א

בקרנות רחובות תל־אביב הכריזו מודעות־ענק על פתיחת תערוכת־התמונות של מארק רוֹתמאן במוזיאון העירוני, ב־21 ביוני, שנת 1946, בשש בערב. תחנת־השידור פירסמה את דבר המאורע פעמיים ביום, ולמקרא ההודעות בעתונות גברה סקרנות הציבור לאין ערוך.

מארק רותמאן עשה כמה שנים בחוץ־לארץ. יצירתו – כאשר הודיעה עתונות הארץ מזמן לזמן – הגיעה אך עתה לרום התפתחותה. לכל חברי האגודה למען המוזיאון נשלחו כרטיסי־הזמנה דפוּסים בּטוב־טעם. על אחד הכרטיסים האלה כתב הצייר באותיות גדולות, כדרכו, את הכתובת: “לגברת וֶרה לבן”, והוסיף לאמור: “אנא, בואי לפני הפתיחה. בעצמי אראה לך את התמונות. אנא!” הוא עצמו לא פילל, כי עתיד הוא להזמין את ורה, וכן לא פילל כי עתיד הוא להרעיד מרוב התרגשות. כרטיס־ההזמנה, בצירוף כמה שושני־תה, נשלח אליה על־ידי שליח.

ורה קראה את המודעות ברחובות, אך עד שקיבלה את הפרחים גמוּר היה עמה להוקיר רגל מפתיחת התערוכה. אולי תסור לשם, בלא להסב עין, לפני צהרי אחד הימים, ותוכל להתבונן באין רואה בתמונותיו של מארק. אך לויעוּד חגיגי זה עם תל־אביב העיר, שממנה ברח בעצם ימי המלחמה – בוא לא תבוא. ורה הסתכלה בצרור השושנים – פקעיהן עוד לא נתפתחו. ואשר לכתב־ידו של מארק – כמעט לא נשתנה במשך ארבע השנים האלה.

נבוֹשה מעט, עשתה את שערה החוּם ולבשה את שמלת־משיה הקלה העטורה צוארון־תחרים, ואת אחת השושנים תקעה בסיכת־זהב משובצת פנינה ליד גלָאי חזה. אחר פתחה ספר כובש־לב, אך מחבר הסיפורים האמריקני בעל שאר־הרוח דומה היה בעיניה, משעיינה בסיפוריו, תפל ומשעמם שלא כברגיל. סוף סוף, אמרה בלבה, הרי אין מאחרים לבוא לחגיגה של אמן בעירו, לא כל שכן אמן נשוּא־פנים. אך במוקדם, לפני הפתיחה, ודאי לא תבוא. לא, בתוך הקהל אולי יעלה בידה ותהיה עלוּמה מן העין.

ורה נגרפה בקהלה מבקרים לתוך אולם התערוכה הגדול. תמונות האמנים הותיקים סולקו ממנו, כיוצא מגדר הרגיל, כדי לרבוֹת את רושם תמונותיו של מארק. חובבי־האמנות של העיר הופיעו מלוֹא מניינם והתבוננו בסקרנות אל הבדים המוצגים. אנשי תל־אביב כולם – ובתוכם גם ורה – תמהים היו תמיהה יתרה. צפּה ציפּו, כי מארק יביא עמו תמונות אמריקניות: גורדי־שחקים, פועלים, כושים נוֹגני־ג’אז, או מישורי־הקמה רחבי־הידיים של המערב. אך אין מהם ולא כלום. מדוּמה היה להם, שהם רואים לפניהם שוב את תמונותיו הישנות של מארק, שציירן לפני ארבע שנות ישיבתו באמריקה, אלא שהן נשגבות, נפנָמוֹת יותר. על הקירות תלויים היו נופים ופרצופים מיוּדעים – אלא שהם בשלים יותר, מרובים באוֹר שמש, חמי־צבע, פלאסטיים ועמוקים יותר. רבות מתמוּנוֹתיו צייר בהן מארק את עצמו, אמנם לא עד כּדי שייתכן לומר כי טבע את דמות דיוקנו בנוף; אך אף על פי כן דומים היו לו כל פרצופיו, אנשים, נשים, וטף, כדי כך שניכר הדבר בתשוּמת־עין ראשונה: הרי זה מכחולו והרי זה ידו.

“באמת, חיכינו לדבר־מה אחר,” לחשו הצופים איש אל רעהו. “והרי אין כאן אלא…” והנה ניגש אחד ממבקרי־האמנות אל אחת מתמונות־הנוף, לבדוק מהי רצועת־ארץ זו ששיוָה אותה מארק לפניו בציירוֹ אותה.

