניפצום עד שנשתפכו המים שלוליות שלוליות, נסתפגו באדמה וזיהמו את בגדי הכורעים. ‘כן שברת את חיינו,’ קראה אחת האמהות, ‘כן נשפכו חיינו…’ ‘בני, בני,’! מיררה אם שנייה בבכי. ושרה, שרה הזקנה שלנו, ליטפה את הברוש הצעיר אשר נטעה והיתה מדובבת ככל העולה על לבה: ‘סוף סוף שבת אלי, בני. שוב לא אתן כי יקחוך ממני. מעתה תחיה עמנו ותקח חלק בכל אשר יתרחש כאן…’

נטיעת האילנות נסתיימה בערבוביה מדאיבה.

חורשת עצי הזיכרון היתה לתוכן חייה של שרה. שניהם, האב והאם, נחה עליהם דעתם כלשהו משהחלו הנטיעות לגדול. אפשר דבר של מקרה הוא – אולם ברושו של אמנון, הוא הרם והחסון שבכל האילנות. אולי מרבה שרה להשקותו. רוב דאגה גורמת היא לנו", סיימה רות, “בייחוד בימים כגון יום זה.” ומשסיימה, פנתה דומם מן האורחים לחזור לבדה אל החצר. החבורה נשארה בחורשה עד שהחשיך, והפעמון הכריז על פתיחת החגיגה.

ג

הכל פנו אל המדשאה הרחבה. מעליה נפרשה רשת של פנסי חשמל, שעטפה את משטח הדשא הרך ואת האילנות הרמים שמסביב לו באור ירקרק, אגדי. בקצהו האחד סגרה עליו חלקת שושנים העומדת במלוא תפרחתה. ארבעה שולחנות ארוכים הוצבו בתווך, ובצד חלקת השושנים עמד שולחן קטן יותר, שאליו הסבו המשפחות והמחותנות.

כארבע מאות איש מסובים היו לשולחנות שהיו ערוכים יין, פירות, עוגות. בסמוך לעצים עמד פסנתר פתוח, ומקהלה של נערים ונערות לידו. ילדים לבושי לבנים התרוצצו שובבים בין המבוגרים. אחד מהם העמיד על השולחן את קערת הלחם והמלח שנמסרה לכלה בבואה לכפר. שררה דריכות של אושר ושמחת ערב חג. הכל קיוו בלבם, שערב זה ישאיר רושם עמוק לא רק בלב הזוג הצעיר, אלא גם בלבם של כל הקרואים. קבלת הפנים לכלה במלח ולחם, השולחן הערוך, השירה, נאומי המשתה – הן לא נשתנו כמלוא נימה מדורי דורות. ועוד דבר הוא מעניינה של חגיגה רבת־קרואים: “דבר” זה לא נעדר גם כאן – המנצח על הטקס.

הכל תאבים היו לדעת מי יהיה האיש. והנה הופיע פתע יצחק שב־השיער ליד שולחן החתן והכלה, הקיש בכוס והודיע כי הוא הוא שר־הנשף. לא אמר כי ברצונו לנצח על התכנית, על הזמירות, על המחולות ועל נאומי־הברכה – אלא כי הערב יהיה הוא נגיד ומצווה והכל חייבים לשמוע בקולו.

המסובים התחילו רוטנים כיוון שאין הם אוהבים מעשה כפייה. חפצם כי ישתלשלו הדברים כטבעם, בלי משים, מאליהם. ומלבד זאת, האם דווקא יצחק הוא האיש הראוי למשימה זו? ייתכן שיצחק הוא האיש היחיד שאינו ראוי לכך. ודאי לא יעצור כוח לכבוש בקרבו את קנאתו הנסתרה והעצובה בחתן. כיצד הוא מעז להטיל את צלו העגום על השמחה? השמועה עברה בין כל האורחים ובלית ברירה ניאותו לו הכל בדומיה. מי יכול לערוב את לבו להשיב ריקם משאלת לב אדם השרוי בייסורים כמוהו?

בתחילה היה במנהגו קורטוב זרות ועצבנות. הוא לא בחר לו מקום־קבע, אלא מדבר היה אגב הילוך. בין שולחן החתן והכלה לבין שולחנות הקרואים היה רווח קט, ובו מהלך היה כל הזמן נרגש ונפעם. בראשית דבריו בירך בחום לב את החתן והכלה, נוסח ישן, בפשטות. אחר־כך רמז למקהלה לשיר זמר־כלולות, וזו שרה את הזמר בהשתדלות יתירה. לאחר מכן ציווה למלא את הכוסות ולשתותן, ומשהרטיב היין, תוצרת המקום, את גרונותיהם היבשים של האורחים, מסר יצחק את רשות־הדיבור לישעיה קריגר. מנעימת קולו נשתמעה גאוותו על פעלם הרב, מאבקיהם וחייהם של בני הכפר והמשפחה. הנישואים, חיווה דעתו, מקדשים את החיים, והוא הסתכל בלי משים על רות.

“וסגולות הרבה מן ההכרח שיהיו מחוננים בהן הבעל ואשתו, להצלחת הנישואים. אך את האחת בעיקר יעלה על כוס,” המשיך ואמר, “את אמנות האהבה, את כשרון האהבה! מתת זו, אין הכל מחוננים בה מבטן ומלידה. אך גם אותם שנתברכו בה חייבים לטפחה, כאשר יטפחו את היקרים שבגידולי גנם. וזאת יעלה וירומם בכוס ברכתו: את כשרון האהבה, את ידיעת האהבה!”

הדברים נתקבלו בתשואות־עוז. יצחק רמז, בלא שום שהיית־בינים, לכנר, זה התחיל לנגן בכינורו ניגוני מחולות־חתונה ישנים, נודעים. זה היה מורה הנגינה של בית הספר, מוסיקאי מוכשר, שהוא עצמו חיבר את הפופורי הזה. לצדו ניצב בן לוויה שלו באקורדיאון, לפני העצים הירוקים, ועורר בלבות הזקנים זכרונות על עיירתם ברוסיה, על הבדחן ועל כנר־החתונה שם. הניגונים אשר ניגן פשוטים היו ונלבבים; קרואי החתונה, יש ולבם נתרכך שלא מרצונם ונעצבו אל נפשם, ויש שפחד ורחב לבבם משבקעו קולות הפרא של ניגון חתונת הדיבוק. מחול־הקבצנים זה ילווה את המחזה הבלתי־נשכח, אשר בו תרקד לאה עם הקבצנים ותרהיב עוז, למראה הדמויות הללו מן העולם התחתון, להזמין גם את האם ועוד מי – את חנן המת – לחתונה.

שוב נתרככו צלילי הכינור. ניגוני מחול עליזים וקלים עלו וכל המסובים נשתוקקו בלבם כי צלילים אלה יוסיפו ויזרמו ללא הרף. וגם הכנר שאלה נפשו כן, והוא שפך במיתרי כינורו את אהבתו שלו העצובה – מי לא ישמור בלבו אהבה כגון זו? הוא ניגן והוסיף, עד שפסק לבסוף, בשעה מן השעות…

איש לא דיבר דבר, כסיימו את ניגונו, ורק יצחק קרא בקול רם אשר השבית את הדממה: “יין לכוסות!”

וכיוון שאיש לא נע ולא זע למלא את בקשתו, חזר וקרא בקולי קולות:

“עשו כאשר ציוויתיכם! הערב אני המצווה!”

המסובים הסתכלו נבהלים איש ברעהו ונזדרזו לעשות את בקשתו. לאחר מכן הניח יצחק שעה קלה את האורחים לנפשם; הללו שוחחו בנחת, ומהם גם נתנו פה ושם קולם בזמר קל.

אך הנה החלו פקודותיו של יצחק לבוא בזו אחר זו: נאום, זמר, שוב ושוב נאומים, נגינת פסנתר, דיקלום, אשר הלאו מעט את המסובים. ואם גם דיברו הנואמים בקצרה ובלבביות, קשה היה לעצור בעד בני הנעורים. הללו ביקשו לרקוד ולא להיות כפויים זמן רב לישיבת־שולחן משעממת. וכה קצרה רוחם, שהפסיקו כמה וכמה פעמים את אחד הנואמים האחרונים, אשר לא נחשב ביותר עליהם, בשירת מקהלה סוערת שלא כתכנית. יצחק נזף בהם על הפרעתם שלא כנימוס.

הכל נשמו לרווחה משהרפה מעט המנצח הקפדן מכובד־הראש שלו. הוא ביקש מיוסף, החייל אשר שב מן החזית, כי יספר משהו על המשימות הקשות של לוחמי החזית בשובם הביתה, בעיותיהם, אכזבותיהם וכו'. הוא רמז לו אפוא בסבר דברים יפים, מוטעמים הטעמה אירונית קלה, שלא ישא נאום תעמולה על אידיאלים ואידיאולוגיות, אלא ישמיעע אילו דברים קלים של בדיחות, כדרכם של חיילים, למען יפרוץ סוף סוף פרץ המשובה והעליצות, אשר היו כבושות שעות רבות כל כך. הנתבע תפס בזריזות את כדור־המשחק אשר הוטל אליו, עלה ברוב רוממות על כסא, ולא שעה בכוונה אל אותות החרדה אשר אותתה אליו רות.

“סבורני כי יהא הדבר לי לכבוד גדול וכי גם איטיב לדבר על המשימות המוטלות עלינו אם אכריז בזה הרגע, כי עד כאן דיברנו ארוכות על המלחמה ועל הלוחמים, וכי מעתה יקפצו כל המסובים, זקן ונער, על רגליהם שדבקו לקרקע וייצאו בריקוד נמרץ!”

משולחן בני הנעורים בקע רקע מחיאות כפיים. אך בו ברגע שביקשו הנערים והנערות לצאת במחול, נסתבר פתע לחייל יוסף וכן לכל אנשי הכפר והאורחים, כי נעשה כאן משגה טראגי. הולם הלב הראשון, שכל איש ואיש הרגיש בו, היה לדבר של וודאות משהסבו הכל בלי משים את פניהם אל יצחק המסכן.

פניו נאבנו בקמטיהם האפורים. הוא לא הוציא הגה מפיו. אך שתיקתו דבקה קמעה קמעה בכל מאות המסובים. דומיית־מוות נשתררה. יוסף נגע שלא מדעת בפצע העמוק ביותר שבלב האב. יוסף כמו נמצא קורא לאמור: “הניחו למתים, שלום לעפרם! מה רב אושרנו כי בחיים אנו. פועל ידינו הוא. המתים מתים הם, לדאבון הלב…” עם זאת לא היה ראוי יוסף בשום פנים לנזיפה, שהרי יצחק עצמו נקט בדבריו האחרונים נעימה אירונית עליזה. ואף־על־פי־כן, ודאי ציפה המסכן שלא מדעת כל שעות הערב לכך, שלפחות אחד ממאות המסובים – ידידו שלו, או חברו של בנו, יעלה במסיבת־חג זאת את זכר החתן המת ודמותו. מי יודע… אפשר דווקא משום כך טרח טרחה יתירה להתמנות לכהונה זו של מנצח על המשתה, בהאמינו, שתוך כדי כך יכול יוכל כבדרך אגב להעלות את זכר בנו המנוח. שרה, אשתו הפשוטה, הזהירתו מפני זה. גם לא ראוה בין המסובים כל שעות הערב. ודאי ישבה שוב בעיניים יבשות, נסמכת אל גזע עץ הזכרון של בנה, ולא קמה ממקומה אלא כדי להטות את קילוח המים אל צלחת אחד העצים.

צדוק צדקה שרה, זו האשה הפשוטה. הנשף קרב לקצו.

א

משהשמיעו סוף־סוף הצופרים את צפירת־הארגעה הגואלת, לאות ולסימן כי טייסי האוייב הטילו ברוב הצלחה את פצצותיהם על פני עירנו, הפשיר מעט מעט קפאון־הפלצות ששיתק במשך רגעי־היסורים של ההפצצה את חירות־התנועה של כל אדם. איש מאתנו לא חזה בשעת מעשה את מלוא תוצאותיה של הפורענות — סבורים היינו כי רק נפשות מעט שׁכּלנוּ.

כדרכי שמתי מיד פנַי אל מחלקתי בבית־החולים העירוני, מקום ששימשתי בכהונת הסַיָע השני של המנתח הנכבד שלנו, פרופיסור רפאל. חוק עבודתי נשלם אותו היום — השעה היתה שש לאחר הצהרים — אך אני מיהרתי פרצתי אל אולם המנתחים. הראש, וסביב לו כל שאר הסַייעים, עמד בלבוש־מנתחים סטֶרילי לחלוטין, מוכן ומזומן למעשה הניתוח, אך כללי הסדר, הטהרה והסטריליות, דומה פגעה חשיבותם. קרונות־המשא ומכוניות־החולים נהרו אל החצר המחברת את שני אגפי בית־החולים, שכרגיל היא נשמרת משמר רב. האנשים הונחו זה ליד זה ע הקרקע — מתים, חיים, שאינם בקו ההכרה, זועקים מיסורים, חסרי דם, שותתי דם. זוועה סגרה עלינו — ואנו הרופאים, היינו אובדים עשתונות וּמַחרים בוכים באפס־מעשה אחר הפצועים הזועקים, אילולא פרץ הראש מאולם־המנתחים, קרע את מסכת־הגז מעל פניו והטיל סדר באנדרלמוסיה. הוא ציווה הס. הכל נדמו, גם הפצועים רק היאנק נאנקו, והנה ניגש הוא עצמו אל איש ואיש, ואנו, הצעירים, מאחריו. קליל־קליל נגע באיש ואיש בידיו החזקות — הטה אזנו ללב — רמז אלינו. המתים נישאו הובאו אל חדר־הגופות, שמיד נמלָא מפה אל פה. אחר פוּנה מקום במסדרונות ובחדרים הסמוכים, עד שלבסוף פסק זרם המתים.

השעה היתה שתים לאחר חצות. הפצועים הועלו אל חדרי החולים, והראש אזר את כל כוח אמנותו, חריצות כפיו העשויה לבלי ליאות, רוח קדשו ונסיונו הרב (ממלחמת־העולם הראשונה). כמו אש בערה בעצמותיו: הַצֵל עוד ילד, גַבֵּס עוד אֵבר, אַחה עוד ריאה מקוֹרעת, לַבֵּה גחלת החיים בעודה עוממת, עָרה דם לשותתים, דם אנשים צעירים, בּדוֹק חיש מהרה אֵילוּ קבוצות תואמות אחת לרעותה. תורמי הדם צובאים על השער — להציל, להושיע — למסור את נפשם, — אך לעשות הכל, כל אשר בכוח הלב והשרירים.

מה אוּשרו בעינַי חברי שעבדו בהדרכת יד הראש עצמו: ניתחו, חיבשו, הזריקו זרק — הרי זו התרופה היחידה בשעות־יאוש אשר כאלו. ומה עשיתי אני, סַייע מסכן שכמותי? הושמה עלי המשימה האיומה לעבוד בחדר־המתים. היה עלי להפשיט את המתים, לזהותם על פי תעודותיהם, לעמוד על טיב פציעותיהם, למסרם לידי שומר־המתים בשביל להכינם לקבורה. והאיום מכל איום — היה עלי להעביר לפנַי את זרם האנשים שבאו לחפש את מתיהם. לא הכל הוצאו מבין ההריסות, מקצת נאנקו עדיין מתחת לעיי המפולת. מלאכת ההצלה הוקשתה מחמת חשכת הלילה.

אלפי אנשים עברו לפנַי, מבקשים, מַעתירים, רבים מוֹנים עצמם מרה, מכים בבשרם, כמו לוּ הועילו בכך לבטל את עוולתם או את המוות, כמו לוּ דרשו אבדן זולתם. — רבים מצאו את מתיהם, עמדו נאלמים או פרצו בזעקה, ורבים חיפשו לשוא, נעלמו וחזרו ובאו. הפרצופים נתמגמגו לנגד עיני. המתים והמשחרים למתים ניטשטשו והיו לערב אפוֹר של תמונות — חישבתי להתעלף. וּוַדאי נעצמו עיני — אפשר לרגעים מספר בלבד. פּתע משך מי בזרועי — ניערני וַיעירני — ורוחי שבה אלי.

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הגופות נחו דום, הנרות דלקוּ, זקנים שׂבי־זקן מילמלו דברי תפילה. לפנַי עמדה אשה גבהת־קומה, אפורה, רוצה לומר — פניה אפורים היו. אולי בת שלושים וחמש היתה, ולא עוד.

“הרופאה,” אמרה, “שמי אנה קלארה קוורבּאום, ברצוני לשאול…”

“את מי אַת מבקשת?” שאלתי דרך קיצור.

“הו, פרשה ארוכה היא, לוּ עזרת לי!” פתע פרצה, אובדת לב, בבכי.

“יקירתי, גברת…”

“קוורבאום,” אמרה בחטף.

“כי כן, גברת קוורבאום היקרה, אין שעתי פנויה לסיפורי מעשיות ארוכים — מה שמה של זו?”

“מרים כהן,” לחשה. “מרים, — הו אלי — מרים!” ושוב אותו פּרץ־שטף דמעות.

“אעיין ברשימה, אולי יימצא שמה.”

דיפדפתי בשום־לב: “לא, אין שמה ברשומים, ברוך השם! גברתי היקרה, שובי נא בנפש נרגעה הביתה, היא נפצעה, או שהיא בריאה ושלימה. ודאי לא אוּנה לה כל רע.”

מרת קווארבאום חדלה מלבכות וַתאמר בלשון עמוסה:

“מן ההכרח שהיא תהיה כאן, מן ההכרח! מובטחתני! הניחי לי לחפש.”

הלכתי אחריה. סדין סדין הסירה מן הגופות — מרים כהן לא היתה בנמצא. במַר יאושה חזרה אל מַכתבתי, ושוב אותה אימרה יבשה: “מן ההכרח שתהיה כאן, מן ההכרח.”

“מפני מה הכרח הוא, גברת קוורבאום, שנפגעה ודווקא פגיעת־מוות? ובעצם, מי אַת, היכן גרה אַת והיכן היית בשעת ההפצצה? מה יודעת אַת על מרים כהן?” חקרתיה כחקור חוקר בית־דין, בקָרת־רוח, לענינו של דבר, ובלבי טינה מוזרה לאשה זרה ומבולבלת זו. מרת קוורבאום השיבה בגמגום:

“מבינה אַת, הייתי בחנותי… מלאכת־מחשבת… מתנות…”

“כן?” הפסקתיה.

“ההפצצות הראשונות נפלו בקרבתנו,” המשיכה, “בני בן השמונה פרץ הרחובה… אותה שעה עברה מרים כהן — ממַכרוֹתי הוותיקות היא — רוצה לומר… תמיד עוברת היא על פני ביתי בלכתה לשיעור של נגינה…”

האם היית פונה אליה לפעמים בדברים?"

“לא, נוהגת הייתי להשעוֹת עיני ממנה, כדי שתהא סבורה שלא השגחתי בה… עתה קראתי לה איפוא — ביקשתי ממנה כי תישאר. חשתי החוצה, אַחַר בני. מצאתיו בעֵבר־הרחוב השני וַנמַהר שנינו לתוך מרתף. לעינַי נפלה הפצצה על חלון ביתי שממול. — כל אגף־הבית החיצון נהפך לעי מפולת — אני ובני ניצלנו — מרים כהן תחת ההריסות! ואני — אני קראתי אליה כי תיכנס, אילמלא כן היתה עתה בחיים כמוני וכמוך!”

“כך,” אמרתי, “מה שמך, שכחתי?”

“אנה קלארה קוורבאום.”

“נשואה?”

“כן.”

“בעלך?”

“יהודה.”

“מקצועו?”

“מורה לשונות עתיקות.”

“ומקצועה של מרים כהן?”

“מורה לנגינה, פסנתר ותורת ההרמוניה.”

“רשאית אַת ללכת, גברתי היקרה — אקרא לך משייוָדע לנו דבר־מה. — ההיתה מרים כהן מקרובי משפחתך?”

“מקרובי משפחתי? לא, מעולם,” אמרה בחטף, “מעולם…”

“והיו לה, למרים, קרובים?”

“לא, בגפה באה מוינה…”

אותה שעה פרץ גבר לחדר־המתים ופניו נַעווֹת מאימה:

“אנה קלארה,” קרא, “סוף סוף — הרי אַת — חרדתי לשלומך — חששתי שמא נפגעת. חיה אַת — ברוך השם!” הוא חיבקה רכּוֹת. פּתע נתגמגם ואמר:

“מה מעשיך כאן? הן הנער בריא ושלם. את מי מחפשת אַת כאן? את מי?”

אנה קלארה החרישה, ואני עניתי תחתיה:

“אשתך מחפשת את גופת מרים כהן…”

אנה קלארה נתיפחה. בעלה התנודד על עמדוֹ.

“מה פירוש מרים? למה מרים?…”

סחתי לו את הענין בקצרה. מאֵימה ניטל ממש הדיבּר מפיו.

“הגם אתה הכרת את מרים?”

הוא הניד הן בראשו.

“מכבר?”

שוב הן של אֵלם.

“מתי ראית אותה באחרונה?”

האיש נשא עיניו אל אשתו: “הייתי רואה אותה לעתים בעברי ברחוב…” פלט בהתאמץ.

“האם חיתה בטוב?” שאלתי.

“כן… אך…”

“אך מה?”

“סבור אני שמרים שאלה את נפשה למות. בקש לא ביקשה את המוות, אך הוא משכה אליו.”

דברים אחרונים אלה בדוחק ניתנו להבנה.

"רבותי, לכו עכשו הביתה, שוב לא נַעלה הלילה כלום. שובו הנה מחר.

הוא הוציא את אנה קלארה החוצה. שניהם התנודדו בלכתם. איש לא עצר כוח לתמוך ברעהו.

חזרתי אל רשימותי ואל מתי — ולפתע ניצנץ רעיון במוחי. היו כמה גופות — שלוש נשים ושני גברים, ששוב לא היה בהם כדי היכּר, גם לא נמצאו שום תעודות־זהות בכליהם. אך אצל אחת הנשים נמצא גליון־תווים קטן. “Madriguale Italiano” נרשם בעפרון על גבי הגליון. ומלבדו נמצא גם מכתב בלא מעטפה. שניהם נתקעו לידי ולא נתתי דעתי עליהם. עתה נזכרתי מפני מה לא ייחסתי בחָפזי כל חשיבות לשני המיסמכים הללו: המאדריגאל היה פרי עטו של מַאֶסטרוֹ איטלקי ולא ניתנו בו כל סימני־היכר אחרים, המכתב היה בלא חתימה ובלא מַען — ביקשתי את מַען הכותב ואת מען הנכתב, אך בכדי.

עתה שבתי ואשׂים לפני את שני גליונות־הנייר: המאדריגאל נשאר כשהיה; אני עצמי ניגנתיו לעתים קרובות בכינור — והמכתב, אכן לא היתה שום חתימה בסופו ולא היה שום כינוי־שם בראשו — כל מאומה. אך פתע השגחתי אגב רפרוף־עיוּן — הרי ננקב כאן השם אנה קלארה, פעם, פעמיים, שלוש פעמים… המכתב סוּמַן בתאריך, כשנה לפני כן, יולי 1940: שני גליונות־נייר גדולים, מקומטים, שנקראו הרבה ונקפלו הרבה…

חזרתי הביתה לחדרי בחצוֹת ליל־העיר הקופא על דומייתו, דומיית־המוות. קפה חריף וחם עמד על שולחני. רחצתי את פני וידי במים צוננים, עניתי על שאלות אמי והשיבותיה מיד למנוחתה, שממנה ננערה למעני.

שוב הייתי לבדי. ראיתי הכרח לקרוא את אשר כתבה מרים כהן אשתקד לאַנה קלארה קוורבאום. ואלה דברי המכתב.

ב

אני כותבת אליך, אנה קלארה, את השורות הללו בּאֶכף כּוֹרח פנימי, אף כי איני יודעת אם תקראי את המכתב הזה. לא כתבתי את שם השולח מעבר למעטפה, ואת כתבתך רשמתי באותיות־דפוס, כדי שלא תכירי את כתב־ידי. כן אין עלי לחתום את שמי בסופו של המכתב, ואף־על־פי־כן הכר תכיריני. אילו בא שליח אליך, וַדאי היית מחזירה לידו את המכתב סגור במעטפה מבעד לסדק הדלת; אך אני אשלחנו בדואר, ולא תוכלי לעשות כן! אולי תוסיפי לקרוא בו מתוך סקרנות או מפני זכר ידידותנו הישנה. למען האמת, לא ידידות של ממש קשרנו, ענין־גומלים קשרְנוּ. אמנם כן, עז היה כדי כך, שמַרבות היינו להיפגש — רב יתר מכדרך נשים.

אַת, אנה קלארה, יתרון־מה יש לך עלי: תמירה אַת, צהבנית אַת, מוכשרת אַת. בנך מַראהו כמראה בן־מלך — ולי.. לא יוּלד בן…

ועוד הבדל בינינו: אוהבת אַת את נוֹי הבית ומקפידה על שמך הטוב. זריזה אַת ומכלכלת דברים כענינם — ולא כן אני. ראשי — ערבובית־תמיד של הזיה בו. אכן, במקצת עדיפה אַת עלי; אך אולי היית מקנאה בי לפעמים, שלא מדעת. יש תחומים, שאין אַת יכולה לדרוס רגל בהם, ואילו אני בת־בית בהם. עתים נוגעת היית עד הלב ברצונך לקנות דעת; בבוא ימות־פגרא, היית נוטלת כרך עבה של קורות מלאכת־האמנות להיסטוריון מפורסם וקוראת בו מראשיתו ועד סופו, כדי שתהיי בקיאה במקצועך לא רק מן הצד האֶסטטי. רואה אַת, אני מעולם לא הייתי מסוגלת לכך. ואף־על־פי־כן… אין אני זוכרת אם הקשבת אי־פעם לדברי, בגלוֹתי לפני אנשים צעירים את סתרי המוסיקה העתיקה ובנַגני לפניהם נושאים מנושאים שונים של דורות רבים. אך אם גם לא היית באותו מעמד, הן ייתכן גם ייתכן שקינאת בי על כך. — — אולם חרף כל השוֹני הזה, נפגשות היינו בנפש חפצה, משיחות בבנך, בספרים ובצורות חדשות לרדידיך.

אמנם כן, יום אחד יצאנו מגדרנו; לא בלשון גסה, כמובן, לא בצפרניים שלוחות או באגרופים קפוצים. הרי כה יפוֹת־תרבות אנו — עד שבא, לדאבון הלב, הפירוד הגדול אשר אין לו תקנה.

היודעת אַת מפני מה, בעצם, אני כותבת אליך? מפני שאך זה עתה עמדתי על טעם שנאתך. הכרח הוא לך לשנאני. מפני מה? מפני שידי על התחתונה ונַצח לא ניצחתיני. ובכל זאת מרגישה אני בחסרונך, אנה קלארה. חלק מחיי יום־יום שלי היית, עצם מעצמם. כשאדם צעיר מאד לימים, עולמו מלא ידידים כעץ־זית, — אך משהוא מַבגיר, נושרים הפירות ארצה, והמעט שנשתייר בענפים, בּדי עמל יקטפם בשביל לקיימם לעצמו. ואני הריני מסוג האנשים שאינם מוציאים בנפש חפצה מידם את אשר להם.

מסופקתני, אנה קלארה, אם הייתי מַרבה כל כך להיפגש עמך אימלא היית אשתו שלו. לא, למען האמת — לא, אילולא הוא כמעט ולא היינו נפגשות. אך כיוון שהיית אשתו, הכנסתיך גם אותך תחת כנפי אהבתי. אני חסרה אותך, על כן שואפת אני קירבתך, אף עוד היום; ותוך כדי כך יודעת אני כי אַת נחלית בראותך אותי, וכן אוּכּה גם אני כעין מכת־חשמל כל אימת שאביט בחלון מתנות הראווה… הֶחוַרת, אנה קלרה, החוַרת, כּחשת והזקנת…

הזוכרת אַת — על שפת ים־המלח — שלהי קיץ, וירח במילוּאוֹ? ההרים הגיבננים, חדי־החמוּקים, הגיהו גם בלילה את יקוֹדם. דימינו בנפשנו כי ליד חיק־האם הפתוח של האדמה עומדות רגלינו. ואכן, לא הרחק משם שוכנת יריחו ירוקת־הדקלים, עיר הירח אשר לעשתורת; פריון כל חי ויקוֹד בשריו ביקשה לשלהב, ללבּוֹת. ושלהבת אשה אחזה גם בנו. שוטטנו שלשתנו לחוף הים, אני הימהמתי את המדריגאל האיטלקי האהוב שלנו, ומבלי משים פתחנו בשיחה — אני והוא — על מיסתורי הריתמוס והלחַן. ידוע לו יפה נוֹע־הגלים של המקהלות היווניות. אך אַת קפצת לתוך דברינו בליקוטי ידיעותיך ממקרא ספרי אמנות ועתונים מצויירים. הפצרתי בך כי תשתקי ולא תעכרי את קסם הלילה. אך מוֹחך התוֹרני וּלמוּד־המעשה לא נשמע; הוספת לפטפט בדומיית־הקודש. אז הפסקתי את כל דיבוּרינו, ומכאן ואילך שתקנו. כלום סבורה היית, כי מוּסר גירסת בית־הספר שלך עשוי לכלות את אש תשוקתנו?

נשארתי לבדי על שפת הים הנוצץ בגוֹני שמן, ואַת, מנצחת גאֵיוֹנה, חזרת עם קנינך, אבי בנך, לבית. חדרי בית־המלון ההוא שווים כולם. ערוּכים בּמוּקפד וכיעיל. שתי מיטות־הברזל על שמיכותיהן המצוייצות עומדות כתיקונן זו ליד זו, והן נועדו לזוגות מתוקנים כמוֹתכם. אני בודדה הייתי לנפשי ובכיתי מאהבה.

רואָה אַת, אנה קלארה, הכל כבר היה היה בשכבר הימים. כּלֵאה בימי קדם נתייחדת אותו לילה עם בעלך, — אך בידי היו פירות האהבה, הדוּדאים. בעצם, המכירה אַת אותם? דומים הם לשזיפים קטנים בשלים, צהובים ואדומים. מונחים הם על הקרקע, מתרפקים היצמד אל האדמה. ריחם רֵיח גן־עדן, מתובל לבלי הישכח בהבל פינו; הוא שנוֹתר עמנו, לאחר שגורשנו מגן־העדן.

מה שאני מספרת לך עכשיו, אנה קלארה, כבר מרוחק הוא מרחק שנים רבות מאתנו. אולי לא תאמיני לי, מובטחת הייתי שדבר אהבתנו ידוע לך. כלום כהו עיניך מראות? עתים נוהגת היית כאילו מַחרישה את רק מתוך החשש, שמא יאבד לך בעלך. ואני סבורה הייתי שמרוב חכמה העלמת עין; שכן, כל אימת שיכולתי גורמת הייתי נחת־רוח לך ולבנך, ואף לו. עתה תוכיחיני על פנַי, שמתוך חשבון עשיתי כל זה. אך לא יכולתי לנהוג אחרת, איש אינו בורר לו את גורלו. רק טובתך דרשתי תמיד.

אך אנה קלארה — מתיראת אני מפני עצמי — ייתכן כי שקר שיקרתי זה עתה, לך גם לי!

אודה איפוא על האמת החמוּרה: פעמים, בהזותי בהקיץ, מבקשת הייתי כי יימחה שמך וזכרך מקרב חיי… כאן תבואי עלי בתוכחתך: “עתה הוּסר המַסווה מעל פנַיך. את מותי דרשת, איפוא!” — האומנם כן הוא? אשתדל להעלות בזכרוני את אשר צפוּן היה בנבכי נפשי. אם את מוֹתך דרשתי? דוֹמה אני: הן ולאו. אך זאת עליך לדעת. אנה קלארה, אל נכון — קוראת אני דברים אלה באזניך לשם לימוד זכות עלי: מעולם לא אהבתי משאלת־לב זו, תמיד טרדתיה מלפני, מעולם לא שגיתי בה, מעולם לא טיפחתיה וריביתיה כאשר יטפּח וירבה אדם חלומות בהקיץ. ואם אשקול את הדבר נכוחה בדעתי, ייתכן שאין אני אלא מדמה בנפשי, כי חזיתי בחלומי את מותך; אין אני זוכרת את הדבר כדיוּקוֹ. אך במיתה אחרת היו אמורים לעתים תכופות הדברים, יתר על כן החזיונות: במיתתו שלו. אנשים רבים היו באותו מעמד, והרי לבדנו עמדנו ליד קברו, אַת ואנכי. כמה עז היה חפץ לבנו להשיבו לארץ החיים! “לוּ יהיה עמך!” אמרה אחת משתינו. “לוּ יתרפק על צוואריך!” אמרה הזניה. לוּ אך חָיה יחיה, חיה יחיה ולא יהיה קופא לעולמים בקבר ואובד בתהום הנשיה! אך הנה נותרתי לבדי על יד הקבר, השתטחתי על התל האהוב וחיבקתי את המת ואת אדמתו. עתה, עתה לי הנך, לי זו הפעם הראשונה — קומה נא, עלה נא מן האפלה; בוא נא אלי, אני התפוח אשר אהבה נפשך! — שוב איני יודעת, אם נעניתי.

