א 🔗
“רבדים” – כך שם סוף הספר, שבו נלקטו מבחר רשימותיו ואגרותיו של העתונאי המצוין יצחק בן־דור, מאנשי בית “דבר” וראשוניהם; תחילתו בתל־אביב וסופו בירושלים, שנהרג בה בימי המצור. הספר יצא בשתי מהדורות – במהדורה הראשונה (הוצאת נ. טברסקי, תל־אביב תשי"א) והקדמתי לו מבוא, לומר מה בענינו, ובמהדורה שלאחריה הוספתי דברים, לומר מה בלשונו וכפתח־אמירה תהא ההערה, כי דרך־לשונו מבקשת למזג שני יסודות שהם כיריבים – מהירות־ההגבה וניפוי־הביטוי – והיא מזיגה שעלתה יפה, והעיון מראה, עד כמה ידע הכותב, בתוך המתיחות של שני היסודות האלה ומתוכה, לטפח שימושי־לשון, בין על צד ההרחבה ובין על צד החידוש. והרי לקט דוגמאות מספרו, העשוי להאיר את דרכו לבחינותיה.
ראשונה נפתח בדרך־שימוש בצורה מובהקה של לשוננו, שהיא אֵם להרחבתה, היא צורת־הסמיכות. הרי, למשל, חילופו של חדר־האוכל בקיבוץ בכינוי מתאים יותר: אולם־הסעודות; או חילופם של יחסי־כבוד, שהיא הגדרה שנשתחקה מרוב שימוש, בהגדרה חגיגית יותר: יחסי־יקר בין אסיר לאיסר; והרי מונחים מצוינים לעתונאים ועסקנים שדרכם להזיק: שועלי־העט ועורבי הציבור, וכן מונח מקורי לתהלוכה שיש בה סוגי אדם שונים ביותר: תהלוכת־שעטנז. יפה הוא גם השימוש על פי ביטוי עברי נודע כגון: בחור־המעלה, שהוא על משקל אדם־המעלה, לפי לשון הכּתוב: תור אדם־המעלה (דברי הימים א', י“ז, י”ז). גם השימוש על פי ביטוי כללי בליווי ביטוי שנשתגר בלשוננו, כגון: יער אדם עבות,שדרך צירופו מורכב: עץ עבות – יער עבות – יער־אדם – יער אדם עבות. וכן ראוי להעיר על סמיכות נאה של שם־תואר ושם־עצם כגון: זכאי־חיים, ואף על סמיכות המעידה על הקפדה ביפי־לשוננו ודקדוקה, כגון שאינו כותב: הנאתו הנאה מידית, אלא כותב: הנאתו הנאת־מיד. וכדוגמה מיוחדת הוא צמד־סמיכות, כגון: חוסר־עבודה ואפס־תגבורת.
וצורה אחרת, מובהקת גם היא, של לשוננו, שחוק־המלים לסוגיו, ייצוגה הוא מועט, ומעיד על כך, כי הכותב לא נאחז בו אלא לצורך מיוחד, אם כדרך שחוק־האותיות, כגון: לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה; או כדרך החריזה, כגון: אין מתרגז על הדיפה ודחיפה ודריכה על רגל; וביחוד כשהחריזה מתעגלת כדי פתגם כגון: אך לפי שעה הבירה נשארת הטירה.
ב 🔗
כפינה גדולה הוא שימוש במקראות ושוה־מקראות על דרך השינוי ההולם כוונתו המיוחדת של הכותב. יש והשינוי הוא מועט, שהכותב משתמש בלשון־רבים, בעוד המקרא יודע אך לשון יחיד, כגון: וקול דממות דקות על דרך: קול דממה דקה; ויש שהוא מחליף תיבה בדומה לה, כגון: כדבר איש אל אמו על דרך: כדבר איש אל רעהו; וכן: התחמיץ שיהיה לבהמות כתאוה לחך על דרך: תאוה לעינים, וכן: להשעין את סוכת העם הנופלת על דרך: סוכת דוד הנופלת. ויש והשימוש יש בו צד של חידוד כגון: עדר המתאימות שכושל ונחשל ופוסע אין בהם, וצירופו מורכב לפי הכתוב: כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכּולה אין בהם; לאמור הכותב פסח על חמש תיבות וצירף סמיכות: עדר־מתאימות ואילו תיבות: שכולם שכולה העלו לו תיבה בחילופי אותיות: כושל, והיא גררה בדומה לה בצלצול ובמשמעות: נחשל. צירוף מורכב היא גם האמירה: היתה אדמה אחרת ורוח אחרת מסביב,שיסודה במקרא בענין כלב בן יפונה: היתה רוח אחרת עמו, ושכבר נעזר בה ח.נ. ביאליק בשירו הנודע לאמור: היתה רוח אחרת מסביב, ואילו כאן ההרחבה גדולה יותר, דהיינו שהשינוי הוא כולל יותר (אדמה, רוח).
