א    🔗

יום שבת אחד, לפני הצהרים, כשבועיים ימים לפני הצגת־הבכורה של מחזה ממחזות שקספיר ב“הסוּכּה”, בחרה לה הצלָמית מאניה ב. מקום־מושב במרפסת הצוננת של אחד מבתי־הקפה שעל שפת הים. מן המרפסת הנישׂאה היטיבו עיניה לראות את תנועת העוברים והשבים בטיילת; אמהות ותינוקותיהן, נערות ונערים בבגדי־רחצה, טיילו טייל וָשוֹב, שזופים חוּם, שמחים ועליזים.

גם מאניה לבושה היתה מתחת לשמלת שפת־הים הכחולה־האדומה בגד־שׂחיה, וראשה מעוטף היה בסוּדר אדום. ביקשה לנוח מעט בטרם תרד לשחות בים – לעיין בספר. כרך למופאסאן מונח היה על השולחנחן שלפניה, וסיגריה, שעוּשנה כדי מחציתה, נתונה בין אצבעותיה.

טוב ונעים היה, בדד בצינת שחרית, בטרם תשוֹב רוח מערבית, להשקיף על פני חלקת הים הכחולה. הרמקול השמיע צלילי ואלס־הדוֹנאוּ. המרפסת עדיין ריקה היתה מיושביה; מאחור, הרחק־מה והלאה, בשורה השלישית קרא איש זקן בעל צורה, במשקפי־קרן, בעתונו. עתה שבה מאניה וַתכירהוּ, הוא היה אחד מחברי העיריה, מר בנימין ד., שבתו אוֹרה, בת התשע־עשרה, נתקבלה כחניכה בתיאטרון הצעיר לימים “הסוכה”. מאניה ראתה אותה בראשונה לפני כמה שבועות מצולמת בתפקיד של חַדרנית. מסתבר מאליו – סיפרו הבריות בעיר – שהאדון הזקן התנגד בחריפות לבחירת מקצוע זה…

מטעם־מה, שלא היה ברור לה לעצמה, הוּעמה כלשהו הנאתה של מאניה מישיבת־בוקר זו, שכה הקפידה להתקין עצמה לשעתה ועדיין כמעט לא טעמה את טעמה. התבוננה בה בעצמה: החלוּק, אשר לבשה, נראָה פתע בעיניה סר־טעם, הספר, אשר קראה בו, לא עלה בקנה אחד עם חומרת השעה; בדידות־ההשקט נבעה מתוך הרגשה של שממון־תמרורים. הקמטוּטים אשר מסביב לעינים הורו על לילות נדוּדי־שינה – והתקוָה לחיים הבאים על סיפּוּקם שוב לא מרובה היתה לאחר נסיונות החדשים האחרונים. תפל היה הכל… תפל אין־טעם… לו קרה דבר, דבר־מה, ויהיה אשר יהיה ובלבד שיסעיר את הדם בעורקים!

מאניה השקיפה על פני הרחוב. ואלס־הדוֹנאוּ נדם; למַטה, בכיכר, צחקו הכל ודיברו; הכל תכלית היתה לפניהם – ודאי – הכל. דרך משל, אשה זו המפלסת לה דרכה ברגל קלה אל בית־הקפה שלה “גלי הים”. בעצם, מי היא, מי היא אשה זו בעלת מקלע־הצמוֹת הצהבוני־הכּהה ושמלת־מאדֶה הירוקה?

אך זו כבר נעלמה מעינה. לאחר כמה דקות הופיעה במרפסת שבה ישבה מאניה. התבוננה כה וכה, החזירה מבטה על פני מאניה. השתים השהוּ שעה קלה עיניהן אשה על פני חברתה, כאילו אינן מכירות זו את זו אלא היכּרוּת של פריסת־שלום ברחוב. מאניה הסמיקה מלוֹא פנים וצוָאר, כמובן הכירה בה מיד את השחקנית הנודעת אילנה. שתי הנשים בירכו זו את זו, בניע־ראש, כמנהג.

לאחר היסוס־מה ישבה לא אילנה אל אחד השולחנות, פּלג־פניה אל מול מאניה, ישיבה שבה מיטיב אתה לראות אשר מסביבך גם גלוי אתה, כמובן, למבטי זולתך, – נראה למחצה, לא לחלוטין, שכּן בפחות ביקשה אילנה לפגוש מכל אנשי העיר את מאניה, והוא הדין מאניה.

אך לא מן הנימוס היה ולא מן ההוֹגן לחמוֹק אשה מפני רעוּתה. הפגישה פגישה של אקראי היתה. השמים, הים, האויר – לכּוֹל ניתנו. בוקר השבת – הרי שעת־מנוחה הוא לכל העובדים, וסוף־סוף, אם לעיין היטב בדבר, הרי כמעט לא הכירו זו את זו… בסך הכל לא נזדמנו אלא פעמיים או שלוש פעמים, כמעט לבלי דבּר דבר אשה אל רעוּת, פעם התיאטרון, פעם בביתו של ידיד משותף לשתיהן, הוא השחקן פדוֹר, ופעם באַטליה של מאניה, בשעת צילום המשחקים בתפקידיהם. ואף על פי כן… היטב הכירו זו את זו, היטב למַדי, והיה להן יסוד של ממש לשמט עצמן זו מפני זו. כל אחת מהן חשבון היה לה ליישבוֹ עם חברתה, אלא ששתיהן יפות־נימוס היו די להתעלם מכך דוּמם אין־אוֹמר. גם לא היו מַעלות מעולם בדעתן לבקש הזדמנות לישובו של חשבון זה; בשעות אלו של בוקר לא באו הנה אלא להפיג מתיחות נפשן, להשכיח מלבן דאגות יום־יום. – והנה ישבו שתיהן, פלג־פנים זו מול זו, והירהרו על כרחן אשה בחברתה ובקשר ביש זה שקישרן הגורל. המתיחות בפניהן טבועה היתה. ישבו שתיהן דרוכות, קראו, עישנו, גמעו מן הקפה והתבוננו אל עֵרב האנשים הרוחש, גָאה והוסף, לרגליהן.

פתע וּמאניה חלפה לאוּתה וחדל רפיון־ידיה – דרוכה היתה כקשת; רק אחת הרגישה, כמעט כדי מיחוש־גוף: ובלבד שלא אראה אשה זו, יהיה אשר יהיה ובלבד שלא אראנה!

ואילנה אף היא הירהרה כן בלבה: יבוא עלי אשר יבוא, ואף לא פגישה מדאיבה זו עם האשה, הממררת עליה את שמחתה, את התבוננותה, את נשימתה ואת האויר אשר תשאף אל קרבּה.

והנה – כבאגני־מים מחוברים זה אל זה, נתרקם, לאחר הזעזוע הראשון וההתנגדות שבלב, רגש חדש בקרב שתי הנשים: סקרנות. סקרנות בּל־תירסן, בּל־תיכּבש, לדעת את הצפון מאחר ארשת־הפנים הסתוּמה ונבוּכה כאחד של כל אחת מהן, שכּן כל מגע־ומשא אישי בין השתים, ואפילו על ידי איש־בינַים, פסק בחדשים האחרונים.