ועוד קבורה אחת רואה הייתי בחזוני לעתים קרובות: את קבורתי שלי. כל ידידי נתאספו באו, ומהם בכו בקול. אכן, גם הוא היה באותו מעמד. נוגה היה, ואף־על־פי־כן נחה עליו מעט דעתו, כי כבר מַתי ושוב אין בכוחי להדריך את מנוחתו עלי אדמות ובקרב חוג משפחתו. דמעות נתקשרו בעיניו; אך הוא החזיר פניו על הנאספים, חושש היה שמא יפרשו פירוש־טעות את עצבּוֹ. פירוש־טעות – הרי פירוש־אמת הוא! ואילו עמד בסמוך לקבר וזרק מלוא חפני עפר ראשוֹנים לבּוֹר, היו האנשים מלחשים ואומרים: ‘ראו, היא היתה ידידתו, ועתה מתגעגע הוא עליה.’ וכדי שמכּריו לא יאמרו כן, שהה עם השוהים ולא הטיל אלא כלאחר־יד כמה קמצוּצי עפר, לאחר שכבר סתמו הקברנים את הגולל. כן הלך עם האחרונים מבית־העולם; בּקש ביקש לחזור, כדי להישאר עמי ביחידות, כדי לברכני שנית את ברכת הפרידה ולבקש ממני מחילה על אשר כבש את בכיוֹ במַעמַד הרבּים. אך הנה אחזת אַת, אנה קלארה, בזרועו — הנער חיכה בבית. הוא הלך עמך ונדר בלבו לשוב ולבוא לבדו אלי; אך שוב לא מצא לאחר מכּן שהוּת לכך… רואה אַת, אנה קלארה, מספרת אני לך את חלומותי, ואַת, כפי הנראה, כבר קרעת את המכתב לקרעים ולא הגעת כלל ועיקר לשורות הללו.

מפני מה תשנאיני, אנה קלארה? הדבר מתקבל היה על דעתי, אילו הגית אלי שנאה לפני שנה — אך עתה? — יקירתי, מה המעשה הזה לך? אילו קראת את סיפור הפרשה שלנו באחד הרומאנים שלך, היית מעקמת חטמך הדק על העדר נסיונו של המחבר. האינך יודעת, אנה קלארה, שהכל תם ונשלם מיד לכשנפתחה טרגדית־השנאה שלך? אותו לילה, על שפת ים־המלח, היו פירות האהבה בידי, אך לפני שנה דרס הוא ברגליו את תפוחי־הפז. השלך השליכני אחר גו, כהשלך סחבה! — כיצד אירע הדבר? משנודעתי לך בּממש, משראית אותי בּמוֹ עיניך שלך, משמצאת את מכתבי שכתבתי אליו באהבתי, חסרת־ישע וּשכחַת־עצמי, אחזת בשרביט החוק, היית למלאך הצדק הזועם — למרוֹר בּאָכלוֹ, גירשת אותו לעולמים מגן־העדן. (שכן כל אדם גזירה שישׂחק פעם בחייו תפקידה של כל דמות — הנה הוא הדן לחנק, והנה הוא הנידון לחנק). על הכל, על כל החורג מגדר היומיום, כתבתי אליו — על הנצחי, האינסופי. והנה קראת את המכתבים הללו, אַת, זו שאפילו לא יכולתי לדבר עמה על דברים פשוטים, של גדלוּת… אילו ביקשת להמיתני, לא היה לבי מַרבה לשתות דם כאשר שתת בּקראך בהם. — מעוֹצם הסערה הזאת כרע תחתיו. הוא קרע את מכתבי, חילל את קדשם; ממזרהוּ של הזוֹרה נתמַלט המוֹץ עם החיטה. דעכתי, אך כלום אַת היא שניצחת?

אַת דבֵקה בו, והוא מוש לא ימוּש ממך. אך ירא יירא את קשיוּתך, אנה קלארה, ועל כן יברח מפניך וסופו שהוא חוזר אליך. — לא אוכל כּלכּל במחיצתי אנשים המתיראים מפני. ואַת, האוהבת אַת שכמותם? למדתי לירוא את תהומותיו שלו; בהבל־פּה קל הפרחתי את אפר לבּת יסוריו…

אנה קלארה, צר לי כי שנוא תשנאיני, שכן חרף כּל וָכל אוֹהבך — ואם גם אינך מאמינה לדברי. אפשר יבוא היום ותיגָלה לפניך זיקת־לבי — אפשר יקרני המקרה ואוכיח לך את רגשי במעשה — לך ולו — שכן עצבוֹני נעלם ממך.

יש אשר אחלוף על פני חלונך ואציץ בשמשותיו — אך סבורתני שמעולם לא השגחת בי, לפי שתמיד בורחת אני מיד מפחד.

לראות אותו — משאָלָה זו כבשתי מכבר בלבי, אך מאד קשה עלי הדבר.

ואף־על־פי־כן: שנאיני נא שׂנוֹא, הן טעמך עמך ככל הצורך! כל כמה לא תכבליהו כּבוֹל — לעולם לא יהיה קנינך שלך. לילותיו ייטרפו מכיסופים — לא אֵלי, כי אם לתשוקתו אשר גזלת ממנו.

אך אין אנו מדברות זו עם זו, גם לא עמו; שתינו מחרישות וקוברות את שלהבות־האש בקברות נפשנו האפלים. גם עתה אין קולי אלא קול קורא באוירו הכחול של הים המדמדם, שכן מכתב זה מכבר נקרע לקרעים — בטרם נקרא…

ג

בשרי צמַרמַר בקראי. איזו אהבה, איזו פשטות סבוכה בנערה גאיונה זו — איזו אחרית־דבר מזוועת לאחר הזיות־יום אלו. סוף סוף לא שלחה מכתב זה לתעודתו, וכמה לא מן־הנאוֹת הוא שקראתי דברי זר.

עתה מוטלת היא, מושחתת־תוֹאר לבלי הכּר, בחדר־המתים של בית־החולים. מי יבכּנה עתה? אולי הוא — ואולי אנה קלרה?

על פי מנהג בית־דין ישן, שנתקיים עמי עוד מימים ששימשתי בכהונת יועץ פלילים בברלין, כוננתי את מכשיר־לייקא הקטן שלי — הן רב האוֹר עתה, בחודש יולי, בחמש לפנות בוקר — וצילמתי צילום של שהוּת את המסמך הנפלא, עמוד אַחַר עמוּד. בעוד שמכשיר־הצילום עשה דוּמם את מלאכתו, ניגשתי אל ארון סַמי־המַרפא שלי ונטלתי טבלית קטנה, סגולה שלא תחטפני תנומה כל משך היממה הבאה. את המכתב ואת המאדריגאל שמתי בכיסי.

הראש קיבלני בסבר פנים שמחות. ניכר בו שנח כל צרכו והריהו נכון כראוי למלאכתו. “כי כן, יקירתי, ליל־שימורים קשה היה לך ליל־אמש; היום פטורה אַת.”

פחד אחזני, הן עלי עוד ליישב את ענין המכתב הזה: “אדוני הפרופיסור, יניח נא לי להישאר עוד כמה שעות, בבקשה ממנו.”

פרופיסור רפאל צימצם את גבּוֹת עיניו, כמתכוון לומר: ‘דבר־מה אינו כשורה כאן’, אך אמר: “טוב, איפוא. תודיעיני נא משתיפּני, ואַחַר — דין־וחשבון מדוייק על טעמי בקשתך!” הניעותי בראשי ומיהרתי אל שולחן כתיבתי.

מבקרי הראשון היה בעלה של אנה קלארק, שפרץ אל חדרי מיד לכשנפתחו הדלתות לפני הקהל. הכּרת פניו ענתה בו שלא עצם עין כל משך הלילה, אף בלא שנזקק לסם־סגולה שלי או של פרופיסור רפאל.

“היודעת את משהו על מרים כהן?” שאל מתוך רהוּת.

“כן, יודעת אני, מר קוורבאום”.

“תסלחי לי, שמי יהודה ארזי — רק אשתי…”

“אדון ארזי, התוכל לתאר לפני את מרים כהן?” — שאלתי כן, כאילו עשוי תיאורו להועיל לי בחיפושי.

השאלה חסרת־שחר היתה, שכן שוב אי־אפשר היה להכיר את מרים כהן. אך הנה הוציא יהודה ארזי — בהביטו רהה כה וכה — תמונה מאחד המדורות הפנימיים של ארנקו. תמונתה של מרים כהן היתה זו. פרצוף פנים צר, אף קטן ומחוטב נאה מתחת לעינים גדולות, שיער מסולסל כַּטבע, עשוי מעשה־ מקלע שלא על דרך האָפנה. ובשולי התמונה כתוב לאמור: “ביראת־כבוד ובאהבה”. החזרתי לו חיש מהרה את התמונה, והוא הטמינה מיד. אַחַר הוספתי ואמרתי: “כן, זוהי, איפוא. לדאבון הלב ריסקו הפצצות ועיי המפולת את גופה. הצלחנו לזהוֹתה…” כשלה לשוני.

“האוכל לראותה?” שאל בּעקת לבו.

“לא, אדון אַרזי, לדאבוני לא. מַראֶיה רע כל כך…”

“גם זוֹ למוּטב,” נאנח ופנה ללכת.

“רגע קט, הרי בידי שני כתבי־יד, ודומתני שעלי למסרם לך. אמנם, המכתב נועד לאשתך, ואף על פי כן…”

יהודה ארזי נשא אלי עינים מבוהלות, מתוך חשד ומתיחות. תפש בלהיטות את מכתבה של מרים כהן מידי, צימצם עצמו על גבי שרפרף ליד שולחני וקרא — קרא — בלע — שאף את דבריה אל קרבו; לא השגיח כלל שלא גרעתי עיני ממנו כל שעת קריאתו. הוא חייך, נאנח, בכה, — בכה… עיניו נתעממו מדמעה, עד כי לפעמים ניטשטש לפניו הכתב מכדי היכולת לקראו. כל יקר זיקת הנפש לשעבר, כל אשר לא יוּשב, כל אימת הפרידה, כל צער העזבוּת נשקפוּ בתווי פניו — יסורי העבר עזים היו מן המוות ההוֹוה.

משנשא את עיניו ופגע במבטי, היה מראהו מראה רך של נער בזקנו ובשער ראשו השׂב.

“האם זהו הכל?” לָאַט.

“הרי גם מאדריגאל.”

“כן, אֵלוּ תוויה.” הוא הטמין חיש מהר את גליון־התווים בכיס חזהו. החריש שעה קלה. כפי הנראה שקל בדעתו מה יעשה במכתב העלוב. לאחר כמה דקות אמר: “הרופאה…” ופסק.

לא השיבותיו דבר. המתנתי. והנה הוציא יהודה ארזי את מכתבה של מרים כהן המנוחה וַיקרעהו בשוֹם־לב לקרעים קטנים. במבט־עין שאלני אם היטיב לעשות, אך לא השיבותיו דבר.

שעה קלה לאחר מכּן הופיעה אנה קלרה.

“כבר באת לכאן?” שאלה בתמיהה. “הן אמרת לי שיפתחו בשעה מאוחרת יותר. — ובכן — " פנתה אלי, הנמצאה גופתה?”

“כן יקירתי,” השיב יהודה ארזי תחתי, “נמצאה. ועתה הריהי נחה מנוחת־עולמים. עמה היה מאדריגאל זה, אשר כה אהבה נפשה.” והוא מסר לידיה את גליון־התווים הקטן.

אנה קלארה הגיעתוּ אל שפתיה.

“תנהו לי,” ביקשה. “מה רע ומר הדבר — חרף כּל וכל — ועתה מתה היא, איפוא.”

יהודה ארזי חיבק בדאגת־לב את אנה קלארה; הם הניעו ראשם לעומתי ויצאו מן החדר — זוג אבלים.

חזרתי שקועה בהרהורים אל משמרתי באולם־המנתחים, לימין הפרופיסור. הוא הקבּילני במבט־שאלה ובדק בחיפזון את דפקי. אך מחמת דוחק עבודתנו היתירה ביום הזה שכח לתבוע ממני את הדין־וחשבון המדוייק על מעשׂי בבוקר בחדר־המתים.

בבית־הפנסיון בתלפיות אשר ליד ירושלים היו השולחנות ערוכים לסעודת־ערבית. שום פינה מפינות הבית המרוהט נוסח דירה לא הונחה בטלה בלא שימוש, לפי שמעוֹצם חוּמוֹ של ריח יולי חשו יושבי הערים מפלט, מכל קצווי הארץ הקטנה, אל נווה־גנים מצל ונישא זה להשיב את נפשם.

ערב רבגוֹני של אורחים היה בפנסיון: רופאים עורכי־דין, סוחרים, פקידי בנקים, נשים צעירות המבקשות להחלים, קצינים המשרתים בצבאות־הברית השונים וסתם משפחות אזרחים עם ילדיהן. הכל דיברו פה אחד בהתעוררות ובקול רם, בטרם הסבּוּ לשולחן הערוך בשפע. – בראש הגדול שבשולחנות הונחו שני מקומות פנויים. “עוד שני אורחים חדשים יבואו,” הודיעה בעלת הפנסיון. ואכן, משני פתחים שונים נכנסו בבת אחת לחדר־האוכל שתי גבירות זקנות והובאו אל המקומות הפנויים. האחת מהן וַדאי היתה כבת ששים וחמש. גבוהת־קומה היתה ובעלת־צורה, שער ראשה לבן כשלג ובאמצעוֹ פּסוֹקת ובערפו עשוי מַעשה־מקלע מוקפד. לבושה היתה שמלת־משי שחורה וקלה, שצווארון לבן מעוּמל מְעַטְרָה למעלה, בצווארה, ענודה היתה שרשרת זהב וביד ימינה שתי טבעות נישואים רחבות, סימן אַלמנוּת. – בלי משׂים נדמו כל היושבים באולם בכניסתה. עמד הרושם כאילו נכנסה אולם אישיות רמת־מעלה, אפשר אפילו נסיכה – ולאו דווקא מזרע ישראל – שרום מעלתה ויחוס לידתה מוציאים מכלל מחיצתן כל שיש בו מידות ההדיוֹטוֹת וההמוניוּת.

מרת ורטהיים, – זה שמה של האורחת החדשה – הסבה לשולחן בבת־שחוק של מבוכה. סוֹמק קל פשט בפניה משהרגישה שעיני כל המסוּבּים נטויות אליה. מבוכה זו של חן בת־נעורים שיותה לפנים הזקנות, המעוּטרות שיער לבן, קסם מיוחד.

האורחת השניה היתה אשה קטנה ועירנית. שערה שחור היה ושיבה זרקה בו. שני מסרקות חיזקו את תספרתה הקצרה העשויה על פי האָפנה האחרונה. שמלתה שמלת קרפּ סאַטין נוצצת, שחורה אף היא, עמוקת־גלָאי היתה. צווארה ענוד היה שלוש מחרוזות־פנינים ארוכות, שלמראה גָדלן באת לכלל הנחה כי אינן אלא פנינים יפניות, כלומר לא מן הכשרות ביותר. קמיצת יד ימינה ענודה היתה טבעת־יהלומים גדולה, שזהרה הלבן־האדום העיד על כשרוּת מוחלטת. טבעת הנישואים נעדרה. לא ידעו אל נכון, אם בת ששים או שבעים היא; צווארה הנובל רמז שזקנוּתה מרובה יותר. אך ברק עיניה, עירנות מדבּרה ותנועותיה הביאו את המסתכל לידי הטלת ספק בגילה. בסבר פנים יפות, ללא אבק בּוֹשת, וידעַת ערכּה, בירכה את כל המסובים ופתחה מיד בשיחה נלהבה עם שכנה, רוסי בעל צורה, תייר־עולם כבן ששים, בענין מסעות, מזג האוויר וּמַאכלוֹת. נעימת־הפלירט הקלה שנתלוותה לשיחה, מיד הבחינו בה כל המסובים וענו לה בבת־שחוק של אהדה. ניתן להניח שאשה זו פולניה היא או הונגריה נוסח ישן, ומטיבה, כנראה, לדעת את החיים על יסוד האֶרוֹס הנצחי שבהם. כהרף עין הסבה אליה את תשומת לבה של שכנתה הכבוּדה ונצוּרת־הלשון; ושתיהן, דומה, נחה עליהן דעתן מן התפקיד שייחדו אשה אשה לעצמה. האחת – פּרוּשה מתוך רהוּת מן העולם, והשניה – נוקטת דרך תוקפנות נשית, רעשנית. שם האשה בעלת מחרוזת הפנינים היה הלמאן.

בימים הראשונים לישיבתה בבית־הפנסיון היתה מרת ורטהיים מסיבה לעתים תכופות לבדה בכיסא־הנוח שלה בצל עצי המחט. הספר, אשר היתה מחזיקה בידיה, מוטל היה לא אחת פתוח בחיקה, והיא עצמה מביטה היתה דרך הזיה נכחה. מרת הלמאן, לעומתה, היתה מַנעימה שיח בקול רם עם כל הצעירים שבאורחים, ודומה היה בה שמלבד הרוסי הזקן לקח ביותר את לבה רופא צעיר אחד. – אורחי בית־הפנסיון מצאו מיד, כי שתי הנשים הזקנות אלמנות הן, שתיהן אמידות ויושבות בדד. ענין רב הגו אליהן, אך לא יצאו ימים מועטים עד ששוב הונחו השתים לנפשן, לפי שהצעירים העדיפו עליהן חברה בת גילם. וכן נתגלגלו הדברים ששתי הנשים נתקרבו אחת לרעותה, אף כי, בעצם, לא מתוך אהדה מיוחדת נמשכו זו אל זו, מזמן לזמן היו שמות פניהן אל גן־הקפה שממול. שם ניגנה התזמורת מנגינות אופירה ומנגינות טרקלינים נוֹשנוֹת ושכוחות. שם רקדו זוגות צעירים, אנגלים, יהודים וערבים, על מישוֹרת־האבן המיוחדת לריקודים – שם שתה איש איש את הקפה או הגזוז שלו, ושם החלו השתים לקשור קשרי ידידות.

דרכם של אנשים רבים, משהגיעו לזקנוּתם, שאינם הוגים ענין רב כל כך בחדש הסובב אותם, אלא מעדיפים להיזכר, גם נזכרים יתר על נקלה, במאורעות נעוריהם הם. וכשהללו נקרבים אל אדם זר, אין הוא מתחבב עליהם, ואין הוא נמצא ראוי להם להכירו, אלא אם כן עשוי הוא לשמש בית־קיבול למרי יסוריהם ולזכרונותיהם. מעצורי־הנפש של הזקנים קלים גם קלים ממעצורי נפשם של בני־הנעורים, אף כי צורך של סיפוק הוא גם לצעירים לשפוך מפעם לפעם את מרי שיח לבם – ואם גם גוֹנם של הדברים לא תמיד הוא כגוֹן מי מעין זכים. בימי זקנה הכל כבר נושן ונתיישן כל כך: התאווֹת ניטל מהן עוּקצן, האנשים הסובבים אותך שוב לא יכירוך. וביחוד משאתה בא בימי זקנוּתך לארץ־נכר, יכול אתה לספר בשלווה ונחת קורות מלשעבר, – הן הכל אבד עליו הכלח מכבר…

יום אחד גמרו שתי הזקנות בלבן לצאת לטיול לירושלים. מקום־חפצן היה מלון המלך דויד, שבו אמרו לשתות תה של אחר־הצהרים במרפסת הקרירה. שתי הנשים לבושות היו נאה וברוב טעם, ומשדרכה כף רגלן באולם הגדול של בית־המלון, ניטו אליהן בלי משים גם כאן עיני האורחים, המלצרים והמנהל. ברוב חשיבות ישבו על מקומן במרפסת, הזמינו את התה והשקיפו על פני הגן המלבלב, שעצי דקל רמים נינועו בו דומם. מאחוֹר – נסתרת למחצה – נמשכה חומת העיר.

ראשונה פתחה פיה מרת ורטיים:

“המכבר נתאַלמַנת, יקירתי?”

נאנחה מרת הלמאן מעומק לבה ואמרה:

“זה פעמיים נתאלמתי. בפעם הראשונה נישאתי – ועודי בת חמש־עשרה – לגבר אהוב־לב, והוא שבק חיים לכל חי בהיותי בת ארבעים. דומה הייתי, סופי שאצא מדעתי מרוב צער. שנה תמימה מיאנתי לראות פני אדם, לאכול וללבוש בגדים חדשים. תמוּ נשלמוּ חיי.”

“וכיצד הבלגת על שברך ושבת לאיתנך?”

“ימים רבים שרויה הייתי באדישות גמורה. אך הנה יום אחד הובילתני בתי לטרקלין־אָפנה נאה. נערת־ראווה הופיעה שם בשמלה ארוכת־סרח שאריגה מושזר כסף. כה יפתה בה, שמיד ביקשתי לָמוֹד את השמלה לגופי. – אז שבתי לחיים.”

מרת ורטהים נשתעלה, סם־מרפא זה ליסורי האבלוּת לא נראה לה כל עיקר.

“אני מניחה”, אמרה נדאבת מעט, “שאותה שמלה המוּשזרת חוטי כסף לא היתה אלא גורם חיצוני לשוּבך אל איתנך. כפי הנראה, כבר נכשרה נפשך קודם לכן להבראתה.”

“כן, אולי כן הוא,” השיבה מרת הלמאן במנוחת־נפש. "על כל פנים, בנַי דחקוּ עלי שאינשא לאיש בשניה. תחילה אטמתי אזני משמע את דבריהם, אך פחד הבדידות חָזק עלי ביותר. כי־כן, כעבור שנה הכרתי אחד משאֵרי בשרי הרחוקים. הוא דומה היה אפילו דמיון־מה לבעלי המנוח. לאחר היסוס־מה ושיקול־דעת נעתרתי להינשא לו, ובכך נפתחה פרשת התוגה הגדולה לבלי תאֵר של חיי שנמשכה שבע־עשרה שנה – “עד מותו.”

“לא ראית, איפוא, אושר בנישואים אלו?” – שאלה מרת ורטהיים בצער.

"לא, אומללה מאד הייתי. בשלושת חדשי נישואינו הראשונים לא הרגשתי עוד בכך. דרנו בדירה נאה, כל צרכינו מסופקים ודאגה רחוקה מלבנו. ערכנו מסעות – חָיינוּ כאוֹרח זוג צעיר בשנות העמידה.

“כן, – ומהו השינוי שחל פתאום ביחסיכם?”

“כיצד אבאר לך את הדבר?” השיבה מרת הלמאן נזעפת מעט. “בעצם, לא נשתנו שינוי מרובה, אלא שיסודות חיי־הצות שלנו נתערערו פתע. נישואינו חדלו אם ייתכן לומר כך – מלהיות נישואים של ממש… שוכבת הייתי בלילות במיטתי ומבכה את בדידותי. אותם הימים החילותי להרבות במסעות, לבקר בתיאטראות, בבתי־קולנוע, לקרוא רומנים, – ובראותי על הבד גבר צעיר נושק לעלמה, הייתי שבה ופורצת בבכי ואומרת בלבי: הן אני יכולה להיות תחת זו שעל הבד. אך לאחר מכן שוב הייתי בודדה לנפשי ומלאת יגון. והוא – שאלתיו פעם, כיצד הגיעו הדברים לידי כך. השיב לי, שכבר נסתיים פרק האירוטיקה בחייו. מה ברירה היתה לפנַי זולת שתיקה?… שתקתי – שתקתי שנים רבות… אך בהמשך הימים עלה בדעתי, שאין אני יודעת היכן מבלה הוא שעות רבות משעות יומו. הולך היה מן הבית בלא לומר לי להיכן; ואי לא שאלתיו ולא חקרתיו כל עיקר, מגאווה. עד שיום אחד…”

דברי מרת הלמאן נקטעו, ומרת ורטהיים סיימה תחתיה:

“… בא אחר וביקש את ידך, ואַת…”

מרת הלמאן נשאה עיניה בתמיהה:

“לא, יקירתי, כיצד עלה הדבר על דעתך? ואילו חיזרו אחרי כל הגברים שבעולם, לא הייתי – אני – אשה נשואה – לא, מה ששייך לזה, לא כך לימדתני אמי… לא, – קיצורה של פרשה ארוכה זו – עד שיום אחד סח לי אחד ממכרי הוותיקים, שבעלי הנאמן, המהוגן והצנוע, מבקר זה כמה שנים בביתה של אשה אחת, או בביתן של כמה נשים. ועם זאת הן היה רק אדם מסכן, אומלל, שלא זכה לכלום בחייו. שאין לו דבר זולתי… תחילה הוספתי להחריש, אך לפתע פתאום יצאתי מגדר שתיקתי והטחתי לו לבעלי דברי מריי בפניו. כן, הדבר אירע מקץ ארבע־עשרה שנה, בערך, לנישואינו. הוא נשבע לי כי יכבוש את תאוותו, ושנינו השלמנו. דממה זו שבטרם סער עמדה כמה שנים, שבהן היטיב להעלים ממני ברוב כשרונו את בגידתו. ואַחַר חזרו הדברים ליוֹשנם. שוב היה חומק מן הבית, אלא שעתה ידעתי לאן פניו מועדות; חרקתי שיניים ושנאה עזה נצטברה בלבי.”

במשך שיחתן נתארכו הצללים בגן. שתי הגבירות כילו לשתות את התה שלהן ועתה הגיעה שעתן לחזור הביתה. מרת הלמאן נכונה היתה להמשיך בסיפורה, אך מדוּמה היה לה, שגילוי־לבה היָתֵר פגע כלשהו במרת ורטהיים. ‘חייב אדם לנהוג יתר זהירות,’ הירהרה מרת הלמאן בלבה נזעפת. ‘הנה מספרת אני לה על סבלוֹת נישואי – והיא יושבת לה קשויה וּגאֵיוֹנה. – מי יודע. ייתכן שמימיה לא טעמה טעם תאוות־בשרים, קנאה, תשוקה, עזבוּת של אשה! לא אוסיף לדבּר דבר אל אשה זו,’ – ומחרישות שׂמוּ השתים פעמיהן לבית־הפנסיון.

ואכן, גבהה מחיצה של נכר ביניהן. כמו בוֹשוּ השתים אשה מפני רעותה. כן יארע לפעמים גם לאנשים צעירים, משהם נתפסים בשעות יוצאות מגדר הרגיל להשתפכות נפש בלא שום שיקול דעת. מרת הלמאן התרעמה על עצמה בגלל גילוי לגבה, שכן רעוּתה עלבה בה בּיוֹהרת שתיקתה. ‘עתידה אַת עוד לעמוד על טיבי… אין אני עשויה רק להסביר פנים ולשחק במחרוזות פנינים!…’

בשעת סעודת הערב השגיחו אפילו אורחי הפנסיון בּסערת־הרוח של שתי הנשים הזקנות. הרוסי ניסה לפשר ביניהן בדברים של בדיחוּת, אך שתיהן דחו באדיבות כל התערבות בעניניהן. האורחים השתדלו לשׂמח את לבבן. פתחו במשחק רֶמי, ומרת הלמאן זכתה. היא שמחה מאד מצב רוחה השבּיחַ.

יממה תמימה לא דיברו הגבירות השתים זו עם זו דבר וחצי דבר אך משקרבה וחזרה שעת משתה התה, הזמינה הפעם מרת ורטהיים את רעוּתה שנפגעה אל גן־הקפה שבעבר הרחוב השני. היא בררה הפעם מקום לשיבתּן לא בסמוך ביותר לתזמורת ולזוגות המרקדים, אלא הרחק מעט משם, בפינה נבדדת בגן. ומרת ורטהיים פתחה פיה וַתאמר:

“נעלבת מעט אתמול על אשר לא הבעתי לפנַיך את השתתפותי בצערך, כשסיפרת לי על נישואיך המעציבים, ולא נהגתי כך משום שאין לבי פתוח לצערה של ידידה – אם אמנם רשאית אני לכנותך כך – אלא משום שסיפורך העלה בזכרוני את חיי העגומים שלי. שבוּ עלוּ לנגד עיני ימי נעורי, נישואי ומותו הטראגי של בעלי; ומחמת זעזוע־נפש זה נאלמתי אמש דום. אך יודעת אני גם יודעת להוקיר את מידת האֵמוּן שהגית אלי. ואם ייטב הדבר בעיניך, אנסה גם אני לספר לך את סיפור המעשה שלי, שאמנם מַקשה הוא רב יתר משלך להעלותו על דל שפתיים.”

“לא הגעתי עוד לסיומו,” הפסיקתה מרת הלמאן.

“בבקשה ממך, הניחי לי לסַפר היום,” אמרה מרת ורטהיים בּרָהוּט. “זכרונותי שׂמים מַחנק לגרוני.”

והיא פתחה וַתספר:

“נערה צעירה ויפה הייתי בבית הורי בגרמניה…”

“ואני מפולין,” נכנסה מרת הלמאן בּרהוּט לתוך דבריה.

מרת ורטהיים לא נתנה דעתה על הכרזה זו והמשיכה לאמור:

“הורי נהגו אורח חיים אזרחיים כמיטב תיקונם. מסרוני למורי נגינה מחול, למדתי לשונות, הלכות בישול וּתפירה. האוּמנוּת היחידה שמעוּתדת הייתי לשלוח ידי בה, היו הנישואים. ויום אחד – בינתיים יצאתי מגדר שנת העשרים – בא גבר צעיר, שוֹקק־עינים, לביתנו, מועמד לעריכת־דין, שהסב את תשומת לבי בשתי תכונות מיוחדות: תפוס היה לרעיון, שראו בו אותם הימים משום טירוף, לעזוב את אירופה ולעלות לארץ; והוא נלחם לתפיסת־חיים זו בכל יקוֹד נפשו, נפש עלם בן עשרים־וחמש שנים. בנוֹסף לכך הגה אלי הוקרה לוהטת והתפעלות. רבים היו מעריצי, ולא אל מעטים נתתי לב, גם פניתי לב להם בלא צער ובלא דמעות מרובות. רק פעם אחת – רק פעם אחת, משעזבני אחד מידידי הצעירים, מדמה הייתי בנפשי שנגזר עלי למוּת. הוא הפליג לאמריקה. מין עֵרב של מוסיקאי ומשורר היה – לא מצאתי עוז בלבי לגלות לו את הדבר. אך לאחר שנסתלק אירעני דבר־מה נורא…”

מרת ורטהיים נקטעו דבריה, מרת הלמאן נשאה אליה עין שואלת:

“מה הוא הדבר, יקירתי?”

פני מרת ורטהיים הסמיקו מתחת לעטרת שיבתה.

“מתקשה אני כלשהו לדבּר על כך, מתקשה יותר מלספר על כל דבר אחר, אך אַת מַשיאה אותי אֵי־כה לכך. וסוף כל סוף, הן שתינו כבר הלבין שער ראשנו, כלומר – בעיקר שער ראשי.”

מרת הלמאן נתחייכה ואמרה בגאווה:

“עודני צעירה על אף שבעים שנותי. כיום הזה עוד יוּבאוּ שושנים אל ביתי! אך מהו אותו מאורע שאירע אותם הימים, משנעזבת לנפשך, נערה צעירה באַכזבת אהבתה?”

