רקע
דב סדן
לבטי־אמצע – ללשונו של ישראל זרחי

 

א    🔗

בנסיוני להעריך את דרכו של ישראל זרחי (סיפא לספרו “כפר־השילוח”, תש"ח) ציינתי, כי הוא מבני דור־הביניים, שתקופת־חינוכו חלה באוירה, שכבר לא ינקה משרשי ההוויה העברית הישָנה ועוד לא ינקה משרשי ההוויה העברית החדשה. עמידת־ביניים זו ניכרת גם בלשונם של בני הדור ההוא. ביחוד של אלה, אשר בבואם אל ספרותנו הביאו עמהם ילקוט מועט וקל. מהם שהתנחמו על־נקלה ופירשו דלותם כחירות ממעמסת־דורות, מהם שהבינו עָנים ובמאמצי־נפש גדולים, שלא יבינום הממוזלים מהם בדור שלפניהם או בדור שלאחריהם, יצאו לכבוש את הלשון ומכמניה תוך־עצם־תהליך־יצירתם, וכיבושה עלה יפה־יפה. בכללם בולט ישראל זרחי, אשר בבואו לקרית־הספר היה בידו צרור לשון דל וקל ובצאתו ממנה בטרם־עת הניח תיבת־לשון כבדה ומשופעת.


 

ב    🔗

והנה חפצי עתה לסקור אילו נקודות בדרכו זו אל הלשון ובתוכה, ביחוד באותה חטיבת־כתיבה שלו, שבה מאמצי הכיבוש האלה הם בעצם־ריתחתם. לאמור, הסקירה לא תחול לא על הבוסר– ספריו הראשונים ולא על גמר־הבישול – ספריו האחרונים, אלא על ספריו שבאמצע וסביביו, שכן בהם נראים ביותר נפתוליו על כיבוש־הלשון וניכרת בבירור המתיחות בין השיגרה של אסימוני־דיבור, כפי שהיא בולטת בספריו הראשונים ובין הנוסח של מטבעות כתב, כפי שהוא בולט בספריו האחרונים. הסקירה חלה, אפוא, על ספרים אלה: “הנפט זורם לים התיכון” (בקיצור: הנז"ר), “הר־הצופים” (בקיצור: הרה"צ), “מסע בלא צרור” (בקיצור: מבל"צ). “בית סבתא שחרב” (בקיצור: בס"ש), “שלהבת גנוזה” (בקיצור: ש"ג).

וראשית הסקירה בקטנה שהיא גדולה – דרך־ההרחבה של צורות־הלשון. אם נפתח בפועל נמצא אך מעט בבנין קל: צד שורד ותועה [הנז“ר, 253], וברוקה היה פּוֹצל קיסמים [הרה”צ, 15], ולא יותר מזה בבנין נפעל: ורוחות עזים היו נפרחים [הרה“צ 207], וכן: ורוחות נועם היו נפרחים מן ההרים [ש”ג, 154]; ובורי [הכלב] היה נשרך אחריו [הרה“צ 215], ובמקום אחר תחול צורה זו על הצל. בכל אלה ניתן לומר, כי טעמו של החידוש היה, כנראה, בצורך גיוון, אך הכרחו וממילא צידוקו אינו מבורר, מה שאין־כן בדוגמה: למה לו עוד השלוה הנשאפת [הנז”ר, 110] וכן: אהובה רחוקה ונשאפת [שם 175], שהרי כאן החידוש מסייע לצמצום־הלשון, שאילולא הוא הוצרך הכותב לומר: למה לו עוד השלוה אשר ישאף אליה וכו'.

בבניין פיעל אין אלא דוגמה בודדת: פעם אחת בילש אותו וארב לו [ש“ג, 19]. מרובות משהו הדוגמאות בבנין פּוּעל, וכן בשלימים: רגלים מגורבות המשי [הנז”ר, 140] רגלים הלבושות גרבי משי; בנחי ל"א: עמק מדושא [בס“ש 17] וכאן וכאן צמצום־הלשון, שלא לומר: רגלים לבושות גרבי משי, עמק מכוסה דשא. ויש והחידוש אינו בעצם הצורה אלא בשימושה כגון בשלימים: כשכוסו בידו וברכיו מקומרות [ש”ג, 62], שקימור החל בבנין (תקרה, כיפה) יפול בתנועת הגוף, ובנחי ל"ה: כל זה לא ידומה כלל בזמן ש – – [הנז"ר, 251] והוא דרך המחזיר לשימוש המצוי (מדמה, כמדומה) את הכוח המדמה, הדמיון.