מאניה היתה אחת מרבבות הנשים המודרניות, שסוגן מצוי כיום בכל העולם כולו: בת שלושים וחמש ועדיין כמעט נערה צעירה היתה. צלָמית היתה ולא אַטליה משלה, זה שנים רבות נושאת היתה את עצמה. אשה מעניינת היתה, מושכת, עתירת־רוח. הקָו המיוחד לישוּתה, למִלבּשה ולמִדבּרה, הוטעם על־ידי האומנות שנתמחתה לה – תצלוֹמת־הבימה. השחקניות אהבו את תצלוּמיה, שכּן השׂכּילה לשווֹת לדמות דיוקנן יתר נעוּרים וליבּוּב, וזאת בלא דיוּת ניכּר, אלא באוֹבּיאֶקטיבים רכּים ובכוח הפסיכולוגיה השימושית.

דלת האַטליה של מאניה סבבה על צירה בלי הרף. עיצוב דיוקנו של היחיד קרוב היה יותר ללבה מאשר עיצוב דיוקנה של הלהקה. במידת הטאקט המופלאה שלה הצליחה לקיים יחסי־שלום עם התיאטראות השונים, האופרה, תיאטרון האמנות הזעירה, – ואפילו עם הזמרים והפַּזָמים היחידים, אף כי לא תמיד עלה בידה הדבר על נקלה, מחמת הקנאתנות החריפה השוררת בקרב האמנים. אך באפיה הבוהמי – באַטליה שלה שבעלית־גג, שצוֹהר קרוּע בתקרתוֹ, מקום שבכל שעה של יום או לילה היתה מתקינה קפה תורכי לאורחיה, השׂכילה ליצור אוירה של יחסי־אמנות נלבבים.

אמנות זו של עקרת־בית הביאה עמה מאניה מוינה, אשר ממנה באה כפליטה שנתיים לפני פרוץ המלחמה. בדרך כלל נראתה לה אוירת־התיאטרון בעיר החדשה הזאת שונה תכלית שוֹני מאשר אוירת־התיאטרון באירופה; התיאטראות עשויים היו כאן כיתות כיתות, על טהרת הקולקטיב, והשחקנים נהגו אורח־חיים זעיר־בורגני מובהק. משק קולקטיבי זה – להוציא את יתרונותיו הכלכליים – תוצאות אמנותיות חמורות כרוכות היו בו: הקהל המסכן אנוס היה לשאת כל כשרון רופס של שחקן, מגיל העשרים ועד גיל הששים, ובלבד שהוא חבר־קולקטיב.

מאניה, שלא פעלה פעולתה אלא בהיקפו של שדה־הקרב התיאטרוני, קיימה אף כאן את חירותה הקנטרנית והיתה מבקרת הכל בבדיחות־דעת, ללא שמץ של אוֹפורטוּניזם. אך בזכות טוּב מזגה לא נתרעמו עליה השחקנים מעולם, ובזכות טוּב טעמה האסטטי היו נמלכים בדעתה בענייני איפור ותלבושת, ולבסוף אף בעניין עיצובו של תפקיד זה או זה. או בשאלות של כוריאוגרפיה הכרוכות בריקודים מסוימים ובתנועות מסוימות. כן אירע לעתים לא רחוקות, שבאַטליה שלה לא זו בלבד שצולמו תצלומים ונקבעו מעמדי פנים וגוף, אלא אף נערכו ונבחנו חזרות של קטעים שלמים.

לא – מאניה לא נהגה אורח־חיים של נזירה במשך עשר השנים האחרונות הללו. היו גם אפיזוֹדוֹת עתירוֹת־חוָיה אם פחות ואם יותר – ואחת מהן תחילתה היתה בנישואים וסיומה בגירושים – עד שבא יום ואחד שם קץ לנוהג זה של קלות־ראש. פליט היה כמוה. עלה לארץ כמה שנים לאחריה, אחר שכבר קנתה לה אחיזת־רגל איתנה, ובלא שום המלצות כיתת רגליו מתיאטרון למשנהו, למצוא מקום־מה, או לפחות לזכות בתפקיד כלשהו. אנשי־התיאטרון משכו בהסבּר פנים בכתפיהם. ראשית, הלא אין האיש הצעיר יודע את הלשון, ושנית – זה שנים רבות תחום זה מלא וגדוּש. האהבנים הצעירים שלהם משחקים זה חמש־עשרה שנה את כל תפקידי הגיבורים הראשיים, והרי אך לעתים רחוקות תמצא שני אהבנים צעירים במחזה אחד.

פדוֹר הצעיר – מקום־מולדתו היה אֵי באיזור־הספר הרוסי־הפולני – שיחק על הבימה הן ברוסיה והן בפולין. למזלו, נתברך בכשרונות מכשרונות שונים, ובזכות אחר מהם, הקל שבקלים לדעתו, נמנע ממנו מלהתגלגל כמלצר לאחת המסבאות, וסוף־סוף עמד הכן על עמדוֹ. ככל הפליטים נתנסה ביסורים הרבה, עוּנה במחנות־ריכוז, ונלחם בשורות הפארטיזנים. מתוך כך נתחסן בנפש, יותר משניכּר הדבר במראה גופו עדין־האברים, וביוצא מן הכלל לא נעשה נברוֹטי למעלה מן המידה. לבלי ליאוּת חיזר מאימפרסריוֹ למשנהו, ממשרד־תרבות הסתדרותי למשנהו ומפּטרוֹן אחד של האמנויות אשר בעיר לחברו, או למען הדיוק – מפטרונית אחת לחברתה, שכן “פטרוֹנוּת האמנוּת” היתה, במידה מרובה, בידיהן של נשים בנות־תרבות, ששעתן פנויה.

כל מקום שבא אליו פדוֹר נתקבל ברוב עניין; האזינו לסיפור קורותיו והרפתקאותיו, אף לפרטי סבלותיו, והשיאו לו עצות טובות. אפילו הזמינוהו לפרקים לארוחת־ערב, נתנו בידו כתבי־המלצה ושלחוהו למקומות אחרים, לאנשים העלולים לעוץ לו עצות מעשיות יותר. במהרה נתברר לפדור, ששום ישועה לא תצמח לו לא ממוסדות־התרבות ולא מן התיאטראות.