מרת ורטהיים עצמה את עיניה והוסיפה לספר בקול חָלוּם: "משעזבני ידידי הצעיר – בת שש עשרה הייתי אותם הימים – שוטטתי בדד במר יאושי בגן העירוני הגדול של ברלין. מקור בכיי נסתתם. אך לבי נתהפך בקרבי. היום נטה לערוב – רד הלילה. – ולא חזרתי הביתה. והנה הגעתי למקום־ויעוּדנו האחרון: ספסל על שפת בריכה קטנה. היו שלהי סתיו, וקרקע כּסוּיה היתה עלים כמוּשים. על פני מקווה־המים הקטן צפו עלים רבים כל כך, שכוכבי השמים כמעט לא נשקפו מבינותיהם. ירח פגום דלק אחר קרעי עבים ברקיע. הנה הבהירה מעט החשיכה והנה נתעבּתה. יבשו עיני מלבכות את יסורי. לא היתה עולם כולו נערה בודדה כמוני… והנה ראיתי בחוּר יושב לידי, צעיר, לאו דווקא עדין כידידי, אך חסון וטוב־מזג. תחילה ביקשתי לברוח או לתת קול בצעקה – אך פחדי חלף משחיבקני, ליטף את שערי, הסביר אלי פנים, ועל אף כל פחדי – חילצני ממיצר בדידותי… אך הנה באה הרעה: הוא תפסני, הפילני על הספסל, היסה את צעקותי בשפתי פיו. כבשני, איפוא, כּכבוֹש נערת־רחוב, – אותי – הבת הצנועה לאבי ולאמי… אחר הרפּה ממני ושב והיה אותו בחור־חמד כבתחילה. הבּהמי שבו נעלם והיה כּלא היה. בכיתי, והוא ניחמני. והנה ציווה עלי לחזור ולבוא; ואני, שהייתי כאובדת בעיני, ששנאתיו, לא יכולתי להמרות את פיו. באתי שנית, אך הוא לא בא. הצינה גברה, גשם ושלג ירדו. חיכיתי, קפאתי בצינה ובכיתי – הוא נעלם ושוב לא בא לעולם.

אז תקפתני קדחת חמוּרה, חליתי בדלקת הריאות, פירפרתי בין החיים ובין המוות. ומששבתי לאיתני, היתה רווחה לנפשי. רופא־ביתנו הוותיק שמע מתוך דברי הזיוֹנוֹתי על כל אשר אירעני, הוא דיבר עמי באריכות – ביקש לשכּחַ מלבי את הדבר. והוא אשר גם דחק להשיאני, בשביל להעלות ארוּכה לכל פצעי. – והכל נשתנה למוטב, וירפּא לי".

“שמחה אני בך, ידידתי היקרה, כי הגליד פצעך האָנוּש הזה. וכיצד נשתלשלו חייך לאחר מכּן?”

“הו, ביסודו של דבר אין אלה אלא מאורעות תפלים ללא כל משמעות, ורק לאיש אשר יחוה אותם הרי הם כעין שוֹאת־עולם פרטית. – משהציע לי, איפוא, מי שהיה בעלי לאחר מכן, בסבר פנים של בטחון בהצלחתו, לעקור עמו לארץ־נכר, לעולם חדש ולחיים חדשים, השיבותי מיד הן – הרי צעירה הייתי וחֲלֵטַת־דעת למדי. נישואים אלה הביאו לי רווחה מלגו ומלבר; עתה יכולתי לפנות עורף לעולם אשר סבבני”.

“באיזו מחלה מת בעלך, מרת ורטהיים? בעלי שלי מת במחלת לב.”

“לא, אהרון היה בריא לחלוטין במותו.”

“כיצד? היייתכן הדבר? שבת־פתע בלא כל סימני אזהרה קודם לכן?”

“כן, כך היה. – לא שום סימני אזהרה לפני מותו. אלמלא כן לא היה מת כל עיקר…”

מרת הלמאן התעצבּנה מעט.

“לא ירדתי לסוף דעתך, רמת ורטהיים, אולי תפרשי את דבריך?. בריא היה ובכל זאת מת, שאילמלא כן לא היה מת? כבר זקנתי מכדי להבין דברי־חידות כגון אלה.”

“הניחי נא לי לספר כדרכי, ידידתי היקרה. הרי רואה אַת שאני מתקשה בדיבור.”

מרת הלמאן הסיחה את השיחה לתחום נויטראלי יותר:

“הקדמת, איפוא, כל כך לעלות לארץ?”

“כן, עם הראשונים עלינו. קדחת ומים קלוקלים, חוסר עבודה, מלחמת העולם הראשונה. גירוש. מאום לא פסח עלינו. אך לאחר מכן, לאחר כמה שנות עבודה בכפר, חזר בעלי לאומנותו שלו. נעשה עורך־דין שרבּוּ דורשיו בארץ ושמו הלך לפניו. כיוון שבקיא היה לא רק בלשון העברית, אלא גם בלשון הערבית, היו באים גם ערבים מסוריה מצרים ומייפים את כוחו שיכלכל את עניניהם. קניית שטחי קרקע גדולים ומכירתם הוּצאה לפוֹעל על ידו – מכובד היה על הבריות, צעיר ומאושר. ואני עצמי?…”

“בת עשרים וחמש כבר ילדתי ארבעה ילדים,” נכנסה מרת הלמאן לתוך דבריה, “ואַת?”

דמעות עמדו בעיני מרת ורטהיים:

“לא ילדתי ילדים, אך רצינו בילד, אני ואהרון.”

לאחר הפסקה קלה המשיכה בסיפורה:

“וּבכן, משרדוֹ של בעלי היה בעיר, למַטה, ברובע העסקים המזוהם והמאוּס ביותר. בית־מגורינו היה למעלה, על הכרמל. שעות־הפנאי שלי מרובות היו.”

“ומה עושה היית בשעות־הפנאי שלך?”

סוֹמק כהה הצל על פניה של מת ורטהיים:

“קשה לי לדבר על כך, עסקתי בצרכי משק־הבית ובשעות־הפנאי שלי יושבת הייתי בדד בבית. לפעמים הייתי יוצאת מן הבית. אך כשהיה אהרון חוזר לביתנו – ולפרקים היה מביא עמו גם ידידים – הייתי תמיד עמו. השולחן היה ערוך, הבית במיטב סדרוֹ ופרחים עומדים באגרטלים. לעתים קרובות באים היו לקוחותיו בני מצרים, אחר מכן מבקרים היו אותו עולים חדשים מגרמניה ומאוסטריה, וכולם התפעלו מנווהו הנאֶה ורעיתו הצעירה ומסבירת־הפנים. אהבתו אלי לא נשתנתה כמלוא נימה במשך חמש עשרה שנות נישואינו; שוֹלטנית היתה, הפכפכה וסוערת. עתים עמד בו הרגש, שהוא חייב לפצותני במתנות ובגינוּני חיבָּתָנוּת על אשר אין לנו ילדים ועל אשר אני אנוסה להרבּוֹת שבת בבית כל כך.” –

מרת ורטהיים נאלמה דום אין־ישע. מרת הלמאן באה לעזרה:

“וכך שטפו חייך בנחת, ללא כל מכשול – וללא כל התרגשות־נפש?”

”הו, לא", החזירה רעוּתה בעירנוּת, "העלית עכשיו בזכרוני מעשה ששוב לא הירהרתי בו זה עידן ועידנים – כמעט וכבר נשתכח מלבי שכחה גמורה, – אך ייתכן גם ייתכן כי חפצתי לשכחו. ובכן, אחר צהרי יום אחד ישבתי לבדי בחדרי, – בעלי יצא למסעו בארץ. והנה דופק מי על הדלת – שליח, ובידו מכתב. ידיד נעורי, המוסיקאי, בא לחיפה – בדרכו להוֹדוּ, כעתונאי – ולא יעשה בעיר אלא לילה אחד. ברצונו לבוא לאחר שעה. מבקש הוא ממני שאואיל להתקשט, כי יקחני, אותי ואת בעלי, לארוחת־ערב במושבה הגרמנית. את כתבתי ואת שם־משפחתי החדש קיבל לפני כמה חדשים מהורי אשר בגרמניה.

בחפז חפזון החלפתי את בגדי. הוצאתי מן הארון את שמלת־הנשף הישנה שלי, אשר לא לבתיה זה עידן ועידנים, גיהצתיה, נעצתי פרח בשער ראשי והמתנתי. בכליון עינים, רב יתר מנערה צעירה, חיכיתי לאורחי – ידיד נעורי הנשכח… והנה בא – חבקני – “והיכן בעלך?” – “נסע. הרי לא יכול היה לדעת שאורח כזה עתיד להיקלע לחיפה.” – “ואין את יכולה ללכת עמי בלעדיו? יודעת אַת, בית המלון שלי…”

ירדנו, מרת הלמאן היקרה, לעיר התחתית, סעדנו, רקדנו, שתינו יין, פיטפטנו והתבוֹנַנו אל שאר הזוגות העושים כּמַעשׂנוּ. זכרונות ניעורו נתרגשו בלבי. הגיעה השעה השתים־עשרה; הזוגות החלו לעזוב זה אחר זה את האולם. קמנו ממקומותינו, נסענו במרכבה, נסמכנו איש אל רעהו. ליד פתח בתנו נשקני שנית נשיקת־פרידה קלה. “בוא אלי עוד פעם,” אמרתי אליו. “מסופקני,” השיב ונעלם בחשיכה. זה היה האינטרמצו היחיד בזמן ההוא…" שוב נקטעו דבריה של מרת ורטהיים, ומרת הלמאן נאנחה אנחת אכזבה:

“סבורה הייתי, שהמעשה נסתיים באוֹרח רוֹמַנטי יותר…”

“אף אני קיוויתי כן,” השיבה מרת ורטהיים, "אך גם בלא כן הרעישה חוויה זו את לבי. נשתניתי, הייתי לאחרת – יותר משעמדתי על כך בתחילה. אהרון לא הרגיש בכך, אך אני – אני ידעתי את הדבר וסבלתי, סבלתי בלי הרף. תכלית תמורה חלה בנפשי. מלבר היה הכל כיוֹשנוֹ, אך הבדידות, העדר הילדים, הריקנות – ניטלָם כּבד עלי… תרתי כה וכה, חיפשתי מוצא…

והנה, לאחר שנים, בערב־גשם אחד, בשש בערך (הדבר אירע לפני עשרים שנה), הקדים אהרון מברגיל לחזור הביתה, והוא נבוך ומבולבל מעט. סיפר לי שידידיו המצרים הזמינוהו לערוך סיור במכונית בארץ; הם עתידים לצאת לסיור בו בערב. אין הוא יודע עוד אל נכון, אם יעשה בדרך יום או כמה ימים. הוא לא לקח עמו אלא מזוודה קטנה, הטיל לתוכה מקצת לבנים בערבוביה, ומיד השגחתי שהמזוודה ריקה למחצה. הוא נשקני בחיפזון על מצחי, בּשוֹנה לחלוטין מדרך פרידתו הרגילה, והניחני לנפשי. כל אותו לילה נסערה נפשי מאֶפס מנוח וּמדאגה. חלומות ופחדים ביעתוני, צעקתי משנתי, ובקומי למחרת בבוקר כּבדוּ עלי אברי כעופרת. עשיתי את מלאכת־הבית בהיסח הדעת, אזני קשובות לכל רחש וצעד מאַחַר פתח הבית, ומדי רגע ברגע מדמה אני בנפשי כי אני שומעת את קול המפתח בּסוּבּוֹ במנעול. השעות זחלו בעצלתיים. מחוֹגי השעון כמו מיאנו אותו יום לָמוּש ממקומם. בשתים עשרה בצהרים נשמע פתאום קול צלצול. לפני עמד חיוור כּבר־מינן אחד מידידיו המצרים של בעלי וַיוֹדיעני לאמור:

“מקרה אסון קרה! הוא מת!”

התעלפתי וָאכרע תחתי, ומששבה רוחי אלי לאחר כמה רגעים, ראיתי ידידים ומכרים הסובבים את משכבי. דעתי נתיישבה עלי וָאשאלם:

“במכונית?”

“לא,” השיבו. “כידוע לך, נוהג היה לשאת עמו אקדח. כפי הנראה, נרפּה המַבטחַ. מחמת תנועה של אי־זהירות נפלט כדור מן האקדח ופגע בו פגיעת־מוות.”

“והיכן פגע הכדור?”

“בפה,” אומר הרופא.

“ודאי היתה זו יריית־אַקרעי,” אמרתי מהורהרת. “האם הבאתם עמכם את תיקוֹ?”

“כן,” אמר אחד מידידיו, “הריהו.” והוא הניח לפנַי תיק־עור עבה ובו כספּוֹ ודרכייתו, ובעוּמקוֹ – תמונה. הוצאתיה והסתכלתי בה: היתה זו תמונתי שלי. תמונה ישנה, עוד מימי נַערוּתי, בשמלת־נשף, כמעשה־ציור נדמתה, כמעשה ציור נאה. ידידי הביטו בהתפעלות אל התמונה: “האַת היא זאת? כמה נהדרת אַת!” – “רק לאהרון נועדה,” השיבותי. “ועתה הובילוני אליו.”

כבשתי כלפי חוץ את זעזוע נפשי האיום. הביאוני אל מיטת בעלי לבית החולים. הרופא חתם על תעודת־המיתה, לאמור כי נורתה יריית־שגגה. וזהו סוף סיפור המעשה שלי. מאז נשארתי אלמנה – וּבוֹדדה…"

מרת הלמאן החרישה. מטבעה מהירת־תפיסה היתה, אך מדומה היה לה אותה שעה כאילו עומדת היא לפני קיר אטום בל יעבר. לבה סמוך ובטוח היה, שעיקרו של סיפור המעשה, עצם שרשו של הדבר, הועלם ממנה.

“כיצד אשאלנה לפשר הדבר?” טיכסה עצה בלבה.

“פגיעת כדור בּפה אינה פגיעת־שגגה כל עיקר! מה טעמו של דבר?” פתע ניצנץ במוחה רעיון מוצלח: שמוע שמעה מפי רופאים ושופטים, כי במקרים סתומים חובה היא לחקור לכל נסיבות־הלוָאי, ואפילו הפחותות לחשיבות. ובחוּש בּל־יִשְגֶה שאלה:

“כלום לא שאלת את ידידי בעלך, להיכן נסע אותו לילה?”

“אכן שאול שאלתי אותם,” השיבה מרת ורטהיים, “אך רק לאחר כמה ימים, אחד הידידים, אשר מובטחה הייתי בו, כי לא יעלים ממני דבר, לא היה נָכֵחַ בשעת מסירת הודעת־הזוועה, גם לא בשעת הקבורה. משום־מה הוקיר רגל מביתי כמה ימים – כפי הנראה לא מחמת נקיון־מצפון.”

“ומה סיפר לך לכשבא?”

“סיפורו על אשר נפל אותו לילה איום הוא. ואין אני מבוטחת אם יישר בעיניך לשמעוֹ.”

מרת הלמאן ננערה; עיניה נוצצו ובקולה היה מהרגשוֹ של צייד לנוכח הטרף אשר המתין לו עד בוֹש.

“ספרי נא!”

ומרת ורטהיים המשיכה בסיפורה:

“ובכן, אותו לילה – לדאבון הלב מטיל מעשה זה רבב־מה בזכר בעלי היקר – לא יצא כל עיקר לסיור על פני הארץ; גם למוֹתר היה לו לשחק לפני את חוּכת המזוודה הריקה למחצה – ירוד ירד, פשוטו כמשמעו, לעיר התחתית, לסביבת המושבה הגרמנית, מקום בתי המלון והמסבאות. ידידיו השיאוהו לבלות לילה אחד, כדרך שנוהגים לפרקים הגברים בני החברה העליונה בערים הגדולות. אולי נשתוקק גם הוא פעם לגופה של אשה זרה, אולי… הלכו איפוא חבורה גדולה, לאחד מבתי המלון הללו. שתו יין שמפניה רקדו; משנתאחרה השעה, הגיע תור עיקרו של נשף־החשק: בחירת הגבירות… בעל בית המלון, ארמני בעל נסיון, הזמין כל איש ואיש מן החבורה לתא קטן, ובו שולחן וכסאות קטנים מוזהבים. שם ניתנו לפניהם אלבומים מכורכים עור, והם החלו לדפדף בהם, בשביל לבחור את בנות זוגם למשך הלילה… אהרון, – כך סיפר לי הידיד, – נכנס אף הוא לתא ויצא ממנו כעבור כמה דקות. פניו כמו נאָבנוּ… הוא אמר שלום לחבריו ויצא לרחוב… למחר מצאוהו על שפת הים – הכדור המיתהו כהרף ירייה…”

"אכן, הרי זו מיתה טרגית לאמיתה, אמרה מרת הלמאן, “אך הנה מצלצל הפעמון לסעודת הערב”.

ושוב שמו שתי הנשים הזקנות את פניהן אל שולחן הערבית, ושתיהן מחרישות גם יחד. אך הפעם לא סרוֹת־רוח, אלא נעצבות הַעֲמֵק אל לבן. קרב היום האחרון לישיבתן של האלמנות בצֶות בבית הפנסיון.

“עוד מעט וניפרד,” אמרה מרת הלמאן למחרת היום. “נתגלגלו הדברים לדידי כך, ששתינו העמקנוּ הצץ אשה לחיי חברתה. אך אני לא הגעתי עוד לסיום סיפור־המעשה שלי.”

והיא נחפזה לשוב אל משך סיפורה, בשביל שמרת ורטהיים לא תוכל מנעה מכך:

"הדבר אירע כמה חדשים לפני מות בעלי, ואנו מסיירים אֵי בזה, יצאנו לטיילת; תזמורת ניגנה, אנשים צחקו ושוחחו. כל פנים שמחות היו, ודווקא אותה שעה – מי יגיד סיבת דבר – פקע בי הכל לפתע: מנהגי, רגש כבוֹדי, טוּב לבי; מבינה את – נתקשחתי אותה שעה עודני מתביישת בכך, ואף־על־פי־כן… הייתי נוהגת כך גם עתה. תבעתי, איפוא ממנו כי יישבע לי, שישים שלום סוף סוף לי ולביתי ויחל לנהוג עמי בדרך־ארץ. וכמובן, הבטח הבטיח לי נאמנה, בשבועות־תֶֹפֶל וברוב מליצה. טוב ויפה, איפוא, לא כן? אך הנה הטחתי בפניו: “אם תקיים את כל השבועות והנדרים האלה, תאריך ימים עלי אדמות, אך אם תפר אותם, מות תמות – לשמצה ולדיראון – לידה!” – למחרת היום חזרנו לביתנו.

חודש ימים שרוי היה עמי; בחודש השני שב לסוּרוֹ – בסוף החודש השלישי הובהלתי לרחוב אפל ולא מוּכּר לי בעיר. שם מצאתי את מתי – בביתה… הוגד לי, כי לא אחת גילה לידידיו שהוא חושש שמא ימות מיתה חטופה. כדי להישמר מפני מראית־עין ליוויתיו לבית הקברות. היתה בי הרגשת נקם גאה והגיונית. כביר הוא כוח הנדר! מאז בודדה אני לנפשי. האהבה אינה לגבי אלא זכרון־רגש חיוור מימים שאבד עליהם כלח…"

“מתקשה אני להאמין לדבריך,” חייכה מרת ורטהיים. "אפשר אינם אלא סתם דברים של שגרה? לא, כשהתבוננתי אליך, יקירתי, בשוחחך עם הרופא הצעיר – גם עם הרוסי הזקן – מדוּמה היה לי, שעודך יודעת פרק בהלכות עגבים וכיסופים, קינאתי בך על כך – בנאמנות! הודי נא, בנסיונות הרבה נתנסית לאחר מות בעליך השני, לא כן?

“בוחנת כליות ולב את, מרת ורטהיים. היטבת גם הריעות לנחש – כאחד. אמת נכון הדבר, חשק־חיים לא יכּבש תקפני לאחר מות בעלי השני. שבע־עשרה שנה! הן כבר נבלתי נבוֹל, – אף כי… והנה זינקתי שנית לתוך מערבולת החיים בשנתי הששים וארבע! מי הוא שניחמני מאֶבלי, בבכותי בדד כל משך שבע־עשרה השנים הארוכות, בּהמסוֹתי ערשי בדמעות? – והנה בא הקץ גם לזה…”

“כה הרבה אושר ויגון כאחד – כמה רבגוֹניים הם החיים,” נאנחה מרת ורטהיים.

“הוא הדבר,” ענתה מרת הלמאן. לאִטה חזרה וירדה מרוּם להט יצריה אל שפל המציאות. “ואַת, יקירתי, – האם לא שבה מעולם רוחך, לאחר מות בעלך, לעליצותה?”

“לא, הייתי לאבן, הסתגרתי בתוך תוכי, לא עצרתי כוח להבליג. לבשתי בגדי־נזירוּת, שיוויתי לפני בת־שחוק כּבוּדה – כדי שאיש לא יעיז – לא יעיז לקרב אלי…”

“אך למה, למה” לא גבר אחד איבד עצמו לדעת בתקוף אותו מילנכוליה."

“אין אני יכולה לדבר על כך, – מַחנק בגרוני ולבבי מתהפך בקרבי…”

“אם כן, יקירתי, נניח לדבר זה,” אמרה מרת הלמאן בחוּמלה.

מרת ורטהיים הגבירה שׂבת־השיער, הגאיוֹנה ונשואת־הפנים, פרצה בבכי תמרורים. האלמנה בת השבעים ליטפה שעה ארוכה את בת הששים וחמש. הן שתקו – שתקו ארוכות. אַחַר שאלה מרת הלמאן זהיר־זהיר:

“אפשר תואילי להראות לי בפרידתנו את התמונה היפה שבעלך נשאָה לפני מותו על לוח לבו?”

ביד רועדת הוציאה מרת ורטהיים תמונה בינונית לגוֹדל מארנקה. היה זו תמונתה של אשה צעירה ויפה להפליא בשמלת נשף עמוקת־גלָאי. מלאה התפעלות התבוננה מרת הלמאן בתמונה. אחר הפכתה וראתה על גבה רישומי נייר ירוק עבה: התמונה נתלשה מאלבום.

“כך שיערתי,” אמרה. “בעלך מצא את תמונה בתא שבבית־המלון של הארמני וּלקחה עמו. שוב חיית בשני עולמות – ממש כבימי נערוּתך, בהיותך בת שש־עשרה. אלא שהפעם לא באה הקדחת אשר גאלה אותך אלא המוות אשר גאל אותו…”

בערב האחרון הזה הסבו שוב שתי הנשים הזקנות הללו, מחרישות ומלאות חשיבות, בלבוש משי שחור, לשולחן הגדול בחדר האוכל של בית הפנסיון הכָּבוּד. וכל אחת מהן חשבה בסתר לבה על חברתה: “רצחת, איפוא, את בעלך, ואין הדבר ניכר בפניך.”

א

יום שבת אחד, לפני הצהרים, כשבועיים ימים לפני הצגת־הבכורה של מחזה ממחזות שקספיר ב“הסוּכּה”, בחרה לה הצלָמית מאניה ב. מקום־מושב במרפסת הצוננת של אחד מבתי־הקפה שעל שפת הים. מן המרפסת הנישׂאה היטיבו עיניה לראות את תנועת העוברים והשבים בטיילת; אמהות ותינוקותיהן, נערות ונערים בבגדי־רחצה, טיילו טייל וָשוֹב, שזופים חוּם, שמחים ועליזים.

גם מאניה לבושה היתה מתחת לשמלת שפת־הים הכחולה־האדומה בגד־שׂחיה, וראשה מעוטף היה בסוּדר אדום. ביקשה לנוח מעט בטרם תרד לשחות בים – לעיין בספר. כרך למופאסאן מונח היה על השולחנחן שלפניה, וסיגריה, שעוּשנה כדי מחציתה, נתונה בין אצבעותיה.

טוב ונעים היה, בדד בצינת שחרית, בטרם תשוֹב רוח מערבית, להשקיף על פני חלקת הים הכחולה. הרמקול השמיע צלילי ואלס־הדוֹנאוּ. המרפסת עדיין ריקה היתה מיושביה; מאחור, הרחק־מה והלאה, בשורה השלישית קרא איש זקן בעל צורה, במשקפי־קרן, בעתונו. עתה שבה מאניה וַתכירהוּ, הוא היה אחד מחברי העיריה, מר בנימין ד., שבתו אוֹרה, בת התשע־עשרה, נתקבלה כחניכה בתיאטרון הצעיר לימים “הסוכה”. מאניה ראתה אותה בראשונה לפני כמה שבועות מצולמת בתפקיד של חַדרנית. מסתבר מאליו – סיפרו הבריות בעיר – שהאדון הזקן התנגד בחריפות לבחירת מקצוע זה…

מטעם־מה, שלא היה ברור לה לעצמה, הוּעמה כלשהו הנאתה של מאניה מישיבת־בוקר זו, שכה הקפידה להתקין עצמה לשעתה ועדיין כמעט לא טעמה את טעמה. התבוננה בה בעצמה: החלוּק, אשר לבשה, נראָה פתע בעיניה סר־טעם, הספר, אשר קראה בו, לא עלה בקנה אחד עם חומרת השעה; בדידות־ההשקט נבעה מתוך הרגשה של שממון־תמרורים. הקמטוּטים אשר מסביב לעינים הורו על לילות נדוּדי־שינה – והתקוָה לחיים הבאים על סיפּוּקם שוב לא מרובה היתה לאחר נסיונות החדשים האחרונים. תפל היה הכל… תפל אין־טעם… לו קרה דבר, דבר־מה, ויהיה אשר יהיה ובלבד שיסעיר את הדם בעורקים!

מאניה השקיפה על פני הרחוב. ואלס־הדוֹנאוּ נדם; למַטה, בכיכר, צחקו הכל ודיברו; הכל תכלית היתה לפניהם – ודאי – הכל. דרך משל, אשה זו המפלסת לה דרכה ברגל קלה אל בית־הקפה שלה “גלי הים”. בעצם, מי היא, מי היא אשה זו בעלת מקלע־הצמוֹת הצהבוני־הכּהה ושמלת־מאדֶה הירוקה?

אך זו כבר נעלמה מעינה. לאחר כמה דקות הופיעה במרפסת שבה ישבה מאניה. התבוננה כה וכה, החזירה מבטה על פני מאניה. השתים השהוּ שעה קלה עיניהן אשה על פני חברתה, כאילו אינן מכירות זו את זו אלא היכּרוּת של פריסת־שלום ברחוב. מאניה הסמיקה מלוֹא פנים וצוָאר, כמובן הכירה בה מיד את השחקנית הנודעת אילנה. שתי הנשים בירכו זו את זו, בניע־ראש, כמנהג.

לאחר היסוס־מה ישבה לא אילנה אל אחד השולחנות, פּלג־פניה אל מול מאניה, ישיבה שבה מיטיב אתה לראות אשר מסביבך גם גלוי אתה, כמובן, למבטי זולתך, – נראה למחצה, לא לחלוטין, שכּן בפחות ביקשה אילנה לפגוש מכל אנשי העיר את מאניה, והוא הדין מאניה.

אך לא מן הנימוס היה ולא מן ההוֹגן לחמוֹק אשה מפני רעוּתה. הפגישה פגישה של אקראי היתה. השמים, הים, האויר – לכּוֹל ניתנו. בוקר השבת – הרי שעת־מנוחה הוא לכל העובדים, וסוף־סוף, אם לעיין היטב בדבר, הרי כמעט לא הכירו זו את זו… בסך הכל לא נזדמנו אלא פעמיים או שלוש פעמים, כמעט לבלי דבּר דבר אשה אל רעוּת, פעם התיאטרון, פעם בביתו של ידיד משותף לשתיהן, הוא השחקן פדוֹר, ופעם באַטליה של מאניה, בשעת צילום המשחקים בתפקידיהם. ואף על פי כן… היטב הכירו זו את זו, היטב למַדי, והיה להן יסוד של ממש לשמט עצמן זו מפני זו. כל אחת מהן חשבון היה לה ליישבוֹ עם חברתה, אלא ששתיהן יפות־נימוס היו די להתעלם מכך דוּמם אין־אוֹמר. גם לא היו מַעלות מעולם בדעתן לבקש הזדמנות לישובו של חשבון זה; בשעות אלו של בוקר לא באו הנה אלא להפיג מתיחות נפשן, להשכיח מלבן דאגות יום־יום. – והנה ישבו שתיהן, פלג־פנים זו מול זו, והירהרו על כרחן אשה בחברתה ובקשר ביש זה שקישרן הגורל. המתיחות בפניהן טבועה היתה. ישבו שתיהן דרוכות, קראו, עישנו, גמעו מן הקפה והתבוננו אל עֵרב האנשים הרוחש, גָאה והוסף, לרגליהן.

פתע וּמאניה חלפה לאוּתה וחדל רפיון־ידיה – דרוכה היתה כקשת; רק אחת הרגישה, כמעט כדי מיחוש־גוף: ובלבד שלא אראה אשה זו, יהיה אשר יהיה ובלבד שלא אראנה!

ואילנה אף היא הירהרה כן בלבה: יבוא עלי אשר יבוא, ואף לא פגישה מדאיבה זו עם האשה, הממררת עליה את שמחתה, את התבוננותה, את נשימתה ואת האויר אשר תשאף אל קרבּה.

והנה – כבאגני־מים מחוברים זה אל זה, נתרקם, לאחר הזעזוע הראשון וההתנגדות שבלב, רגש חדש בקרב שתי הנשים: סקרנות. סקרנות בּל־תירסן, בּל־תיכּבש, לדעת את הצפון מאחר ארשת־הפנים הסתוּמה ונבוּכה כאחד של כל אחת מהן, שכּן כל מגע־ומשא אישי בין השתים, ואפילו על ידי איש־בינַים, פסק בחדשים האחרונים.

מאניה היתה אחת מרבבות הנשים המודרניות, שסוגן מצוי כיום בכל העולם כולו: בת שלושים וחמש ועדיין כמעט נערה צעירה היתה. צלָמית היתה ולא אַטליה משלה, זה שנים רבות נושאת היתה את עצמה. אשה מעניינת היתה, מושכת, עתירת־רוח. הקָו המיוחד לישוּתה, למִלבּשה ולמִדבּרה, הוטעם על־ידי האומנות שנתמחתה לה – תצלוֹמת־הבימה. השחקניות אהבו את תצלוּמיה, שכּן השׂכּילה לשווֹת לדמות דיוקנן יתר נעוּרים וליבּוּב, וזאת בלא דיוּת ניכּר, אלא באוֹבּיאֶקטיבים רכּים ובכוח הפסיכולוגיה השימושית.

דלת האַטליה של מאניה סבבה על צירה בלי הרף. עיצוב דיוקנו של היחיד קרוב היה יותר ללבה מאשר עיצוב דיוקנה של הלהקה. במידת הטאקט המופלאה שלה הצליחה לקיים יחסי־שלום עם התיאטראות השונים, האופרה, תיאטרון האמנות הזעירה, – ואפילו עם הזמרים והפַּזָמים היחידים, אף כי לא תמיד עלה בידה הדבר על נקלה, מחמת הקנאתנות החריפה השוררת בקרב האמנים. אך באפיה הבוהמי – באַטליה שלה שבעלית־גג, שצוֹהר קרוּע בתקרתוֹ, מקום שבכל שעה של יום או לילה היתה מתקינה קפה תורכי לאורחיה, השׂכילה ליצור אוירה של יחסי־אמנות נלבבים.

אמנות זו של עקרת־בית הביאה עמה מאניה מוינה, אשר ממנה באה כפליטה שנתיים לפני פרוץ המלחמה. בדרך כלל נראתה לה אוירת־התיאטרון בעיר החדשה הזאת שונה תכלית שוֹני מאשר אוירת־התיאטרון באירופה; התיאטראות עשויים היו כאן כיתות כיתות, על טהרת הקולקטיב, והשחקנים נהגו אורח־חיים זעיר־בורגני מובהק. משק קולקטיבי זה – להוציא את יתרונותיו הכלכליים – תוצאות אמנותיות חמורות כרוכות היו בו: הקהל המסכן אנוס היה לשאת כל כשרון רופס של שחקן, מגיל העשרים ועד גיל הששים, ובלבד שהוא חבר־קולקטיב.

מאניה, שלא פעלה פעולתה אלא בהיקפו של שדה־הקרב התיאטרוני, קיימה אף כאן את חירותה הקנטרנית והיתה מבקרת הכל בבדיחות־דעת, ללא שמץ של אוֹפורטוּניזם. אך בזכות טוּב מזגה לא נתרעמו עליה השחקנים מעולם, ובזכות טוּב טעמה האסטטי היו נמלכים בדעתה בענייני איפור ותלבושת, ולבסוף אף בעניין עיצובו של תפקיד זה או זה. או בשאלות של כוריאוגרפיה הכרוכות בריקודים מסוימים ובתנועות מסוימות. כן אירע לעתים לא רחוקות, שבאַטליה שלה לא זו בלבד שצולמו תצלומים ונקבעו מעמדי פנים וגוף, אלא אף נערכו ונבחנו חזרות של קטעים שלמים.