בבנין הפעיל אין הרחבה או חידוש אלא בשלמים: הסגילו כבר הרי המדבר והכחילו באור השמש השוקעת [הנז“ר, 234], צל כנפי האלבטרוס נמוג – – בטרם העליט על המפעל [שם, 207], תפס את הנבל וינגין את תוגתו [שם, 113] וכן: יקנה גרמופון עתיק ינגינהו על זרועותיו [מבל”צ, 44]. בשתי הדוגמאות האחרונות מורגש אבק־ארכאיות בראשונה וא"ו ההיפוך (וינגין), באחרונה הד הכתוב (קחם על זרועותיך).

בנין הפעל מוצג בצורה, שכמותה כבינוני פעול, ומועט הוא גם הייצוג בהתפעל: פעמים שהם מתנצים זה עם זה [ש“ג, 56] לא־כל־שכן בנתפעל: ואמנם נתנהלו הלימודים [הרה”צ, 162].


 

ג    🔗

אך עיקר ההרחבה יפול בצורת הבינוני הפעול וראה: בשלימים: עיניו הבלוטות [ש“ג, 44], ואתה עומד מבויש ולעוּג [שם, 32], וכן: ועיקמו שפתים לעוגות [שם, 35]; אולם־הפקידים כשהוא עלוט דממה [ש”ג, 127], יש גם נטייה מיוחדת של הכותב כגון: אף במעונו פרושה היתה השמחה [הרה“צ, 212] מחשבתו של הגבר פרושה לפניה כמרבד [שם, 114]; וכן: בקול רפה ורעוּד [ש”ג, 196], ישיבה בהולה ורעודה בקצה־המרפד [ש“ג, 195, פסיעה דקה ורעודה [שם, 53], באצבעות רעודות [שם]. אך יש גם שימוש בנפעל והפעל: היה יורד פתאום מבוהל ומורעד [ש”ג, 49] צעדו הופך מורעד כתפיו משתפעות ולבו החצוף עליו נרעד [שם, 58] ובדומה לכך: וכולו מורטט ומזועזע [שם, 42[. נטייה מיוחדה אתה מוצא גם בדוגמאות: ונחשפת העיר הרחושה [ש"ג, 56], לבו רחוש מאד – – ולבו כעוס – – שלבו היה קנוט [שם, 39]. המעיין לא יוכל לומר, כי ברוב הדוגמאות האלו לא ניתן להסתפק בבנין הקל (רועד, רוטט, רוחש, כועס, קנט), אך ההסתפקות היתה נוטלת אותו קורטוב רעננות המורגש בצורה שלא נשתחקה מרוב שימוש.

עד כמה ההרחבה בבינוני פעול נוהגת פה כמעט בשלימים בלבד, בולט מתוך כך, כי בנחי פ“ה אין אלא דוגמה אחת וגם היא מצויה אצל אחרים: קומתו שחויה [ש”ג, 20], אך קומתו שחויה מעט [שם, 193], צלו השחוי [שם].

דרך ההרחבה בולט ביחוד בדוגמאות של הרחבת שמות־תואר מיעוטם גזור משמות־עצם, כגון משקל פעלי: קולו היה כרסי כמעט [הנז“ר, 278], או שם עצם הגזור מפועל כגון משקל פעילתי: קולו היה עמוק ונעימתי שלא כרגיל [הרה”צ, 37], אך רובם ככולם גזורים מפעלים, כגון משקל פעיל: חיבוק לטיף של זרוע אשה [הרה“צ, 190], אור לטיף וחמים [בס”ש, 17]; משקל פעלני: מוסיקה ראשונית שכזאת ערגנית ומתרפקת על הלב [הנז“ר, 170], משקל פעלולי: עגום עצבובי [ש”ג, 5] שעיניהם עצבוביות ביותר [מבל“צ, 9]. במעבר לשם־העצם משקל פועלן: כבר עובדת כמוכרנית בחנות [ש”ג, 126].