" הרי זה הירקון" קרא בקול, אין־אוֹמן, “וזו השניה – גם כאן, הירקון, וגם בשלישית וגם ברביעית…”

ורה נידחקה קרבה אל התמונות: כאן ישוֹב ישב לו מארק אל כּן־הציירים, בעבר הירקון מזה, ובעבר הנהר מזה – דמות אשה ערומה; המכחול שמט מידו, צייר לא יצייר, אלא אך יתבונן בעיניים תמהוֹת אין־אוֹמן אל דמות האשה, העומדת מטושטשת־מראה בעשב. על בד אחר נראה חַכּאִי ערבי יושב בשׂיכּוּל רגליים, פניו אין־נוע כאבן־פיתוחים עתיקת־ימים, והוא שקוע בתוך תוכו. הנה כן, שוב הירקון, ושוב מארק…

שעת הפתיחה החגיגית הגיעה; פּוֹעַם הפעמון ההודי הגדול הודיע עליה. והנה הופיע סגן ראש־העיר ועמו מנהל־המוזיאון קטן־הקומה, הנבוֹש מעט, אחריהם חברי ועדת המוזיאון, ואחרון אחרון מארק עצמו בלוית המזכיר, והקהל מקבל את פניהם במחיאות־כפיים סואנות. הפנסים הירוקים הבליחו בכותל ימינו של האולם, נדם הקהל בהינתן האות להעברת שידור־הפתיחה. ששת האדונים ניצבו בחצי־גורן עגולה סביב לרמקול, ומשהודלקו הפנסים האדומים, פתח סגן ראש־העיר לאמור: “ברך יברך את מארק רותמאן לשובו ארצה, שכן משך כל השנים האלה הורגש בהעדרו. גדולה אהבתו של מארק לארץ, והארץ הנאהבת תשיב אהבה. הנשנאת והנזנחת יודעת גם יודעת להשיב שנאה. תערוכה זו, אחד ויחיד עניינה: העיר תל־אביב ונוֹפה. מארק רותמאן צייר באמריקה לא את אמריקה, אלא את ארץ־ישראל, לא את המיסיסיפי, אלא את הירקון. ועתה, אילו נשא עתה הנואם כוס־ברכה, שותה היה את יינה לחיי העיר, לחיי אזרחיה ולחיי אמניה המַנציחים את שמה.”

סערת תשואות בקרב הקהל; כתום נאום־הברכה, שלא נמשך אלא כמה דקות, דיברו הכל בּכּל בקול רם וברגש. כל הנאספים – כשלוש מאות ארבע מאות היה מספרם – כולם ביקשו ללחוץ את ידו של מארק, שכן רובם עוד לא ראוהו לאחר שובו. מצאו בו שכמעט לא נשתנה, כמעט לא הזקין, רק גופו השמין מעט, רק כמה חוטי־שיבה זרקו בשערו השחור, והוא הדור ונאה מעט משהיה.

ורה לא נידחקה אל בין הסובבים את מארק. השתדלה להתאושש מעט.

שוב צייר איפוא את הירקון. האם נשתנה מארק והיה לאחר? או הנו כשהיה, אותו גבר רגש, נרקיסי, אשר הכירה בשעתו – אותו האיש, אשר מחשש מזל ביש שלו לא העיז לפסוע פסיעה גסה? האיש שתמיד שורה היה עליו מוֹראוֹ של אולם, מוראה של האשה ומורא עצמו גופו? אמנם, תמונותיו זכו ולקחו עיני רואיהן, וכמה מהן גם קישטו את כתלי מוזיאון הארץ, אך שנים רבות אנוס היה לרעוב וירא היה להיוועד עם בני־אדם, ביחוד עם המבקשים לקנות את תמונותיו. איך הגיע איפוא לידי כך שיכול לחולשתו וחזר ארצה?

קהל הנאספים הצפוף החל להתרווח מעט, ואף על פי כן אי אפשר היה עוד לקנות מעמד בסמוך לתמונות. קטעי השיחות ופסקי־הדעות, שקלטו אזניה של ורה בלי משים, עכרו את הלך נפשה המצפה. ממול נצטופפה חבורת אנשים, שראש המדברים בה היה “קונה” נכבד. “את הערבים שוֹזרי־החבלים האלה תולה הייתי בחפץ־לב בביתי.”

במתיחות־נפש התבונה ורה מרחוק וַתראה את מארק נושא ונותן עמו בשלווה בעניין המחיר, גם בא עמו לבסוף לעמק השווה. לפני שנים ודאי היה משיב: “אין תמונה זו יעוּדה לממכּר.”

בפינה אחרת מפינות האולם הסביר מבקר־אמנות מפורסם לחוּמרה באזני קהל מקשיבים את תכונות אמנותו של מארק.

דוֹפק צווארה של ורה החל לפעום בחזקה. עד כאן עלה בידה לשמט עצמה מתשׂוּמת עינו של מארק; או אפשר השגיח בה בהסיחה עינה ממנו? אתה בדעתה להיגָלוֹת לפניו. היא פנתה אל תמונה גדולה, שהיתה תלויה על קיר־הרוחב האחורי של האולם, תמונת נערה כבת עשר המנגנת בפסנתר. על הפסנתר עמדו נרקיסים; בחלון הפתוח לרווחה הכסיפו גלי הים. היא העמיקה התבונן בתמונה, וּמארק כמעט נשתכח מלבה. פּתע חשה מגע־יד בכתפה. היה זה ד"ר גראו שׂב־השיער, שבירכה בידידות. כהרף־עין פגה מעט מתיחות נפשה של ורה.