לא – מאניה לא נהגה אורח־חיים של נזירה במשך עשר השנים האחרונות הללו. היו גם אפיזוֹדוֹת עתירוֹת־חוָיה אם פחות ואם יותר – ואחת מהן תחילתה היתה בנישואים וסיומה בגירושים – עד שבא יום ואחד שם קץ לנוהג זה של קלות־ראש. פליט היה כמוה. עלה לארץ כמה שנים לאחריה, אחר שכבר קנתה לה אחיזת־רגל איתנה, ובלא שום המלצות כיתת רגליו מתיאטרון למשנהו, למצוא מקום־מה, או לפחות לזכות בתפקיד כלשהו. אנשי־התיאטרון משכו בהסבּר פנים בכתפיהם. ראשית, הלא אין האיש הצעיר יודע את הלשון, ושנית – זה שנים רבות תחום זה מלא וגדוּש. האהבנים הצעירים שלהם משחקים זה חמש־עשרה שנה את כל תפקידי הגיבורים הראשיים, והרי אך לעתים רחוקות תמצא שני אהבנים צעירים במחזה אחד.

פדוֹר הצעיר – מקום־מולדתו היה אֵי באיזור־הספר הרוסי־הפולני – שיחק על הבימה הן ברוסיה והן בפולין. למזלו, נתברך בכשרונות מכשרונות שונים, ובזכות אחר מהם, הקל שבקלים לדעתו, נמנע ממנו מלהתגלגל כמלצר לאחת המסבאות, וסוף־סוף עמד הכן על עמדוֹ. ככל הפליטים נתנסה ביסורים הרבה, עוּנה במחנות־ריכוז, ונלחם בשורות הפארטיזנים. מתוך כך נתחסן בנפש, יותר משניכּר הדבר במראה גופו עדין־האברים, וביוצא מן הכלל לא נעשה נברוֹטי למעלה מן המידה. לבלי ליאוּת חיזר מאימפרסריוֹ למשנהו, ממשרד־תרבות הסתדרותי למשנהו ומפּטרוֹן אחד של האמנויות אשר בעיר לחברו, או למען הדיוק – מפטרונית אחת לחברתה, שכן “פטרוֹנוּת האמנוּת” היתה, במידה מרובה, בידיהן של נשים בנות־תרבות, ששעתן פנויה.

כל מקום שבא אליו פדוֹר נתקבל ברוב עניין; האזינו לסיפור קורותיו והרפתקאותיו, אף לפרטי סבלותיו, והשיאו לו עצות טובות. אפילו הזמינוהו לפרקים לארוחת־ערב, נתנו בידו כתבי־המלצה ושלחוהו למקומות אחרים, לאנשים העלולים לעוץ לו עצות מעשיות יותר. במהרה נתברר לפדור, ששום ישועה לא תצמח לו לא ממוסדות־התרבות ולא מן התיאטראות.

והנה, בגבוֹר דחקוֹ, באו לעזרוֹ חברים, ידידי־נפש רגשניים. מזמוריו ופזמוניו הנושנים, שהיטיב ללווֹתם באַקורדיון דרך חירות ובטחון, – אמנות זו עמדה על טיבה מאניה בדרך מקרה. הוא עצמו כמעט לא השגיח בה. כרבים אחרים כן בא גם הוא אליה להזמין תמונות־אמנים, ובטוּב לבה הואילה לתתן לו במתנה. בהזדמנות זו שאלתוֹ לנסיבות חייו וביקשה ממנו לשיר. וכיוָן שמאניה הגתה אהבה לוהטת לפזמונים – אותה שעה עצמה עיניה ונסמכה העֲמֵק בכּוּרסה לאחוריה – ערכה נשף בביתה והזמינה אליו את כל ידידיה מקרב שחקני התיאטראות השונים. לאחר כמה וכמה כוסות ווֹדקה צלחה עליו רוח־החצוֹת על פדוֹר והוא נתן את קולו בשיר. שר שירי־פארטיזנים רוסיים, משירי הגיטו, chansons צרפתיים מאת ויוֹן וניגוני צוענים. אותה שעה נתפסו השחקנים, בשבתם שבת אחים גם יחד, להתפעלות זכּה, רגשוּשית. עד שלוש לפנות בוקר שר פדוֹר משיריו, והנה כאן נפתח פתח לקאריירה שלו. הוא ביקש להיות שחקן, אך תחילה נעשה אבן שואבת של הבימה החדשה לאמנות זעירה, מקום ששר ערב ערב את שיריו אל הפסנתר. עתים יארע, ועיר שלמה ילך לבּה שבי אחר שחקן שהצליח לעוֹרר איזו נימה רדוּמה בנפשה. ולשמע זמירותיו של פדוֹר זה, שייצג את טיפוס האהבן הרוסי הלרמונטובי, שכמעט כבר נשתכח מלב – ואשר חוּפּה מעט בּרק של פארטיזנים – נזכרוּ השומעים בחוָיוֹת האמנות והנעורים שלהם גופם, שחָווּ בוינה, בוארשה, במוסקבה או בפראג.

ופדוֹר לא היה טיפוס של חלוץ כל־עיקר, לא ממנו ולא מקצתו, בינלאומי היה מטיבוֹ, ופיו לא הפיק סיסמאות של גאולת העם; בדוֹמה יכול היה להופיע על אחת הבימות בבודאפסט או בפראג לאחר מלחמה זו. בזמרוֹ ובנגנוֹ, היה איש־הבוהימה עז־היצרים, מקצתו צ’ארלס בּואַיה ומקצתו לסלי הוֹאַרד – ולא אותו פליט מסכן, שיש לבוא לעזרוֹ מתוך רחמנות לאומית־פילאנטרופית. פדוֹר היה למצוֹדד־נפשות, שהלבבות הלכו שבי אחריו, ובביתה של מאניה קם והיה הפלא הזה.

לאחר שירוֹ כמה שבועות את פזמוניו, עלה בידו גם לפסוע פסיעה ראשונה על בימת התיאטרון, ועתה נתקבל כשחקן ללהקת “הסוכה”.

הידידות בין פדוֹר למאניה עמדה בעינה גם לאחר נשף־פתיחה מופלא זה. בין אם נעם לאיש הצעיר הזה, שניטלטל שנים כה רבות ממחנה־ריכוז למשנהו, יחסה האמהי של מאניה, בין אם אסיר־תודה היה לה על שהכניסתו לתחום החיים האמנותיים, בין אם לקחה את לבו חזוּתה האסטטית – ובין אם הכריעה זו על כולן – על כל פנים דבוֹק דבק בה מתוך ידידות־אמת. כיוָן ששניהם שרוּיים היו ביחידות ופטורים היו מלתת דין־וחשבון לאיש, נמנו במהרה בין זוגות הנוהגים אורח־חיים של קריבוּת, בלא להזקיק עצמם לקשרי־חיים אזרחיים.

פדוֹר לא היה צעיר אלא שנים מספר ממאניה, ויחסי־אהבתם נשתלשלו בדרך מופלאה זו וקשה מתּאֵר, שכל פרשת־ידידות למוּדה בה: תחילתה היתה ב“איגרא רמא” של חדוה וסיומה ב“בירא עמיקתא” של יגון, רוצה לומר, משנתפרדו לאחר שנתיים, היתה ידידות זו לפדוֹר כשבולת שנתרוקנה מגרעיניה, ואילו מאניה נשארה שרוּיה בצער רב ובמרה שחורה. אכן, ידוע ידעה כי לא לנצח יארכו הדברים, ואף על פי כן נלחמה דרך אשה, שלא במוּדע, לנישואים, לנצח. ביתה שקט בשנים האלה, והיא נהגה אורח־חיים של יתר פרישות מן הציבור מלשעבר. ומשבאה שעת הפרידה מפדוֹר, לא קלה עליה כהוא־זה משום שלבּה ניבּא לה אותה.

הלילות לילות של נדודי־שינה היו, הוֶרוֹנאל מונח היה בקירבת מקום של שולחן־הלילה, אך היא לא נגעה בו.

זה חמישה חדשים לא נפגשה מאניה עם פדוֹר, אך מכבר סוּפר בחוּגה הקטן, – ובעצם ניחשה את הדבר בשבועות האחרונים שלפני ניתוק קשריהם: מה הערצה שופעת אור ודברים הוגה פדור למורה ולאמן אילנה? מדבר היה ומספר בה בלי הרף; ניתן להיאמר, שנתוודה לפני אהובתו השכּוּלה על כליון נפשו לצרתה. ואפילו נימק בעקיפין את הערצתו לאילנה בכך, שהוא מקווה לקנות בעזרתה את ידיעת הלשון, להיכנס לתוך תוכם של החוגים הספרותיים ועל־ידי כך להגביה בסולם־ההצלחה הצר. ואחר ככלות הכל – כן דרש באזני מאניה – כלום יש לך תכלית נעלה מפיתוח האמנות, רוצה לוֹמר, הסיבּת עונג בכוח האישיות האמנותית לעשרות אלפי אנשים בארץ קטנה ודלה זו!

ראֹה יראה הדבר ושמוֹע ישמע בּהעלם אחד, כהרף עין, אך מה תקשה רקיחת השיקוּי! כמה שעות הוציאה וכמה דמעות הגירה מאניה, בשביל לתבּל את השיקוּי, אשר ביקש פדוֹר לשׂים לפני קהל מעריציו. עתה קינאה באילנה בגלל ידידה, ושנאתה לצרתה הסבּה לה שמחה נאמנה שיש עמה משום פורקן.

ואף על פי כן – אף על פי כן – עזה בה סקרנותה, להטה בקרבה תשוקה בּל־תיכּבש לשאול לשלום הידיד הרחוק ולשמוע אשר יסוּפר עליו, אך משפנתה מלוֹא פנים אל אילנה, ראתה והנה זו שרוּיה בשיחה רוהטת עם חבר־העיריה הזקן. כעבור כמה דקות עזבו השנים את מרפסת בית־הקפה, לאחר שמאניה ואילנה בירכו זו את זו ברכת־חטף.

ב

הואיל ולא החליפו אף מלה אשה עם רעותה, לא נשתנה הלך־רוחן של מאניה ואילנה לאחר פגישתן בבוקר־שבת זה. שתיהן נחה דעתן עליהן שנמנעו מלבוא בשיחה, אשר אי־אפשר היה לה להיות שיחה פורמאלית סתם, ואף על פי כן הגה לב כל אחת מהן משאלה לא־תבוֹאַר לשוב ולראות את פני צרתה.

בבוקר יום־השבת השני הקדימה מאניה לבוא חצי־שעה מאשר בפעם הקודמת. לבוּשה היתה אותה תלבושת גם ישוֹב ישבה לאותו שולחן. קצרה רוחה מחכּוֹת. לאחר כמה דקות הופיע חבר־העיריה הקשיש – כנראה, אורח־קבע היה בבית־הקפה הזה – אך הפעם לא בא בגפּוֹ, אלא בלווית בתוֹ הנחמדה – אוֹרה, מן האולפן התיאטרוני. הם בירכו זה את זו בניע־ראש; אורה, דרך נימוס ואדיבות, הראשונה. ולאחר שפּתח אבא את העתון, מיהרה אוֹרה אל שולחנה של מאניה: “תסלחי לי, מאניה, אך אילנה, המורה שלי”, היא נתגמגמה והסמיקה כאורח נערה, “אילנה דורשת בשלומך. היא איננה מרגישה עצמה טוב היום ועל כן לא יכלה, לדאבונה, לבוא הנה הבוקר. היא שוכבת בבית, והיא מבקשת שתואילי בטובך לבקר אותה.”

“אני מודה לך מאוד על דרישת־השלום.” מאניה נבוכה. אורה מיהרה לחזור אל אביה והתעמקה בכתב היד של “אילוּף הסוֹררה”, ובמלמלה בשפתיה בשעת מעשה שיננה בחצי־קול את הכתוב. מאניה, עודה דהוּמה לחלוטין, רמזה למלצר, אספה את מיטלטלי־הרחצה ועזבה בחיפזון את המרפסת. “טלפאטיה,” אמרה בלבה, “אכן, ביקשתי לראות את פניה, אך זוהי כמעט כהתגרוּת. פשוט, הניחה שאני מחכה לה כאן, והרי לא עוררתיה במנהגי כל עיקר להתיהרות כגון זו…”

לא, מאניה עצמה לא ידעה – ניתן להיאמר, לא ראתה אל נכון לאן מובילות אותה רגליה. פתע ועמדה לפני דלת מעונה של אילנה. משלחצה על כף המנעול, נפתחה הדלת לאטה. בפעם הראשונה דרכה כף רגלה בחדרה של השחקנית אילנה, בביתה הקטן. רהוּטוֹ ערוך היה בקפידה, מקצת בנוסח תיאטרוני־נזירי.

אילנה שכבה על הספה. שתיהן פיקחות היו מכדי להליט את פניהן בשום מסכה.

מאניה אמרה במוֹרך־קול “שלום” וישבה על כיסא צבעוני.

ואילנה השיבה:

“שמחתי לבואך. ידעתי, שאת מחכה לי, וכיוָן שביקשתי לראותך, שלחתי לך דרישת־שלום על־ידי אורה.”

הן שתקו שעה קלה; בעצם, הן היו זרוֹת אשה לרעותה, אך הנה החלו לשוחח לאט, עם שהן נכשלות לפרקים בלשונן, על המאורעות התיאטרוניים בשבועות האחרונים. הן שתיהן היו, מבחינה מסויימת, חברות לעבודה.

אילנה: “התפעלתי מתצלומי ההצגה של המחזה “תל־חי”, שנדפסו באחד העתונים השוייציים.”

מאניה: “אַת מעניינת מאוד בתפקיד הסַייע המדעי. חבל שלא שיחקת במרד הגיטו את תפקיד הפארטיזנית; תפקיד זה גדול יותר והוא טיפוסי יותר לך.”

אילנה הסמיקה הַכהֵה. מאניה תפסה מיד, שמתוך אי־זהירות, או אפשר מתוך כוונה בלתי־מוּדעת לה לעצמה, נגעה בפצע נעלם. ביקשה לתקן את המעוּוָת ושאלה ברוב־עניין לחזרוֹת “אילוּף הסוֹררה”, שהרי הצגת הבכורה עתידה היתה להיערך בימים הקרובים. אך גם כאן לא הצליחה.

אילנה: “אינני יודעת מה קרה לי. אני מכירה את המחזה מילדוּת ותמיד שאלתי את נפשי לשחק את קאתרינה. בתולה נוקשה ומתאַמרת זו, העומדת בנוקשותה כל זמן שאיננה אוהבת. מין אַרטֶמיס – בגלגול של בּורלסקה. ויודעת אַת, פדוֹר נעים מאוד כבן־זוג למישחק. אין הוא דוחק עצמו לראש הבימה. ואף על פי כן… השד יודע… אין הוא מרוּצה.”

דמעות עמדו בעיניה: “סלחי לי, מאניה – נכויתי בכר־החימום; מלבד זה החום, הכאבים, העייפות…”

מאניה נקפה לבּה. אילנה חולה: “כמובן, היה עלי לנהוג עמה ביתר רוֹך.” – ולפתע ראתה מאניה ברור: אילנה הזמינתה לכאן לתכלית אחת ויחידה, ואם גם לא מובנת. היא מבקשת לשפוך לפניה את לבה. מפני מה דווקא לפניה? אחרונה היא לחוֹבת שמיעה. אך לבסוף נתעשתה ואמרה כלאחר־יד:

“אילנה, אם רוצה אַת, יכולה את לגלוֹת לפני את כל לבך.”

ואילנה פתחה בנעימה עניינית, צוננת:

"הואילי בטובך ונעלי את המנעול האנגלי; הנחתי אותו פתוח, כדי שלא יהיה עלי לרדת מן המיטה לכשתצלצלי. עכשיו אַת כאן, למזלי, ותוכלי לפתוח את הדלת, אם מישהו יצלצל – מישהו עלול להיקלע לכאן. את שואלת, מדוע אני שוכבת? יודעת אַת, פּרשת־המרה הנושנה שלי חזרה ליוֹשנה. כּאבים משגעים ממש, ומלבד זה גם בכיתי, מכאן העינים האדומות… רק עצבנות היא, ומילנכוליה הרי תיקרא גם מרה שחורה!

“האם לא שמעת צעדים על המדרגות? הואילי בטובך, תצאי ותסתכלי. תודה רבה. – כן, ביקור אורחים אצל השכנים? האם אני מחכה למישהו? לאיש איני מחכה, כמובן. ודאי כבר נפלה הברה, ששוב אין עלי לחכות לאיש. אַל תנסי להכחיש את הדבר… אך הנה ואמזוג לך יין מזוקק, יקירתי. למוֹתר השנאה ורגשי־הלענה הניכרים בפניך… נשארת לבדך – בודדת אַת? פלונית, אילנה גזלה ממך את ידידך, רק משום שהיא בעלת מעמד מסוים בתיאטרון, והכניסה את זה החדש מקרוב בא תחת כנפיה? הירגעי, יקירתי, גם אני בודדה כמוך! כיצד קרה הדבר? מפני מה קרה? רק כמה חדשים עברו, וכבר נתמוטט הכל. לא היה עלי אלא למלא תפקיד מסויים בקאריירה של הכוכב הזה – עוד מעט תשמעי – תפקיד כפול! מילאתי אותו להפליא, כך לא צלח בידי מעולם שום מעשה, פשוט להפליא!”

“אך זאת, לפחות, עליך לדעת: אני עצמי עשיתי זאת, אני עצמי, ואין איש אשם בכך – אני בלבדי! ועתה, הנה הקיץ הקץ, עתה הנה מתגלגלים החיים במדרון משופע מַטה מַטה… ודאי תאמרי, שהנני שחקנית נכבדה, מורה, ושתלמידי האולפן באים אלי לשאול בעצתי בשעת דחקם? שהם מדבּרים אלי כדבּר אל אֵם? מוחלת אני לך כל אלה. לזרא הם לי. הניחו לי לרדת לטמיון! לוּ היית, לפחות גבר, ידיד, רופא, ובידו זרק־מוֹרפיוּם לשכּך את מיחושי מָרָתי! מוּגת־לב אני מכדי לעשות זאת… לא אוכל בעצמי… אַל תשתדלי להרגיעני… אַל נא!”

מאניה נדהמה כדי לכך למשמע שטף־דברים זה ודברי־וידוּיה הבלתי־צפויים, שברוב שמחתה נצטחקה. אֵי־כה רווח ללבה, חשה רווחה בגרונה, ואפילו ברגליה. מה נפלא – לשוא נתעצבה איפוא, לשוא. אילנה, כאדם, כאשה, כאמן, הוּרדה איפוא מגדולתה…

“סלחי לי,” כבשה מאניה בת־שחוקה, “לא ירדתי לסוף דבריך. תפקיד כפול? מה כוונתך?”

“תמהה אני עליך, שלא עמדת על כוונת דברי. כי־כן, הנני מורה מעוּלה, מסוג המורות המתואר בסיפורי־מעשיות רבים, זמרת־אופירה זקנה, שזרי־דפנה וסרטי־משי מכורכמים מתנוססים על כתלי ביתה, ונערות באות אליה ללמוד פרק בהלכות קוֹלוראטוּרה. שני תלמידים מוכשרים היו לי בחדשים האחרונים, לא אחד בלבד – פדור ואורה. לפדוֹר הוריתי תורת הלשון והמבטא, לאורה את תורת התנועה וגוון הקול!”

“לא ידעתי זאת” – מאניה הרצינה כּליל. “אבל עכשיו עליך לנוח מנוחה של ממש, כדי שתוכלי לבוא מחר רעננה לחזרות.”

מאניה נשקה לאילנה נשיקת–פרידה. – מיום זה ואילך נפגשו השתים יום־יום; מעתה היו לידידות־נפש.

משנפגשו השתים למחרת היום אחר הצהרים, כבדרך מקרה, בבית־הקפה הקבוע של אילנה אשר ברחוב בן־יהודה, נבצר מהן תחילה לכבוש אבק בושה שבהן על שום שגילו לבן אשה לפני רעותה. אך במהרה רוַח להן. באחת מובטחות היו ללא כל ספק: שוב אין שנאה ביניהן. מעתה צפון היה בוידוּייהן רגש־ידידות ערב, כמעט תשוּקני, שבעיקרו עצב היה, וכמרחף על פני תהום־הבשרים שבין השתים. כאילו ביקשה אשה ברעותה מחסה מפני זרוּת המין האחר, בדומה לילדה ששבה אל זרועות אמה, לאחר שהכזיבה אביה אכזבה מרה.

כמו כוח־טבע דחפן זו אל זו; בתאוה מאזוכיסטית הפליגו בוידוייהן – רק משום שאבד להן מאהבן האחד.

הן גילו צפונותיהן אשה לחברתה, ובכל זאת העלימו אשר לא יבוּטא, מתוך רהוּת צנועה שבתרבות: את בדידות לילותיהן.

היתה זו נחמה קלה למאניה, היה זה סימן להיות פדוֹר דבק בה דבקות בל־תעורער, שכה נמהר לעזוב את אילנה, אשר ספק אם אֲהֵבה, ואם גם העריצה. וכיון שידיעת הדבר הזה הסבה סיפוק לאהבת־עצמה, היה בכוחה לנחם את ידידתה החדשה: “תני דעתך, לא משום שאינך ראויה לו, בא עליך כל זה, אלא – יקשה כאשר יקשה להביע את הדבר – בגללי, רק בגללי. אין אתה יכול להמיר נשים כדרך שאתה ממיר תאריכים!”

עתה נאלצה אילנה, חרף כל, לחייך. שכן ידוע ידעה, כי אמונת־תוֹם זו אינה אלא אשלית־חמד למאניה; בכוֹסוֹ של פדוֹר לא נותר כל שיור תוסס של חרטה או של געגועים. אך גם זאת לא גילתה לידידתה החדשה, כדי שלא לצערה.

ביקשו השתים לחוס אשה על אחותה, ואף על פי כן לא חדלו לפתחַ באצבעות זהירות זו את פצעיה של זו, אשר כמעט ועדיין לא הצליקוּ. שתיהן תקפה עליהן תשוקתן לספר באהוּבן שאבד להן, בתפקידיו, בהצלחותיו, בקווי־אָפיוֹ ובכלל דמותו. פעמים רוממוהו, ופעמים השפילוהו ארצה. כל אחת מהן ביקשה לדעת… לדעת…, להשלים את תמונת הגבר האהוב עליהן, להעמיקה, להבין לפשר מעשהו. וסיום שיחתן של השתים היה – בּלילה והרשעה פּה אחד. פדור הוא – כן אמרו וביקשו בכך להביא את רגשותיהן הנוֹגדים ודומים כאחד לידי מכנה משותף – הוא, על קסמו כובש־הלבבות, מסוג פרפריה של האמנות הקלה, לא הנעלה, הנשגבה, המרפרפים מפרח אל פרח, ואף על פי כן – הוסיפו השתים בהבעת רחמים – אומללים הם ביותר מפני רפיסות־רגש זו. לא שהוא סטה מנתיב האמוּנים אל אי־היציבות – מעולם לא היה נאמן… ועתה הוסיפה מאניה בחמימות אמהית: “אַל תבוֹשי להודות, שסבורה היית כי בזיקת־לבו אליך תקני אושר. הוא לא החזיק מעמד, אך יודעת אני, מפיו הוא, שהאמין בך ובעצמו. זיקת־הלב אליך גדולה היתה מכפי מידתו שלו, אך אנו, הנשים, מודדות על פי הזמן ולא על פי מעלת השלהבת.”

ובכך סיימו אותו יום אחר־הצהרים ישיבתן בבית־הקפה ותיפרדנה מסוערות אהבה אשה אל ידידתה־צרתה ונעצבות על עצמן ועל נדיבות־הלב הנדירה אשר לשתיהן.

מאניה ואילנה לא אבוּ לשוב ולהיפגש, אך כיצד יתכן להיחלץ מאוֹנס כמעט הֶפנֵטי כגון זה, מסבך ביש כגון זה? שכן מדי פעם בפעם, בפגישותיהן, לא היו עוברות אלא כמה דקות עד שהגיעו לנקודת־המוקד של הרגש אשר בלבן, ואם גם הסבּה להן כל נגיעה בנושא הישן־החדש של יחסיהן צער ועונג כאחד, נעם לשתיהן, שכזוּג־אוהבים הן, ואם גם אין שכר לאהבתן; ידוע ידעו, שעליהן לעצור ברוחן, לנתן קשרן, כדי שלא יגלשו לנתיב המסוכן של אהבת נשים. עם זאת חָכמוּ השתים עד כדי להודות בלבן, שפחזוּת זו ולהט זה של זיקתן אשה לרעותה אין להם אלא טעם אחד בלבד, שאין האחת מתרפקת על חברתה אלא משום שזו צופנת בקרבה חלק מן החיים האבוּדים. להיות במחיצתה של בחירת לב האיש האהוב, משמעו המשך של בעלוּת־מה עליו, ולפיכך לא חדלו מלשאוף אשה קרבת אחותה וליבּוּ את רגשת־לבּן העקרה עד לאין שיעור.

כל המתיחות הזאת וההתרגשות הזאת נתרחשו במַקביל להכנות האחרונות אל הצגת־הבכורה, שעתידה היתה לחרוץ את גורלה של אילנה בתיאטרון. מאניה צילמה את אילנה בלבושה של קאתרינה, בשביל שער העתון המצויר לאשה. ובהזדמנות זו שמעה מאניה את כל פרשת חלוקת התפקידים, שבסופו של דבר היא שגרמה להתקפת־המָרָה של אילנה.

משפתחו בחלוקת התפקידים לקומדיה זו, קיבלה אילנה, כמובן, בלא כל השתדלות ומאבק מצדה, את תפקידה של קאתרינה. יאה היה לה תפקיד זה, גם מהיותה משחקת־אופי מעניינת, שעודנה יפת־גזרה לפי הערך. פּאת־התלתלים הנכרית הטיציאנית, האדומה, גרעה ככלות הכל, באורח קסם, עשר שנים מגילה. אך בשעת החזרות נפל דבר מדאיב: הכל עלה יפה, אילנה כבר ידעה את הטקסט על פה, התלבושות הוּזמנו, חזרות־הבימה הראשונות החלו, שיתוף־המשחק עם פדוֹר נתגלגל ללא שום חיכוך; כלתה נפשה לשוב ולקשרו אליה מתוך קירבת שיתופם… אף פגם־מה היה בּגוֹ… הכל עלה כראוי, אפילו קצב המישחק שוב לא היה זחלוּלי מדי, ואף על פי כן… בהיערך חזרת־הבימה הראשונה, ואפילו לאחר שנקבע מועד הצגת־הבכורה, ישב הבמאי יעקב א. לבדו באולם־התיאטרון הריק והאפלולי; הוא צפה בהצגה מראשה ועד סופה, בלא להעיר שום הערה.

כשאתה נוקט מלה זו “לבד” ביחד לאולם־תיאטרון ריק, אפלולי, אין אתה יוצא תמיד ידי חובת הדיוק, שכן לעולם אינך יודע אל נכון, אם אין נחבא מישהו באפלולית, ביציע או באחד התאים. שלא כדרכו, לא העיר יעקב א. כל הערות־ביקורת לאחר סיום החזרה. ומששאלה אותו אילנה, אם היטיבה לשחק, השיב מתוך היסח־הדעת, השפֵּל את עיניו העמוּמוֹת מעט: “כן, בתי, טוב ויפה הכל.” ואפילו ליטף את ידה. אך תשובה זו שהשיבה הבמאי ריפּה את רוּחה של אילנה, יותר מכפי שנטתה להודות בלבה בשעת החזרה.

לאמיתו של דבר, לא ישב הבמאי יעקב א. לבדו באולם; מישא האדמוני, הממונה על הבימה, שראה בימיו שערוריות־תיאטרון כהנה וכהנה, נכנס חרש וחזר ונכנס מן הפרוזדור בעד פתח־האולם הפתוח; הצייר רפאל ר. רבץ לו אי־בזה, בשביל לעמוד על רשמן ההיוּלי לפי שעה של תפאורותיו; אף אשת הבמאי, חַוָה ס., ששיחקה את תפקידה של ביאנקה יפת־התואר, המשעממת, היתה צופה מן האולם בכל הצגה שלא לקחה חלק בה.

כל אחד משלושת אלה חיוָה זהיר־זהיר את דעתו לפני הבמאי, דעה אחת שעיקרה היה, כי בחלוקת־תפקידים זו, – כלומר, מַתן תפקידה של קאתרינה לאילנה – אין ספק שההצגה תנחל כשלון חרוץ. קשוּיה היא, אקדמית, מסובכת, תכונות היאוֹת למחנכת מבוגרת; גם היקף הגזרה אינו בתכלית השלימות, ביחוד מבחינת אָפנת הזמן ההוא, שבו היה קסמן של נערות צעירות מוּתנה בצרוּת היקף חגורתן. את פרטי הטענות סח אחר־כך לאילנה רפאל ר., הצייר אֶרך־הבלורית.

כי־כן – אף על פי שמגרעות אלו ראה יעקב א. ביתר חריפות מעוזריו, גם הקדים הקדֵם יותר מהם לראותן, אף על פי כן נתפס למבוכה עזה. איך יגלה עובדה מדאיבה זו לעוזרתו הנאמנה אילנה – ועל הכל, איך יציל את ההצגה, את המשחק ואת התיאטרון שלו מכשלון חרוץ?

לאחר ליל־נדודים, שבו דן בדבר עם רעיתו חוה, שלא היתה חפּה כל עיקר מזדון־לב, הגיע לבסוף לכלל מסקנה זו: יש לבטל את ההצגה, או להחליף את השחקנים. פעולות ששתיהן כאחת עשויות להעמיק הטבֵּע חותמן בתיאטרון “הסוכה”, שעדיין אינו עומד איתן על מכונו.

בינתים הרגישה אילנה בחוּשה הדק בסכנה הנשקפת לה. היא עצמה הציעה את הצעת־הפשרה של מינוי משחק־משנה לתפקיד, את אורה, תלמידתה הצעירה וכאחת צרתה־לעתיד – כאשר אמר לה לבּה.

למרבה המזל, ירדה שאלת ביטולה של ההצגה מן הפרק. משחקה של אילנה שפע יתר חיוניות, משהחלה לשנן לתלמידתה אוֹרה את התפקיד, שהיא גופה נכשלה בו. פדור דעתו נחה, כמובן, מבחינות הרבה, מפתרון זה, וברוב התלהבות הדריך את אורה באומנותה.

ג

הצגת־בכורה שניה זו יתר עניין היה בה לקהל ולמבקרי־האמנות מאשר בראשונה. לא בלי כוונה סיבבה הנהלת התיאטרון את הדברים כדי כך, שה־ first night של “אילוף הסוררה” חל במוצאי יום א‘, שעה שידידי־התיאטרון, הנדיבים וחברי הועד של התיאטרון ישבו במקומות־הקבע שלהם, ואילו הצגה שניה זו נקבעה ליום ב’, למבקרים, סופרים ושחקנים.

האולם מלא היה מפה אל פה, חרף חוּמוֹ של ערב־הקיץ, הקהל אינטלקטואלי ואלגנטי, החובבים מוּכּרים היו להם המבקרים, והסופרים הכירו את ידידי האמנות.

בשורה השניה ישבו – מלבּבוֹת ומסיבּוֹת עין – שתי הגבירות מאניה ואילנה. במניפות זהובות־שחורות, ניפנפו להשיב רוח קלילה. בשמלות־משין הארוכות, המצויצות פרחים גדולים, משולות היו לשתי אחיות דומות־לא־דומות.

אגב, הבקורת היתה הערב תמימת־דעים למַדי: הבמאי, יעקב א., שיקע מלוא להט נפשו בפארסה עתיקת־ימים זו של תקופת הריניסאנס – ואיך עלתה בידו! את ביאנקה הצהבוֹנית שיחקה חוה ס., בת ה־30 או 35, שעוד היתה צעירה למראה; משעממת למדי – אך סוף־סוף… רעיתו של הבמאי. פרחי־האצוּלָה האיטלקים והאב הזקן באפטיסטא שיחקו את הקומדיה ברוח משוּבה יתרה ובקצב־דהרה שגעוֹני. מוסיקה איטלקית ישנה, ערוכה להצגה על־ידי רפאל ר., שימשה לוָי לתכוּנת־הכלולות; בגדי־הריניסאנס הססגוניים, על השרוולים הרחבים ודוגמות־הבּרוֹקאט, הבהיקו מעל הבימה, שהוּקמה כמתכוֹנת הקומדיה דֶל אַרטֶה האיטלקית. הקהל, מראשית ההצגה ועד סופה מילא פיו צחוק־משוּבה עליז. לפתע פתאום נקלעת לאוירת־הריניסאנס של המאה השש־עשרה, כאשר שיוית אותה לפניך, אף כי, או דווקא משום שלעומת פסיכולוגית הנישואים המודרנית היה המחזה כה בלתי־אקטואלי להצחיק – אידיאל השתעבדות גמורה של הבתולים.