ההרחבה של שמות־העצם חלה על שמות הגזורים מפעלים ומשקליה שונים. משקל פֶּעֶל: כעדר אווזים אחרי המֶרֶט [הנז“ר, 24], הלילות הרבים לילות האֶרֶב לגילוי [שם, 91], הנהג הוציא את מחצית המושב המרופד – – שָׂם את הרֶפֶד למראשותיו [שם, 163]. כדי להשאיר חֶרֶץ של פקפוק [הנז”ר, 20] בהוראת אבק־פקפוק. משקל פעילה: הנהר נרגע עד כדי קפיאה שלימה [הנז“ר 29], משקל פעילות: לקוי היה אולם זה בזעימות אור [הרה”צ, 11] ובשימוש תואר הפועל ראה: האירה בחדר זעומות [שם, 33]: משקל פעלנות: הוא התנצל על חפזנותו [הרה“צ, 202], משקל פיעול: עוזר בגיבול הגבינה [ש”ג, 16], משקל פעפוע: דנדון הפעמון הודיע על ארוחת הערב [הרה“צ 150]. מרובה יותר הוא השימוש במשקל הפעלה: ומנסה להביא [את החלומות הנועזים] לידי הפעטה והקטנה [הנז”ר, 12], וראה גם בפועל: והמועקה הופעטה והוקטנה כמעט לאפס [שם, 244]; היא לא שמעה ולא ראתה כבר כהוגן ורק לעתים רחוקות היו לה רגעי־הבהרה והיתה עלולה להשתתף עוד בשיחה [שם, 35]. במשקל תפעולת: התרעולת שכיסתה את ראשה [שם, 102], תרכוזת העבר האנגלי ובית־הנכאת הלאומי [מבל“צ, 79]. הרחבה של שם עצם הגזור בשם עצם ניתנת בדוגמה אחת, והיא של הקטנה ובמשקל פעלול: גדעון העמיד את ספלול הקפה [הנז”ר, 229].

בתחום, שבו מרובים כנודע הלבטים, תחומו של תואר הפועל יש לציין שימושים בשם־התואר לשון רבות, מהם גם מיותרים. הרי למשל: ולבו פעם בו חזקות [הנז"ר, 114] שאפשר היה להסתפק בשימוש המצוי: בחזקה, או: וצבי אוהב אותה נאמנות [שם, 131], שאפשר היה להסתפק בשימוש המצוי: נאמנה. ויש גם שם התואר רבות: הכניסה דרך הפשפש התלוי עקומות על ציריו [שם 14] שאפשר היה להסתפק ביחיד: עקום, או לומר: במעוקם. וכן יש שימוש כדרך הדיבור (פשוט במובן: בפשטות) הנעזר בכתוב (ברור מללו): מוזר יצאו המלים מפיו (שם, 143).


 

ד    🔗

בתחום הצירופים והניבים נראה דרך שימוש במטבעות על דרך השינוי שבלט בו קו־התפתחות מקביל לקו התפתחותו של המחבר – הוא הקו שתחילתו בקיאות רפופה וסופו ידיעה ברורה. אם נפסח על דוגמאות, שאפשר לפרנסן כשיבושי־דפוס, כגון זקן אשמדאי [=זקן אשמאי] זה [הרה“צ, 165] ואולי: כול הדברים יחרטו [יחרתו] במוחך כמזמור־שיר [שם, 207], וכן על דוגמאות שיש בהן הוספה מיותרת כגון: בשבע עינים זהירות [הנז”ר, 97], הרי נמצא לו מעט דוגמאות שהשינוי אין לו ביאור אלא בעמעום. האמירה כגון: כלום לא צלחה לו שעתו [הרה“צ, 7] היא דוגמה של עירוב־סיגנאות (מקרא: צלחה, משנה: כלום לא, שעתו) שניתן להמנע בשמירת המימרה כלשונה: כלום לא שחקה לו שעתו. וכן דוגמאות של שינוי שלא לצורך בלשון הכתובים כגון: שכמו נטוי למשא [שם, 78] בעוד לשון הכתוב: ויט שכמו לסבול; וכן: מה לכם שנתעקשתם כחמורו של בלעם [ש”ג, 60] בעוד הכתוב מדבר, כנודע באתון; וכן: אורח שרוצים ביקרו [שם, 80] בעוד לשון הכתוב: אשר המלך חפץ ביקרו; וכן: לא היה בית בלא חלל [שם, 164] בעוד לשון הכתוב: כי אין בית אשר אין בו מת.