“ידידנו מארק התפתח כראוי. שימי לב לפלסתיות של הצורה, לניואנסים של האור והצל, כיצד בוקעת השמש מבין העננים, כפי הנראה, נעשה הזחַל פרפר…”

“האומנם, ד”ר גראו?" שאלה ורה בשמחה. “אם אתה סבור כך, מעיזה גם אני להאמין בזה. מיטיב אתה מעולם לעמוד על מהותם של דברים. אך לפנים הן לא הניח עתידוֹ את דעתך.”

“גם לא עתידך שלך!” השיב ד"ר גראו במנוֹד־ראש קל.

“רואה אני,” אמרה ורה ופניה מסמיקות, “שאתה שואלני למעשי במקום זה. קיבלתי הזמנה מיוחדת.”

“בכך מסתבר, כמובן, הכל,” השיב ד"ר גראו במקצת לגלוג וחוּמלה. “מכאן שתצאי לאחר חצי שעה לשוט עם מארק על פני הירקון. פלג־ירח בשמים…” הוא שב ונתן דעתו להתבונן בתמונות.

ורה כמעט לא עצרה כוח להבליג על סערת רוחה. היא פנתה וַתלך לקראת מארק, שאותה שעה פוסע היה וקרב אליה בפסיעות מזורזות מקצה האולם השני.

“סוף סוף, ורה! כבר ראיתיך קודם לכן, אך כל כך רבים היו האנשים כאן…” הוא נשק את כף ידה וחיבק את כתפיה. הוא הביאה אל התמונה, שהיא וד"ר גראו הסתכלו בה קודם לכן. אך הלה נסתלק בינתיים.

“כך נראה הים מחלון חדרי,” אמר מארק.

“אני מכירה שוּב את הכל,” השיבה ורה, “אך הילדה?”

“יודעת אַת, חביבתי, פלג־ריח בשמים, בואי אתי, נצא אל מחוץ לעיר, לירקון. לבי כבד עלי – ברצוני להתוודות…”

“דומה אני, כנראה, בעיניך,” אמרה ורה בבת־שחוק, “כאותן אמהות שרואות בחלומן את בנן שופך את מרי לבו לפניהן…”

“בואי, חביבתי,” חזר ואמר. ושניהם יצאו בחיפזון מן המוזיאון.

איש משניהם שוב לא נתן את דעתו לכך, שהתערוכה הוכתרה בהצלחה גדולה.

הם עברו בעיר השרויה בחום ערבּה, על צמרות עציה מחופות האבק הגזומות במעוּגל, ברחובותיה הראשיים על אורות בתי הקולנוע המתנוססים בהם, עד שהגיעו לבסוף שוקטת יותר, מקום שהשאון מועט והאוויר צח יותר. “כמה שונים היו הדברים בימי אל־עלמין, לפניהם ולאחריהם כמה קודרת היתה האפלה, כמה מהלכת אימה,” אמר מארק, ואחר החרישו ולא אחזו איש ביד רעותו – אחוֹז לא אחזו…

ורה נשענה לאחוריה בפינת ימינה של המכונית. אכן, היו גם היו טעמים מרובים למדי לנסיעתו, אף לאחר ימי אל־עלמין, שעה ששוב לא צריך היית לחרוד לחייך. אך גם אז, בימי תאֵי־הגזים, לא היתה דעתו של אדם נתונה לציור. עניינים אחרים היו להגות בהם. איש איש חרד לגורל ילדיו, אחיו, ידידיו. איש איש שמר את מקצת מעוֹתיו בצרור של בד על חזהו, כדי שיוכל בשעת הדחק לפחות לנוס לכפר הסמוך; אף על פי שלא נשקפה כל תועלת, מכל מקום ביקשו הכל לעשות מה: לברוח או להלחם.

“והנה, מארק,” פילח קולה של ורה את טרטור מנוע המכונית, “הנה, לפתע, על אפם ועל חמתם, חזר הגלגל. בן לילה נפל הדבר. לאחר שהונס רוֹמל על גייסותיו חזרה אל המדבר, עלו האמריקאים לחוף צפון אפריקה, וצבאנו שלנו חזר וכבש את טוברוק. נגוז הפחד ושמחת חיים ויצירה בל תירסן פרצה וַתשטוף בכל. נצרכנו לכל הציירים, האמנים, בעלי המלאכה. וכל כך הצטערנו כולנו, שאין אתה, מארק, יכול לחווֹת לב אחד עמנו אביב־זהב זה של תנופה והצלחה.”

המכונית עמדה מדרכּה. הם עברו בּמעברת־הקרשים הרעועה אל הנהר, מקום שעגנה סירת־המנוע. רק מתי־מספר ישבו בה; מארק נשא ונתן עם השייט שחור הפנים, ולא יצאו רגעים מועטים עד שהפליגה סירת־המנוע בנהר הירקרק.

נקסם עמד מארק בחרטום הספינה הקטנה; ורה ישבה לידו.