אולם סך־כל הבימוי, הצבע, המחזה, המוסיקה והליהוּק לא היו, כמדומה, אלא רקע, ולוּ גם ססגוֹני, לזה הזוג המבריק והשוֹפע קסם וכשרון, זוג הנשוּאים, הנאבקים והאוהבים פטרוּקיוֹ וקאתרינה. בעצם, תמוה היה הדבר, שבּיאנקה, נערה אמיצה זו שכל מחַזריה האיטלקים להוּטים אחריה, לא עוררה כל התלהבות בקרב הקהל, ואילו קאתרינה רבת־הטמפרמנט, אך בת־הדוֹפי, כבשה לבות כל הצופים בעצם המלה הראשונה אשר הוציאה מפיה. ומפני מה “מחסל” הקהל את המחַזר לוּצנציוֹ, אך הוגה מיד הערצה לפטרוּקיו הגולם וגס־הרוח? כאילו מן הנימוס הוא, שאדם בא לחתונה בחולצה קרועה ובמגבעת משורבבת, ובנוסף לכך מניח לאשתו שתרעב ימים תמימים!

כמובן, לא נתן הקהל דעתו לכך, אם הצלחת הזוג יש לתלוֹתה בגאוניותו של שקספיר, או בכשרונם המזהיר של פדור יפה־התואר וּרעוּתוֹ־למישחק, חניכת התיאטרון אורה, שהערב כבשה בתפקיד נכבד את הבימה.

פּתח־המחזה, המערכה הראשונה והשניה הוצגו ברצוף, אשר על כן לא היה סיפק בידי שתי הגבירות – מאניה ואילנה – להשיח אשה לרעותה את רשמיהן אלא בשעת ההפסקה הגדולה.

יש להודות בפה מלא, שדברי בקרתן של השתים לא היו הקיים מעֵרב עז של מרירות אישית. אף כי מן הראוי היה לציין כאן גם דרגוֹת מסוימות. – מאניה נתעתדה להתקין לאחר ההצגה כמה תצלומים לכתב־העת של התיאטרון ולכמה עתונים מצויירים. לפיכך התבוננה בשום־עין במיזאנסצינה ובתאוּרה ושקלה בדעתה בכובד־ראש, אֵילו מצבים ואילו קבוצות נחשבים ביותר בעיניה. אגב, היתה דעתה, כדעת כל הקהל, נתונה בעיקר לפטרוקיו ולקאתרינה.

זיקתה של אילנה להצגה היתה קריבה יותר ונרכּבת יותר, וניתן להיאָמר: חיונית יותר מזיקתה של מאניה. הן היתה אילנה מורתם של כל הכשרונות הצעירים הללו. היא שהורתה זה שנה ללא ליאות לחניכיה הצעירים את תורת התנועה והמבטא, מתודיקה ופסיכולוגיה. כל ניע של תינוקת זו, אורה, דרך משל, כל צחוק, כל פקיחת עין – קשי־בתולים פריך זה, ולעומתו זה הרוֹך שלאחר נצחונו הגמור של הבעל שואף־השררה – כל אלה מעשי־ידיה של אילנה היו. זכור נזכרה אותו מאמר, שאין אדם מתקנא בתלמידו על שום הצלחתו, שהרי אורו של התלמיד חוזר אל מורו ורבּוֹ! אולם כאן היו כמה גורמים, שפגעו כלשהו בגאוות המורה. סוף־סוף, אי אפשר היה להודות בפשיטות, שהיא עצמה נכשלה אמש לחלוטין בתפקידה של קאתרינה. רק דומה היה – כן רטן הקהל בהצגת־הבכורה הראשונה – שהיא הצליחה הרבה יותר במומנטים העזים של ההתמרדות מאשר במומנטים הרכים של ההתמסרות הילדותית־הבּתוּלית. וכלום לא היו דווקא הראשונים המכריעים?

מאניה ביקשה הבוקר, על שפת הים, לאַחז את דעתה. אך לאחר הצלחה כבירה זו של אורה, וסאון תשואות הקהל, כמעט לא היה עוד כל טעם לאונאת עצמה. גם פדוֹר, ניכר בו שנשתנה תכלית שינוי! לצדה של אילנה שיחק כשחקן בן־ארבעים ואילו הערב… שוב תקפו על אילנה מיחוּשי־המרה הטורדים. כפי הנראה, מוטב לה שתשבוֹת כמה שבועות ממלאכתה, כדי להתרפא ריפוי גמור.

כשיצאו שתי הגבירות, בעצם שעת־ההפסקה, לפרוזדור, בירכן כל אחד ופנה אליהן בדברים. קהל־תיאטרון בתל־אביב קהל של מכּרים ומוֹדעים הוא, ביחוד בהצגת־בכורה שניה. למַרבּה הפליאה, לא דיבר איש ממבקרי־האמנות ושאר האנשים אל אילנה דבר על ההצגה. אין הם רוצים לצערני, הירהרה במַר נפשה.

מיחושיה עזוּ. משבישר הצלצול את המשך ההצגה, נסתלקה אילנה. “אנוח מעט בחדרי. אחזור לאחר ההצגה”. “בואי בזמנוֹ, הרי יודעת אַת – תצלומי־הלהקה, והרי עליך להתאפר ולהחליף תלבשתך.”

הוסיפה ואמרה אילנה: “אני יודעת, אגב, אַת, יקירתי, היית שלב ראשון ל”כוכב" צעיר, שהמזל האיר לו פניו ביותר, אני – השלב השני, אורה – השלישי. ועל אחת כמה וכמה גדולה גאוותו, ששתינו עדיין כמהות אליו. התבונני נא אל אורה זו: בת מפונקת, סוררת, שאביה ביקש לזווג לה לוּצנציו תל־אביבי, ולא פדוֹר מן הפארטיזנים! הוא, פדור, שוב יזכה לבית־הורים, למשפחה גדולה, למשען – זאת לא יכולנו לתת לו, לא אַת ולא אני… כשאני שוקלת היטב את הדבר, רואה אני שאי אפשר היה למנעו." עיניה של אילנה הבריקו, בלי משים נתקשרו בהן דמעות.

“הגם את מכתביך שרף לפני הצגת־הבכורה?” שאלה מאניה דרך אגב.

“כן, – מנַין לך?” הסמיקה אילנה.

“הוא הודיעני על כך רשמית,” השיבה מאניה דרך לגלוג.

כאן נפרדו שתי הידידות, אשה אשה ונפתולי רגשת לבה.

אותה שעה כרכו אורה ופדור ראשיהם מאחרי הקלעים. הנערה רעדה.

“הצלחתי, פדור? כן, באמת?”

הוא נשק אותה זהיר־זהיר, בשל התלתלים והפירכוס.

“רשאי אתה לעשות זאת כהלכה,” שידלתו אורה. “לאחר הרכיבה והרפתקאותיה ודאי פרועה אני מעט, שאילולי כן לא היו מאמינים לי. הו, פדור, אני כל כך מפחדת…”

“יקירתי, – פתיה שכמותך – הרי הקהל כל כך מחא כפים…”

“כן, כן, אך האם ראית את מאניה ואת אילנה? אני כל כך מפחדת בגלל זה שאתה אוהב אותי. שתיהן היו רציניות כל כך. לא חייכו אף פעם. הן כל כך כועסות עלי! יקירי, יקירי, הרי אינני אשמה!”

“כמובן, לא. אַת החפּה בּשיוֹת. אני – הנבל. באמת. – הרוצה אַת בנבל לבן־זוגך, אורה?”

“כוונתך על הבימה?” לחשה אורה.

“הביטי, קטנטונת! היכן הטבעת, שעליך לענדה אחר ההפסקה? הרי כבר היינו בכנסיה.”

אורה הוציאה בחיפזון את הטבעת הנשכחה מכיס שמלתה וענדה אותה לאצבעה.

“הרוצה את בטבעת של זהב ממש?” פדור הקריב ידו אל עיניה. “לא עוד גרוטאות של תיאטרון?”

“הו, פדור, פדור!…”

אותה שעה צילצלה המצילה בשלישית, וחבר מועצת־העיריה הבא בימים מיהר לחזור מאחרי הקלעים לאולם, בטרם יגרשהו המפקח על הבימה, שכן משוטט היה שלא בנטילת רשות, בשעת ההפסקה, מאחרי הקלעים.

עשר פעמים הועלה המסך כתום הצגת־בכורה שניה זו. אורה, בתלתליה החומים כגון החלוּדה, להטו פניה מהתרגשות ואושר, בהחוותה קידותיה ליד פדור. גל של פרחים נערם על הבימה, ובטרם שככה רגשת רוחה, סַבּוּה ידידיה מאחרי הקלעים, לברך את שני גבוֹרי הערב. הבמאי לא הוּבא בחשבון אלא כסנדק, שאר המשחקים שימשו כביכול בתורת עוזרים; וכשהופיעה אילנה בבגדי יום־יום, חָלקוּ גם לה מחמאות, כיאה למורתם של זוג האוהבים הצעירים.

לחלוטין יצא מכליו חבר מועצת־העיר, אביה הזקן של אורה. כל ימיו ידע, אמר, שעתידות נכונו לה, לילדתו, וכדי לחוֹג הצגת־הערב הכין לה דבר־הפתעה. רמַז והופיע שליח ובידו סל מלא בקבוקים, ואחריו עוד שליח ובידו טס־ענק מכוסה, ועל הטס תרנגולות וברווזים צלויים. השחקנים, וידידיהם הסופרים והציירים, שלא היו מפונקים ביותר, ממש נמלאו פיותיהם רוֹק. בחיפזון סולקו תיבות־האיפור מעל השולחנות, ומן המחסן הוצאו כמה מפות לבנות, שלא היו נקיות־מרבבים ביותר. “המתינו נא, יוּבאו גם פירות ועוגות, כוסות וכלים”. האיש הזקן לבו טוב עליו; דומה היית, שהנה עומד חבר מועצת־העיר טוב־המזג להמשיך בתפקידו של באפטיסטא הזקן, ועתה הריהו מסדר את משתה־הכלולות לבתו שכוּרת־ההצלחה.

מכאן שנתרגז למדי, משפרצו פנימה הבמאי יעקב א. ואילנה, בעצם רוגשת־התיאבון שאחז את כל החבורה, ופקדו על השחקנים לעלות לבימה לצילוּם.

מאניה כבר הציבה את הזרקורים, ולידה מונחים היו לוחות הצילום. הבמאי כבר כיון דעתו למעמדות ההצגה, וחוץ לכמה צילומי־קבוצות של המחזרים וביאנקה הנאוה, היו בעיקר קאתרינה ופטרוקיוֹ שהופיעו וחזרו והופיעו בתורת הנפשות הפועלות הראשיות לפני המצלמה, פעמים זה לבו מסור לזה פעמים זה לבו מתקומם לזה. הבמאי ניצח על המישחק ומאניה, הצלָמית, אילנה, המורה, אורה, האהבנית הצעירה, והאהבן הצעיר פדור שיחקו את תפקידיהם. כל אחד מן המשתתפים שימש במקומו.

אילנה ויתרה הפעם על תצלומיה שלה, שכן כיון שעמדה, כפי שהודיעה לידידיה, לפרוש לכמה שבועות ממלאכתה, לא עתידה היתה עוד לשחק את קאתרינה.

הכל נתפלאו, שהפעם נעשתה מלאכת הצילום כה מהרה, בלא שום ויכוחים. אך ודאי גרמה לכך גם מציאותם הטורדנית של חובבי־התיאטרון והסעודה המגרה שנכוֹנה לכולם בחדר־הבגדים.

משהניף כל אחד לבסוף כוס יין בידו האחת ואחז בידו השניה נתח עוף, כדי לברך את פטרוקיו וקאתרינה – ובראשם חבר מועצת־העיר באפטיסטא – נסתבר לאחר חיפוש מדוקדק שהשנים ברחו כזוג ילדים. שגם מאניה ואילנה נעדרו, נודע לבמאי יעקב א. ולצייר מארסל רק לאחר זמן רב…

אך העדרם של הארבעה לא היה בו כדי לפגום בשמחת אנשי־התיאטרון להצגת־הבכורה המוצלחת ובסעודת־החצות המשופעת…

א

בקרנות רחובות תל־אביב הכריזו מודעות־ענק על פתיחת תערוכת־התמונות של מארק רוֹתמאן במוזיאון העירוני, ב־21 ביוני, שנת 1946, בשש בערב. תחנת־השידור פירסמה את דבר המאורע פעמיים ביום, ולמקרא ההודעות בעתונות גברה סקרנות הציבור לאין ערוך.

מארק רותמאן עשה כמה שנים בחוץ־לארץ. יצירתו – כאשר הודיעה עתונות הארץ מזמן לזמן – הגיעה אך עתה לרום התפתחותה. לכל חברי האגודה למען המוזיאון נשלחו כרטיסי־הזמנה דפוּסים בּטוב־טעם. על אחד הכרטיסים האלה כתב הצייר באותיות גדולות, כדרכו, את הכתובת: “לגברת וֶרה לבן”, והוסיף לאמור: “אנא, בואי לפני הפתיחה. בעצמי אראה לך את התמונות. אנא!” הוא עצמו לא פילל, כי עתיד הוא להזמין את ורה, וכן לא פילל כי עתיד הוא להרעיד מרוב התרגשות. כרטיס־ההזמנה, בצירוף כמה שושני־תה, נשלח אליה על־ידי שליח.

ורה קראה את המודעות ברחובות, אך עד שקיבלה את הפרחים גמוּר היה עמה להוקיר רגל מפתיחת התערוכה. אולי תסור לשם, בלא להסב עין, לפני צהרי אחד הימים, ותוכל להתבונן באין רואה בתמונותיו של מארק. אך לויעוּד חגיגי זה עם תל־אביב העיר, שממנה ברח בעצם ימי המלחמה – בוא לא תבוא. ורה הסתכלה בצרור השושנים – פקעיהן עוד לא נתפתחו. ואשר לכתב־ידו של מארק – כמעט לא נשתנה במשך ארבע השנים האלה.

נבוֹשה מעט, עשתה את שערה החוּם ולבשה את שמלת־משיה הקלה העטורה צוארון־תחרים, ואת אחת השושנים תקעה בסיכת־זהב משובצת פנינה ליד גלָאי חזה. אחר פתחה ספר כובש־לב, אך מחבר הסיפורים האמריקני בעל שאר־הרוח דומה היה בעיניה, משעיינה בסיפוריו, תפל ומשעמם שלא כברגיל. סוף סוף, אמרה בלבה, הרי אין מאחרים לבוא לחגיגה של אמן בעירו, לא כל שכן אמן נשוּא־פנים. אך במוקדם, לפני הפתיחה, ודאי לא תבוא. לא, בתוך הקהל אולי יעלה בידה ותהיה עלוּמה מן העין.

ורה נגרפה בקהלה מבקרים לתוך אולם התערוכה הגדול. תמונות האמנים הותיקים סולקו ממנו, כיוצא מגדר הרגיל, כדי לרבוֹת את רושם תמונותיו של מארק. חובבי־האמנות של העיר הופיעו מלוֹא מניינם והתבוננו בסקרנות אל הבדים המוצגים. אנשי תל־אביב כולם – ובתוכם גם ורה – תמהים היו תמיהה יתרה. צפּה ציפּו, כי מארק יביא עמו תמונות אמריקניות: גורדי־שחקים, פועלים, כושים נוֹגני־ג’אז, או מישורי־הקמה רחבי־הידיים של המערב. אך אין מהם ולא כלום. מדוּמה היה להם, שהם רואים לפניהם שוב את תמונותיו הישנות של מארק, שציירן לפני ארבע שנות ישיבתו באמריקה, אלא שהן נשגבות, נפנָמוֹת יותר. על הקירות תלויים היו נופים ופרצופים מיוּדעים – אלא שהם בשלים יותר, מרובים באוֹר שמש, חמי־צבע, פלאסטיים ועמוקים יותר. רבות מתמוּנוֹתיו צייר בהן מארק את עצמו, אמנם לא עד כּדי שייתכן לומר כי טבע את דמות דיוקנו בנוף; אך אף על פי כן דומים היו לו כל פרצופיו, אנשים, נשים, וטף, כדי כך שניכר הדבר בתשוּמת־עין ראשונה: הרי זה מכחולו והרי זה ידו.

“באמת, חיכינו לדבר־מה אחר,” לחשו הצופים איש אל רעהו. “והרי אין כאן אלא…” והנה ניגש אחד ממבקרי־האמנות אל אחת מתמונות־הנוף, לבדוק מהי רצועת־ארץ זו ששיוָה אותה מארק לפניו בציירוֹ אותה.

" הרי זה הירקון" קרא בקול, אין־אוֹמן, “וזו השניה – גם כאן, הירקון, וגם בשלישית וגם ברביעית…”

ורה נידחקה קרבה אל התמונות: כאן ישוֹב ישב לו מארק אל כּן־הציירים, בעבר הירקון מזה, ובעבר הנהר מזה – דמות אשה ערומה; המכחול שמט מידו, צייר לא יצייר, אלא אך יתבונן בעיניים תמהוֹת אין־אוֹמן אל דמות האשה, העומדת מטושטשת־מראה בעשב. על בד אחר נראה חַכּאִי ערבי יושב בשׂיכּוּל רגליים, פניו אין־נוע כאבן־פיתוחים עתיקת־ימים, והוא שקוע בתוך תוכו. הנה כן, שוב הירקון, ושוב מארק…

שעת הפתיחה החגיגית הגיעה; פּוֹעַם הפעמון ההודי הגדול הודיע עליה. והנה הופיע סגן ראש־העיר ועמו מנהל־המוזיאון קטן־הקומה, הנבוֹש מעט, אחריהם חברי ועדת המוזיאון, ואחרון אחרון מארק עצמו בלוית המזכיר, והקהל מקבל את פניהם במחיאות־כפיים סואנות. הפנסים הירוקים הבליחו בכותל ימינו של האולם, נדם הקהל בהינתן האות להעברת שידור־הפתיחה. ששת האדונים ניצבו בחצי־גורן עגולה סביב לרמקול, ומשהודלקו הפנסים האדומים, פתח סגן ראש־העיר לאמור: “ברך יברך את מארק רותמאן לשובו ארצה, שכן משך כל השנים האלה הורגש בהעדרו. גדולה אהבתו של מארק לארץ, והארץ הנאהבת תשיב אהבה. הנשנאת והנזנחת יודעת גם יודעת להשיב שנאה. תערוכה זו, אחד ויחיד עניינה: העיר תל־אביב ונוֹפה. מארק רותמאן צייר באמריקה לא את אמריקה, אלא את ארץ־ישראל, לא את המיסיסיפי, אלא את הירקון. ועתה, אילו נשא עתה הנואם כוס־ברכה, שותה היה את יינה לחיי העיר, לחיי אזרחיה ולחיי אמניה המַנציחים את שמה.”

סערת תשואות בקרב הקהל; כתום נאום־הברכה, שלא נמשך אלא כמה דקות, דיברו הכל בּכּל בקול רם וברגש. כל הנאספים – כשלוש מאות ארבע מאות היה מספרם – כולם ביקשו ללחוץ את ידו של מארק, שכן רובם עוד לא ראוהו לאחר שובו. מצאו בו שכמעט לא נשתנה, כמעט לא הזקין, רק גופו השמין מעט, רק כמה חוטי־שיבה זרקו בשערו השחור, והוא הדור ונאה מעט משהיה.

ורה לא נידחקה אל בין הסובבים את מארק. השתדלה להתאושש מעט.

שוב צייר איפוא את הירקון. האם נשתנה מארק והיה לאחר? או הנו כשהיה, אותו גבר רגש, נרקיסי, אשר הכירה בשעתו – אותו האיש, אשר מחשש מזל ביש שלו לא העיז לפסוע פסיעה גסה? האיש שתמיד שורה היה עליו מוֹראוֹ של אולם, מוראה של האשה ומורא עצמו גופו? אמנם, תמונותיו זכו ולקחו עיני רואיהן, וכמה מהן גם קישטו את כתלי מוזיאון הארץ, אך שנים רבות אנוס היה לרעוב וירא היה להיוועד עם בני־אדם, ביחוד עם המבקשים לקנות את תמונותיו. איך הגיע איפוא לידי כך שיכול לחולשתו וחזר ארצה?

קהל הנאספים הצפוף החל להתרווח מעט, ואף על פי כן אי אפשר היה עוד לקנות מעמד בסמוך לתמונות. קטעי השיחות ופסקי־הדעות, שקלטו אזניה של ורה בלי משים, עכרו את הלך נפשה המצפה. ממול נצטופפה חבורת אנשים, שראש המדברים בה היה “קונה” נכבד. “את הערבים שוֹזרי־החבלים האלה תולה הייתי בחפץ־לב בביתי.”

במתיחות־נפש התבונה ורה מרחוק וַתראה את מארק נושא ונותן עמו בשלווה בעניין המחיר, גם בא עמו לבסוף לעמק השווה. לפני שנים ודאי היה משיב: “אין תמונה זו יעוּדה לממכּר.”

בפינה אחרת מפינות האולם הסביר מבקר־אמנות מפורסם לחוּמרה באזני קהל מקשיבים את תכונות אמנותו של מארק.

דוֹפק צווארה של ורה החל לפעום בחזקה. עד כאן עלה בידה לשמט עצמה מתשׂוּמת עינו של מארק; או אפשר השגיח בה בהסיחה עינה ממנו? אתה בדעתה להיגָלוֹת לפניו. היא פנתה אל תמונה גדולה, שהיתה תלויה על קיר־הרוחב האחורי של האולם, תמונת נערה כבת עשר המנגנת בפסנתר. על הפסנתר עמדו נרקיסים; בחלון הפתוח לרווחה הכסיפו גלי הים. היא העמיקה התבונן בתמונה, וּמארק כמעט נשתכח מלבה. פּתע חשה מגע־יד בכתפה. היה זה ד"ר גראו שׂב־השיער, שבירכה בידידות. כהרף־עין פגה מעט מתיחות נפשה של ורה.

“ידידנו מארק התפתח כראוי. שימי לב לפלסתיות של הצורה, לניואנסים של האור והצל, כיצד בוקעת השמש מבין העננים, כפי הנראה, נעשה הזחַל פרפר…”

“האומנם, ד”ר גראו?" שאלה ורה בשמחה. “אם אתה סבור כך, מעיזה גם אני להאמין בזה. מיטיב אתה מעולם לעמוד על מהותם של דברים. אך לפנים הן לא הניח עתידוֹ את דעתך.”

“גם לא עתידך שלך!” השיב ד"ר גראו במנוֹד־ראש קל.

“רואה אני,” אמרה ורה ופניה מסמיקות, “שאתה שואלני למעשי במקום זה. קיבלתי הזמנה מיוחדת.”

“בכך מסתבר, כמובן, הכל,” השיב ד"ר גראו במקצת לגלוג וחוּמלה. “מכאן שתצאי לאחר חצי שעה לשוט עם מארק על פני הירקון. פלג־ירח בשמים…” הוא שב ונתן דעתו להתבונן בתמונות.

ורה כמעט לא עצרה כוח להבליג על סערת רוחה. היא פנתה וַתלך לקראת מארק, שאותה שעה פוסע היה וקרב אליה בפסיעות מזורזות מקצה האולם השני.

“סוף סוף, ורה! כבר ראיתיך קודם לכן, אך כל כך רבים היו האנשים כאן…” הוא נשק את כף ידה וחיבק את כתפיה. הוא הביאה אל התמונה, שהיא וד"ר גראו הסתכלו בה קודם לכן. אך הלה נסתלק בינתיים.

“כך נראה הים מחלון חדרי,” אמר מארק.

“אני מכירה שוּב את הכל,” השיבה ורה, “אך הילדה?”

“יודעת אַת, חביבתי, פלג־ריח בשמים, בואי אתי, נצא אל מחוץ לעיר, לירקון. לבי כבד עלי – ברצוני להתוודות…”

“דומה אני, כנראה, בעיניך,” אמרה ורה בבת־שחוק, “כאותן אמהות שרואות בחלומן את בנן שופך את מרי לבו לפניהן…”

“בואי, חביבתי,” חזר ואמר. ושניהם יצאו בחיפזון מן המוזיאון.

איש משניהם שוב לא נתן את דעתו לכך, שהתערוכה הוכתרה בהצלחה גדולה.

הם עברו בעיר השרויה בחום ערבּה, על צמרות עציה מחופות האבק הגזומות במעוּגל, ברחובותיה הראשיים על אורות בתי הקולנוע המתנוססים בהם, עד שהגיעו לבסוף שוקטת יותר, מקום שהשאון מועט והאוויר צח יותר. “כמה שונים היו הדברים בימי אל־עלמין, לפניהם ולאחריהם כמה קודרת היתה האפלה, כמה מהלכת אימה,” אמר מארק, ואחר החרישו ולא אחזו איש ביד רעותו – אחוֹז לא אחזו…

ורה נשענה לאחוריה בפינת ימינה של המכונית. אכן, היו גם היו טעמים מרובים למדי לנסיעתו, אף לאחר ימי אל־עלמין, שעה ששוב לא צריך היית לחרוד לחייך. אך גם אז, בימי תאֵי־הגזים, לא היתה דעתו של אדם נתונה לציור. עניינים אחרים היו להגות בהם. איש איש חרד לגורל ילדיו, אחיו, ידידיו. איש איש שמר את מקצת מעוֹתיו בצרור של בד על חזהו, כדי שיוכל בשעת הדחק לפחות לנוס לכפר הסמוך; אף על פי שלא נשקפה כל תועלת, מכל מקום ביקשו הכל לעשות מה: לברוח או להלחם.

“והנה, מארק,” פילח קולה של ורה את טרטור מנוע המכונית, “הנה, לפתע, על אפם ועל חמתם, חזר הגלגל. בן לילה נפל הדבר. לאחר שהונס רוֹמל על גייסותיו חזרה אל המדבר, עלו האמריקאים לחוף צפון אפריקה, וצבאנו שלנו חזר וכבש את טוברוק. נגוז הפחד ושמחת חיים ויצירה בל תירסן פרצה וַתשטוף בכל. נצרכנו לכל הציירים, האמנים, בעלי המלאכה. וכל כך הצטערנו כולנו, שאין אתה, מארק, יכול לחווֹת לב אחד עמנו אביב־זהב זה של תנופה והצלחה.”

המכונית עמדה מדרכּה. הם עברו בּמעברת־הקרשים הרעועה אל הנהר, מקום שעגנה סירת־המנוע. רק מתי־מספר ישבו בה; מארק נשא ונתן עם השייט שחור הפנים, ולא יצאו רגעים מועטים עד שהפליגה סירת־המנוע בנהר הירקרק.

נקסם עמד מארק בחרטום הספינה הקטנה; ורה ישבה לידו.

“הסתכלי נא בירקון זה שלכם,” אמר מארק בקול רך. “השקיפי על פניו, ודאי שכחת אותו לחלוטין. הרי ראוי הוא שניהנה ממראהו.”

אכן, זה עידן ועידנים לא ראתה אותו בּהדרוֹ ככה. ברגיל היתה יוצאת לשוט על פניו עם ידידים לאור היום. עתה לפני החֲשֵך הלילה, היה זוהר־קסם נסוך על פני המים. מימין נמשך משעול צר בסמוך לשפת הנהר, וזוגות חבוקים שוטטו בו. בין סבכי־מימוזה עבותים עבר המשעול הזה, ומימין לו נשתרע שדה רחב־ידים שגבעולי תירס רך־לימים נינוֹעים בו. לצד השדה זקפה תאנה צמרתה, צמרת חטובה להפליא. כמרובע משופע עמדה לעומת שמי הערב הירקרקים.

“הרי התאנה שלי,” קרא מארק ופניו אורות. “ויפה וחסונה משהיתה.”

“התאנה שלך?” שאלה ורה בלגלוג. “כלום קנית אותה, או אולי נעת אותה במו ידיך?”

“לא, – ציירתי אותה.” מילמל חרש. “כלום אינך זוכרת?”

הספינה החליקה הלאה. משמאל לנהר הגיע קול תקתוקו של מנוע־מים, שהספיק מים לפרדסי הערבים. במרחק – לעבר הים – הלבינו גגותיהם של בניני תחנת הכוח הגדולה של העיר. הם עברו במעבר הצר שמתחת לגשר־הברזל, ותיכף לכן הפליגו בפלג־הקסמים, ששתי גדותיו מגודלות שיחים ירוקים. רוֵחים שלא כּסדרוֹ ישבו חַכּאים חלוּמים, יהודים וערבים, בשׂיכּוּל רגליים, ובידיהם חכותיהם, שכפי הנראה כמעט לא נאחז דג בקרסיהן. מעל לראשיהם נינוע חרש סכך עלים.

בהפליגם נינועים קליל־קליל, על פני חלקת הנהר הרחבה, אפפתם הרגשת־נועם לא תתוֹאָר. מארק הורה לה בכה ובכה על דבר־של־מה, על זה ועל זאת, על עננה, או על בת־גונו של עלה, שספק אם היתה משגיחה בהם בשעה אחרת; על הטלאים הקטנים שבשמים ועל קרן הירח, המשתבררת בלוּלאתה של אִדוַת־משוֹט. כמאזינים לצלילי נוקטורנו, ניטיוּ אל פני רוח־הערב.

ספינת־המנוע מפליגה בנחת, הפלג וטרטר, למקום חפצם. בגדה השמאלית משגיחים הם בבית־אוכל ערבי. מרחוק נראות צנצנות גדולות של כּבשׁי־צנון לבנים ואדומים, מֶלוֹנים צהובים וירוקים מוטלים על הקרקע. מלפנים עומדת סוכה, ובחוט־תיל בלתי־נראה נאחזים צמחים טפסנים ירוקים וגדלי־עלים. פירות אגדיים, כעין המלפפון והאבטיח, תלויים ויורדים הנמך מן היריעה הירוקה. ערבי שחור־פנים וגבה־קומה מהלך אגב מלאכתו כה וכה. מארק פורס בשלומו בעליזות מרחוק. הערבי, משהוא מכירו, הריהו מעמיק קידה ואומר: “מתי תשוב ותבוא אלי, חַוַג’ה?” – “אולי לא אבוא לעולם, ואולי עוד אבוא היום.” משיב מארק ערבית ומגיע כף ידו אל פיו.

הם מפליגים ועוברים על פני המקום השרוי בתנומה. לאחר כמה רגעים הם מגיעים אל “שבע התחנות”, מקום ששוררת המולה רבה. בתי־קפה ערביים סמוכים זה לזה, גגות של מחצלות־תבן מעל לקהל האנשים העסק באכילת מלוֹנים אדומים ומגלגל בלשון וגוֹעה בצחוק

קמרים קמרים משתברר הזרם ומדלג בנתזי־קצפו מאבן אל אבן. חמישה ששה מַפּלי־מים, זה ליד זה, זה מעל זה, מרוּם גוֹבה חצי מטר.

“הראית את אֶשד ניאגרה?” שאלה ורה.

“כן – אך אני אוהב יותר את הירקון…”

הם ישבו כאוֹבדי־עצות ליד פלג־הכסף הזורם לרגליהם ושתקו נבוֹכים. מארק הזמין קפה תורכי; ורה הדליקה סיגריה. פּלג־הירח עלה וַיגביה מעל לראשיהם.

ב

לפני כשש שנים אירע הדבר והשנַים, מארק וּורה, הכירו איש את ראותו דרך שיגרה של יום־יום. ועדת־סיוע ערכה קונצרט־גן לטובת נשי החיילים וילדיהם, וּורה, בבחינת אשתו של עורך־הדין המכובד לבן, שהשליך אחר גו את משרדו ואת ביתו ונתגייס בין הראשונים ונשלח לחזית, – קבלה עליה למכור חלק מן הכרטיסים. היה קיץ ראשון של המלחמה, על גזירת ההאפלה שהאוכלוסים עוד לא הסכינו לה, אך כיוון שליל־הירח בהיר היה, יכלו האורחים למצוא את ידיהם ורגליהם בחשיכה, ואילו בביתן־הגן הקטן של הבנקאי דלקו פנסים מעוממים, שהאירו כל הצורך את תוי הנוגנים.

בין מתנות־ההגרלה היו גם כמה תמונות, מאת אמני תל־אביב, ובין התמונות גם אחת של מארק רותמאן.