מרובה הוא השימוש בניבי חז"ל ולאחריהם, בין הוא בא כפשוטו, כגון: מתוך הילקוט אני למד כי אין בית מדרש בלא חידוש; בין הוא בא על דרך השינוי: דע מה אתה נוטע; או צער גידול מפעלים על דרך: צער גידול בנים; או ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים על דרך: פושטת צורה ולובשת צורה. נאים הם השימושים, כגון: העיקר עודנו שנוי בהתאבקות רבה על דרך: שנוי במחלוקת; ונחמד במיוחד הוא השימוש: המולדת הקוראת ומתחננת ישבוני, שבו נצטרפו גם־הד־המימרה: המקרא אומר, קורא או צווח דרשני, וגם רוח־התחינה של השושנה המתגוללת בשירו הנודע של צונזר. ובולט הוא צירוף, שבחינתו המקורית עודפת על הדיו, כגון: לתפוס את הדין בין אבני השתייה של החיים ממש.
וכן מצויה, כמובן, זיקה לניבים משל עמים ולשונות אחרים; בין הניב ניתן כפשוטו, כגון: אינה נחה על זר־דפנים; בין הוטל בו שינוי־מה, כגון: מלחמה עד המקל האחרון ועד האבן האחרונה על דרך: עד החייל האחרון, עד טיפת־דם האחרונה וכדומה. ופעמים השינוי בא לטבוע את הניב בחותם עברי, כגון: נסה ק"א פעמים, ולא כמצוי מאה ואחת פעמים. ובדומה לכך: שלא להיות הפקר לטלטלה סיזיפית, שתלה בסיזיפוס את הטלטלה שנתפרשה ככף־הקלע וכדומה.
ג 🔗
ויש דוגמאות, שהם בתחומה של הרחבת צורות הדקדוק. וכן בשמות־עצם, כגון: דלח ועוכר ראשון על משקל קלח, פלח ואחרון על משקל אוזן, עומק; וכן: מעקל, מעקלים על משקל מעבר, מעברים; וכן: מחלת האדישות נקראנה אדשת, על משקל גרענת, עגבת, ונמשך בזה לחידושיו של אברהם שרון למחלות רוחניות ומנטאַליות: נאמת, חגגת וכדומה. צורך הרחבה נגלה ביחוד במשקל: פעלן היוצא לאומנות, כגון: אדריכלן ושתלן; או לנטייה, כגון: אגרנים מובהקים הם הגויים; או לתכונה, כגון נצלנים. וכן אתה מוצא שימוש במשקל התפעלות, כגון: התאזנות, וביחוד: התקנדסות.
ואין צורך לומר, כי ההרחבה חלה על פעלים, וכן נמצא בבנין נפעל: רוכבים ורכובים, רוכבים ונרכבים; בבנין הפעיל: שלא יפלו לתוך יאוש מאדיש; וכן: כשהנך מחמיא לי (כלומר אומר מחמאה) על מכתבי אליך, וכן: משאיב־המים: וביחוד בבנין התפעל: להשתוחח בשי"ן שמאל, מלשון שיח, שיחה; וכן: לא להתנחם ולא להשתאנן; ואף: בראשונה התקפדו הבריטים.
על כל אלה ניתן להוסיף שימושים שאינם מצויים, כגון: עומדים לצאת הקוה, כלומר אל הקו, על המשקל הביתה; וכן מיני דיוקים נאים, כגון: ובכל זאת נמצאו שרקדו תחתיהם, כלומר במקום אחד; או: לא היה בככר טפח אחד לזוז בו, וכדומה. אך מה שצריך הבלטה מיוחדה הם שימושים רחבים יותר, שהם כחידושים גמורים, ואלה דברי הכותב העשויים כמטבע של מימרות ואפילו פתגמים. והרי ילקוט קטן: א) מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק; ב) אמרנו ויחי אבל לגידול צריך זמן; ג) מי הגשם גולשים לתוהו; ד) לא כביצה – האבן; ה) היערות מדברים בעדם; ו) ומרוב עצים לא תראו אלא אותם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.