והוא הדין בכמה דקויות שאינן נשמרות, כגון לבה חושב לקפוץ מסגורו [בס“ש, 73] שהמדקדק היה כותב: מחשב; וכן: האם משום שאני אלמנה אפשר כך להתעלל בי [בס”ש, 10] שהמדקדק היה כותב: ובשביל שאני וכו': וכן: מועד החתונה נקבע [בס“ש, 10] שהמדקדק היה כותב: הוגבל; וכן היה בדעתו להכניס את נטלקה בלא־רואים [ש”ג, 109] ואף: קם ממקומו בלא רואים [שם, 138] שהמדקדק היה כותב: באין רואים. מה שאין כן דוגמאות אחרות, שהשינויים נעשו מדעת וידיעה כגון: נקב מחיר [הרה“צ, 7], בעוד המקרא נוקב שכר: וכן: טוב יום אחד קודם [הנז”ר, 132] בעוד לשון מאמרם: יפה שעה אחת קודם (ניכר רישום מאמרם: שוב יום אחד לפני מיתתך). לעומת זה צד הידיעה והכוונה בולט בדוגמאות של תרגומים עברים למימרות ארמיות כגון: לבו לפיו לא גילה [ש“ג, 106] כדרך לבא לפומיה לא גליא; או: וכשם נהר נהר ומהלך־מימיו כך בית בית ודרכי פרנסתו [בס”ש, 5] כדרך נהרא נהרא ופשטיה וכיוצא באלה.

ואמנם בכתביו הנידונים זרויים משלים לרוב לשימוש בזכרי כתובים ומאמרים על דרך שינויים מכוונים לתכלית מיוחדת. וביחוד מצוינות הדוגמאות שהשינוי הזה מטיל בהן נעימה הומוריסטית דקה. אתה חש בה גם בדוגמאות כגון: כאותו ירק שנכמש בחום־הקיץ ושוב לא נותרה בו שמינית של לחלוחית [ש“ג, 64] על דרך שמינית שבשמינית של גאוה, וכן: בשפל־העונה [שם, 131] על דרך השגור: בשפל־המדרגה, ואם אתה מצרף: וירכוש את השטר בשפלותו [שם, 46] הרי השחוק העלום של כפל המשמעות (שפלות כמונח מוסריי ושפלו,ת כמונח בנקאי) מעלה רישום של הומור מיוחד. והוא הדין בדוגמה: חותם שמו בתוספת זנב־התנופה [ש”ג, 130] ששחוקו משולש, אם לא מרובע (עומר־התנופה, זנב־התנופה במעופפות, וסלסול־כתיבה ועצם־התנופה בכפל משמעות ההרמה והאִימפֶּט). וראה מכאן: כסעודת קינוח ליום הארוך [הרה“צ, 114] על דרך: קינוח סעודה בהפיכה הומוריית של סומך ונסמך, ומכאן: לקינוח הלימוד נתעוררה תמיד שיחת חולין [שם, 163] שתיבה קינוח המשמשת פעולה גופנית (אכילה) באה לשמש פעול רוחנית (לימוד). משהו מדרך זה יש גם בדוגמאות, שיש להן בית־אב: אבקת־תחרות [בס”ש, 36], ויותר: או שעלה בדבריה אבק טעות [הרה“צ, 193] וביחוד: הוא בלע אבק־חיוך [שם, 171] שכן הבליעה היא המוציאה את האבק ממשמעותו המושאלת (משהו, קורטוב) ומחזירה לו משמעותו הממשית ושחוק־המשמעויות מהַנה, וכן מהַנה אותנו ביטוי כגון: קמט־הטעות במכנסיו [שם, 115] העשוי על דרך מקח־טעות, וכן: נהיה לוחמים בני־כבוד [שם, 179] על דרך בני־תורה, ואולי אף: הקפות הצפרים [שם, 106]: וכן: כי את כיסך אתה קובע [מבל”צ, 24], וכן: אם אני קובע ממוני ומפזרו לכל רוח [ש“ג, 47], שכן הקונפרונטאציה של הכתוב מעלה ניגוד (נפש – כיס או ממון) והוא נשמע כניגוד משעשע. ובדומה לכך: יודע אב נפש בתו [בס”ש, ט'], שזכר־הכתוב: יודע צדיק נפש בהמתו מעלה גוון של שחוק.