“הסתכלי נא בירקון זה שלכם,” אמר מארק בקול רך. “השקיפי על פניו, ודאי שכחת אותו לחלוטין. הרי ראוי הוא שניהנה ממראהו.”

אכן, זה עידן ועידנים לא ראתה אותו בּהדרוֹ ככה. ברגיל היתה יוצאת לשוט על פניו עם ידידים לאור היום. עתה לפני החֲשֵך הלילה, היה זוהר־קסם נסוך על פני המים. מימין נמשך משעול צר בסמוך לשפת הנהר, וזוגות חבוקים שוטטו בו. בין סבכי־מימוזה עבותים עבר המשעול הזה, ומימין לו נשתרע שדה רחב־ידים שגבעולי תירס רך־לימים נינוֹעים בו. לצד השדה זקפה תאנה צמרתה, צמרת חטובה להפליא. כמרובע משופע עמדה לעומת שמי הערב הירקרקים.

“הרי התאנה שלי,” קרא מארק ופניו אורות. “ויפה וחסונה משהיתה.”

“התאנה שלך?” שאלה ורה בלגלוג. “כלום קנית אותה, או אולי נעת אותה במו ידיך?”

“לא, – ציירתי אותה.” מילמל חרש. “כלום אינך זוכרת?”

הספינה החליקה הלאה. משמאל לנהר הגיע קול תקתוקו של מנוע־מים, שהספיק מים לפרדסי הערבים. במרחק – לעבר הים – הלבינו גגותיהם של בניני תחנת הכוח הגדולה של העיר. הם עברו במעבר הצר שמתחת לגשר־הברזל, ותיכף לכן הפליגו בפלג־הקסמים, ששתי גדותיו מגודלות שיחים ירוקים. רוֵחים שלא כּסדרוֹ ישבו חַכּאים חלוּמים, יהודים וערבים, בשׂיכּוּל רגליים, ובידיהם חכותיהם, שכפי הנראה כמעט לא נאחז דג בקרסיהן. מעל לראשיהם נינוע חרש סכך עלים.

בהפליגם נינועים קליל־קליל, על פני חלקת הנהר הרחבה, אפפתם הרגשת־נועם לא תתוֹאָר. מארק הורה לה בכה ובכה על דבר־של־מה, על זה ועל זאת, על עננה, או על בת־גונו של עלה, שספק אם היתה משגיחה בהם בשעה אחרת; על הטלאים הקטנים שבשמים ועל קרן הירח, המשתבררת בלוּלאתה של אִדוַת־משוֹט. כמאזינים לצלילי נוקטורנו, ניטיוּ אל פני רוח־הערב.

ספינת־המנוע מפליגה בנחת, הפלג וטרטר, למקום חפצם. בגדה השמאלית משגיחים הם בבית־אוכל ערבי. מרחוק נראות צנצנות גדולות של כּבשׁי־צנון לבנים ואדומים, מֶלוֹנים צהובים וירוקים מוטלים על הקרקע. מלפנים עומדת סוכה, ובחוט־תיל בלתי־נראה נאחזים צמחים טפסנים ירוקים וגדלי־עלים. פירות אגדיים, כעין המלפפון והאבטיח, תלויים ויורדים הנמך מן היריעה הירוקה. ערבי שחור־פנים וגבה־קומה מהלך אגב מלאכתו כה וכה. מארק פורס בשלומו בעליזות מרחוק. הערבי, משהוא מכירו, הריהו מעמיק קידה ואומר: “מתי תשוב ותבוא אלי, חַוַג’ה?” – “אולי לא אבוא לעולם, ואולי עוד אבוא היום.” משיב מארק ערבית ומגיע כף ידו אל פיו.

הם מפליגים ועוברים על פני המקום השרוי בתנומה. לאחר כמה רגעים הם מגיעים אל “שבע התחנות”, מקום ששוררת המולה רבה. בתי־קפה ערביים סמוכים זה לזה, גגות של מחצלות־תבן מעל לקהל האנשים העסק באכילת מלוֹנים אדומים ומגלגל בלשון וגוֹעה בצחוק

קמרים קמרים משתברר הזרם ומדלג בנתזי־קצפו מאבן אל אבן. חמישה ששה מַפּלי־מים, זה ליד זה, זה מעל זה, מרוּם גוֹבה חצי מטר.

“הראית את אֶשד ניאגרה?” שאלה ורה.

“כן – אך אני אוהב יותר את הירקון…”

הם ישבו כאוֹבדי־עצות ליד פלג־הכסף הזורם לרגליהם ושתקו נבוֹכים. מארק הזמין קפה תורכי; ורה הדליקה סיגריה. פּלג־הירח עלה וַיגביה מעל לראשיהם.