והנה, בגבוֹר דחקוֹ, באו לעזרוֹ חברים, ידידי־נפש רגשניים. מזמוריו ופזמוניו הנושנים, שהיטיב ללווֹתם באַקורדיון דרך חירות ובטחון, – אמנות זו עמדה על טיבה מאניה בדרך מקרה. הוא עצמו כמעט לא השגיח בה. כרבים אחרים כן בא גם הוא אליה להזמין תמונות־אמנים, ובטוּב לבה הואילה לתתן לו במתנה. בהזדמנות זו שאלתוֹ לנסיבות חייו וביקשה ממנו לשיר. וכיוָן שמאניה הגתה אהבה לוהטת לפזמונים – אותה שעה עצמה עיניה ונסמכה העֲמֵק בכּוּרסה לאחוריה – ערכה נשף בביתה והזמינה אליו את כל ידידיה מקרב שחקני התיאטראות השונים. לאחר כמה וכמה כוסות ווֹדקה צלחה עליו רוח־החצוֹת על פדוֹר והוא נתן את קולו בשיר. שר שירי־פארטיזנים רוסיים, משירי הגיטו, chansons צרפתיים מאת ויוֹן וניגוני צוענים. אותה שעה נתפסו השחקנים, בשבתם שבת אחים גם יחד, להתפעלות זכּה, רגשוּשית. עד שלוש לפנות בוקר שר פדוֹר משיריו, והנה כאן נפתח פתח לקאריירה שלו. הוא ביקש להיות שחקן, אך תחילה נעשה אבן שואבת של הבימה החדשה לאמנות זעירה, מקום ששר ערב ערב את שיריו אל הפסנתר. עתים יארע, ועיר שלמה ילך לבּה שבי אחר שחקן שהצליח לעוֹרר איזו נימה רדוּמה בנפשה. ולשמע זמירותיו של פדוֹר זה, שייצג את טיפוס האהבן הרוסי הלרמונטובי, שכמעט כבר נשתכח מלב – ואשר חוּפּה מעט בּרק של פארטיזנים – נזכרוּ השומעים בחוָיוֹת האמנות והנעורים שלהם גופם, שחָווּ בוינה, בוארשה, במוסקבה או בפראג.

ופדוֹר לא היה טיפוס של חלוץ כל־עיקר, לא ממנו ולא מקצתו, בינלאומי היה מטיבוֹ, ופיו לא הפיק סיסמאות של גאולת העם; בדוֹמה יכול היה להופיע על אחת הבימות בבודאפסט או בפראג לאחר מלחמה זו. בזמרוֹ ובנגנוֹ, היה איש־הבוהימה עז־היצרים, מקצתו צ’ארלס בּואַיה ומקצתו לסלי הוֹאַרד – ולא אותו פליט מסכן, שיש לבוא לעזרוֹ מתוך רחמנות לאומית־פילאנטרופית. פדוֹר היה למצוֹדד־נפשות, שהלבבות הלכו שבי אחריו, ובביתה של מאניה קם והיה הפלא הזה.

לאחר שירוֹ כמה שבועות את פזמוניו, עלה בידו גם לפסוע פסיעה ראשונה על בימת התיאטרון, ועתה נתקבל כשחקן ללהקת “הסוכה”.

הידידות בין פדוֹר למאניה עמדה בעינה גם לאחר נשף־פתיחה מופלא זה. בין אם נעם לאיש הצעיר הזה, שניטלטל שנים כה רבות ממחנה־ריכוז למשנהו, יחסה האמהי של מאניה, בין אם אסיר־תודה היה לה על שהכניסתו לתחום החיים האמנותיים, בין אם לקחה את לבו חזוּתה האסטטית – ובין אם הכריעה זו על כולן – על כל פנים דבוֹק דבק בה מתוך ידידות־אמת. כיוָן ששניהם שרוּיים היו ביחידות ופטורים היו מלתת דין־וחשבון לאיש, נמנו במהרה בין זוגות הנוהגים אורח־חיים של קריבוּת, בלא להזקיק עצמם לקשרי־חיים אזרחיים.

פדוֹר לא היה צעיר אלא שנים מספר ממאניה, ויחסי־אהבתם נשתלשלו בדרך מופלאה זו וקשה מתּאֵר, שכל פרשת־ידידות למוּדה בה: תחילתה היתה ב“איגרא רמא” של חדוה וסיומה ב“בירא עמיקתא” של יגון, רוצה לומר, משנתפרדו לאחר שנתיים, היתה ידידות זו לפדוֹר כשבולת שנתרוקנה מגרעיניה, ואילו מאניה נשארה שרוּיה בצער רב ובמרה שחורה. אכן, ידוע ידעה כי לא לנצח יארכו הדברים, ואף על פי כן נלחמה דרך אשה, שלא במוּדע, לנישואים, לנצח. ביתה שקט בשנים האלה, והיא נהגה אורח־חיים של יתר פרישות מן הציבור מלשעבר. ומשבאה שעת הפרידה מפדוֹר, לא קלה עליה כהוא־זה משום שלבּה ניבּא לה אותה.

הלילות לילות של נדודי־שינה היו, הוֶרוֹנאל מונח היה בקירבת מקום של שולחן־הלילה, אך היא לא נגעה בו.

זה חמישה חדשים לא נפגשה מאניה עם פדוֹר, אך מכבר סוּפר בחוּגה הקטן, – ובעצם ניחשה את הדבר בשבועות האחרונים שלפני ניתוק קשריהם: מה הערצה שופעת אור ודברים הוגה פדור למורה ולאמן אילנה? מדבר היה ומספר בה בלי הרף; ניתן להיאמר, שנתוודה לפני אהובתו השכּוּלה על כליון נפשו לצרתה. ואפילו נימק בעקיפין את הערצתו לאילנה בכך, שהוא מקווה לקנות בעזרתה את ידיעת הלשון, להיכנס לתוך תוכם של החוגים הספרותיים ועל־ידי כך להגביה בסולם־ההצלחה הצר. ואחר ככלות הכל – כן דרש באזני מאניה – כלום יש לך תכלית נעלה מפיתוח האמנות, רוצה לוֹמר, הסיבּת עונג בכוח האישיות האמנותית לעשרות אלפי אנשים בארץ קטנה ודלה זו!

ראֹה יראה הדבר ושמוֹע ישמע בּהעלם אחד, כהרף עין, אך מה תקשה רקיחת השיקוּי! כמה שעות הוציאה וכמה דמעות הגירה מאניה, בשביל לתבּל את השיקוּי, אשר ביקש פדוֹר לשׂים לפני קהל מעריציו. עתה קינאה באילנה בגלל ידידה, ושנאתה לצרתה הסבּה לה שמחה נאמנה שיש עמה משום פורקן.

ואף על פי כן – אף על פי כן – עזה בה סקרנותה, להטה בקרבה תשוקה בּל־תיכּבש לשאול לשלום הידיד הרחוק ולשמוע אשר יסוּפר עליו, אך משפנתה מלוֹא פנים אל אילנה, ראתה והנה זו שרוּיה בשיחה רוהטת עם חבר־העיריה הזקן. כעבור כמה דקות עזבו השנים את מרפסת בית־הקפה, לאחר שמאניה ואילנה בירכו זו את זו ברכת־חטף.

 

ב    🔗

הואיל ולא החליפו אף מלה אשה עם רעותה, לא נשתנה הלך־רוחן של מאניה ואילנה לאחר פגישתן בבוקר־שבת זה. שתיהן נחה דעתן עליהן שנמנעו מלבוא בשיחה, אשר אי־אפשר היה לה להיות שיחה פורמאלית סתם, ואף על פי כן הגה לב כל אחת מהן משאלה לא־תבוֹאַר לשוב ולראות את פני צרתה.