ימים קשים הגיעו לציירים, אך סוף סוף חייב היה כל איש לתרום חלקו למאמץ־המלחמה, ומארק ייסרוהו כליותיו על אשר לא נתגייס עם המתגייסים. אמנם, גילו היה מעט למעלה מגיל האנשים שחובת הגיוס חלה עליהם, כּמוּכרז בכרוזי המוסדות, אך מצד שני הן מרובים היו הגברים, כגון עורך־הדין לבן, שאף על פי שהיה בּכיר ממנו חמש שנים, שׂם מיד לפרוץ המלחמה את פניו אל מחנה הצבא.

ורה עמדה אותם הימים במחצית השניה של שנות־העשרים. היא לא היתה יפת־תואר, אך יפת־קומה, שערה חוּם ומתלתל, ועיניה חומות. בתשומת־עין ראשונה עלול היית להניח, כי נפש שוקטת וּתאימה לפניך, אך משהעמקת על כרחך להציץ מעט יתר לתוך ישותה – והכרח הכריחה אנשים הרבה לכך – לא יכולת שלא להבחין מעבר לפרצוף זה, שדאגת־לב של אם נסוכה עליו, חרדת־נפש מסויימת, קוצר רוח ותשוקה להפליג למחוז־חפץ נעלם. היה כה משהו תהוֹמי – משהו שאינו שקוף – משהו שלקח לב נפשות רגישות, נשים ידועות־סבל וגברים בעלי־הרהורים. בפעולתה, שנתמכרה לה אותם הימים, היה את יכלתה להביא מקצת מנטיותיה על מלוא סיפוקן: דאגתה היתה כשיקוי משיב־נפש לנצרכים, קוצר רוחה, להט נפשה וחריצותה לבלי־מנוח הכשירוה לפעולה, כל־אימת שהדברים היו אמורים בעשיית נפשות ובהלהבת הרוחות.

ועדת הנשים, שאליהן נשתייכה ורה, רוב העושות בהן היו בעלות־כהונה ותיקות, ששנים רבות וקשות עסקו בצרכי ציבור בארץ. הללו לעתים תכופות נשתכחה מלבן נקודת־המוצא של עבודתם, הזוּלָתנוּת ואהבת הבריות, ואשר נשתייר לא היה אלא יצר־ההתגדרות ואֶפס־אוֹשר. וכיוון שורה היתה צעירה מכולן, אף מצויינת בסגולות נפש יקרות־ערך אחרות, הוטלו עליה מכל צד, בלא שתשתדל הרבה לשם כך, החשובות שבפעולות־הסיוע. אך לא יצאו ימים מרובים עד שה“לוחמות” הותיקות, צרות־העין ומרוֹת־הנפש, שבו ודחקו את רגליה, שהרי אין בנוֹהג להניח ל“פנים חדשות” לקנות מעמד מנוֹ־וּבוֹ בשער־בת־רבים. – על כל פנים, בזמן שנערך קונצרט־הגן והגרלת־התמונות לא הרחיקו עוד הדברים לידי כך.

תל־אביב עיר מופלאה במינה היא, ביחוד מה ששייך לקשירת יחסי־ידידות וניתוקם: שנַים המבקשים לראות איש את פני רעהו, הרי הם נתקלים תדיר זה בזה כמו מאליהם – ברחוב, אוטובוס, בבית הקפה, – והמבקשים להימנע מהיראות פנים, או אחד בלבד המבקש לראות את רעהו, שבועות אפשר שיעברו, ואפילו חדשים, העיר מלאה מקצה אל קצה, והאחד או האחת נעלמו ולא נודעו עקבותיהם, – כאילו הפריחם רוח החמסין!… (אך אולי מצוינות גם ערים אחרות בתכונה זו).

בימי קיץ אלה של שנת 1940 הגיעה המתיחות הפוליטית, החרדה, צפיית סכנה לכלל מעלה אשר אין לשאתה. איטליה נכנסה למלחמה, ומשנפלה פאריס, דומה היה כאילו הקיץ הקץ על כל בנות־הברית. ורה נדכאה רוחה מדאגת יום־יום לבעלה, ששימש בכהונת קצין ביחידות העבריות אשר חנו ביוון.

ואף על פי כן כמעט לא יצא יום ולא נועדו מארק וּורה יחד. לפני הצהריים הי מארק מַרבה לצייר תחת כיפת השמים, על הרוב על שפת הירקון. אחר הצהרים משחק היה במשחק השאח עם ידידיו בבית־קפה קטן אֵי בּעיר. אַחַר־מכן היתה ורה חותרת במשוטים לרוב הנאתה, גם נמצאה מסוגלת ביותר למלאכה זו.

כמה רבּוּ לאין ספור פרשיות כגון זו החוזרת ומתגלגלת בכאן. גם בעיר זו לא אירע הדבר בפעם הראשונה, אף לא בפעם האֶלף. ורה היתה אשה צעירה. עודה נערה, ואמיצת־רוח ביותר, עלתה בשנת 1934 מפראג לארץ, בטרם השלימה את חוק לימודי תולדות האמנות באוניברסיטה, וכאן הכירה את עורך־הדין הצעיר המוכשר לבן, וייס לשעבר. הנישואים צלֵחים־תקינים היו, רוצה לומר, קצב אחד שטפו חייהם, רב למדי בהם השיעמום, גם מוֹרת־רוח מסויימת עממה בהם בנסתר. אילו שאל השואל את ואלטר אם מאושר הוא, היה משיב בתמיהה: “איני חסר דבר; ילדים יתומים הרבה רואה אני סביב.” ואילו נשאלה ורה, היתה ודאי משיבה: “אני – מבקשת הייתי להתגעגע על מה וילד.”

משאָלת־לב לא־מוּבעת זו היא שהסעירה מזמן לזמן את נפשה של ורה והביאתה לידי עצבנות, השרתה עליה אחר־מכּן מרה שחורה מעט והרחיקתה מעט מן הבריות. עתים היתה סרה אל רופא ביתה הותיק ד“ר גראו, לשפוך לפניו את מרי לבה. הוא היה האיש היחיד, שלא כבשה לשונה מלפניו. ד”ר גראו שני אמצעֵי־ריפוי בדוקים היו בידו, והיה משתמש בהם ברוב הצלחה: אחד – אותן שיטות שגורות של הרפואה האסכּוֹלתית, ואחד, שברגיל היטיב גם היטיב להשפיע – העידוד, התנחומים. כה רבים היו בשנות נסיונו המקרים, שבהם היה בא אשר אינו צפוי. ורה עודה צעירה, וביום מן הימים עשוי לבוא הפּלא. ואף על פי שלא תמיד נכשרה ורה להגות אמונה לדבריו של ד"ר גראו, מכל מקום מדי צאתה מלפניו היתה באה עליה רווחה.

כלום ייפלא איפוא שהאשה הבודדה וחשוּכת־הילדים מסרה את לבה לאמן הצעיר, הלוחם? כּטבע היה הדבר – כּחוֹק – מצד כּוֹרח החיים הפנימי.

מה שקרב את ורה קירבה יתירה אל מארק היה צד הזרוּת שבו. מארק לא היה מיוצאי גרמניה כואלטר, שהמשכילים שבהם הם בעלי שכל עירני שטוּפּח להפליא כל כך. מיוצאי מזרח אירופה היה, מאחד מאזורי־הספר הסלאביים בא, מקום שלשונות הרבה ותרבויות הרבה מעורבות זו עם זו, מקום שנערות־כפר מזמרות זמירותיהן בלילות וצוענים משוטטים ביערות; מקום שרבּיים של חסידים נוהגים אוֹרח חצר־מלכות ומקום שהוא מדורי דורות ערש כל המהפכות שנתחוללו באירופה. מארק היה סבוּך־אופי, עצור, וחרף כל השכלתו המערבית, חרף ה־ savoir vivre הצרפתי – כמה שנים דר בגפו בעליית־גג בפאריס וצייר בה – היה תוך תוכו מסוּתר תמיד מן העין. דבּר דיבר במפורש רק בתמונותיו. בנערותו שיתף עצמו לפעולה הפוליטית של חבריו, שהיו לימים למנהיגים פוליטיים. אך אחר־מכּן הזיר עצמו לחלוטין מכל פעולה בציבור ולא היה תפוס אלא לבעיות בדיו וצבעיו. מה טעם נשאר איפוא פרוּש מכל? בכך הרבּתה ורה להרהר, ומפעם לפעם ראתה סימן מזל מיוחד בכך שהוא פרוש לעצמו ובודד לנפשו…

אכן, הם הרבּוּ להיפגש ל שפת הירקון. וראשית, דבר כך היתה. ורה היתה יוצאת לשוט בסירה כל־אֵימת שידעה, כי הוא מצייר על שפת הנהר. משהגיחה בו, היתה עולה ליבשה, קושרת את הסירה לאילן ועומדת ומתבוננת אליו. כדי שלא להפריעו ממלאכתו, היתה נמנעת מלפצות פה. עתים, מרוב שהיתה נלאית מן השתיקה, היתה צונחת ארצה ונרדמת. בהשגיחו בכך, היה משתדל להמשיך במעשה הציור, אך לרגעים היה מניח את המכחול מידו ומשקיף על פני הירקון המגלגל לאטו את מימיו אל הים. מתבונן היה אל הישנה ומשרטט את דמותה בפחם. לכשהיתה מקיצה, היתה נבוכה ואפשר אף תמהה, מעט על אשר היה את יכלתו להמשיך במלאכתו ברוח שלווה כל כך. בחזירתם הביתה, בסירה המיטלטלת, ממעטים היו בדיבור.

ברי היה לשנַים, שלא סתם בעולם עומדת אשה צעירה ימים ושבועות ומתבוננת למלאכתו של צייר המצייר לו בּדד על שפת פלג ירקרק. מהרף־עין ראשון היתה שורה במחיצתם אותה אוירת־קסם, אשר לשוא יתאמצו משוררי כל הדורות וכל האומות לתארה. והמופלא ושאינו־שכיח כל עיקר אשר בּויעוּדם היה, שחרף חירות שיחתם ואַחיוּת נפשותיהם, קיימו גופותיהם מרוָח של צניעות. אפשר נהגו כך השנַים מחמת יראת־הכבוד כלפי סכנת־הקודש. שבו נלחם השלישי, הנעדר, את מלחמת האנושות.

חודש ספטמבר של שנת 1940 היה החודש, שבו הופצצה בראשונה תל־אביב, הפצצה שנפגעו בה מאות אנשים. בשכנות ביתה של ורה אירע האסון האיום בנער בן תשע השנים יוסף. בן שליש היה להורים פשוטים, אך ילד מוזר ואמו לא אהבתו מעולם. שני אחיו הבכירים חסונים ועליזים היו, ויוסף ענוג ורֵהֶה היה; ותמיד מדבר היה על המוות ועל כך שתיבת־הדואר ריקה ובקרוב תימלא עד אפס מקום.

באותו יום־ספטמבר חם היה על הילד ללכת לשיעור של התעמלות, והוא הפציר באמו כי תניחנו בבית, או כי תרשנו לפחות לנסוע באוטובוס. אך האם עמדה בתוקף דעתה; עקרונות־חינוך משלה היו לה. ויוסף הקטן, הרהה והחרד מפני המוות, נהרג בדרכו. עתה מיררה אמו בכי וקיללה את נפשה; עתה נמלאה תיבת הדואר מכתבי־תנחומים והבית נמלא מנחמי אבלים.

ורה נדכאה נפשה עד עפר מרוב צערה על מות הילד. אהבה יתרה אהבתו, וכשסיפרה למחרת היום, בהתיפּחַ, למארק על המעשה שאירע, לבש המקרה בינתיים צורה זו: “אֵם זו שלושה ילדים היו לה, ולי אף לא אחד. אילו הייתי אני במקומה של אשה זו, לא הייתי יכולה מעולם לזרוק מרה בילד – מעולם ואילו היה יוסף ילדי שלי – חי היה עדיין, גָדל ומבגיר, ואני – ורה – בת־לוָיה לו לעתיד. אין טעם לחיי אשה בלא ילד!”

כיצד יושג גורל כגורלו של יוסף? למה ראה אור עולם? וכשהשיב מארק: “תמונתו וגורלו הן הוּטבעוּ כחותם בחיי הוריו, ואפשר זה היה פשר חייו הקצרים,” השיבה ורה בביטול: “מוסר כליות אמו הוא ריוח עלוב למשך־חיים שלם. ואף על פי כן הרי דמות היתה לו, ודבר־מה ידוע עליו. כלום נתת פעם דעתך לכך, מה טיבם של ילדים שנוצרו, אך לא נולדו?”

מארק החזיר כנגדה: “מעולם לא חשבתי על כך, גם חשוב לו אחשוב. עייפת מדי ויצאת מעט מגדרך.” הוא הסתכל בה חוֹכך מעט, ואפשר אף חושד חשד־מה. דומה היה, שהשבועות האחרונים, על רוֹגז־התמיד, סכנת המלחמה המתקרבת והחרדה לגורל ואלטר לבן, גררו את ורה לאורח מחשבה בלתי ממשית כלשהו. הוא מיאן להודות פני עצמו, שמנהגה של ורה, מנהג סגף ואמונת־תפל, לא היה שלא כּרוחו; והיא אותה אמונת־תפל, שהרחיקתה ממנו כמו בכוח נדר, כל עוד צפויה סכנת־מוות לבעלה. כן נחה דעתו מכך, שורה נוקטת לשם צידוק גינוּניה האפלטוניים את דוגמת נימוסי העמים הקמאיים. העמים הללו נתקדש עליהם המנהג, שבצאת הגברים למלחמה מחוייבות נשיהם בשמירת צניעותן, ואילו בזמני שלום מקילות הן בהלכות צניעות. אך סוף סוף – טען מארק – הן אין להעתיק ערכים קמאיים אלה לתחוּם חיינו אנו, כמות שהם, בלא נקיטת שינוי כל שהיא. אגב, ביחסו של מארק לישותה של ורה היה מושם סקרנות ומקצת ספקנות: זו עלתה יפה, כאמור, עם תשוקתו לחירות, אֶפס־סייג והאַצלָה.

במשך ירחי החורף הקרים של שנת 1941/40 היתה ורה מבקרת לעתים לא נדירות באַטליה של מארק, מתבוננת במלאכת ציורו, גם דָגמָה לפניו כמה פעמים. ושוב לא נצטערה על ששכנים או ידידים מידידיה השגיחו בה בלכתה לבקר את מארק, לפי שבישוּתה שׂרר זה הכוח המטהר של הנדר אשר נדרה באין־אומר.

פגישותיהם לא תמיד השתלשלות אחת היתה להן. לאחר סיוּם שיחות־היום, שרובן נסַבּוּ על בעיות־הציור של מארק, על מאורעות המלחמה ופעולתה של ורה בועדות־הסיוע, היו השנַים עוד מוסיפים לפעמים לשבת יחד שעה ארוכה, ומדי פעם בפעם היתה להם ישיבתם זו כעין משחק של סקרנות מִדעת ושלא מדעת, שהשנַים תאֵבים היו לראות מה יהא בסופם של המשכי־שתיקה אלה לשיחות יוֹמיוֹמם. הפסקות כאלה לאחר שיחות שנתמַצה עניינן, הרי הן בדרך כלל בפגישותיהם של אוהבים בבחינת אקדמה לעצם נושא יחסיהם: האהבה גופה. אך כיוון שמארק, וּוַדאי גם ורה, ביקשו להעלות את יחסיהם לרוּם ההתבוננות האפלטונית, וכיוון שלא נתנו את דעתם לכך, שבהאצלה נלהבת זו הרי הם נמצאים גורמים זה לזה יסורים קשים, כבשו באותם ירחים את מועקת האווירה של הפסקות־השיחה הדמומות; הם התאמצו להמריא לספירות העליונות של ההסתכלות האמנותית וגילוי פּשרם של דברים. וכן עלה בידם לשאוף יחד את אויר הפסגות של הנֵעלוֹת שבהרגשות.

משהיו נפרדים אחר שעות אלו של זיווג נפשות, נושאים היו עמהם הרגשה בל־תכזב של אווירה אחת, של פּוֹעם־דוֹפק אחד ואפילו של תחושת־גוף אחת. ברגעים האלה של זכרון התייחדותם חוֹוה היה איש איש לעצמו חוויה חדשה: אימתי עמדה בהם הרגשת תוֹאַם כּפל־קול שכזה לישות אחרת? הן לא יקרה כדבר הזה כי אם בשׂוֹא יחוד־אהבתם של אוהבים. והנה מדוּמה היה להם, כי הרגשת האושר שלאחר שיחותיהם נוסכת בהם שלווה ומטהרת אותם, ממש כאשר תרגיעם ותטהרם לאחר סיווג בּשרים. כדי כך עזות היו חוויות אהבתם האפלטוניות, שאפילו מסוגלים היו לשוחח בגילוי־לב על נפלאות פגישותיהם ועל סיפוק־תשוקתם המוזר, הנבדד, ומתוך כך ניתן יתר תוקף להכשר יחסיהם הפנימי. אך חרף כל רוממוּת הנפש היו פתע מחווירות פניה של ורה, מחמת האכזבה שבעקב כל אשר הוחמץ ונזנח. בירחי חורף אלו פרשה המלחמה יד סוככת מעל לפרץ תשוקתם.

עד שפרצה המלחמה באביבה של שנת 1941 בדהרת־אדירים קופצת דרך. הפּשיטה על פני מישורי רוסיה, תכסיסי האדמה החרוכה, הפלישה ליוון ולכרתים, מהפכת־הקיקיון ביוגוסלביה ושיעבודה של המדינה, – כל המאורעות האלה הטילו צל־ענק על הישוב היהודי אחוז־החרדה בארץ.

ורה לא היתה מסוגלת בחדשים אלה להמשיך בפעולות הארגון שהורגלה בהם; המלאכה היחידה שהוסיפה לעשותה בנאמנות היתה פעולתה במשמר האזרחי, שנוסד אותם הימים להגן כביכול על האוכלוסיה מפני הפצצות אויר. היתה זו תרופת־רווחה לעצבים יותר משהיתה מכשיר־עזרה של ממש. חילו של הגנרל אוֹקינלק בלוּב מועט היה מכדי לעצור את התקדמותם הבלתי־פוסקת של הגרמנים; ספינות מעפילים־חסרי ישע עגנו לחופי־החול של הארץ. בימים האלה נגרמו האבידות הראשונות גדולות לחטיבות היהודיות. הן בכרתים והן ביוון חנו חיילים יהודים; אך בעוד שבכרתים היו דיביזיות ה־ airborne – כאשר נתכנו אז – עטות ממרומים במצנחיהן, כמטר־חצים של אנשי־קדם, על צבא בנות הברית ומדכאות כהרך־עין כל התנגדות, עוד היה פינוי הצבא מיוון באפשר כלשהו. מתון־מתון ובצמצום נסתננו הידיעות על כרתים ויוון. ורה נתפסה לרתחַת התרגשות, ודאגתה לא היתה נתונה אלא לעקוב אַחַר כל סימן קל שבקלים, שמא ייוודע לה מה היה בסופו של ואלטר לבן. כמובן, מילטו האנגלים למקום מבטחים תחילה את אנשיהם שלהם, כיאות ל“עם האדונים”. מקצת חיילים יהודים הבקיעו להם דרך בסירות־דייגים עד למצרים, יחידות שלמות הצילו האוסטראלים ברגע האחרון. אך אלפים מהם, לא סיפרה עליהם הכרוניקה העתונית ולא כלום – הללו נפלו חלל, או נשבּוּ. בין הנעדרים המרובים הללו היה גם הקצין ואלטר לבן.

מארק התבונן בדאגה אל מצה נפשה של ורה בשבועות אלו של חרדת־מוות לגורל בעלה. היה בחיפושה משום הרס־עצמה, משום גינוי עצמה וגינוי מארק. כאילו היו שניהם אשמים בכך, שואלטר נלכד בצפרני האוייב. משנתייאשה לבסוף מתקוותה לראות בּשוּב בעלה, נתמוטטה ורה לחלוטין.

היה ערב־אפריל חם וּורה פרצה מרת־בכי וחלושת־דעת לאַטליה של מארק; בערב זה נתרופפו סייגי פרישותם – נשברו הבריחים. דבריה הטרופים מעורבים היו הטלת שם בעצמה על אסונו של ואלטר – שביוֹ או מותו. “אין ספק שנפל חלל, לבי אומר לי בוודאות,” ובינתיים נשתרבב לתוך דבריה לעג מר על עצמה, שקיימה באמונה את נדרה. “ביקשתי,” אמרה, “לשַטוֹת בגורל. כבשתי עצמי וכיבּשתי אותך, כאילו לא בגוד בגדנו זה אלפי פעמים בכל אותן השעות, שבהן היינו מחבקים איש את רעהו בלא לנגוע זה בזה! כזב היה הכל, כזב ושקר! אם חשוב חשבתי, כי נאמנותי היא סגולת־קסם, שיש בה להגן עליו מצרה, הרי לא רשאית הייתי לאהוב אותך ולעגוב על נפשך… – אך אם הכל הוא הבל־הבלים וכל הנדרים כולם אינם אלא לחש־נחש של נשים זקנות, נמצא שנתענינו ונתייסרנו לחינם.”

מה שלא הביעה בדבריה, אך מה שהרגישו שניהם בוודאות מחרידה, הוא בעוצם זעזוע, והיא מתוך הכרת־נצחון גאֵיוֹנה ונעקשת: גורל בעלה התירה מכבליה, ומעתה אחראית היתה לעצמה. והנה הרגשת הכרעה אשר נפלה השרתה עליה שתיקת־פתאום והביאתה לידי התאפקות. ההכרה, שעתה נכתבו ונחתמו זה לזה לזיווג – בלא חותמת ובלא טבעת – אלא בדם, העמידתם בהעלם אחד על האַמביואלנטיות של יחסיהם: כּוֹרח יחוּדם, ועם זה משאלת־הלב, האֲיֵבה לורה, של מארק, להוסיף ולהיות בן־חורין, להתיר עצמו בלב סמוך מצמחי־הסבך של תשוקה זו ולצאת לחפשי ללב הזרם השוטף.

אותו ערב נפרד בחטף ובפעם הראשונה במרת־לב. וימים רבים עברו עד שהבליגו על החרדה העמוקה לחירותם, אשר איש איש זכה בה ברוב מאבק, טל־החן, שעד כאן ריוָה את יחסיהם, נמוג ואיננו.

ג

ד“ר גראו עקב לא אחת במשך הזמן, שקדם להכרעה, אחר ורה בלב מלא דאגה. בתורת רופא ותיק, היטב היטיב לדעת מה משמעה של עצבנות זו מה משמעם של צללים כּחלוּליים אלו שמתחת לעיניהן של נשים חשוכות־ילדים. אשתו שלו נפטרה לפני עשרים שנה לאחר לידתה הראשונה, והוָלד לא נשאר בחיים. ד”ר גראוּ לא דיבר מעולם על כך, גם לא על עצמו, אך הוא לא הצליח להבליג על פורענות זו אלא בכך, שנסתייע בידיעותיו בחכמת הרפואה ובכוח האינטואיציה אנושי שלו בשביל להורות פּתח לנשים ולגברים כאחד אל האָבוּת והאִמוּת, שבימינו הן לעתים תכופות מסוגרות כל כך. מחמת חוויתו הנכזבת שלו נשאר בבחינה מסויימת חדל־נסיון ותמים, שהרי כל האנשים אשר שפכו לפניו את מרי סבלם נעצרו ויתקעוּ כמוהו ליד אותה אבן־דרכים. כל אותם שנפשם חשקה בילדים לא נתנַסוּ בהוויות הממשיות ביותר והקשות מנשוא לעתים תכופות של האבוּת והאמוּת. הילד לא היה להם אלא תוכן של געגועים, של מילוי חלום.

ד“ר גראו אדם תמהוני היה; שכן אף על פי שידיו מלאות היו עבודה – והרי כבר הפלג הפליג בששים שנותיו – יומם ולילה, המכל מקום רבּוּ שעות הערב והלילה, שבהן ביקש בּמבדד יחידותו להפיס את נפשו חדלת־המנוחה. ולא יוצא מגדר הרגיל היה הדבר, שבגילו – ובכנען של התנ”ך – נתן דעתו לחקר “ספר הספרים” ובעיות הדתות עתיקות־הימים. וכן היתה משום עקיבוּת בכך, שכאן לקחו את לבו בעיות בדומה לאותן שנתחבט בהן באומנותו. וכחקוֹר בּוֹטנַאי את צמחיית התנ“ך, ומומחה לאבנים יקרות את עדייהם של כוהנים גדולים, או חוקרי הדתות את התפתחות האמונה באחדות הבורא בעיצומו של עולם האלילים – כן השתדל ד”ר גראו לרדת עד חקר בעיות האשה של ימי הקדם, שפגע בהן במיתוס ובמסורת. הופעות אלו כובשות־לב ומאירות־עיניים היו כדי כך, שגמר בדעתו להרצות עליהן לפני חוג קטן של ידידים, אמנים ורופאים.

לאחת ההרצאות הללו, שנערכה בחודש יוני 1941, לאחר פרשת כרתים, הביאה ורה עמה גם את ידידה הצייר מארק. החום גדול היה מכדי לסגור את החלונות המוּסכים וילונות שחורים, ולפיכך נסתפק ד"ר גראו במנורת־שולחן מעוממת, שהאירה רק את תוי פניו שלו, ואילו שומעי הרצאתו, המסיבים בכסאותיהם, דמויותיהם שרויות היו באפלולית. (אחר מכן קבלה ורה את כתב־היד של ההרצאה ליתר עיוּן).

וד"ר וראו פתח לאמור:

"נושא המיתוס והספרות הוא האישיות על סכסוכיה הנפשיים עם סביבתה הקרובה לה ביותר, היא סביבת שאֵרי־בּשׂרה. קבעתי לי, איפוא, תכלית להתבונן בשוֹֹם־לב בנסיבות לידתם שלאישים מיתולוגיים או היסטוריים גדולים, ואכן לא מבחינת־הגיבור אלא מבחינת אמו של הגיבור.

“אנו, הרופאים, מבקשים להוכיח על פי דוגמאות מדברי הימים, כי הדרך לגדלוּת נפש, מעשים גדולים והאצלה היא נתיבה רחבת־ידים זו של האֶתיקה הכללית ומצווֹת המוסר הישר. אך למַרבּה דאבוננו אנוסים אנו לפסוק משפט, כי שונה גם שונה הוא מכן, כל מקום שהדברים אמורים במסורות של גורלות אנושיים רבי־חשיבות, כפי שנמסרו לידינו מדורי דורות. תנו דעתכם לדמויותיהם של דיאוניסוס, יוסף, מוחמד, או ישו, או – אם תרצו – שלמה המלך – ותיווכחו תמיד לדעת, כי לידתם שלא כדת וכדין, או כאשר נאמר בימינו: לידה בלתי־חוקית, היא כמעט תנאי־קדם ללידת של גיבור.”

ד"ר גראו לגם מעט מים מן הכוס אשר לפניו, ומאזיניו נתלחשו בהתרגש אלו עם אלו. ורה לחצה בחָזקה את ידו שלמארק:

“איני יודעת מפני מה רעיונותיו מרעישים כל כך את לבי. אני רועדת ממש.”

ד"ר גראו המשיך:

"סבורני, שעלינו להשתדל להבין מה פירוש אותו סימן־שאלה מיסתורי העומד לפני מושג “לידת הבתולה”. שכן כמעט כל גיבורי המיתוס אִמהוֹת בתולות היו אמותיהם: – לדיאוניסוס – פּרספוֹנה, לישו – מרים. רוצה לומר, נערות צעירות, או נשים צעירות, נעשות אמהות לילדיהם של גברים שלא היו, או שלא נעשו, בעליהן. משקרה כמקרה הזה בימי קדם – וכמסתבר מן המסורה, רבו גם רבו מקרים כגון אלה, שהמוּסר גזר עליהם – נתייחד משהו מַעמדן של האם הזאת והילד הזה; הם ברחו מן החברה למקום־מבדדים. אך בשום פנים לא נוּדוּ, כמעשה הנידוּי בטראגדיה של גרטכן. את הבנים היו אז מצניעים עד לבגרותם, והבנות, שנעשו אמהות, נמנעו מראוֹת פני אבותיהן הקוצפים.

“אך ייחוד הגורל, בדידות האשה העזובה והאהבה הנכזבת, אולי עוררו באמהות כוחות־נפש גדולים גם גדולים משל נווֹת־בית מיוחסות היושבות בֵּית בעליהן. בנים לה היו לאמותיהם מַשכּוֹן ליל־האהבה הנשגב. אם נוסיף, כי בנערוֹת הדברים אמוּרים תמיד בליל־הכלולות של הבתולה ובעיבּוּרה, כּמאמר עתיק־הימים: ברוח־הקודש – קודש מחמת העדר תאוַת־הבשרים – הרי שהיא ציוּן גאוֹני לתופעה זו. שכן ביסוד הרס הבתולים טבוע חיל מעשה החמס.”

ועתה סיפר ד"ר גראו על דַנָאי הבתולה, שאביה כּלָאָה במגדל ויזאוס בא אליה בצורת מטר־זהב, ועל אדוֹניס, שאמו מיררָה נתעברה לאבי הנער בקפריסין בגנה של אפרוֹדיטה, וכיוצא בהן אגדות.

"הולדת הגבור נסבכת גם נסבכת יותר, בהיות הדברים אמורים לא בנערה צעירה, אלא באשה עקרה, הנשואה זה שנים הרבה. אנו, בני הדור הזה, סבורים כי סבל האשה שנסגר רחמה, מקורו בזמננו המודרני, שבו נֶהֱוֶה מחמת יתר עידונים של הגוף והנפש מצב־רפיון מסויים, המונע הריון או לידה מן האשה? ולא כן. רק השמות נשתנו, ולא הדברים. אז נאמר, כי אלהים שפך את חמתו על האשה ועל ביתה; היא הוכתה בכשף, או שנפשה נכרתה. שכן עקרוּתה של אשה קללת אלוהים היתה בימים קדם! תנו דעתכם, גבירותי ורבותי, לרחל הצעירה והנאוה, שהיתה שרויה שנים רבות כל כך אֵין־ילד במחיצת יעקב ולאה אם הבנים, ולא פסקה מלקוֹנן: “הבה לי בנים ואם אַין מתה אנכי!” רחל, אשר ביקשה לקשור את בעלה אליה בסגולות־אהבה ואשר ילד הסוף סוף את יוסף, סהר של כנען, כאשר כּוּנה לימים. כלם לא מטבע הדברים הוא, שרחל, אשר ימים רבים כל כך לא בא על סיפוקו חפצה להיות לאֵם, היתה לנער לאומנת ולשומרת אחרת מאשר לאה, שהרתה לבעלה הרה וחזוֹר? דומה, כי כיסופי האשה העקרה לָאִמוּת מכשירים אותה הכשר מיוחד לאוּמנוּת זו. וכוחות־הנפש של האמהות, המתייחדים להופעת הבֹּן־המושיע הזה, כמו מחוללים הם גם בילד כוחות מיוחדים במינם. חברי הרופאים, שהמדע הוא אך אוּמנוּתם, ודאי יזקפו כּתף בבת־שחוק לשמע דברי, אך בפעם הבאה אנסה לספר להם עוד כהנה וכהנה על האמהות המופלאות הללו. קראו נא בכתבי הקודש על שרה, אמו בת התשעים של יצחק, על חנה, אמו של שמואל, על תמר, אהובתו של יהודה, ועל אותה אלמונית אשר ילדה את שמשון. מה רב הפלא, שאשה זקנה כל כך, אשר אלוהים או מַלאכוֹ פתח את רחמה, שבה וַתהגה אהבה בלבה כבתולה, בבחינת מַתת ראשונה, חד־פעמית. והקדמונים הביעו את הדבר כך: שאיש בן־תמותה הפוך יהפוך את הבתולה לאשה, אך אלוהים ישוב וייצור מן האשה בתולה. במובן זה תפוֹרש קדושתה של הבתולה חשוכת־הילדים מריה.

“וכוהני דתות הקדם, אשר היטב נגלוּ להם רזי הנפש והטבע, ידעו, כי מעשה־ברכה הוא לגאול את האשה מעקרוּתה, מקללת האלוהים והבעל. לפני 4500 שנה היה איש במצרים, אימהוֹטֶפּ שמו, שנתפרסם בכך, שהיה מסייע לנשים עקרות להגיע לכלל לידה. וכן עשו בכל הזמנים הכוהנים, ממש כרופאים המושיעים בזמננו.”