פעמים השחוק הוא קל יותר, והוא דרך ההבאה של כתוב או מימרה ושינוים על ידי תוספת של דיבור־שלילה, כגון: אפילו טעות גוי אינה מותרת לו [שם, 31]; או: ומעשי אבות אשר לא שימשו סימן לצעירים [שם, 15] על דרך מעשי אבות סימן לבנים. שחוק מיוחד בהטלת שינוי בכתוב על דרך חילונו של ביטוי מקודש וראה, למשל: אשרי מי שבצל חדרו יתלונן [ש“ג, 33] על דרך: בצל שדי יתלונן. וכן ראוי להזכיר דרך הצירוף של כתובים שונים, ביחוד אם מקומם במקראות סמוך וראה: סוס ונוהגו יצללו במים אדירים [בס”ש, 23] העשוי כדרך: סוס ורוכבו רמה בים וכן: צללו כעופרת במים אדירים, והם שברי כתובים סמוכים בשירת־הים. ומיוחד במינו הוא צירוף של ביטוי עברי ויידי כדי מטבע עברי של אימרה: ואתה כלך לך אצל הקיר [מבל“צ, 96] על דרך: כלך אצל נגעים ואהלות ועל דרך: רעד צו דער וואַנט (=דבר אל הקיר). ואגב, ראה דרך שחוק מיוחד כגון: היה מדקדק שידו תפסח על מנעול דלתותם [ש”ג, 13] ונבלעו שתי מימרות ביידיש: זיין פוס האָט נישט אבערגעטרעטן די שוועל (=רגלו לא פסחה על המפתן) וכן: זיין האנט האָט נישט אָנגערירט זיין קליאמקע (=ידו לא נגעה בידית־דלתו) והחלפת רגל פוסחת ליד פוסחת היא החלפה של הומור.


 

ה    🔗

הרוצה לעמוד על דרכו להסתייע ממקורות שונים הן בלשוננו והן בזולתה אם יידיש ואם לעז, ראוי שיבדוק דרכו בהשוואה. הרי מכאן דוגמאות: כשמן המור שמושחים גופו של עייף [הרה“צ, 80], נכנע לו – – כעבד נרצע [שם, 78] נמשך אחריו כחבל אחרי הדלי [שם], הוא היה כמי שמחכה לרותחים ומתכבד בצוננים [ש”ג, 1ג51], ידע אימתי להיות קשה כארז ואימתי עליו להיות רך כקנה [שם, 6], קשה הבדידות כיום סגריר [שם, 33], (ואולי ניכר רישום שירו של ביאליק: אך בבוא תור הסתיו בימי סגריר ועב – – בשממון הזה אחפוץ בדד היות); מיותר כחרס הנשבר שאין לו תקנה [שם, 6] והוא צירוף שלמשול כחרס הנשבר ושל: איבריק ווי א צעבראָכעער שאַרבּן. ובדומה לכם: דועכים כפתילה מפוחמת [הרה“צ, 80] על דרך: אויסגיין ווּּ אַ פאַרקאָפטשעטער קנויט, וכן: חירף וגידף כשלושה שיכורים (הנז”ר, 60] כדרך: ער שעלט פאר (או: ווי) דריי (או: צען) שיכורים, וכן: לשון יבשה כעור־המגף [שם, 85] כדרך טרוקן ווי א פאָדעשווע (=סוליה); וכן: פניו שחורים כשל מנקה־הארובות [ש“ג, 15] כדרך: שווארץ ווי א קוימנקערער; וכן זקופה כברוש צעיר [הנז”ר 86], ישרה כברוש נאה [ש"ג, ג19] והוע על דרך: גלייך ווי א סאָסנעלע (=ישר כאורן צעיר), לעומת זאת ניכר מקור הלעז: ויפיו כשל אליל צעיר [שם, 18] והוא כבר מצוי בשיר של טשרניחובסקי: אל נער רענן כליל־יופי. השוואה משונה היא: לבו מורתח כגחלת [שם, 35] שאין גחלת רותחת, אלא שנצטרפו בו ביטוי מצוי בפי העברי: בלב קרוע ומורתח, וביטוי מצוי ביידיש: ברענען ווי א קויל, שדמיונו בכתוב: נפשו גחלים תלהט.

כנגד השוואות הלקוחות מן ההווי: והילדה שקעה פתאום כסביבון שנתקל פתאום במכשול [ש“ג, 158] ובדומה לכך: נלעג כסביבון שנתקל במכשול ונפל [שם, 6] אתה מוצא השוואות הלקוחות מן הספר: סעודת בשר בלא משקה היא כאותה קרטגה בלי חניבעל [הרה”צ, 86]. מין השוואות שרישום־הלעז ניכר בהן אתה מוצא קרובות יותר: חמתו שככה כבועת סבון שנתפקעה [ש“ג, 16] ורחוקות יותר: כטיול של סוף ימי השבוע [מב”צ, 125] כדרך וויקנד, וכדומה.