בבוקר יום־השבת השני הקדימה מאניה לבוא חצי־שעה מאשר בפעם הקודמת. לבוּשה היתה אותה תלבושת גם ישוֹב ישבה לאותו שולחן. קצרה רוחה מחכּוֹת. לאחר כמה דקות הופיע חבר־העיריה הקשיש – כנראה, אורח־קבע היה בבית־הקפה הזה – אך הפעם לא בא בגפּוֹ, אלא בלווית בתוֹ הנחמדה – אוֹרה, מן האולפן התיאטרוני. הם בירכו זה את זו בניע־ראש; אורה, דרך נימוס ואדיבות, הראשונה. ולאחר שפּתח אבא את העתון, מיהרה אוֹרה אל שולחנה של מאניה: “תסלחי לי, מאניה, אך אילנה, המורה שלי”, היא נתגמגמה והסמיקה כאורח נערה, “אילנה דורשת בשלומך. היא איננה מרגישה עצמה טוב היום ועל כן לא יכלה, לדאבונה, לבוא הנה הבוקר. היא שוכבת בבית, והיא מבקשת שתואילי בטובך לבקר אותה.”

“אני מודה לך מאוד על דרישת־השלום.” מאניה נבוכה. אורה מיהרה לחזור אל אביה והתעמקה בכתב היד של “אילוּף הסוֹררה”, ובמלמלה בשפתיה בשעת מעשה שיננה בחצי־קול את הכתוב. מאניה, עודה דהוּמה לחלוטין, רמזה למלצר, אספה את מיטלטלי־הרחצה ועזבה בחיפזון את המרפסת. “טלפאטיה,” אמרה בלבה, “אכן, ביקשתי לראות את פניה, אך זוהי כמעט כהתגרוּת. פשוט, הניחה שאני מחכה לה כאן, והרי לא עוררתיה במנהגי כל עיקר להתיהרות כגון זו…”

לא, מאניה עצמה לא ידעה – ניתן להיאמר, לא ראתה אל נכון לאן מובילות אותה רגליה. פתע ועמדה לפני דלת מעונה של אילנה. משלחצה על כף המנעול, נפתחה הדלת לאטה. בפעם הראשונה דרכה כף רגלה בחדרה של השחקנית אילנה, בביתה הקטן. רהוּטוֹ ערוך היה בקפידה, מקצת בנוסח תיאטרוני־נזירי.

אילנה שכבה על הספה. שתיהן פיקחות היו מכדי להליט את פניהן בשום מסכה.

מאניה אמרה במוֹרך־קול “שלום” וישבה על כיסא צבעוני.

ואילנה השיבה:

“שמחתי לבואך. ידעתי, שאת מחכה לי, וכיוָן שביקשתי לראותך, שלחתי לך דרישת־שלום על־ידי אורה.”

הן שתקו שעה קלה; בעצם, הן היו זרוֹת אשה לרעותה, אך הנה החלו לשוחח לאט, עם שהן נכשלות לפרקים בלשונן, על המאורעות התיאטרוניים בשבועות האחרונים. הן שתיהן היו, מבחינה מסויימת, חברות לעבודה.

אילנה: “התפעלתי מתצלומי ההצגה של המחזה “תל־חי”, שנדפסו באחד העתונים השוייציים.”

מאניה: “אַת מעניינת מאוד בתפקיד הסַייע המדעי. חבל שלא שיחקת במרד הגיטו את תפקיד הפארטיזנית; תפקיד זה גדול יותר והוא טיפוסי יותר לך.”

אילנה הסמיקה הַכהֵה. מאניה תפסה מיד, שמתוך אי־זהירות, או אפשר מתוך כוונה בלתי־מוּדעת לה לעצמה, נגעה בפצע נעלם. ביקשה לתקן את המעוּוָת ושאלה ברוב־עניין לחזרוֹת “אילוּף הסוֹררה”, שהרי הצגת הבכורה עתידה היתה להיערך בימים הקרובים. אך גם כאן לא הצליחה.

אילנה: “אינני יודעת מה קרה לי. אני מכירה את המחזה מילדוּת ותמיד שאלתי את נפשי לשחק את קאתרינה. בתולה נוקשה ומתאַמרת זו, העומדת בנוקשותה כל זמן שאיננה אוהבת. מין אַרטֶמיס – בגלגול של בּורלסקה. ויודעת אַת, פדוֹר נעים מאוד כבן־זוג למישחק. אין הוא דוחק עצמו לראש הבימה. ואף על פי כן… השד יודע… אין הוא מרוּצה.”

דמעות עמדו בעיניה: “סלחי לי, מאניה – נכויתי בכר־החימום; מלבד זה החום, הכאבים, העייפות…”

מאניה נקפה לבּה. אילנה חולה: “כמובן, היה עלי לנהוג עמה ביתר רוֹך.” – ולפתע ראתה מאניה ברור: אילנה הזמינתה לכאן לתכלית אחת ויחידה, ואם גם לא מובנת. היא מבקשת לשפוך לפניה את לבה. מפני מה דווקא לפניה? אחרונה היא לחוֹבת שמיעה. אך לבסוף נתעשתה ואמרה כלאחר־יד:

“אילנה, אם רוצה אַת, יכולה את לגלוֹת לפני את כל לבך.”

ואילנה פתחה בנעימה עניינית, צוננת:

"הואילי בטובך ונעלי את המנעול האנגלי; הנחתי אותו פתוח, כדי שלא יהיה עלי לרדת מן המיטה לכשתצלצלי. עכשיו אַת כאן, למזלי, ותוכלי לפתוח את הדלת, אם מישהו יצלצל – מישהו עלול להיקלע לכאן. את שואלת, מדוע אני שוכבת? יודעת אַת, פּרשת־המרה הנושנה שלי חזרה ליוֹשנה. כּאבים משגעים ממש, ומלבד זה גם בכיתי, מכאן העינים האדומות… רק עצבנות היא, ומילנכוליה הרי תיקרא גם מרה שחורה!

“האם לא שמעת צעדים על המדרגות? הואילי בטובך, תצאי ותסתכלי. תודה רבה. – כן, ביקור אורחים אצל השכנים? האם אני מחכה למישהו? לאיש איני מחכה, כמובן. ודאי כבר נפלה הברה, ששוב אין עלי לחכות לאיש. אַל תנסי להכחיש את הדבר… אך הנה ואמזוג לך יין מזוקק, יקירתי. למוֹתר השנאה ורגשי־הלענה הניכרים בפניך… נשארת לבדך – בודדת אַת? פלונית, אילנה גזלה ממך את ידידך, רק משום שהיא בעלת מעמד מסוים בתיאטרון, והכניסה את זה החדש מקרוב בא תחת כנפיה? הירגעי, יקירתי, גם אני בודדה כמוך! כיצד קרה הדבר? מפני מה קרה? רק כמה חדשים עברו, וכבר נתמוטט הכל. לא היה עלי אלא למלא תפקיד מסויים בקאריירה של הכוכב הזה – עוד מעט תשמעי – תפקיד כפול! מילאתי אותו להפליא, כך לא צלח בידי מעולם שום מעשה, פשוט להפליא!”