 

ב    🔗

לפני כשש שנים אירע הדבר והשנַים, מארק וּורה, הכירו איש את ראותו דרך שיגרה של יום־יום. ועדת־סיוע ערכה קונצרט־גן לטובת נשי החיילים וילדיהם, וּורה, בבחינת אשתו של עורך־הדין המכובד לבן, שהשליך אחר גו את משרדו ואת ביתו ונתגייס בין הראשונים ונשלח לחזית, – קבלה עליה למכור חלק מן הכרטיסים. היה קיץ ראשון של המלחמה, על גזירת ההאפלה שהאוכלוסים עוד לא הסכינו לה, אך כיוון שליל־הירח בהיר היה, יכלו האורחים למצוא את ידיהם ורגליהם בחשיכה, ואילו בביתן־הגן הקטן של הבנקאי דלקו פנסים מעוממים, שהאירו כל הצורך את תוי הנוגנים.

בין מתנות־ההגרלה היו גם כמה תמונות, מאת אמני תל־אביב, ובין התמונות גם אחת של מארק רותמאן.

ימים קשים הגיעו לציירים, אך סוף סוף חייב היה כל איש לתרום חלקו למאמץ־המלחמה, ומארק ייסרוהו כליותיו על אשר לא נתגייס עם המתגייסים. אמנם, גילו היה מעט למעלה מגיל האנשים שחובת הגיוס חלה עליהם, כּמוּכרז בכרוזי המוסדות, אך מצד שני הן מרובים היו הגברים, כגון עורך־הדין לבן, שאף על פי שהיה בּכיר ממנו חמש שנים, שׂם מיד לפרוץ המלחמה את פניו אל מחנה הצבא.

ורה עמדה אותם הימים במחצית השניה של שנות־העשרים. היא לא היתה יפת־תואר, אך יפת־קומה, שערה חוּם ומתלתל, ועיניה חומות. בתשומת־עין ראשונה עלול היית להניח, כי נפש שוקטת וּתאימה לפניך, אך משהעמקת על כרחך להציץ מעט יתר לתוך ישותה – והכרח הכריחה אנשים הרבה לכך – לא יכולת שלא להבחין מעבר לפרצוף זה, שדאגת־לב של אם נסוכה עליו, חרדת־נפש מסויימת, קוצר רוח ותשוקה להפליג למחוז־חפץ נעלם. היה כה משהו תהוֹמי – משהו שאינו שקוף – משהו שלקח לב נפשות רגישות, נשים ידועות־סבל וגברים בעלי־הרהורים. בפעולתה, שנתמכרה לה אותם הימים, היה את יכלתה להביא מקצת מנטיותיה על מלוא סיפוקן: דאגתה היתה כשיקוי משיב־נפש לנצרכים, קוצר רוחה, להט נפשה וחריצותה לבלי־מנוח הכשירוה לפעולה, כל־אימת שהדברים היו אמורים בעשיית נפשות ובהלהבת הרוחות.

ועדת הנשים, שאליהן נשתייכה ורה, רוב העושות בהן היו בעלות־כהונה ותיקות, ששנים רבות וקשות עסקו בצרכי ציבור בארץ. הללו לעתים תכופות נשתכחה מלבן נקודת־המוצא של עבודתם, הזוּלָתנוּת ואהבת הבריות, ואשר נשתייר לא היה אלא יצר־ההתגדרות ואֶפס־אוֹשר. וכיוון שורה היתה צעירה מכולן, אף מצויינת בסגולות נפש יקרות־ערך אחרות, הוטלו עליה מכל צד, בלא שתשתדל הרבה לשם כך, החשובות שבפעולות־הסיוע. אך לא יצאו ימים מרובים עד שה“לוחמות” הותיקות, צרות־העין ומרוֹת־הנפש, שבו ודחקו את רגליה, שהרי אין בנוֹהג להניח ל“פנים חדשות” לקנות מעמד מנוֹ־וּבוֹ בשער־בת־רבים. – על כל פנים, בזמן שנערך קונצרט־הגן והגרלת־התמונות לא הרחיקו עוד הדברים לידי כך.

תל־אביב עיר מופלאה במינה היא, ביחוד מה ששייך לקשירת יחסי־ידידות וניתוקם: שנַים המבקשים לראות איש את פני רעהו, הרי הם נתקלים תדיר זה בזה כמו מאליהם – ברחוב, אוטובוס, בבית הקפה, – והמבקשים להימנע מהיראות פנים, או אחד בלבד המבקש לראות את רעהו, שבועות אפשר שיעברו, ואפילו חדשים, העיר מלאה מקצה אל קצה, והאחד או האחת נעלמו ולא נודעו עקבותיהם, – כאילו הפריחם רוח החמסין!… (אך אולי מצוינות גם ערים אחרות בתכונה זו).

בימי קיץ אלה של שנת 1940 הגיעה המתיחות הפוליטית, החרדה, צפיית סכנה לכלל מעלה אשר אין לשאתה. איטליה נכנסה למלחמה, ומשנפלה פאריס, דומה היה כאילו הקיץ הקץ על כל בנות־הברית. ורה נדכאה רוחה מדאגת יום־יום לבעלה, ששימש בכהונת קצין ביחידות העבריות אשר חנו ביוון.