ד"ר גראו סיים את דבריו. חום הערב הליחָני של תל־אביב לא פג עוד. הכל נסתלקו חיש מהרה והניחו את האיש הזקן שרוי במחשבות ובעצבות. הלילה ליל אֵין־ירח היה, צמרות העצים בשדרות הקדירו גם הקדירו את שחור השמים, וזוגות חבוקים פסעו בהן, או ישבו אין־חשש על ספסלים, במחסה האפלה. בין הרבים הללו שוטטו גם מארק וּורה אין אומר. משהגיעה שעתם לָבוֹר את דרכם, לאַטליה של מארק אשר על שפת הים, או לדירתה הקטנה של ורה, שבּה דרה עתה יחד עם אחוֹת בעלה, – עמדו שעה קלה מלכתם, והם חוככים בדעתם. אילו משך אז מארק, אף ברמז־עין קל שבקלים, את ורה אליו היתה הולכת אחריו רדופת תשוקת בדידותה העזה. אך כיוון שציפתה, כּצפּוֹת נערה, אחז מארק חרש בזרועה וַיביאנה לביתה.

ד

הרצאתו של ד“ר גראו העמיקה רושם לבל ורה. מצייתת, כתלמידה, שמעה בעצת המורה וַתחל להתבונן אל חיי נשי התנ”ך. ואם לא היה בפסוקים המועטים של מקור הקדומים כדי להניח את דעתה, היתה קוראת, ולוּ גם בקושי, בפירושי המפרשים ובסיפורי מסַפּרי המקרא.

מארק וּורה שכוּבים היו בדמדומי הערב הירקרקים מתחת לעץ התאנה הרבוּע שעל שפת הירקון, שקועים בקריאת כתבי־הקודש עתיקי־הימים, והנה הציעה לו ורה כי יצייר את הנשים הללו. “נסה נא לתת בהן טעם חדש, ואולי אף לשווֹת להן צורה החדשה.”

“מסופקני אם אוכל לעשות זאת. תמונותי מקורן בראייה פנימית, ואינן תנוּיוּת בשום בשום עילָה חיצונית.”

אך אף על פי שמארק דחה את הצעתה של ורה, משתדל היה לפרקים לצייר את נוף־ההרים המיוחד של העמקים אשר מסביב לירושלים על צל־הערב הסגוֹל שלו. תמונות אלו היו תפאוּריוֹת וציוּריוֹת מן הקודמות. אך הוּצק בהן קסמה המיוחד במינו של תקופת אבות־הקדומים, כאשר העלוהו לפעמים ציירי טְרֵצֶ’נטוֹ האיטלקיים. הנה נאסף עדר־צאן בחוֹרש־זיתים נוֹשן אל הבאר, אשר אבן תכסה את פיה, ובסמוך תכרע נערה צעירה לימים ועיני איילה עיניה. – רחל… ועל בד אחר ישובה שרה הזקנה, שערה הלבן מדולדל למטה וקמטים אֵין־ספוֹר בפניה, וממוּלה – יצחק היפהפה, רועה נער וטלה על שכמו.

עד אשר יום אחד, בשלהי הסתיו של שנת 1941, בּאָם אשר נכון להם. בשוטטם בסביבות ירושלים הגיעו אל ציבור אבנים נושנות ובלויות־גשם. משהתבוננו אליהן מקרוב, השגיחו בהן שהן שרידי יקב ישן, אשר מגתּוֹ הוזרם לפנים היין אל כלי־חרס. לידן היה שוֹבך־אבן של יוֹנים, המוקרבות לאֵלה, ומזבח אבני־גויל. מארק שירטט כל אלה בחטף, והם המשיכו בדרכם, וַיעברו על פני הרועים הבדוים, שהביטו אחריהם בסקרנות. הם לא הביטו איש אל רעהו – לא נגעו איש ברעהו – והנה אמרה ורה לפתע:

“כאן, בסביבה זו, נולד שמשון, בן השמש, ודלילה, בת הלילה, לכדתהו בחרמה. ויתכן כי זהו המקום, שבו יצאה אֵם שמשון לשדה, לקבל מאת האלמוני את בשורת הולדת הגיבור.”

“וכן אירע, לדעתך, לאלישבע אֵם יוחנן וּלמרים אם ישו?”

"ורה הניעה הן בראשה. הם הגיסוּ פסיעותיהם וַיכנסו אל בּוסתן קרוב ונבדד של ערבי. מי המעין צוננים היו וזכים; ובהם רעננוּ פניהם, ידיהם ורגליהם. בשיחי הצבּר הגבוהים תלויים היו עוד כמה פירות צהובים, וכילדים, נזהרים זהירות יתירה מפני הקוצים והעקצים המרובים, קטפום, פתחום מעשה אמנות בסכּין־צוּר ואכלום ברעבתנות. במרום ענפי עצי הזית תלויים היו סוֹפי־פירות כחולים וירוקים־צהובים; כה הגביהוּ שבת שהמוֹסקים שכחוּם; ומתחת לעץ האגוז מוטלים היו אגוזים גדולים מסוטפים בקליפותיהם הירוקות, השמנוּניוֹת. אצבעותיהם ובגדיהם של השנים נרבּבוּ מיד שלל־רבבים. בקנוקנותיהם הנינועות במרוּפה של הגפנים שכבר נבצרו נראו עוד מקצת ענבים, מהם צמוּקים ומהם בּשלים ומתוקים מדי. הם קטפום בשפתיהם מן הזלזלים, עד שבהרף־עין אחד, אשר אחר מכּן שוב לא ידעו לתת בו סימן־ציון מיוחד – שכן לא היה כל מאום שאינו מן השכיח בדקה זו – צנחו אֵי בּחוֹל היבש, הלהוט, וַידבקו איש אל רעתו. כדבוק בעת דוֹדיהם הרועים והנערות בכל הכרמים בעולם.

מנוסת בהלה נסו אחר מכל העירה, מפּחדם פן יגלם איש. אך מנוסה זו מן הבּוּסתן בסביבות ירושלים, שנתחוללה בדמדומי הערב הסגולים של העיר, חיצונית היתה: בשעת יחוּדם הגואל עמדה בלב שניהם הרגשת טבעיותו של הדבר וחוּקיוּתוֹ. כבר מן הצורך היה שיהא כך. וכל מעצורי הנפש שהפרידו ביניהם כמו נעקרו בתודעתם לימים רבים.

בחזירתם הביתה ברי וּמחוּוָר היה להם, כי נטרף עליהם ישוב דעתם. הם צללו בשכרון הכיסופים, באכזריות התאווה, בקשי התשוקה.

אחר מכן נפגשו בשדה ליד הירקון, על שפת הים המאפילה בין מאות זוגות נועדים, על ספסלי הגינות, ולפעמים גם בסוכה שמאחורי צריפו של הערבי על שפת הירקון. אך העיר כמו סגוּרה ומסוגרת היתה בפניהם; ורה שוב לא מלָאָה לבה לדרוך על סף האטליה של מארק. לפי שלפתע נפל עליה פחד השכנים. אהבתם נעשתה מחמת טרדות חיצוניות אלו, מבוהלת, טרוֹפּית, מאויימת.

לא היתה זו ואתה התמסרות של חדוות־נפש, אשר יחווּה נאהבים לאחר כלולותיהם. צללי ההפלגה שוֹרים היו מלכתחילה עליהם.

ועם זה לא היה כל טעם חיצוני לפחד. חירותה האמוּלה של ורה נמשכה כשהיתה, מואלטר לבן לא הגיעה כל בת־קול; השנַים חפשים היו לנפשם ושום ריתוי לא אסר את ידיהם. הדבר היחיד שהיה למעמסה כבדה, היה חפצו של מארק להיות בן־חורין ופטור מכל חוֹבה, הכרתו בתיחום התחומים לכל אהבה. הוא נתיירא מפני להט תשוקתה של ורה, מפני כיסופיה לילד. לכתחילה יכול היה לשים, דרך עזוּת או התאפקות, סייג לפרץ אהבתם, אך מחמת גלמידוּת נפשו ומרעבון תאוותו נגרף גם גרף את ורה, גרוף וחזור, בהפלגת הרגש. לפרקים, בשעת פרידתם בעיבורה של העיר, לאחר טיולים המסוכנים על שפת הירקון, היתה עוברת אותו הרגשת אושר לא נֶחוָה מעולם; ולפרקים היה פונה לה עורף דרך גסות ושונאה מעומק לבו. שכן היתה מטרפת ומשרטת בקירות, אשר סגרו על תא־המנזר של בדידותו האמנותית.

מימיו לא הרגיש ברור כל כך כאשר הרגיש במחיצתה של אשה זו, שמעלת המסירות עשויה להתנודד בתחום רחב־ידיים; תשוקתה של ורה כה אלמנטרית היתה, שהיתה תמיד נרתקת אליו באורח נעלה והולך, ואולי אף מעמיק והולך. היא היתה נתפסת למשגה־הרגש הנשי הנצחי, בשביל להוכיח לו בכך את זיקת לבה. בעוד שהיתה מגבירה גם מגבירה שבעתיים את כוח משיכתה, אילו היתה כובשת עצמה כלשהו. יש אשר היה תחנן אליה כי תחום על עצמה, אך היא לא היתה שומעת קול אזהרתו. אותה שעה היה נופל עליו פחד פריעוּתה, לפי שהוא היה רהה, אין־ישע, וביסודו איש־מוסכּמוֹת. אילו היה, לפחות, איש נשוא־פנים, אילו היה, לפחות, עומד ברום תהילתו, – ולא כן – בודד היה ומסכן. ומלבד השערוריה הפומבית שם מחנק לנפשו פחד הכיבוש, השילוח והמוות.

החורף קרב ובא; רוחות הסערה הצליפו הטיחו בעצים המקורחים, והם עצמם – ורה ומארק – הצליפו הטיחו איש ברעותו בעומק התהום. ואכן, הרגש הרגישו בכך. ומשירד עליהם במפתיע הגשם הראשון לארץ העירומה, אמרה ורה אליו בכובד־ראש: “עברנו תחומי האהבה, מגמאים אנו דרכנו לחשיכה, שאין ממנה חזרה.”

והנה באו ימים קשים של עגמת־נפש, שהיא תמיד תולדתה של ההפלגה. פחד העתיד, פחד כל אשר לא נחוָה עוד, גרם למארק שיהיה הפכפך ורגָז. בקש ביקש לעמוד על עמדוֹ בּמַערבוֹלת; למצוא אֵי בּמֶה אחיזה איתנה. מתיירא היה, מתיירא היה לאין שיעור, בלי דעת אל נכון מפני מה… ומחמת מרת סכסוכיהם חדלי־השחר הופלגה לאין־שיעור מתיקות אהבתם לאחר כל פגישה ופגישה – אין שיאור כתוהו־ובוהו עצמו.

ומשנקוֹט בורה, הפריעה לו במלאכת הציור, בשוטטו עמה בגשם הניתך בין שלפי שדות־התירס הלחים, רק משום שלא יכלה להיפגש עמו בשעה אחרת ובמקום אחר, משנפלו ביניהם דברים לאֵין־ספוֹר, אשר לא יכול לשאתם, אשר הרגז הרגיזוהו, – היה משלחה מעל פניו, או מניחה והולך לו. – ולא היו אלו פרישוֹת בדרך משל, אלא פרישוֹת של ממש, של אמת. נשארת היתה לבדה בחשכת הלילה, בגשם, על שפת הירקון, ולאחר מכן לא היה שואלה מעולם, כיצד חזרה לביתה, שכן הסביבה סביבה מסוכנת היא. לא אשר אחת צעירה נרצחה שם על־ידי פוחחים משוטטים.

מארק לא ידע מה אירע לורה בשעות אלו של מסירות־נפש נכזבת. רק לפרקים, מששב והיה המעתיר, המתחיל, היתה מבליחה אף בה אותה שנאה, שברגיל היה מארק הוגה אליה בשעות הגדשת הסאה. אך התקוממותה של ורה עליו ועל קשיחות לבו היתה חוזרת ושוככת כדי ההרגשה האמהית־הילדותית של המסירות לאיש האהוב. שנאתה משוּלה היתה לעקבות רגליה הקלות של צפור כחול, אשר הרוח, המערבית תשוב וּתכסה מיד.

מחודש לחודש תכפו וההחריפו מריבותיהם, ככל אשר הוצדקו כביכול על ידי הסיבות החיצוניות. יש אשר היו הדברים כרוכים בחילוקי הערכת ספר או תמונה, או בפגישה שלא הוקפד בה על דיוק מוֹעדה. בעצם, היה רק טעם־יסוד אחד למתיחות יחסיהם: חייהם מן הדין היה שיזרמו באפיקי־צות תקינים, שאז לא היו חוזרות בלי הרף השאלות הנושנות לאשר יהיה למחר ולאחר מכן. אך עתה הקשיח לבם הקשח והוסף איש אל רעותו, משום ששימט עצמו מפניה. כל דבר־עלבון וכל דבר־חיבה הובעו במפורש; וכיוון שהעצבנות הכללית פעלה פעולתה, מחמת מצב המלחמה שהחמיר והלך, לא רק על הכלל, אלא גם על הפרט, – ארץ־ישראל נשקפה לה סכנה מכל ארבע הרוחות, מצפון ומדרום, מן האויר ומן הים – העמיקה שנאתם, זה הצד השני של אהבתם, העמק והוסף. שוב לא הקפידו על אמרי פיהם, שכן ידוע ידעו, כי פּרצוֹת אלו הן מכלל השרשרת שריתקה את שניהם. ניתנה סברה להיסבר, שלא כל קרע מן ההכרח היה שישוב ויטיל בהם מירַב יאוש, ואף על פי כן שקעו, בעקב כל פרידה, ואפילו בעקב כל עכרוֹן־רוח, ביאוש מר כמוות. מתייראים היו מדי פעם בפעם בכל רמ"ח אבריהם, שמא יום פרידתם הנחרצת עומדת מאחר כּתלם. ומששבו ונפגשו, עברו מחדש על הלכות האהבה הפסוקות, שלא יעברו עליהם האוהבים ולא ימיטו עליהם סכנה.

בּתכוּף מדי היתה ורה מביעה את חפצה ללדת ילד. ומארק היה דוחה אותה לאמור: “איני רוצה בילד, לא בעת זו, ולא בחיים מרים אלו שלי.”

כיצד יכלה אשה כוֶרה לגרוס רעיונות כגון אלו? בעיניה היתה דחיית משאלת־חיים זו כמוה כשילוּחה. משאמר לה אמירת־לאו קשוחה שלו, פרשה ממנו למשך זמן רב, בשביל למשכו אליה בפגישתם הבאה משוֹך והגבּר שבעתיים.

הוא התחנן לפניה, כי תחוס עליו: “הביטי נא, ורה, רפה־רוח אני, תמונותי צללים הן, איש אינו רוצה בהן, ההצלחה בורחת ממני,” אך היא שבה וַתסוּבּהו בנועם אהבתה ותגביר פי כמה את התגוננותו.

מה נעם לו, בהטיחו בפניה את אמירת־הלאו שלו; ביטוי חולשתו של אדם כשלעצמו למשיב נפש הוא. ואותה שעה היתה ורה פורצת בכי, ומארק לא יכול שאת דמעות נשים. אותה שעה נכערה בעיניו, פגעה בחושו האסטטי, ואף על פי כן היה שב ומחבקה, ואם גם מדמה היה בנפשו, כאילו נתן ראשו בעניבת־חנק.

מלחמת־הבזק בלונדון הפילה אלפי חללים והפכה את מחציתה של העיר לעיי חרבות. מצפון נפתחה סכנה חמורה לארץ. ואותם הימים נסתננו מקצת ידיעות, כי חלק מן החיילים הנעדרים, שנשבּוּ בכרתים וביוון, בחיים הם, אך רשימת החיילים האלה עוד לא נתקבּלה.

ורה שב לא היתה בימים ההם חברת ועד־הסיוע. כאשר ניתן לחשוש, דחקו את רגליה לאחר הצלחותיה הראשונות, והיא עצמה לא היתה משוּמַעת כל הצורך, שתוכל להתגבר על התנגדות חיצונית זו.

בעית חייה הפרטיים ואמהוּתה שלא באה על מילואה היתה בעיני ורה, חר, המלחמה, רחף המתרחש באירופה, הנכבדה והחמורה שבבעיות. נשים, היתה אומרת לעתים תכופות, בדין שתהיינה קודם כל אמהוֹת, וָלא תבוא כלייה על העולם. אתם, הגברים, דעתכם להרס, להרפתקאות, או לעצמכם, ואילו אנו, הנשים, את נוֵנוּ נשמור וּולָדות נתבע. ועוד זאת: האם יחזור ואלטר, אם נישאֵר בחיים, או שמא תרסקנו פצצה מפצצות? רצוני לדעת מה ילד יום – האוכל להיות לאֵם בזמן מן הזמנים? הייחרב עולם, או ישובו בני־האדם ויהיו לבני־אדם?

מואלטר לבן לא הגיעה כל בת קול. מארק לא גילה לורה, כי השתדל וקיבל מאת חברה אמריקנית הזמנה למסע הרצאות. הוא ביקש לברוח – מפניה – מפני המלחמה – מפני האחריות, אך בלעדיה, אל עולם אשר עוד יש בו מקום לתוֹאַר ולתמונה. על סידור התעודות שקדו ידידיו בארצות־הברית, ואף הוא עצמו בארץ.

הצבא הגרמני בפיקודו של רומל התקדם לחוֹפה הצפוני של אפריקה אל עֵבר מצרים. כל נבואות־התנחומים של האסטרולוגים נתבדו בסופו של דבר חזוֹר והתבדה.

עתה הרבתה ורה לבקר את מארק, בלא לתת דעתה לאשר יאמרו הבריות. היתה באה לאַטליה שלו, לאחר שימים כה רבים נמנעה מכך, ולעתים היתה באה אפילו לבית־הקפה הקטן, שבו נוהג היה מארק לשחק אחר הצהרים עם ידידיו במשחק השח. שעות משחק אלו היו מוּבלעת־חייו האסורה במַגע, ומימיו לא הניח לאשה להפריעו ממשחקו. אך ורה עשתה כן בלי לשית לב, ומעולם לא העלתה בדעתה, כי ביקוריה מצערים אותו ואינם רצויים לו. שותפיו למשחק־השח לא שאלוהו דבר, מתוך רגש־ההצנע של ידידים, אך סוף סוף הן אין אתה יכול לעצם עיניו של אדם מראוֹת. כשהיתה ורה מפסיקתו שלא בצפוי ממשחקו לכמה רגעים, היו ניסחים מדעתו לאחר כל הפסקה כזאת חוטי־החיבור של תכנית ההתקפה, אשר תָכַן, והיה מפסיד במשחקו.

ובאחד הימים הגיעה שעת הפרידה המוחלטת – לעולמים. כמה נקל הוא ביטויה של המלה: קץ! יום בא אל קצו, ספר, מלאכה, חולי, כן – אפילו חיים יבואו אל קצם: ça passe – אבל אהבה, אהבה קוצנית, שותתת דם… קץ־פתע זה של אהבה משוּל ללידה: האשה זועקת בחבליה, בפרפרה בין החיים ובין המוות, ולבסוף, לבסוף באה גאולתה. הילד נולד – אך הוא מת – ובה לא יישאר אלא כאֵב החדלון הצורב. ואחר יחלוף גם זה…

מארק הוציא מפיו מלת “קץ” זו וּורה קיבלה עליה את הדין בהרף־עין של יאוש; אך שניהם לא חזו מראש את תוצאות הפרידה הזאת. לא יצאו ימים מועטים עד שנתברר לשניהם להחריד, שלא יוכלו לנשום במפורד איש מרעותו, לא יוכלו לחיות אף לא לעבוד. על אף ראיית המוּמים איש ברעותו, על אף חידוד יחסיהם, לא היתה נפש איש מהם כה קשורה מעולם בנפשו של מישהו. והנה, לאחר פרידה זו, שהיתה הארוכה בפרידותיהם, אף שלא נמשכה אלא שבוע ימים, שבו ונפגשו; בעיניים דומעות נשבעו, כהישבע נער ונערה באהבתם הראשונה, כי שוב לא ייפרדו איש מרעותו לעולם. בימי היותם לבדם חָוָה איש איש לעצמו את כליונו. שוב לא דיברו על העתיד, ניטל כל ספק מלבם.

דומה היה, כאילו זכו לאביב־אהבה חדש; אָשרם חוּסַן מפני כל אש אוכלת, ובלא שהביעו את הדבר במפורש, נשתנה משהו מעיקרו ביחסיהם. כשהיתה ורה חוזרת למשאלות־האמהוּת שלה, לא היה מארק חולק עליה עוד; בפעם הראשונה ביקש אותם הימים כי יוולד לו ילד, אשר יוכל שאתו בזרועותיו – ילד מאשה זו האהובה עליו מכל, ילד אשר יהיו לו תוי פניו ותוי פניה. אילו היה נולד, היה הכל משתנה למוטב, היה הכל כדרך הטבע.

בפרק זמן זה עברו שניהם את התחום האחרון של האושר האנושי, וזאת ימנעו כנראה האלים מאת בן־התמותה.

בהלכם ברחוב, או בדרכי־השדה, היו עומדים לפרקים נאלמים, ובשעת יחודם מבקשים היו כי ישוֹר עור בשרם מעליהם, למען ישתפך דם האחד לדמו של רעהו. בימים האלה רחַק מהם כל סבל אשר מסביב להם; בכל אשר עשו הצליחו. תמונותיו של מארק הבהירו, והוא הוציא מתחת מכחולו את המפורסם שבבדיו: האם הגדולה, אשר ילד משתעשע לרגליה.

עד שבא יום וַתפּוֹל הזוָעה.. אחר צהרים אותו יום באה ורה אל בית הקפה הקטן, ניגשה שלא בצפוּי אל שולחנו ותקראהו. הוא השגיח בה, ששערה סתוּר, וגרביה לרגליה מקומטים כלשהו, שלא כברגיל, כאילו התפשטה והתלבשה במקום זר בחיפזון.

“ורה, מה קרה?” שאל מארק נבעת. “מכבר אל באת אלי, אל שולחן־השח”.

“אני יודעת,” אמרה ורה ופניה סומקות. “למורת רוחך הוא שאני מפריעה ואתך ממשחקך. אך היום יש טעם מיוחד לבואי. אני מאושרת מאד… אני… אני חושבת… אני מקווה… ילד יהיה לי…”

“הן לא ייתכן הדבר,” קרא בקול רם וילדותי. כהרף עין באה לפניו סידרה טרופה של מאורעות: השערוריה בציבור, ואלטר החוזר רעוּב וּמר־נפש משביוֹ, נשָאוֹ את ורה לאשה מאוֹנס אי־יכלתו לנסוע לאמריקה, קץ בדידותו האהוּבה עליו. פניו כמו נאֶבנוּ: “הירגעי, ורה,” הוא התאמץ למנוע רעדה מקולו. “הרגעי, מחר נדבר על הכל.” – – “מחר?” לחשה ורה נבעתת, “ומדוע לא היום?”

“היום טרוד אני. ובכן, מחר, על שפת הירקון. נשוט בסירה.”

“טוב, אבוא.” אמרה ורה ודמעותיה שמו מחנק לגרונה. מתנודדת פנתה ממנו ותלך לה.

אותו ערב קיבלה ורה מאת הועד למען החייל את רשימת החיילים שנשבו ביוון. ואלטר לבן היה חי, והוא שלח לאשתו פריסת שלום ראשונה על ידי “הצלב האדום”.

למחרת היום, בוקר, כתבה ורה תשובה לואלטר – עשרים וחמש מלים רשאית היתה לכתוב, והיא בררה אותם בקפידה. היו אלה דברי תנחומים חמים, לבביים, כשמסרה את המכתב בדואר, בכתה בכי רב. לידה נצטופפו נשים רבות אחרות, כולן מדוכדכות, אך אף לא אחת מהן מסוֹערת כורה. כשהשתדלו הללו עמה לעוֹדדה פטרתן מלפניה מחמת מוסר כליותיה.

מארק הפסיד אותו יום שלוש פעמים במשחק השח; ידידיו שאלוהו זו הפעם הראשונה, אם לא קרהו מקרה ביש, אך הוא השיב לאו בדי־עמל. בלילה נדדה שנתו מעיניו. איכה יופיע לפניה? בטרם מעשה גרמה לו צער רב לאין שיעור, שכן נשוֹא נשא בלבו את הלאו שלו, ואם גם לא ידע, איך יעלהו על דל שפתיו. אך עד אור הבוקר גדל בקרבו הלאו כפטריה וַיבלע ויכסה הכל. לא זו בלבד שלא רצה בילד זה; נפל דבר אחר, מבעית: ורה, אשר כה אהבה ביום קודם לכן, נמאסה עליו. שוב לא יכול להסתכל ראוֹת פניה, מכל שכן לאחוז בידה. כל אותן שעות ראה אותה ל פניו ניגשת אל שולחן השח בלסוּטתה, שאינה מכופתרת כראוי, ובגרביה השמוטים באלכסון… “אל אלוהים,” הירהר בלבו, “מהטוב שבא עתה הדבר הנורא הזה, בעוד זמן. שאילמלא כן, אפשר הייתי נתפס לאותו משגה גדול ונושא את ורה ביום מן הימים לאשה. וגועל נפש זה היה אוחזני לבסוף אחר הנישואים, ככלות הכל.” כה טחו אז עיניו מראות, ששניהם שותפים למעשה. אך מה ששייך להרגשתו באותם הימים, יש לתלות בה את הקולר, בה בלבד. הוּלדת ילד, בכך חייבת להכריע האשה, את הגבר יש להניח לנפשו ואין לכוף עליו שיתוף אחריות. אילו יכול לדחות את ההכרעה מעליו והלאה, להשליכנה הרחק אחר גֵו! אפשר יתרחש נס בינתיים – הָזָה באישון לילה – אפשר תמוּת ורה, אפשר אָמוּת אני עצמי – אפשר תופצץ העיר, ואם כוח אַלָם כגון זה יוציאנו מגדרנו, אל אהיה אני האיש החייב בהכרעה, – הדברים ידברו בלשונם שלהם.

תקותו, כי תארע איזו שואה, חיזקה את רוחו, ומשראה סמוך לצהרים את ורה יושבת לפניו חיורת ונדודת־שינה בסירה, שבּה המתינה לו על שפת הנהר, גמר אומר בהעלם אחד. הם משוּ מן החוף והוא הניע במשוטים אט־אט ובעצלתיים, כמי שאין לבּוֹ לשיוּט. הם שתקו שעה קלה, ואחר נשאה ורה אליו עיני־חרדה מתחננות. פתאום דומה היה, שעינים של פרה הן, עצובות, מטומטמות, מפיקות הכנעה, פחיתוּת. הרגשת הגוֹעל הקלה שעברתו אמש שבה ותעלה לגרונו.

“מארק, מה יהיה?”

הוא השהה כמה דקות את תשובתו, כדי להגדיל רושם, ואחר אמר בקרירות:

:הרי יודעת אַת, ורה יקירתי, אינני ממהירי־ההכרעה. עליך להאריך רוח. איני יכול לומר לך בוודאות, כמה זמן יעבור עד שאחליט בעניין חשוב זה. אך יום, יומיים, או אפילו שבוע, ודאי הוא שלא אחליט דבר."

ורה עמדה בגדרה, אך עיניה נמלאו דמעות.

“מארק, יקירי, האם שכחת שגם אתה ביקשת ילד – ילדה כדמותך וכצלמך? והאם אינך מרגיש מה אושר הציפני ביום שנתברר לי…”

“מזמן משערת אַת, איפוא, השערה זו?” שאל מארק ודמו קפא בעורקיו.

“כן,” הוֹדתה ורה, “מזמן עלתה מחשבה זו במוחי, איך כיוון שכה טוב היה לי – טוב למעלה מכל שיעור – סבורה הייתי, שאין עלי לשאול בעצת איש, ועל כן חיכיתי, שמחה בנוֹעם אי־ידיעתי, מעט יתר מכפי הראוי. כלום לא הרגשת, כמה מאושרת ומבורכת הייתי בשבועות האחרונים?”

“כן. אכן הרגש הרגשתי כך. שרוחך טובה עליך מכרגיל, אך לדאבוני לא ידעתי סיבת הדבר.”

“מדוע,” לחשה ורה, “אומר אתה לדאבוני?” ושוב נמלאו עיניה דמעות. “הרי זו תכלית נשגבה ביותר – תכלית כל אהבה – ולא רק אהבתנו אנו. מדוע אינך רוצה, איפוא, לקבלה כקבל מתנה גדולה? עתה, שמיליונים עומדים בחזית, חייבת כל אשה ללדת, כל אשה צעירה ובריאה כמוני, וכה אוהבת למעלה מכל שיעור… ומסוגלת סוף סוף לכך…”

“כבר אמרתי לך, ורה, שעוד אינני יכול להשיב לך דבר. עליך להאריך רוח.”

“הארך אאריך רוח, אך הרופא סבור…”

“מה הוא סבור?” קולו של מארק נזעם היה.

“הרופא אומר, שלאחר שלושה חדשים…”

“וזאת לא ידעת?” פָרַץ. “מעשה אכזריות, ממש מעשה אכזריות.”

“כלפי מי?” שאלה. אך הוא החריש.

ורה פרצה בבכי אין מעצור לו. “לא ידעתי, ואיך יכולתי לדעת? הן מימי לא ילדתי ילד. עצם התקוה גרמה לי אושר כה רב, משאלת לבי כשלעצמה כה נעמה לי, – מפני מה עלי לפחד? הן מסרתי עצמי לידיך, בחתי בך יתר מבכל אדם אחר, ואתה מזמן ידעת, כי כל יום עלול הדבר לקרות.”

“סלחי נא לי, ורה. עלי לחזור העירה,” אמר והחל לחתור אל החוף. הם לא הפליגו כי אם כברת־מים מן היבשה.

“אנא, אמרק, אַל תעזבני עתה. הן אין אתה יכול להניחני כאן לנפשי, בוכיה, בסירה, על פני הירקון, בעצם היום.”

“עצרי ברוחך, ורה,” אמר מארק קצרות, “אַל תצאי מכליך, האנשים שעל שפת הנהר מתחילים לתת דעתם עלינו. עוד נשוב לדבר על כך באחד הימים הקרובים.”

כדברו כך קפץ מתוך הסירה, בירכה ברכת־שלום חטופה וַימהר לדרכו. משהסב מרחוק את פניו, דומה היה שהסירה נגרפת בזרם הקל אל ירק־הנהר. המשוטים לא נעו. ורה ישבה שחוֹח במקומה, וכתפיה מַרטיטות בהתיפּחַ. הרוּח פרעה בעלי עצי האקליפטוס.

ה

אותו יום, ששי בשבת היה, באה ורה דחופה ומבוהלת אל ד"ר גראו, ושטופה בדמעות ורועדת מהתיפחות התוודתה לפניו על הכל. על אהבתה, על פריה, על בשוֹרת הצלתו של ואלטר, על סירובו של מארק. בעיניה של ורה עמדה בקשת התחנונים לפטרה מן הוָלָד אשר במעיה.

“לא אוכל לעשות זאת,” השיב ד"ר גראו באנחה, “לא רק משום שאינו כחוק – יש גם הרבה טעמים אחרים. ילד רשון חייבת אשה ללדת, קודש הוא מן הטבע ומן הרפואה.”

“אני יודעת,” אמרה מתיפחת, “גם רוצה כל כך בזה. בחפץ לב הייתי יולדת, ויבוא עלי מה, אילו…” היא התאוששה – “אילו לא הדיחני מעל פניו באכזריות רבה כל כך; אין הוא רוצה לראות את פני, עצם מגע ידי מאוּס עליו. אין אתה יודע כמה קישח הוא, לבו היה לאבן, כּלוּ רגשותיו.”

פתע ניעורה תקוה חדשה בלבה.

“ואולי יש דרך אחרת?” היא קמה בחלטוּת־דעת מכורסת־העור, אשר בה ישבה שּׁחוח ואין־אונים. “אולי יש דרך אחרת לחלוטין?”

מטעם־מה נחשדה על ד"ר גראו תקוה חדשה זו: “הימלכי מתון־מתון בדעתך,” אמר, “ובואי בערב, לאחר עבודתי.”

בעודה בפתח, קרא אליה: “אם יש, לדעתך, דרך אחרת, הודיעיני נא. כל אשר יקרה עתה עתיד להחתוך את עתידך. אַל תעשי כלום מתוך פזיזות.”

היא ירד מהרה, בלב שמח וברגל קלה, במדרגות ואיש לא היה משגיח בה, מפני הילוכה הקליל, ברוּגשת־רוחה וביאושה.