“אך זאת, לפחות, עליך לדעת: אני עצמי עשיתי זאת, אני עצמי, ואין איש אשם בכך – אני בלבדי! ועתה, הנה הקיץ הקץ, עתה הנה מתגלגלים החיים במדרון משופע מַטה מַטה… ודאי תאמרי, שהנני שחקנית נכבדה, מורה, ושתלמידי האולפן באים אלי לשאול בעצתי בשעת דחקם? שהם מדבּרים אלי כדבּר אל אֵם? מוחלת אני לך כל אלה. לזרא הם לי. הניחו לי לרדת לטמיון! לוּ היית, לפחות גבר, ידיד, רופא, ובידו זרק־מוֹרפיוּם לשכּך את מיחושי מָרָתי! מוּגת־לב אני מכדי לעשות זאת… לא אוכל בעצמי… אַל תשתדלי להרגיעני… אַל נא!”

מאניה נדהמה כדי לכך למשמע שטף־דברים זה ודברי־וידוּיה הבלתי־צפויים, שברוב שמחתה נצטחקה. אֵי־כה רווח ללבה, חשה רווחה בגרונה, ואפילו ברגליה. מה נפלא – לשוא נתעצבה איפוא, לשוא. אילנה, כאדם, כאשה, כאמן, הוּרדה איפוא מגדולתה…

“סלחי לי,” כבשה מאניה בת־שחוקה, “לא ירדתי לסוף דבריך. תפקיד כפול? מה כוונתך?”

“תמהה אני עליך, שלא עמדת על כוונת דברי. כי־כן, הנני מורה מעוּלה, מסוג המורות המתואר בסיפורי־מעשיות רבים, זמרת־אופירה זקנה, שזרי־דפנה וסרטי־משי מכורכמים מתנוססים על כתלי ביתה, ונערות באות אליה ללמוד פרק בהלכות קוֹלוראטוּרה. שני תלמידים מוכשרים היו לי בחדשים האחרונים, לא אחד בלבד – פדור ואורה. לפדוֹר הוריתי תורת הלשון והמבטא, לאורה את תורת התנועה וגוון הקול!”

“לא ידעתי זאת” – מאניה הרצינה כּליל. “אבל עכשיו עליך לנוח מנוחה של ממש, כדי שתוכלי לבוא מחר רעננה לחזרות.”

מאניה נשקה לאילנה נשיקת–פרידה. – מיום זה ואילך נפגשו השתים יום־יום; מעתה היו לידידות־נפש.

משנפגשו השתים למחרת היום אחר הצהרים, כבדרך מקרה, בבית־הקפה הקבוע של אילנה אשר ברחוב בן־יהודה, נבצר מהן תחילה לכבוש אבק בושה שבהן על שום שגילו לבן אשה לפני רעותה. אך במהרה רוַח להן. באחת מובטחות היו ללא כל ספק: שוב אין שנאה ביניהן. מעתה צפון היה בוידוּייהן רגש־ידידות ערב, כמעט תשוּקני, שבעיקרו עצב היה, וכמרחף על פני תהום־הבשרים שבין השתים. כאילו ביקשה אשה ברעותה מחסה מפני זרוּת המין האחר, בדומה לילדה ששבה אל זרועות אמה, לאחר שהכזיבה אביה אכזבה מרה.

כמו כוח־טבע דחפן זו אל זו; בתאוה מאזוכיסטית הפליגו בוידוייהן – רק משום שאבד להן מאהבן האחד.

הן גילו צפונותיהן אשה לחברתה, ובכל זאת העלימו אשר לא יבוּטא, מתוך רהוּת צנועה שבתרבות: את בדידות לילותיהן.

היתה זו נחמה קלה למאניה, היה זה סימן להיות פדוֹר דבק בה דבקות בל־תעורער, שכה נמהר לעזוב את אילנה, אשר ספק אם אֲהֵבה, ואם גם העריצה. וכיון שידיעת הדבר הזה הסבה סיפוק לאהבת־עצמה, היה בכוחה לנחם את ידידתה החדשה: “תני דעתך, לא משום שאינך ראויה לו, בא עליך כל זה, אלא – יקשה כאשר יקשה להביע את הדבר – בגללי, רק בגללי. אין אתה יכול להמיר נשים כדרך שאתה ממיר תאריכים!”

עתה נאלצה אילנה, חרף כל, לחייך. שכן ידוע ידעה, כי אמונת־תוֹם זו אינה אלא אשלית־חמד למאניה; בכוֹסוֹ של פדוֹר לא נותר כל שיור תוסס של חרטה או של געגועים. אך גם זאת לא גילתה לידידתה החדשה, כדי שלא לצערה.

ביקשו השתים לחוס אשה על אחותה, ואף על פי כן לא חדלו לפתחַ באצבעות זהירות זו את פצעיה של זו, אשר כמעט ועדיין לא הצליקוּ. שתיהן תקפה עליהן תשוקתן לספר באהוּבן שאבד להן, בתפקידיו, בהצלחותיו, בקווי־אָפיוֹ ובכלל דמותו. פעמים רוממוהו, ופעמים השפילוהו ארצה. כל אחת מהן ביקשה לדעת… לדעת…, להשלים את תמונת הגבר האהוב עליהן, להעמיקה, להבין לפשר מעשהו. וסיום שיחתן של השתים היה – בּלילה והרשעה פּה אחד. פדור הוא – כן אמרו וביקשו בכך להביא את רגשותיהן הנוֹגדים ודומים כאחד לידי מכנה משותף – הוא, על קסמו כובש־הלבבות, מסוג פרפריה של האמנות הקלה, לא הנעלה, הנשגבה, המרפרפים מפרח אל פרח, ואף על פי כן – הוסיפו השתים בהבעת רחמים – אומללים הם ביותר מפני רפיסות־רגש זו. לא שהוא סטה מנתיב האמוּנים אל אי־היציבות – מעולם לא היה נאמן… ועתה הוסיפה מאניה בחמימות אמהית: “אַל תבוֹשי להודות, שסבורה היית כי בזיקת־לבו אליך תקני אושר. הוא לא החזיק מעמד, אך יודעת אני, מפיו הוא, שהאמין בך ובעצמו. זיקת־הלב אליך גדולה היתה מכפי מידתו שלו, אך אנו, הנשים, מודדות על פי הזמן ולא על פי מעלת השלהבת.”

ובכך סיימו אותו יום אחר־הצהרים ישיבתן בבית־הקפה ותיפרדנה מסוערות אהבה אשה אל ידידתה־צרתה ונעצבות על עצמן ועל נדיבות־הלב הנדירה אשר לשתיהן.