ואף על פי כן כמעט לא יצא יום ולא נועדו מארק וּורה יחד. לפני הצהריים הי מארק מַרבה לצייר תחת כיפת השמים, על הרוב על שפת הירקון. אחר הצהרים משחק היה במשחק השאח עם ידידיו בבית־קפה קטן אֵי בּעיר. אַחַר־מכן היתה ורה חותרת במשוטים לרוב הנאתה, גם נמצאה מסוגלת ביותר למלאכה זו.

כמה רבּוּ לאין ספור פרשיות כגון זו החוזרת ומתגלגלת בכאן. גם בעיר זו לא אירע הדבר בפעם הראשונה, אף לא בפעם האֶלף. ורה היתה אשה צעירה. עודה נערה, ואמיצת־רוח ביותר, עלתה בשנת 1934 מפראג לארץ, בטרם השלימה את חוק לימודי תולדות האמנות באוניברסיטה, וכאן הכירה את עורך־הדין הצעיר המוכשר לבן, וייס לשעבר. הנישואים צלֵחים־תקינים היו, רוצה לומר, קצב אחד שטפו חייהם, רב למדי בהם השיעמום, גם מוֹרת־רוח מסויימת עממה בהם בנסתר. אילו שאל השואל את ואלטר אם מאושר הוא, היה משיב בתמיהה: “איני חסר דבר; ילדים יתומים הרבה רואה אני סביב.” ואילו נשאלה ורה, היתה ודאי משיבה: “אני – מבקשת הייתי להתגעגע על מה וילד.”

משאָלת־לב לא־מוּבעת זו היא שהסעירה מזמן לזמן את נפשה של ורה והביאתה לידי עצבנות, השרתה עליה אחר־מכּן מרה שחורה מעט והרחיקתה מעט מן הבריות. עתים היתה סרה אל רופא ביתה הותיק ד“ר גראו, לשפוך לפניו את מרי לבה. הוא היה האיש היחיד, שלא כבשה לשונה מלפניו. ד”ר גראו שני אמצעֵי־ריפוי בדוקים היו בידו, והיה משתמש בהם ברוב הצלחה: אחד – אותן שיטות שגורות של הרפואה האסכּוֹלתית, ואחד, שברגיל היטיב גם היטיב להשפיע – העידוד, התנחומים. כה רבים היו בשנות נסיונו המקרים, שבהם היה בא אשר אינו צפוי. ורה עודה צעירה, וביום מן הימים עשוי לבוא הפּלא. ואף על פי שלא תמיד נכשרה ורה להגות אמונה לדבריו של ד"ר גראו, מכל מקום מדי צאתה מלפניו היתה באה עליה רווחה.

כלום ייפלא איפוא שהאשה הבודדה וחשוּכת־הילדים מסרה את לבה לאמן הצעיר, הלוחם? כּטבע היה הדבר – כּחוֹק – מצד כּוֹרח החיים הפנימי.

מה שקרב את ורה קירבה יתירה אל מארק היה צד הזרוּת שבו. מארק לא היה מיוצאי גרמניה כואלטר, שהמשכילים שבהם הם בעלי שכל עירני שטוּפּח להפליא כל כך. מיוצאי מזרח אירופה היה, מאחד מאזורי־הספר הסלאביים בא, מקום שלשונות הרבה ותרבויות הרבה מעורבות זו עם זו, מקום שנערות־כפר מזמרות זמירותיהן בלילות וצוענים משוטטים ביערות; מקום שרבּיים של חסידים נוהגים אוֹרח חצר־מלכות ומקום שהוא מדורי דורות ערש כל המהפכות שנתחוללו באירופה. מארק היה סבוּך־אופי, עצור, וחרף כל השכלתו המערבית, חרף ה־ savoir vivre הצרפתי – כמה שנים דר בגפו בעליית־גג בפאריס וצייר בה – היה תוך תוכו מסוּתר תמיד מן העין. דבּר דיבר במפורש רק בתמונותיו. בנערותו שיתף עצמו לפעולה הפוליטית של חבריו, שהיו לימים למנהיגים פוליטיים. אך אחר־מכּן הזיר עצמו לחלוטין מכל פעולה בציבור ולא היה תפוס אלא לבעיות בדיו וצבעיו. מה טעם נשאר איפוא פרוּש מכל? בכך הרבּתה ורה להרהר, ומפעם לפעם ראתה סימן מזל מיוחד בכך שהוא פרוש לעצמו ובודד לנפשו…

אכן, הם הרבּוּ להיפגש ל שפת הירקון. וראשית, דבר כך היתה. ורה היתה יוצאת לשוט בסירה כל־אֵימת שידעה, כי הוא מצייר על שפת הנהר. משהגיחה בו, היתה עולה ליבשה, קושרת את הסירה לאילן ועומדת ומתבוננת אליו. כדי שלא להפריעו ממלאכתו, היתה נמנעת מלפצות פה. עתים, מרוב שהיתה נלאית מן השתיקה, היתה צונחת ארצה ונרדמת. בהשגיחו בכך, היה משתדל להמשיך במעשה הציור, אך לרגעים היה מניח את המכחול מידו ומשקיף על פני הירקון המגלגל לאטו את מימיו אל הים. מתבונן היה אל הישנה ומשרטט את דמותה בפחם. לכשהיתה מקיצה, היתה נבוכה ואפשר אף תמהה, מעט על אשר היה את יכלתו להמשיך במלאכתו ברוח שלווה כל כך. בחזירתם הביתה, בסירה המיטלטלת, ממעטים היו בדיבור.