מובן כי ההסתייעות ביידיש ולעז אינה מצומצמת על ההשוואה בלבד, אלא מתפשטת על דרכים אחרות. יש והשימוש ביידיש בא למסור שיחות שהיו בלשון זו הרי, למשל, בדרך השוואה: תראה אותו כמו שתראה את אזניך [ש“ג, 138] על דרך: וועסט אים זען ווי דאס לינקע אויער (=כמו את האוזן השמאלית), והרי בדרכים אחרות: איזה אברהם כהן על ראשך [ש”ג, 151] כדרך: וואָס פאר – – אויף דיין קאָפּ; וכן: הרוחות בלבד יודעים [הרה“צ, 70] כדרך: איין רוח [=שד] ווייסט [בניגוד: איין גאָט ווייסט]; עולם היה נותן [מבל”צ, 108] כדרך: א וועלט וואָלט ער אוועקגעגעבען, וכן: עליך יאמן הכל [הרה“צ, 77] כדרך: אויף דיר איז אלץ צו גלייבען; וכן: עורך דין של רבונו של עולם [ש”ג, 161] כדרך: גאָטס אדוואקאט [והוא עשוי כדרך: גאָטס סטראַפטשיק]. וכן: אך סיפרו שניהלו אהבה עם ריבה אחת [בס“ש, 15] על דרך: ער האָט געפירט א ליבע, וכן: נאחזו במתניהם וצחקו [בס”ש, 45] כדרך: זיך האלטן ביי די זייטן פאר לאכן, וכן: נשמתו היתה פורחת מקרבו שבע פעמים בדקה [ש"ג, 18] שטארבן זיבענמאל אין טאָג פאר הונגער ויסודו בשבע נפילות כורעים, וענין שבע יפול צדיק וכדומה.

כנסיונות לטבוע מטבע עברי לניב־לעז אתה מוצא בדוגמה שניסוחיה שונים: רכבת של שחר [בס“ש, 60], רכבת שבין חמה לצל [שם, 55], חוזרים עם רכבת־המנחה [שם, 66], משכימים לרכבת של שחרית ומעריבים לרכבת של לילה [שם 30] וכן: באת לבקש כאן כתובת של הרוח בשדה [ש”ג, 140] שהוא צירוף כמעט פיקאנטי – מזה אמירה, שנטלה בודאי מעם הדיבור הפולני: לחפש את הרוח בשדה ומזה אמירה, שנטלה אולי מעם הדיבור היידי, היכן לו לרוח (=שד) מספר־בית (=אדריסה). תרגום מלעז מורגש בלשונות: ימים אפורים [הנז“ר, 98] בהוראה של ימי חולין, וביחוד: הסדין הכסוף [מבל”צ, 84] שהוראתו בד־הראינוע, עצם־הראינוע; וכן: דמי־כיס [בס“ש, 19] כדרך: טאַשגעלט. ויש, כמובן, שהוא נעזר במטבעות עברים לניבי־לעז שחידשום אחרים, כמו למשל: הוא מוכרח למצוא אויר לנשימה, אויר־פסגות למען לא יחנק כאן [הנז”ר, 89] וביחוד ראה: מיקי־מהים מרקדים ומקפצים – – רק מיקי־מהו אחד [מבל"צ 99] שהוא חידוד של א. שלונסקי לענין מיקי־מאוז (=עכבר).


 

ו    🔗

דבר הראוי לעיון הוא דרך החידוש או השינון של ביטויים עבריים מיסודם כגון: מחוז־הערגה [הרה“צ, 153] על דרך: מחוז החפץ שיסודו בתהלים: וינחם למחוז חפצם; וכן: כלום לא היה חלום זה צפור־חלומותיו [שם, 6] על דרך צפור־הנפש, וכן ראשו של החטא מתוק ואילו סופו מר, מר מאד [ש”ג, 35] והוא: צירוף של מימרה ביידיש ולשונות אחרות: וסופו של כתוב: ואחריתה מרה כלענה; וכן: בנתה את חייה נדבך של שמחה על נדבך של צער [בס"ש, 80] והוא כדרך המניח לבינה על גבי האריח.