מאניה ואילנה לא אבוּ לשוב ולהיפגש, אך כיצד יתכן להיחלץ מאוֹנס כמעט הֶפנֵטי כגון זה, מסבך ביש כגון זה? שכן מדי פעם בפעם, בפגישותיהן, לא היו עוברות אלא כמה דקות עד שהגיעו לנקודת־המוקד של הרגש אשר בלבן, ואם גם הסבּה להן כל נגיעה בנושא הישן־החדש של יחסיהן צער ועונג כאחד, נעם לשתיהן, שכזוּג־אוהבים הן, ואם גם אין שכר לאהבתן; ידוע ידעו, שעליהן לעצור ברוחן, לנתן קשרן, כדי שלא יגלשו לנתיב המסוכן של אהבת נשים. עם זאת חָכמוּ השתים עד כדי להודות בלבן, שפחזוּת זו ולהט זה של זיקתן אשה לרעותה אין להם אלא טעם אחד בלבד, שאין האחת מתרפקת על חברתה אלא משום שזו צופנת בקרבה חלק מן החיים האבוּדים. להיות במחיצתה של בחירת לב האיש האהוב, משמעו המשך של בעלוּת־מה עליו, ולפיכך לא חדלו מלשאוף אשה קרבת אחותה וליבּוּ את רגשת־לבּן העקרה עד לאין שיעור.

כל המתיחות הזאת וההתרגשות הזאת נתרחשו במַקביל להכנות האחרונות אל הצגת־הבכורה, שעתידה היתה לחרוץ את גורלה של אילנה בתיאטרון. מאניה צילמה את אילנה בלבושה של קאתרינה, בשביל שער העתון המצויר לאשה. ובהזדמנות זו שמעה מאניה את כל פרשת חלוקת התפקידים, שבסופו של דבר היא שגרמה להתקפת־המָרָה של אילנה.

משפתחו בחלוקת התפקידים לקומדיה זו, קיבלה אילנה, כמובן, בלא כל השתדלות ומאבק מצדה, את תפקידה של קאתרינה. יאה היה לה תפקיד זה, גם מהיותה משחקת־אופי מעניינת, שעודנה יפת־גזרה לפי הערך. פּאת־התלתלים הנכרית הטיציאנית, האדומה, גרעה ככלות הכל, באורח קסם, עשר שנים מגילה. אך בשעת החזרות נפל דבר מדאיב: הכל עלה יפה, אילנה כבר ידעה את הטקסט על פה, התלבושות הוּזמנו, חזרות־הבימה הראשונות החלו, שיתוף־המשחק עם פדוֹר נתגלגל ללא שום חיכוך; כלתה נפשה לשוב ולקשרו אליה מתוך קירבת שיתופם… אף פגם־מה היה בּגוֹ… הכל עלה כראוי, אפילו קצב המישחק שוב לא היה זחלוּלי מדי, ואף על פי כן… בהיערך חזרת־הבימה הראשונה, ואפילו לאחר שנקבע מועד הצגת־הבכורה, ישב הבמאי יעקב א. לבדו באולם־התיאטרון הריק והאפלולי; הוא צפה בהצגה מראשה ועד סופה, בלא להעיר שום הערה.

כשאתה נוקט מלה זו “לבד” ביחד לאולם־תיאטרון ריק, אפלולי, אין אתה יוצא תמיד ידי חובת הדיוק, שכן לעולם אינך יודע אל נכון, אם אין נחבא מישהו באפלולית, ביציע או באחד התאים. שלא כדרכו, לא העיר יעקב א. כל הערות־ביקורת לאחר סיום החזרה. ומששאלה אותו אילנה, אם היטיבה לשחק, השיב מתוך היסח־הדעת, השפֵּל את עיניו העמוּמוֹת מעט: “כן, בתי, טוב ויפה הכל.” ואפילו ליטף את ידה. אך תשובה זו שהשיבה הבמאי ריפּה את רוּחה של אילנה, יותר מכפי שנטתה להודות בלבה בשעת החזרה.

לאמיתו של דבר, לא ישב הבמאי יעקב א. לבדו באולם; מישא האדמוני, הממונה על הבימה, שראה בימיו שערוריות־תיאטרון כהנה וכהנה, נכנס חרש וחזר ונכנס מן הפרוזדור בעד פתח־האולם הפתוח; הצייר רפאל ר. רבץ לו אי־בזה, בשביל לעמוד על רשמן ההיוּלי לפי שעה של תפאורותיו; אף אשת הבמאי, חַוָה ס., ששיחקה את תפקידה של ביאנקה יפת־התואר, המשעממת, היתה צופה מן האולם בכל הצגה שלא לקחה חלק בה.

כל אחד משלושת אלה חיוָה זהיר־זהיר את דעתו לפני הבמאי, דעה אחת שעיקרה היה, כי בחלוקת־תפקידים זו, – כלומר, מַתן תפקידה של קאתרינה לאילנה – אין ספק שההצגה תנחל כשלון חרוץ. קשוּיה היא, אקדמית, מסובכת, תכונות היאוֹת למחנכת מבוגרת; גם היקף הגזרה אינו בתכלית השלימות, ביחוד מבחינת אָפנת הזמן ההוא, שבו היה קסמן של נערות צעירות מוּתנה בצרוּת היקף חגורתן. את פרטי הטענות סח אחר־כך לאילנה רפאל ר., הצייר אֶרך־הבלורית.

כי־כן – אף על פי שמגרעות אלו ראה יעקב א. ביתר חריפות מעוזריו, גם הקדים הקדֵם יותר מהם לראותן, אף על פי כן נתפס למבוכה עזה. איך יגלה עובדה מדאיבה זו לעוזרתו הנאמנה אילנה – ועל הכל, איך יציל את ההצגה, את המשחק ואת התיאטרון שלו מכשלון חרוץ?

לאחר ליל־נדודים, שבו דן בדבר עם רעיתו חוה, שלא היתה חפּה כל עיקר מזדון־לב, הגיע לבסוף לכלל מסקנה זו: יש לבטל את ההצגה, או להחליף את השחקנים. פעולות ששתיהן כאחת עשויות להעמיק הטבֵּע חותמן בתיאטרון “הסוכה”, שעדיין אינו עומד איתן על מכונו.

בינתים הרגישה אילנה בחוּשה הדק בסכנה הנשקפת לה. היא עצמה הציעה את הצעת־הפשרה של מינוי משחק־משנה לתפקיד, את אורה, תלמידתה הצעירה וכאחת צרתה־לעתיד – כאשר אמר לה לבּה.

למרבה המזל, ירדה שאלת ביטולה של ההצגה מן הפרק. משחקה של אילנה שפע יתר חיוניות, משהחלה לשנן לתלמידתה אוֹרה את התפקיד, שהיא גופה נכשלה בו. פדור דעתו נחה, כמובן, מבחינות הרבה, מפתרון זה, וברוב התלהבות הדריך את אורה באומנותה.

 

ג    🔗

הצגת־בכורה שניה זו יתר עניין היה בה לקהל ולמבקרי־האמנות מאשר בראשונה. לא בלי כוונה סיבבה הנהלת התיאטרון את הדברים כדי כך, שה־ first night של “אילוף הסוררה” חל במוצאי יום א‘, שעה שידידי־התיאטרון, הנדיבים וחברי הועד של התיאטרון ישבו במקומות־הקבע שלהם, ואילו הצגה שניה זו נקבעה ליום ב’, למבקרים, סופרים ושחקנים.

האולם מלא היה מפה אל פה, חרף חוּמוֹ של ערב־הקיץ, הקהל אינטלקטואלי ואלגנטי, החובבים מוּכּרים היו להם המבקרים, והסופרים הכירו את ידידי האמנות.