ברי היה לשנַים, שלא סתם בעולם עומדת אשה צעירה ימים ושבועות ומתבוננת למלאכתו של צייר המצייר לו בּדד על שפת פלג ירקרק. מהרף־עין ראשון היתה שורה במחיצתם אותה אוירת־קסם, אשר לשוא יתאמצו משוררי כל הדורות וכל האומות לתארה. והמופלא ושאינו־שכיח כל עיקר אשר בּויעוּדם היה, שחרף חירות שיחתם ואַחיוּת נפשותיהם, קיימו גופותיהם מרוָח של צניעות. אפשר נהגו כך השנַים מחמת יראת־הכבוד כלפי סכנת־הקודש. שבו נלחם השלישי, הנעדר, את מלחמת האנושות.

חודש ספטמבר של שנת 1940 היה החודש, שבו הופצצה בראשונה תל־אביב, הפצצה שנפגעו בה מאות אנשים. בשכנות ביתה של ורה אירע האסון האיום בנער בן תשע השנים יוסף. בן שליש היה להורים פשוטים, אך ילד מוזר ואמו לא אהבתו מעולם. שני אחיו הבכירים חסונים ועליזים היו, ויוסף ענוג ורֵהֶה היה; ותמיד מדבר היה על המוות ועל כך שתיבת־הדואר ריקה ובקרוב תימלא עד אפס מקום.

באותו יום־ספטמבר חם היה על הילד ללכת לשיעור של התעמלות, והוא הפציר באמו כי תניחנו בבית, או כי תרשנו לפחות לנסוע באוטובוס. אך האם עמדה בתוקף דעתה; עקרונות־חינוך משלה היו לה. ויוסף הקטן, הרהה והחרד מפני המוות, נהרג בדרכו. עתה מיררה אמו בכי וקיללה את נפשה; עתה נמלאה תיבת הדואר מכתבי־תנחומים והבית נמלא מנחמי אבלים.

ורה נדכאה נפשה עד עפר מרוב צערה על מות הילד. אהבה יתרה אהבתו, וכשסיפרה למחרת היום, בהתיפּחַ, למארק על המעשה שאירע, לבש המקרה בינתיים צורה זו: “אֵם זו שלושה ילדים היו לה, ולי אף לא אחד. אילו הייתי אני במקומה של אשה זו, לא הייתי יכולה מעולם לזרוק מרה בילד – מעולם ואילו היה יוסף ילדי שלי – חי היה עדיין, גָדל ומבגיר, ואני – ורה – בת־לוָיה לו לעתיד. אין טעם לחיי אשה בלא ילד!”

כיצד יושג גורל כגורלו של יוסף? למה ראה אור עולם? וכשהשיב מארק: “תמונתו וגורלו הן הוּטבעוּ כחותם בחיי הוריו, ואפשר זה היה פשר חייו הקצרים,” השיבה ורה בביטול: “מוסר כליות אמו הוא ריוח עלוב למשך־חיים שלם. ואף על פי כן הרי דמות היתה לו, ודבר־מה ידוע עליו. כלום נתת פעם דעתך לכך, מה טיבם של ילדים שנוצרו, אך לא נולדו?”

מארק החזיר כנגדה: “מעולם לא חשבתי על כך, גם חשוב לו אחשוב. עייפת מדי ויצאת מעט מגדרך.” הוא הסתכל בה חוֹכך מעט, ואפשר אף חושד חשד־מה. דומה היה, שהשבועות האחרונים, על רוֹגז־התמיד, סכנת המלחמה המתקרבת והחרדה לגורל ואלטר לבן, גררו את ורה לאורח מחשבה בלתי ממשית כלשהו. הוא מיאן להודות פני עצמו, שמנהגה של ורה, מנהג סגף ואמונת־תפל, לא היה שלא כּרוחו; והיא אותה אמונת־תפל, שהרחיקתה ממנו כמו בכוח נדר, כל עוד צפויה סכנת־מוות לבעלה. כן נחה דעתו מכך, שורה נוקטת לשם צידוק גינוּניה האפלטוניים את דוגמת נימוסי העמים הקמאיים. העמים הללו נתקדש עליהם המנהג, שבצאת הגברים למלחמה מחוייבות נשיהם בשמירת צניעותן, ואילו בזמני שלום מקילות הן בהלכות צניעות. אך סוף סוף – טען מארק – הן אין להעתיק ערכים קמאיים אלה לתחוּם חיינו אנו, כמות שהם, בלא נקיטת שינוי כל שהיא. אגב, ביחסו של מארק לישותה של ורה היה מושם סקרנות ומקצת ספקנות: זו עלתה יפה, כאמור, עם תשוקתו לחירות, אֶפס־סייג והאַצלָה.