לאחר כמה שעות חזרה אל ד“ר גראו, קורנת כלעומת שנפטרה מלפניו קודם לכן. הפעם לא הכניסה אל חדר עבודתו, אלא הושבה בחדר־מגוריו המרוּוָח, בסמוך לתנור החשמלי הלוהט. בחוץ ניתך גשם דצמבר נתָכים נתכים, וד”ר גראו הקריב לפניה תה חם.

“נועצתי עם ידידתי אַנה. הן כה פשוט הדבר, ומדוע לא עלה קודם לכן בדעת?”

“מהו הדבר, ורה?” שאל בחרדה.

“ואלטר ואני אין לנו ילד,” אמרה, “אתוודה לפניו על הכל. הבן יבין ללבי, מאהבתי ליד, אַמץ יאַמצנוּ לו. האין אתה סבור כך?”

ד"ר גראו, מרוב בּעתה נעצרה נשימתו. "יקירתי, קרא בקול חרד. “סבורני שמעוצם התרגשותך נטרפה דעתך עליך. הרי זה טירוף גמור! אַל תעשי לעולם כדבר הזה. הן את חיי ואלטר תהרסי. אילו היה כאן, לפחות, אילולא היה בעל־מום – אולם במעמד דברים זה – – או שישיב את פניך ריקם, ואז תהיי אומללה גם אומללה משהנך, – קרוב לודאי שירצה להתגרש ממך, – ואז תהיי בודדה ועזובה. או אולי יאַמץ את לבו ויאוֹת מרוב אהבתו אליך למעשה זה, ואז, אז תיפתח הגיהינום, – לך, לוֹ ולילד. ואלטר ישנא את הילד, והילד אומלל יהיה מלידה. ואלטר לא יסלח לך לעולם. ואם גם יתאמץ כאשר יתאמץ, ואַת מסכנה שכמותך, לעולם לא תוכלי לעקור את רגש אשמתך כלפיו מלבך. חייכם יהיו חיי צער ומוסר־כליות בלתי־פוסקים.”

ורה הקשיבה חרדה לדבריו. “אין אתה מכירו יפה. טוב לב הוא מאד ו…”

“ואת תינוקית מאד,” הפסיקה ד"ר גראו. “לעתים רחוקות תוקע אני את עצמי לענייניהם של ידידי, אך זו עלולה להיות החמורה שבפורענויות, ועל כן לא אניחך ללכת עד שלא תבטיחיני, כי לא תעשי מעשה זה.”

ורה לא השיבה דבר. דומה, לא ירדה לסוף דעתו. עברה שעה ארוכה עד שקיבלה עליה את דין התערבותו. פניה קדרו פתאום, עורה האפיר, ושוב שׂמוּ הדמעות מַחנק לגרונה.

“עוד רעיון לי,” אמרה לאחר שעה קלה.

“ומהו רעיון חדש זה?” שאל ד"ר גראו ביתר תקווה, שכן הפעם מעוטת התה התלהבותה בדברה.

“ידיד ישן,” לחשה ורה, הוא גר בכפר, הרחק מן העיר, תמהוֹני שמימיו לא האיר לו המזל פנים. סבורתני, שאם אפנה אליו, עזור יעזור לי. לאחר שאיפרד מואלטר יאספני לביתו יגן עלי ואת הילד יאמץ לו. אסע אליו לכפר, או אעקור למקום אחר, עד שייולד הילד."

“האם מכיר אני את ידידך זה?” שאל ד"ר גראו מאוכזב. “יש לשקול את הדבר היטב, דרך מסוכנת היא. לעולם לא תדעי מה סופם של נישואים מדוּמים.”

“אתה מכירו, אברהם הוא, הוא גר בגן־דבורה.”

בהיסוס חיוָה ד"ר גראו את דעתו, כי עליה לנסות, שכן ביקש לו שהות. “שלחי אליו מברק.”

“אשלח,” אמרה ונפרדה ממנו בחיפזון, ושוב לא היתה עליזה כאשר היתה בבוקר, כּלֶכתה, אך גם לא נואשת כאשר היתה בשעת שיחתם.

משהלכה האשה הצעירה, שקל ד"ר גראו את הצעתה האחרונה, אשר כה נמהר לקבלה – נמהר יותר מדי, כמדומה לו – בלא שיתן דעתו לתוצאות העלולות. ורק לאחר לכתה עמד על המופלא שבדבר ומשוּל היה בעיניו למעשה הרפתקה שסוף ביש עתיד לו. משהו מהזיית נערה היה בכך, משהו לא ממשי ולא טהור ביותר. מפני מה יראֶה אברהם, זה האיש הבריא, החזק ויקר־הערך, להקריב קרבן מעין זה לאיזו ורה זרה? אכן, מצב ללא תקנה הוא.

טרגדית גרטכן עתיקת־הימים עלתה שוב, בפעם האלף, לנגד עיני רוחו, ולא נפגם בה כלשהו באין־סוף חזרותיה. הוא ביקש להניח את דעתו במאמרו הציני של מפיסטו: “אין היא הראשונה”, אך העמק שבעתיים מברגיל ראה בכך את כל עוצם האנוכיות ואת כל קלות־הדעת של נפש גבר. אילולא רצתה בילד, אילולא השתוקקה מעומק לבה להיות אמו של ילד זה – ילדה, הרי היה חָל, כמובן, ממי גרטכן ואילך שינוי למוטב בעצם המעשה הזה. גרטכן נידונה למיתה והועלתה על המוקד, משום שהמיתה את ילדה – ואילו בימינו עשוי איזמלו הטוב והמיטיב של הרופא המנתח לשים קץ לטרגיות הרבּה, ועיני החוק לעתים רחוקות פקוחות הן.

אפשרות זו, זו “ההתקדמות של תרבותנו”, הניחה בכל זאת כלשהו את דעתו של הרופא הותיק, בעיינו במצבה של ידידתו הצעירה. עתה ידע, איפוא, מה עצה יעוץ לה וציפה בקוצר רוח לביקורה הבא.

היא באה אחר צהרי יום המחרת, ובין חולה לחולה הכניסה מהרה לחדרו לכמה דקות.

“טילגרפתי,” אמרה, “אך ממש כן יכולתי גם שלא לטלגרף. פגשתי היום את חברתי, המלמדת בבית הספר של גן־דבורה, והיא בישרתני את הבשורה המשמחת, שאברהם מתעתד לשאת אשה בשבוע הבא, נערה צעירה בת עשרים.”.

“בתי,” אמר לה ד"ר גראו ונעימה פסקה לדבריו, “הקץ להזיות, עת לעשות (פתאום נקט לשון “אַת” אבהית). הרי לך תעודה ומשו של אחד הרופאים – מעיר אחרת – סעי אליו והוא יפטור אותך מילדך.”

“אעשה כן,” השיבה בהתאמצות, “אך כיצד אוֹמַר? – הילד מרגיש הכל.”?

הרופא נשקה על מצחה, ביקש ממנה להודיעו תוצאות דבר וחזר לעבודתו בלב דואב, אך נרגע כלשהו לסיומה של פרשה רעת־מזל זו.

ורה פישפשה בארנקה הקטן אחר הכתובת חותכת־הגורל. הגליון מונח היה ליד רשימות, חשבונות וכמה פתקי־אהבה ישנים של מארק, שנשאתם תמיד עמה כנשוֹא קמיע. היא קראה: “נשמע אני לחפץ־החיים אשר בלבך. חזק אני מכדי שלא להיות עוד בודד לנפשי… היום השלמתי את התמונה “האם”. קודש קדשֵי חיי בה – אמי ואַַת, אהובתי. ולידך, אַת אשר לא נולדת לי מעולם, אַת אשר ניתת לי לאחות, ליד דמות אחת זו של שתי נפשות ציירתי ילד. אני הוא הילד הזה – אני, מארק, – בנה ובנך כאחד. תקוה בת ממש היא, שתהיי לאֵם חיי הגלמודים…”

לא, היא מיאנה לשוב ולראות את מארק, ובכל זאת, למוֹרת רצונה וּלמוֹרת גאוֹן לבה, הלכה אל האַטליה שלו והמתינה לו שעה ארוכה בחושך. כשנכנסה, עוד שפכה השמש השוקעת אור אַדמוּמי על פני החדר, והיא התבוננה שעה ארוכה אל התמונות התלויות על הקירות. כולן כרוכות היום באהבתם: הירקון, האשה הערומה בעבר־הנהר השני, דלילה ליד יקב־האבן, הבוסתן המַסתיו האוּכּל בשמש. הרישומים הרכים של פרצופה וכמה דיוקנאות שלה, שבהם טבועה היתה בת־שחוק חלומו של מארק, יותר מאשר שלה – כל אשר בחדר הזה העיד על חוּקיוּת אהבתם.

היא נרדמה בוכיה על הספה, וקול רשרוש מפתחו במנעול החרידה משנתה. היתה שעת חצות; מארק בא, בּהאֵר פנס, אל האַטליה. פניו היו רגוּשי־יין. משהשגיח בורה, נגאָה בו רגש שנאה, שאך בדי־עמל כּבשוֹ. כמעט לא הוציא הגה מפיו, פרש כמה שמיכות על הרצפה והרמיזה שהתנהגות זו שלה יאה יותר לזוֹנה מאשר לה. – לורה לא היו כל כוונות כגון אלו בליל־שימורים זה, ואף על פי כן ייתכן שעממה בה, מתחת לפני תודעתה, התקווה, כי קשר־התשוקה הטבעי – הילד – ילדה שלה – עתיד להצילה. היא ביקשה רחמים.

“לא יתכן הדבר” – כפה על עצמו מארק בבטחון־דעה זה. וכן שכבו כל שעות הלילה זה ליד זו, זוג אח ואחות חוטאים, מתענים בכבליהם, אשר כּבלוּ במו ידיהם, ובלהט תשוקתם. לבסוף שבה ורה ונרדמה מרוב בכיה, ומארק שכב עֵר על יצועו. הוא התפלל לנס – הוא לא ידע כל עיקר תפילה מהי, ואף על פי כן… אוֹת־מַה משמים, או מן הארץ, ברכה, או קללה, הן או לאו! אך אין קול ואין עונה, זולת קול המונו הקישח של הים בחלון הפתוח ונשימתה של ורה אר הטילה בו, הטל וחזור, טירוף של התגוננות. לילד, שהיא נתעתדה להמית, כמעט לא נתן דעתו. רק לרגעים ספורים דימה בלבו: כל חסרונותיו שלו יהיו לילד הזה; מוּג מילבר, וקישח מלגו. ונכשר לחיים, פחות אף פחות מאביו… הביטו נא אלי, אתם עלי המסו המטיפים לַבריוּת החיים, – כל ממשח־מכחוֹל שלי החלוֹם חוֹללוֹ, וחלומי לא חלומכם הוא! מה בצע בכך שעיני רואה מאות בנות־גון, בעוד לכם אין ידוע אלא “ירק” פשוט. אין אני יכול להתייצב בראש שווקים ולקרוא: התקבצו כולכם ובואו והשתאו, כמה רב־עניין הוא מַכאוֹבי. רוח תפצעני כפצוֹע אבן נזרקת – אין־אונים אני ואני שואל את נפשי למות. קצתי בנפשי ורחם ארחם עליה. הבה לי אות, – אות! הבה לי ימים, ולו גם שעות, לגמור אוֹמר בלבי, או אדם, אשר יוֹרני דרך…"

משהקיץ בבוקר, לא מצא את ורה בחדר. הוא לא הלך להוָעץ עם ד"ר גראו, גם לא הלך אל ורה.

כעבור יומיים קיבל פתק: “מחר יקום ויהיה הדבר. היה שלום.” אף לא מלת הוכחה אחת – אף לא דבר… רק “היה שלום”.

וכעבור עוד כמה ימים קיבל מארק מכתב שני מורה, לאמור:

"מארק, אני שוכבת באולם גדול וסביב לי עמדות מיטות הרבה, ובהן אמהות צעירות תינוקותיהן אל חזיהן. רציתי להיות כאחת מהן. בבוא שעת ההוֹנקה, כובשת אני את פני בכּר, למען לא תשמענה שכנותי את יפחתי. מכתב אחרון כותבת אני לך היום. בקרוב, משאשוב לאיתני, ושוב לא אפרוץ בבכי כל כמה שעות, אתגייס לצבא, כתובת כל אדם בימינו. נשים רבות עושות כן, נשים רבות המתענות ביסוריהן, ואני, דומה אני, שרב מדי היתה דעתי נתונה לעצמי. שוב אין אדם זכאי לכך בימינו. דעתי נתונה היתה לעצמי, לאהבתי אליך ולילד אשר שאלה נפשי. ייתכן וכל הדברים הללו, שבטבע האדם ושל העולם הזה, בבחינת פשע הם, לפיכך אנסה לכפר על פשעי.

"אך בטרם יחצה חתך נחרץ זה את חיי שנינו לשני חצאים מפורדים, אשר שוב אין כל שייכות ביניהם, אלי לומר לך עוד דבר: שׁכלנו ילד! ילדה היתה זו, כאשר שאלה נפשך תמיד. לוּ הרגשת, כמה שיוַע ילד זה לחיים, לוּ שמעת את קול יבבתו באמרי לו, שאינו רשאי לחיות. “מדוע איני רשאי?” שאלני, “מדוע איני רשאי לחיות בימים, שבהם מוּמתים מיליוני ילדים? ואַת רוצה להמיתני, אַת, אמי שלי? עניני ואדע.” ואני לא ידעתי מה אענה לו.

“אולי סבור אתה, שדברי הזיה הם, מתוך חום. אך ילדי שאלני את הדברים האלה במפורש, כאשר ישאל כל אדם. אפילו לדבריו הבינותי, לא רק לרגשותיו. אולי סבור אתה, שיצור כגון זה, אשר אין לו צורת אנוש, אינו יודע לדבּר, לתבוע דין־וחשבון. אכן, מעולם לא נודעו לך דברים כגון אלה. מדברת אני אליך על דברים הרחוקים ממך כּרחוֹק הירח. האמינה לי, זמן רב חככתי בדעתי מה תשובה להשיב לילדה הקטנה. ביקשתי להעלים על האמת, אך לבסוף כפתה אותי שלא לשקר לה בשעות חייה האחרונות. אולי תשוב ותיוָלד בזמן מן הזמנים? הרגשתי כיצד נשמתה הקטנה חומקת ממני, ואנוסה הייתי להודות לה: “אביך אינו רוצה בך, קטנתי. הוא שונא אותך גם היה שונאך לעולם. גם אותי ישנא – ואיך ישנא אשם את חייו ואביו שונאו שנאת־עולם? רצוני לשמרך מרעה זו, ועל כן עליך למות. הוא, אין לבו אמיץ כדי חפוֹץ בחיים.” וכאן קרה לאמור: “אמא, אמא, אני הנני החיים!” ואחר בכתה וַתלחש אלי: “אמרי לו, כי עינַי כעיניו; כי הייתי אוהבת אותו אהבה עזה. בּכיני, אמא, וּבכי את ילדי אשר לא אהרה ולא אלד לעולם…” ואַחַר באה השתיקה הגדולה – – ועתה, היה שלום.”

מכתב זה היה מַגעם וּמַשאם האחרון שלורה ומארק.

ו

“ואיך עברו עליך כל השנים הללו?” שאל מארק בדמי שקשוק הירקון. וּורה השיבה:

“מיד התגייסתי לצבא, ל־WAAF ונשלחתי למצרים. שם עבדתי יומם במשרד, ובלילה ישנתי באחד הצריפים שעל פני החולות הלוהטים בחברת מאה בחורות. כך נתגלגלו הענינים עד 1944. עד שלבשתי את מדי ישבתי מסוגרת בחדרי; לא סוּפּר לי עליך דבר, במתכוון, כמדומה לי. וכמובן, לא שאלתי לך”.

“הנה מכתבך,” אמר מארק מנוֹ־ובוֹ. והוא הוציא לגיון נייר מקומט ומקורע מחיקו. “חדשים תמימים – אפשר עד היום הזה – נפתלתי במכתב זה. ועדיין איני פטור מזה.”

“האמנם? כיצד?” פיה של ורה לבש ספק ארשת עגמה ספק ארשת לעג. “הרי לא היה בו כל חידוש.”

“לא, כמובן לא.” ושניהם נשתתקו. אַחַר חזר מארק ושאל: “וּואלטר? מה היה בסופו של ואלטר?”

"כשקיבלתי באותו ערב נורא – לאחר פגישתנו בבית־הקפה הקטן – את הידיעה, שואלטר חי והוא בשבי הגרמנים, קיימתי קשר־תמיד עמו. אמנם, אי אפשר היה ללמוד הרבה מאותן עשרים וחמש מלים של מכתבי “הצלב האדום”, על כל פנים, הוא נשאר בחיים, ואם גם פצוע קשה. רגל שמאלו – עד לברך, ויד שמאלו. אחר מכן סיפר לי, איך קרה הדבר. כשעמדו בחורינו והוא, קצינם, בראשם לרדת בספינת ההצלה, שהמפקדה הראשית שלחה לחיילינו, באו מטוסים גרמני והרסוה. הדבר אירע בקאלאמאטה, וביוון שדווקא אותה שעה פיקח על הורדת אנשינו פגע בו רסיס של פצצה וכמעט טבע בים. אך בחוריו הצילוהו. כמובן, קשים היו עליו חיי־השבי הרבה יותר מאשר על כל שאר השבויים, שכן על הפחד והיאוש מחמת המצב בעולם נוספה גם מרירות־הנפש האישית, שנידון להיות בעל מום לכל ימי חייו. משהוחלפו ראשוני השבויים ב־1944, פסקו הן הרופאים הגרמנים והן הרופאים השוייצים שאינו כשר למלחמה.

"ב־1944 חזר דרך אנגליה לארץ. אני שוחררתי מיד מן הצבא ושבתי באיסמעיליה לקבל את כהוּנתי החדשה, כהונת אחות רחמניה – לואלטר. בתפארת בריגדה היהודית לא זכה לראות.

“בכל אסונו, שיחק לו מזלו, לואלטר, שלא ניטלה ממנו היכולת לעסוק במקצועו. הוא מַרבה לעבוד והִסכּין לרגלו ולידו התוֹתבת.”

“הכל חזר, איפוא, למוּטב?” שאל מארק חרש.

“כמובן, יקירי, וכי כיצד יתכן אחרת? לאחר מלחמה כגון זו מן ההכרח שהכל יחזור ליוֹשנו.”

הסירות החוזרות השמיעו את צלצול פעמוניהן ליד הכּבש. הזוג קם וחזר בסירה הריקה למחצה ונינוֹעה קליל־קליל, ציבורי העצים השחורים עמדו תמימים וברורים לעומת כוכבי השמים וצלליהם ריטטו במים. מזמן לזמן הבליח אור גוֹשש מעל לסיפון הספינה והאיר סירת־משוֹטים עזובה, ובה זוג שכֵח־עצמו בחשיכה. כשעברו על פני עץ התאנה, ציוָה מארק לעצור. הם יצאו מן הסירה ושמו פניהם בשביל־השדה הנושן העירה. שינויים רבים ניכרו במקום. ניטע חורש, הדרך נסללה, עץ התאנה נגדר גדר. מארק חיבק את ורה בחזקה. היא לא מיחתה. הוא ציפה לתשובה כלשעבר, אך ורה היתה שקועה בהרהורים. לא יצאו כמה דקות עד שהגיעו לעיר.

“בואי אתי, ורה, בואי אל האַטליה שלי. לא נשתנה בו דבר. אַראֶה לך את תמונותי”.

“את תמונותיך? – הרי הן תלויות באולם התערוכה,” אמרה ורה בלעג.

“לא, לא לאו, אחרות, הישנות – האמיתיות, אותן שבין ימים ההם לבין היום הזה. בואי אתי.”

ורה היססה. היתה שעת־לילה מאוחרת; אמנם, יש משגיח על הבית ועל הילד. הקסם הנושן שב ופעל עליה. “אני הולכת אתך, רק לכמה רגעים,” אמרה. והם עלו במדרגות הגבוהות לאַטליה.

שוב נפתעה ורה פתיעת־נוּעם כלשעבר למראה החדר הנקי מכל קישוט של נוי. עמדו בו תמונות מוּסגָרוֹת ושאינן־ממוּסגָרוֹת, שעוּנוֹת אל הקירות מארק הביא מעט פירות צוננים והניחם על שולחן קטן ליד הספה, הוא הסתכל בה בפקפוק ואמר:

“לא יצאו שעות מועטות, לאחר שקיבלתי את מכתבך, ורה, עד שעמדתי על אשמתי, אשמתי המובהקת. רוצה לומר, עד שהחל מוסר־כליותי לענותני. מוג־לב הייתי והנחתיך לנפשך מיואשת, בהריונך הראשון. וּלמַרבּה הזוועה – לא היה בי הכוח, לאחר המעשה הנורא שאירע, לשוב וּלהופיע לפניך. תקף עלי יצר שמירת עצמי ונתייראתי שמא ארד לטמיון יחד עמך.”

"ובכן, לחשה ורה נרגשת, “הרי זה ממש כפי שדימיתי בנפשי. האומנם מוכרח היית להביאני לתוֹפת זו של תמונות, בשביל להחיות לפני כל זאת, לאחר שנים אלו שהעלו ארוּכה לפצעי”?

“ורה יקירתי – חכי נא – הקשיבי, האזיני מעט בּדוּמיה. האם סבורה את שרק רע הייתי, ואַת – רק טובה היית? כלום לא אָשמת גם אַת בסערת רוחך שלא היתה יאה לי?”

“אשמתי אשמת חוה היא, בנחש ובתפוח. אַשמה ניצחת היא.”

מארק לא השיב דבר, אלא קבע תמונה קטנה בּכן־הציירים: ילדה קטנה, מכוסה למחצה ירק, שכובה היתה ישנה באפר, בין פרחים, באוירו של אביב. דרך הציור חידוש היה בה, וכמעט לא ייאָמן שהתמונה י צאה מתחת מכחלו של מארק. היא הזכירה כלשהו את פלורנץ, את בוטיצ’לי של הקואטרוֹצנטוֹ, אך לא פרחי טוסקאניה, אלא חבצלות השרון.

:זוהי בתנו," אמר מארק. “אותה ציירתי אז, ואחר מכן, בכל השנים הללו, והנה זו…” ומארק קבע בד אחר במסגרת־הכּן.

היה זה מרובע של חול בשדירה, וּורה הכירה בירור את הכיכר שלפני ביתה. ילדה קטנה, צהובת־שיער, בשמלונת אדומה, שיחקה בחול, היא עצמה – ורה – ישבה, בידיה מעשה־סריגה, בסמוך והתבוננה בילדה. שתי התמונות היו ריאליסטיות יותר מכל אשר יצא מתחת מכחולו של מארק, – ממש בכתב־יד חדש של אדם.

הוא צנח על הרצפה ליד ורה: “קראתי את צוואת בתך. ‘הייתי אוהבת אותו אהבה עזה’ – למקרא מלים אלה צמַרמַר בשרי. בכל לילה ובכל שעה, כל־אימת שהייתי יושב לבדי בחדרי, היתה פוקדת אותי הפורענות. כן, זוהי המלה הנכונה – הפורענות – אף על פי שביסודו של דבר אהבתי מאד פורענויות אלה. בתנו הקטנה, ששוב לא היתה בחיים ושנשפטה עמך על חייה, היתה באה אלי. תחילה לא הייתי שומע אלא את קולה, קול מר וזועף. ‘אתה המת אותי, אתה – אבי שלי! מדוע מהלך אתה חפשי לאור היום, תחת לשבת חָבוּש בתא אפל, בעווֹן מעשה רצח? מה אתה עושה בכדי לכפר עוון זה?’ ביקשתי להבריח קול זה, ולשוא. כיצד ייתכן למָרֵק רגש שבלב? שכן עוד לא נטרפה עלי דעתי מהבן, כי קול מצפוני הוא המדבר אלי. הביני נא, לא לימדתי זכות על עצמי. כל אותם טעמים, אשר פירשתי לפניך, גם כל אותם טעמים שהעלמתי ממך, פעוטי־ערך היו כל כך לעומת טענות־מישרים אלו של ילד, שלא יכולתי לחזור עליהם לפנַי. ולפתע פתאום נתרחש הנס: הילדה הקטנה חדלה מקבוֹל ומהתאונן; אמנם, יום־יום ולילה־לילה באה אלי, אך כבוא ידיד ורע, ואני הסכנתי לביקורה, ואם גם נידדה שינה מעיני. עתים, משהיתה הולכת לה, הייתי נזקק לסמי־שינה חריפים, בשביל להוציא בשלום את לילותי. – – וּלמַרבּה ההפתעה: בתי הקטנה – קראתיה בשם חוה – החלה לגדול. הראוה אַת – והוא הורה על תמונת הילדה הישנה – כך נראתה בתחילה. אך לא יצאו ימים מועטים והיא היתה בת שנה, ואני שיעשעתיה על ברכי ושיננתי לה את שמה חוה. את שם אמה ידעה מעצמה, כעבור כמה ימים היתה לנערת בית־ספר, ילקוטה על גבה הלכה אל בית־הספר והיתה חוזרת מוכתמת בדיוֹ ומאושרת. ואחר מכן החלה לתת קולה בשיר. גם בהיותה ילדה קטנה היתה שרה. אך משגדלה – ויום יום הייתי מתבונן אליה, לראותה בגידולה – השגחתי בה, שלא קול רגיל הוא קול שירתה. כן השתדלה למצוא בפסנתר את הצלילים ואת הניגונים אשר ידעה. לימדתיה לנגן, ומשמלאו לה שמונה שנים, הייתי המקשיב שעות על שעות לנגינתה.” – הוא הוציא מקרן זוית את רישום הילדה היושבת אל הפסנתר. את התמונה עצמה ראתה ורה בתערוכה.

ארשת מוזרה היתה לעיני מארק. על אף אורה הבהיר של מנורת־החשמל, נפלה פתאום על ורה אימה חשכה של חצות לילה. אפשר נטרפה עליו, על מארק, דעתו? הוא דיבר על חוה הקטנה כּדבּר על בריה חיה. לא יצאו אלא שלוש שנים בסך הכל, ומקץ שלושה שבועות לאסון נתבגרה והיתה בדמיונו לנערה היושבת אל הפסנתר ומנגנת. אך מארק, דומה, לא השגיח בביעותה של ורה. הוא ניגש אל דפוּפה, שעליה גבובות היו התמונות זו על גבי זו, ונטל ביד נאמנה תמונה גדולה, מארכת.

“כך נראתה בהיותה בת שתים עשרה,” אמר מארק. “חוה עמדה בחלון הצופה פני הים. נחמדה היתה למראה, ואני הייתי מאושר בראותי אותה לפנַי ובהרגישי בה… והשנים, חָפוֹז והלוך חפזו להן, והכאב גָבוֹר והלך גבר בּרקוֹתי בלילות, עד שפנתה אלי יום אחד – שמונה־עשרה שנה מאלו לה אז – וַתאמר אלי – “ועכשיו, אבא, עכשיו שוב איני תינוקת. רצוני להיות אשה. בוא עמי וּברך אותנו, אותו ואותי, כּמנהג.” ואני הלכתי עמה והכנסתיה לחופה, ומאז לא ראיתיה. אבוד אבדה לי.”

מארק ניגש ברגל רוֹפפת אל הדפוּפה וטל בד חדש. הוא פרש לפני עיניה הבוהות תמונה ענקית: חופה מתחת לעצי זית, חוה בצעיף וזר פרחים לראשה, ולצדה עלם צעיר, שזוף־שמש. איש זקן – אולי היה אבי העלם – נשא את כוס־היין אל שפתיהם. העומדים מסביב החזיקו נרות דולקים בידיהם.

לאחר שעה קלה כיסה מארק את המונה במפה לבנה. “והרי הסוף – מאז לא שבה אלי. באותו לילה, לאחר שציירתי את תמונה זאת, נפלתי מתעלף ארצה. הקיצותי בבית־חולים…”

:ממשבה אוחי אלי," המשיך מארק, "היתה שאלה הראשונה אשר שאלתי: “כמה ימים?” שמונה ימים, נאמר לי. “והאם דיברתי משנתי?” על כך לא השיבוני דבר. אחר מכן, בהיות הרופא לבדו עמי, אמר לי שלא פסקתי מלקרוא בשם חוה. סבר, כי הוא שמה של ידידה שבגדה בי.

אותם הימים הודיעני אחד מידידי, כי נשלם סידור תעודות נסיעתי לאמריקה. והרופא יעצני לצאת למסע זה, לפי שאויר הים מחזק את העצבים ומשכּחַ אכזבות נושנות.

כאן הפסיקתו ורה וַתאמר: “אחזת, איפוא, בציציתה של ההזדמנות, ואכן הבראת בנסיעתך בים ובשנות ישיבתך בניו־יורק.”

“רואה אני,” העיר מארק בקרירות, “שהיית מעדיפה לראותני מוּצא מחדר־החולים על גבי אלונקה, כדי שאכפר על עווני, תחת שאֵלך בדרך, אשר תשיבני אל החיים, הרי אַת – כיצד אכנה את הדבר בשם – כמין אריניה של יוון העתיקה, מין אם־אלילה, המרדפת את האשם במוסר־כליותיו עד יום מותו. האין אַת רוצה לסלוח, או אין אַת יכולה לסלוח?”

דברי מארק החרידו את ורה. צדוֹק צדק בדימוּיוֹ. אך מפני מה התאמץ בכל כוחו להשפיע עליה כי תסלח לו? כלום אי אפשר לו בלא סליחתה? כמובן, רך לבה לשמע תיאור יסוריו. כשהראה לה את תמונת חוּפּת בתו, שב ותקף עליה צערה, שזו, בתה, שוב לא תהיה אֵם לעולם, לא תדע אהבת אוהב, אהבת אמה, ואף לא את אהבתו של מארק אליה, אשר לא באה על מילואה. בהרף־עין זה של יאושו מוכנה היתה ומזומנה לסלוח לו. אך משסח לה על בריחתו אל החיים, שבה וַתבחן בו את האדם האנוכיי, המציל את נפשו ואינו הופך ראש להביט לאחוריו.

וכאן אמר מארק דברים מוזרים:

"היי טובה, ורה, אֵל תקשיחי לבך. עליך לסלוח, הלא אֵם אַת. סבורני, שאַת אשה בעלת רגש אמהי. מי יסלח, מי ירחם, אם לא אתן, המטיבות גם במיטיבות לדעת מאתנו את סודות החיים וההויה. אתן, אתן בלבדכן מן הראוי שתשאנה את נטל ההכרעה לחיים או למוות. אתן בלבדכן, שכן באהבת אמהות תשמורנה את גחלת־החיים מדור לדור.

כאן חיבקה ורה את מארק הכורע, משכתו אליה וַתישקנו שעה ארוכה. אחר אמרה:

“אני מודה לך, מארק, על וידוין של תמונותיך. סבורה הייתי, שאין גבר אשר יתאבל על אשר לא נולד. בזכותה נעשית גבר, היית ליוצר. בתנו – בתך הקטנה, לא צללה בתהום הנשיה של מיליוני הילדים שאינם רואים אור עולם, שאין עדוּת מַזכרת להם אלא כליון הוריהם.”

שוב ירדה עליהם שלוַת הגוף והנפש, אשר זה מכבר לא הרגישו בה. למן הימים, שבהם נתעלו תאווֹת בשריהם מכדי מתיקותם ומרירותם לכדי רוּמוֹ של רגש שאינו גופני. “יש לי ילד, מארק,” אמרה ורה רכות, – “שמה חוה – זה שמה כאשר חפצת.”

“ואני חששתי,” אמר מארק חרש וליטף את ידיה, “ששוב לא תוכלי ללדת בכל השנים הרבות ההן.”

“שא תודה, מארק, אישרתני בפחד זה, בפחד־ענוים מבורך זה. עתה אגלה לך סוד מסודות החיים, אשר רק אמהות בנות־עוני כמוני יורדות עד חקרוֹ. כד שאהבתני לא יכולתי להרוֹת וללדת ילד, ואילולא אתה לא הייתי מסוגלת לכך לעולם. אך לאחר מות בכוֹר־רחם זה הוסיף לפכות כוח החיים שניעור בי. וגם אתה, גם אתה נתעוררת לחיים. רואה אני את הדבר בתמונותיך, המַרעישות לבות אלפי אנשים… שובה, איפוא, וצא כּדרכך אל נהרך, שאהבה נפשך – לך־לך לשם ועמוד על משמר החיים! מן המוות יבּעו, שכן בו תעבור כל לידה.”