אבל דוגמה אחרונה יש בה צירוף מיוחד – דבר מעולם העשייה (נדבך) ודבר מעולם הנפש (שמחה, צער) וצירופים דומים של יסודות אתה מוצא בדוגמאות כגון: התנצל בקומץ מלים שחונות [הרה“צ, 200] והיא החרָפה של הגדרה שכבר נשחקה מרוב שימוש: מלים יבשות. החרפה כזאת אתה מוצא ביחוד בדוגמאות שבהן תיוחס לתחושה גופנית תכונה מוסרית ולהיפך וראה למשל: ריח שחצן ומחוצף של פלפלים [ש”ג, 56], וכן: מדבריו בלטה בורות וצפצפה שחצנות [הרה“צ, 179], וכאן השפעת יידיש על דרך: ס’פייפט דער דלות (=מצפצפת הדלות). ויש גם צד אחר של החרפה והוא בתחום הגידופים: טחרן שכמותו [הרה”צ, 162] והוא שימוש מצוי מלשון טחורים וענינו קוועטשער. וראה דוגמאות אחרות: צפצף עליו עש שכמותו [שם], חמורים, תולעים, אזובי קיר! [שם, 160] חמור על כנפים היכן אתה מתעופף [שם 191], וביטויים מצויים: קורקבן שכמותך [ש“ג, 15], קוף במשקפים [שם] וכן: לעזוב כבר כאן את העבודה? אצבע משולשת [הרה”צ 259] והוא דרך היידיש: וואָס וכו'? אפייג! לתחום זה משויכות גם דוגמאות מרככות יותר כגון: מה אתה מיתמם? טלה בן יומו [שם, 111].

הנטייה לגיוונה וגימושה של ההרצאה, אם בתיאור אם בשיחה, מעוררת לשימושים שונים בשברי־כתובים ופירורי־מאמרים באופן שנבנית כמין חטיבה חדשה: הלך אחריה כעולה על גרדום [הרה“צ, 196] ונצטרפו כאן ענין מנוח שהלך אחרי אשתו וענין הליכה כבהמה בבקעה; וכן: כל נחלי האהבה זורמים לים אחד [שם, 207] והוא הרחבה לענין כל הנחלים הולכים אל הים, ובדומה לכך: מחלק הולך ומחלק בא והחלוקה לעולם עומדת [שם, 207] והוא שינוי הומוריי לענין דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת [הנז”ר, 111]. אגב, לענין סיומה של מימרה בתיבה: לעולם ראה גם דוגמאות אחרות: האהבה תתנדף והדלות תשאר לעולם [שם, 132] וכן: חובות גוררים חובות ואין הפירצה נסתמת לעולם [הנז“ר, 111] וכאן גם דרך עבירה גוררת עבירה וחילופה של עבירה בחובה (כף חובה) וחילופה של חובה בחוב. רישומי מימרות חז”ל אתה מוצא גם כגון: ולא עלתה השותפות יפה [בס“ש, 14] כדרך הזיווג העולה יפה, ובדומה לכך: אבנים טובות ולחם לא תמיד עולים יפה בקנה אחד [מב”צ, 114] וענין הניגוד של אבנים ולחם על דרך הניגוד במימרה כדרך: באצאָלן שטיינער פאר ברויט (=לשלם אבנים תחת לחם). דוגמה מענינת היא: הזמן קצר והמלאכה מרובה והפה תובעני מאד [הרה“צ, 143] שחילופו של היום בזמן ושינויו הגמור של הסיום מעלים כמימרה חדשה הקלוטה רוח של בדיחות. כרוח הזאת אתה מוצא באמירה: ככר שלא בעלה רכב [מבל”צ, 121] על דרך נערה אשר לא בעלה איש, אלא שכאן אנו בקו־החיבור בין המימרה ובין הפתגם.

לקו חיבור מצטרפים ניבים שונים: ואף שהיא [גיורת] בתם של רודפים נתחברה לנרדפים [ש“ג, 194], ואף שכבר יצאה מכלל פרגית לכלל אשה גמורה עדיין לא הגיעה [ש”ג], שכן צרורה לא יתמלא מחוליתו [שם, 196] על דרך אין הבור מתמלא מחוליתו; ערפל שאין לראות אפילו את קצה האף [מב“צ 108] והוא על דרך היידיש, כביכול הערפל הוא ככסת המכסה את האדם בשנתו והיא משוכה מעל פניו: וכן: אין אני רוצה בנעל גדולה מרגל [הנז”ר, 259] ואף דוגמה שאינה מובנת: אי אפשר אפילו לפתותך באסימון מחוק [בס"ש, 15] וכדומה.