בשורה השניה ישבו – מלבּבוֹת ומסיבּוֹת עין – שתי הגבירות מאניה ואילנה. במניפות זהובות־שחורות, ניפנפו להשיב רוח קלילה. בשמלות־משין הארוכות, המצויצות פרחים גדולים, משולות היו לשתי אחיות דומות־לא־דומות.

אגב, הבקורת היתה הערב תמימת־דעים למַדי: הבמאי, יעקב א., שיקע מלוא להט נפשו בפארסה עתיקת־ימים זו של תקופת הריניסאנס – ואיך עלתה בידו! את ביאנקה הצהבוֹנית שיחקה חוה ס., בת ה־30 או 35, שעוד היתה צעירה למראה; משעממת למדי – אך סוף־סוף… רעיתו של הבמאי. פרחי־האצוּלָה האיטלקים והאב הזקן באפטיסטא שיחקו את הקומדיה ברוח משוּבה יתרה ובקצב־דהרה שגעוֹני. מוסיקה איטלקית ישנה, ערוכה להצגה על־ידי רפאל ר., שימשה לוָי לתכוּנת־הכלולות; בגדי־הריניסאנס הססגוניים, על השרוולים הרחבים ודוגמות־הבּרוֹקאט, הבהיקו מעל הבימה, שהוּקמה כמתכוֹנת הקומדיה דֶל אַרטֶה האיטלקית. הקהל, מראשית ההצגה ועד סופה מילא פיו צחוק־משוּבה עליז. לפתע פתאום נקלעת לאוירת־הריניסאנס של המאה השש־עשרה, כאשר שיוית אותה לפניך, אף כי, או דווקא משום שלעומת פסיכולוגית הנישואים המודרנית היה המחזה כה בלתי־אקטואלי להצחיק – אידיאל השתעבדות גמורה של הבתולים.

אולם סך־כל הבימוי, הצבע, המחזה, המוסיקה והליהוּק לא היו, כמדומה, אלא רקע, ולוּ גם ססגוֹני, לזה הזוג המבריק והשוֹפע קסם וכשרון, זוג הנשוּאים, הנאבקים והאוהבים פטרוּקיוֹ וקאתרינה. בעצם, תמוה היה הדבר, שבּיאנקה, נערה אמיצה זו שכל מחַזריה האיטלקים להוּטים אחריה, לא עוררה כל התלהבות בקרב הקהל, ואילו קאתרינה רבת־הטמפרמנט, אך בת־הדוֹפי, כבשה לבות כל הצופים בעצם המלה הראשונה אשר הוציאה מפיה. ומפני מה “מחסל” הקהל את המחַזר לוּצנציוֹ, אך הוגה מיד הערצה לפטרוּקיו הגולם וגס־הרוח? כאילו מן הנימוס הוא, שאדם בא לחתונה בחולצה קרועה ובמגבעת משורבבת, ובנוסף לכך מניח לאשתו שתרעב ימים תמימים!

כמובן, לא נתן הקהל דעתו לכך, אם הצלחת הזוג יש לתלוֹתה בגאוניותו של שקספיר, או בכשרונם המזהיר של פדור יפה־התואר וּרעוּתוֹ־למישחק, חניכת התיאטרון אורה, שהערב כבשה בתפקיד נכבד את הבימה.

פּתח־המחזה, המערכה הראשונה והשניה הוצגו ברצוף, אשר על כן לא היה סיפק בידי שתי הגבירות – מאניה ואילנה – להשיח אשה לרעותה את רשמיהן אלא בשעת ההפסקה הגדולה.

יש להודות בפה מלא, שדברי בקרתן של השתים לא היו הקיים מעֵרב עז של מרירות אישית. אף כי מן הראוי היה לציין כאן גם דרגוֹת מסוימות. – מאניה נתעתדה להתקין לאחר ההצגה כמה תצלומים לכתב־העת של התיאטרון ולכמה עתונים מצויירים. לפיכך התבוננה בשום־עין במיזאנסצינה ובתאוּרה ושקלה בדעתה בכובד־ראש, אֵילו מצבים ואילו קבוצות נחשבים ביותר בעיניה. אגב, היתה דעתה, כדעת כל הקהל, נתונה בעיקר לפטרוקיו ולקאתרינה.

זיקתה של אילנה להצגה היתה קריבה יותר ונרכּבת יותר, וניתן להיאָמר: חיונית יותר מזיקתה של מאניה. הן היתה אילנה מורתם של כל הכשרונות הצעירים הללו. היא שהורתה זה שנה ללא ליאות לחניכיה הצעירים את תורת התנועה והמבטא, מתודיקה ופסיכולוגיה. כל ניע של תינוקת זו, אורה, דרך משל, כל צחוק, כל פקיחת עין – קשי־בתולים פריך זה, ולעומתו זה הרוֹך שלאחר נצחונו הגמור של הבעל שואף־השררה – כל אלה מעשי־ידיה של אילנה היו. זכור נזכרה אותו מאמר, שאין אדם מתקנא בתלמידו על שום הצלחתו, שהרי אורו של התלמיד חוזר אל מורו ורבּוֹ! אולם כאן היו כמה גורמים, שפגעו כלשהו בגאוות המורה. סוף־סוף, אי אפשר היה להודות בפשיטות, שהיא עצמה נכשלה אמש לחלוטין בתפקידה של קאתרינה. רק דומה היה – כן רטן הקהל בהצגת־הבכורה הראשונה – שהיא הצליחה הרבה יותר במומנטים העזים של ההתמרדות מאשר במומנטים הרכים של ההתמסרות הילדותית־הבּתוּלית. וכלום לא היו דווקא הראשונים המכריעים?

מאניה ביקשה הבוקר, על שפת הים, לאַחז את דעתה. אך לאחר הצלחה כבירה זו של אורה, וסאון תשואות הקהל, כמעט לא היה עוד כל טעם לאונאת עצמה. גם פדוֹר, ניכר בו שנשתנה תכלית שינוי! לצדה של אילנה שיחק כשחקן בן־ארבעים ואילו הערב… שוב תקפו על אילנה מיחוּשי־המרה הטורדים. כפי הנראה, מוטב לה שתשבוֹת כמה שבועות ממלאכתה, כדי להתרפא ריפוי גמור.

כשיצאו שתי הגבירות, בעצם שעת־ההפסקה, לפרוזדור, בירכן כל אחד ופנה אליהן בדברים. קהל־תיאטרון בתל־אביב קהל של מכּרים ומוֹדעים הוא, ביחוד בהצגת־בכורה שניה. למַרבּה הפליאה, לא דיבר איש ממבקרי־האמנות ושאר האנשים אל אילנה דבר על ההצגה. אין הם רוצים לצערני, הירהרה במַר נפשה.

מיחושיה עזוּ. משבישר הצלצול את המשך ההצגה, נסתלקה אילנה. “אנוח מעט בחדרי. אחזור לאחר ההצגה”. “בואי בזמנוֹ, הרי יודעת אַת – תצלומי־הלהקה, והרי עליך להתאפר ולהחליף תלבשתך.”

הוסיפה ואמרה אילנה: “אני יודעת, אגב, אַת, יקירתי, היית שלב ראשון ל”כוכב" צעיר, שהמזל האיר לו פניו ביותר, אני – השלב השני, אורה – השלישי. ועל אחת כמה וכמה גדולה גאוותו, ששתינו עדיין כמהות אליו. התבונני נא אל אורה זו: בת מפונקת, סוררת, שאביה ביקש לזווג לה לוּצנציו תל־אביבי, ולא פדוֹר מן הפארטיזנים! הוא, פדור, שוב יזכה לבית־הורים, למשפחה גדולה, למשען – זאת לא יכולנו לתת לו, לא אַת ולא אני… כשאני שוקלת היטב את הדבר, רואה אני שאי אפשר היה למנעו." עיניה של אילנה הבריקו, בלי משים נתקשרו בהן דמעות.

“הגם את מכתביך שרף לפני הצגת־הבכורה?” שאלה מאניה דרך אגב.

“כן, – מנַין לך?” הסמיקה אילנה.

“הוא הודיעני על כך רשמית,” השיבה מאניה דרך לגלוג.

כאן נפרדו שתי הידידות, אשה אשה ונפתולי רגשת לבה.

אותה שעה כרכו אורה ופדור ראשיהם מאחרי הקלעים. הנערה רעדה.

“הצלחתי, פדור? כן, באמת?”

הוא נשק אותה זהיר־זהיר, בשל התלתלים והפירכוס.

“רשאי אתה לעשות זאת כהלכה,” שידלתו אורה. “לאחר הרכיבה והרפתקאותיה ודאי פרועה אני מעט, שאילולי כן לא היו מאמינים לי. הו, פדור, אני כל כך מפחדת…”

“יקירתי, – פתיה שכמותך – הרי הקהל כל כך מחא כפים…”

“כן, כן, אך האם ראית את מאניה ואת אילנה? אני כל כך מפחדת בגלל זה שאתה אוהב אותי. שתיהן היו רציניות כל כך. לא חייכו אף פעם. הן כל כך כועסות עלי! יקירי, יקירי, הרי אינני אשמה!”

“כמובן, לא. אַת החפּה בּשיוֹת. אני – הנבל. באמת. – הרוצה אַת בנבל לבן־זוגך, אורה?”

“כוונתך על הבימה?” לחשה אורה.

“הביטי, קטנטונת! היכן הטבעת, שעליך לענדה אחר ההפסקה? הרי כבר היינו בכנסיה.”

אורה הוציאה בחיפזון את הטבעת הנשכחה מכיס שמלתה וענדה אותה לאצבעה.

“הרוצה את בטבעת של זהב ממש?” פדור הקריב ידו אל עיניה. “לא עוד גרוטאות של תיאטרון?”

“הו, פדור, פדור!…”

אותה שעה צילצלה המצילה בשלישית, וחבר מועצת־העיריה הבא בימים מיהר לחזור מאחרי הקלעים לאולם, בטרם יגרשהו המפקח על הבימה, שכן משוטט היה שלא בנטילת רשות, בשעת ההפסקה, מאחרי הקלעים.

עשר פעמים הועלה המסך כתום הצגת־בכורה שניה זו. אורה, בתלתליה החומים כגון החלוּדה, להטו פניה מהתרגשות ואושר, בהחוותה קידותיה ליד פדור. גל של פרחים נערם על הבימה, ובטרם שככה רגשת רוחה, סַבּוּה ידידיה מאחרי הקלעים, לברך את שני גבוֹרי הערב. הבמאי לא הוּבא בחשבון אלא כסנדק, שאר המשחקים שימשו כביכול בתורת עוזרים; וכשהופיעה אילנה בבגדי יום־יום, חָלקוּ גם לה מחמאות, כיאה למורתם של זוג האוהבים הצעירים.

לחלוטין יצא מכליו חבר מועצת־העיר, אביה הזקן של אורה. כל ימיו ידע, אמר, שעתידות נכונו לה, לילדתו, וכדי לחוֹג הצגת־הערב הכין לה דבר־הפתעה. רמַז והופיע שליח ובידו סל מלא בקבוקים, ואחריו עוד שליח ובידו טס־ענק מכוסה, ועל הטס תרנגולות וברווזים צלויים. השחקנים, וידידיהם הסופרים והציירים, שלא היו מפונקים ביותר, ממש נמלאו פיותיהם רוֹק. בחיפזון סולקו תיבות־האיפור מעל השולחנות, ומן המחסן הוצאו כמה מפות לבנות, שלא היו נקיות־מרבבים ביותר. “המתינו נא, יוּבאו גם פירות ועוגות, כוסות וכלים”. האיש הזקן לבו טוב עליו; דומה היית, שהנה עומד חבר מועצת־העיר טוב־המזג להמשיך בתפקידו של באפטיסטא הזקן, ועתה הריהו מסדר את משתה־הכלולות לבתו שכוּרת־ההצלחה.

מכאן שנתרגז למדי, משפרצו פנימה הבמאי יעקב א. ואילנה, בעצם רוגשת־התיאבון שאחז את כל החבורה, ופקדו על השחקנים לעלות לבימה לצילוּם.

מאניה כבר הציבה את הזרקורים, ולידה מונחים היו לוחות הצילום. הבמאי כבר כיון דעתו למעמדות ההצגה, וחוץ לכמה צילומי־קבוצות של המחזרים וביאנקה הנאוה, היו בעיקר קאתרינה ופטרוקיוֹ שהופיעו וחזרו והופיעו בתורת הנפשות הפועלות הראשיות לפני המצלמה, פעמים זה לבו מסור לזה פעמים זה לבו מתקומם לזה. הבמאי ניצח על המישחק ומאניה, הצלָמית, אילנה, המורה, אורה, האהבנית הצעירה, והאהבן הצעיר פדור שיחקו את תפקידיהם. כל אחד מן המשתתפים שימש במקומו.

אילנה ויתרה הפעם על תצלומיה שלה, שכן כיון שעמדה, כפי שהודיעה לידידיה, לפרוש לכמה שבועות ממלאכתה, לא עתידה היתה עוד לשחק את קאתרינה.

הכל נתפלאו, שהפעם נעשתה מלאכת הצילום כה מהרה, בלא שום ויכוחים. אך ודאי גרמה לכך גם מציאותם הטורדנית של חובבי־התיאטרון והסעודה המגרה שנכוֹנה לכולם בחדר־הבגדים.

משהניף כל אחד לבסוף כוס יין בידו האחת ואחז בידו השניה נתח עוף, כדי לברך את פטרוקיו וקאתרינה – ובראשם חבר מועצת־העיר באפטיסטא – נסתבר לאחר חיפוש מדוקדק שהשנים ברחו כזוג ילדים. שגם מאניה ואילנה נעדרו, נודע לבמאי יעקב א. ולצייר מארסל רק לאחר זמן רב…

אך העדרם של הארבעה לא היה בו כדי לפגום בשמחת אנשי־התיאטרון להצגת־הבכורה המוצלחת ובסעודת־החצות המשופעת…