כבקעה קטנה ונאה לעצמה הוא דרכו בפתגם שהיה חביב עליו והוא נעזר בו בין בדרך שתרגם או עיבד פתגמים אחרים ובין שטבע פתגמים משלו עצמו. והרי בזה אסופת פתגמים כאלה, השלובים שילוב אורגאני בתוך הסיפורים, ושנשלפו מתוכם ונערכו, לתועלתם של הקוראים על סדר א"ב. בירור מקורם הוא כפרשה לעצמה ועתה העירותי בזה אך מעט מזעיר. לפי שלא שיניתי מנוסחו של המחבר, הרי הצעות השינויים הצריכים לגופו של פתגם מוצעות באופן שהמלים הטעונות שמיטה ניתנו על ידי בסוגרים. והרי הפתגמים:

אבן שישבו עליה ביום לא ישבו עליה בלילה [בס“ש, 96]; [בחינת] אדם [ש]מכיר כאבו ואינו מכיר רפאותו [הרה”צ, 12]; אח לבטלה – הקלף [מבל“צ, 1ג11]; אין [זה נוהג שיהא] אדם רודף אחרי הצער [בס”ש,6]; אם האוסם מלא בר – לא יגוע בעליו ברעב [מבל“צ, 123]; אם רוצים להוציא רגל אחת השקועה בבוץ שוקעת עד מהרה הרגל השניה [הנז”ר, 258]; אמרת מלה – הב חשבון [הרה"צ, 20]; אמת של זה שקרו של זה ושקר של זה אמתו של זה [שם, 11].

בּוערים יערות ואתה מציל [כאן] שושנים [הנז"ר, 200] (והוא על דרך דברי המשורר סלובאצקי: לא עת לחוס על שושנים בבעור יערות); ברח ללוע האריה להתאונן על זוללותו הרבה [שם, 208].

דברים סתומין אין מבטיחים [מראש] [ש"ג, 17]; [אותם הבריות שה]דבש נוטף מפיהם ורוח קרה בלבם.

זהב בזהב ניתך [שם, 46]

[ה]חידוד אינו מתרץ [הרה"צ, 157].

טוב חזיר מרוצה מסוקראטס בלתי מרוצה [הרה"צ, 204].

[ה]כדים לנהר שברי חרס לאן [הרה“צ, 182] (והוא תרגום מימרה של אותו צדוקי ששאל לרבי ששת: חצבא לנהרא כגני לייא, וביאליק־רבניצקי תרגמו: כדים לנהר חרסים להיכן; אבל בקובץ הפתגמים שם כתבו: הכדים (השלימים הולכים) אל הנהר, שברי החרס לאן? כל עוד סובב הגלגל זזה המכונית [מבל”צ, 108]; מכלי ריק אין לקמץ [הרה“צ, 15] (ופתגם מצוי בפולנית: מתוך הריק לא תמזוג); כרגע ירויח טוב ואכל [ארוחת צהרים שמנה] ומחר־ שדפון [הנז”ר, 132].

לא כל האורחים שוים ולא כל המארחים שוים [הרה“צ, 23]; על לב ריקן נראים דברים הרבה גדולים מכפי שהם באמת [בס”ש, 24].

[ה]מגיש מתנה בעתה מאה רעות מונע מנפשו [ש“ג, 47]; מוטב להצליף את הבהמה בשק מאשר בשוט [הנז”ר, 41] והוא כדרך: שמייס דאס פערד מיטב האבער נישט מיט דער בייטש (ברנשטין־זגל סי' 2966) [ה]מים [ה]גנובים של אתמול היום מימי חוק [הרה"צ, 12].

סוס לא קל־רגל אלא אט־רגל [מבל"צ, 75].

[ה]עולם בוער ואתה ישן [הרה“צ, 181]; [ב]עין יפה ו[ב]לב נעול [שם, 191]; עיניו מבינות דבר בטרם אזניו שמעוהו [בס”ש, 42] (תיבה: מבינות כפולת משמעות ראייה והבנה); עשרים שנה אתה סבור שיש לך עסק עם בן אדם ופתאום אתה מגלה שאין לך אלא חמור [הרה"צ, 156].

קול [ה]עשוי להמית חיים ולהחיות מתים [בס"ש, 20].

שומר נפשו מכנס רגליו [ש"ג, 32]; שעת־כושר, מי שירדם ליום לא ישיג את הנפסד לשנה.


[תש"ט]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!