במשך ירחי החורף הקרים של שנת 1941/40 היתה ורה מבקרת לעתים לא נדירות באַטליה של מארק, מתבוננת במלאכת ציורו, גם דָגמָה לפניו כמה פעמים. ושוב לא נצטערה על ששכנים או ידידים מידידיה השגיחו בה בלכתה לבקר את מארק, לפי שבישוּתה שׂרר זה הכוח המטהר של הנדר אשר נדרה באין־אומר.

פגישותיהם לא תמיד השתלשלות אחת היתה להן. לאחר סיוּם שיחות־היום, שרובן נסַבּוּ על בעיות־הציור של מארק, על מאורעות המלחמה ופעולתה של ורה בועדות־הסיוע, היו השנַים עוד מוסיפים לפעמים לשבת יחד שעה ארוכה, ומדי פעם בפעם היתה להם ישיבתם זו כעין משחק של סקרנות מִדעת ושלא מדעת, שהשנַים תאֵבים היו לראות מה יהא בסופם של המשכי־שתיקה אלה לשיחות יוֹמיוֹמם. הפסקות כאלה לאחר שיחות שנתמַצה עניינן, הרי הן בדרך כלל בפגישותיהם של אוהבים בבחינת אקדמה לעצם נושא יחסיהם: האהבה גופה. אך כיוון שמארק, וּוַדאי גם ורה, ביקשו להעלות את יחסיהם לרוּם ההתבוננות האפלטונית, וכיוון שלא נתנו את דעתם לכך, שבהאצלה נלהבת זו הרי הם נמצאים גורמים זה לזה יסורים קשים, כבשו באותם ירחים את מועקת האווירה של הפסקות־השיחה הדמומות; הם התאמצו להמריא לספירות העליונות של ההסתכלות האמנותית וגילוי פּשרם של דברים. וכן עלה בידם לשאוף יחד את אויר הפסגות של הנֵעלוֹת שבהרגשות.

משהיו נפרדים אחר שעות אלו של זיווג נפשות, נושאים היו עמהם הרגשה בל־תכזב של אווירה אחת, של פּוֹעם־דוֹפק אחד ואפילו של תחושת־גוף אחת. ברגעים האלה של זכרון התייחדותם חוֹוה היה איש איש לעצמו חוויה חדשה: אימתי עמדה בהם הרגשת תוֹאַם כּפל־קול שכזה לישות אחרת? הן לא יקרה כדבר הזה כי אם בשׂוֹא יחוד־אהבתם של אוהבים. והנה מדוּמה היה להם, כי הרגשת האושר שלאחר שיחותיהם נוסכת בהם שלווה ומטהרת אותם, ממש כאשר תרגיעם ותטהרם לאחר סיווג בּשרים. כדי כך עזות היו חוויות אהבתם האפלטוניות, שאפילו מסוגלים היו לשוחח בגילוי־לב על נפלאות פגישותיהם ועל סיפוק־תשוקתם המוזר, הנבדד, ומתוך כך ניתן יתר תוקף להכשר יחסיהם הפנימי. אך חרף כל רוממוּת הנפש היו פתע מחווירות פניה של ורה, מחמת האכזבה שבעקב כל אשר הוחמץ ונזנח. בירחי חורף אלו פרשה המלחמה יד סוככת מעל לפרץ תשוקתם.

עד שפרצה המלחמה באביבה של שנת 1941 בדהרת־אדירים קופצת דרך. הפּשיטה על פני מישורי רוסיה, תכסיסי האדמה החרוכה, הפלישה ליוון ולכרתים, מהפכת־הקיקיון ביוגוסלביה ושיעבודה של המדינה, – כל המאורעות האלה הטילו צל־ענק על הישוב היהודי אחוז־החרדה בארץ.

ורה לא היתה מסוגלת בחדשים אלה להמשיך בפעולות הארגון שהורגלה בהם; המלאכה היחידה שהוסיפה לעשותה בנאמנות היתה פעולתה במשמר האזרחי, שנוסד אותם הימים להגן כביכול על האוכלוסיה מפני הפצצות אויר. היתה זו תרופת־רווחה לעצבים יותר משהיתה מכשיר־עזרה של ממש. חילו של הגנרל אוֹקינלק בלוּב מועט היה מכדי לעצור את התקדמותם הבלתי־פוסקת של הגרמנים; ספינות מעפילים־חסרי ישע עגנו לחופי־החול של הארץ. בימים האלה נגרמו האבידות הראשונות גדולות לחטיבות היהודיות. הן בכרתים והן ביוון חנו חיילים יהודים; אך בעוד שבכרתים היו דיביזיות ה־ airborne – כאשר נתכנו אז – עטות ממרומים במצנחיהן, כמטר־חצים של אנשי־קדם, על צבא בנות הברית ומדכאות כהרך־עין כל התנגדות, עוד היה פינוי הצבא מיוון באפשר כלשהו. מתון־מתון ובצמצום נסתננו הידיעות על כרתים ויוון. ורה נתפסה לרתחַת התרגשות, ודאגתה לא היתה נתונה אלא לעקוב אַחַר כל סימן קל שבקלים, שמא ייוודע לה מה היה בסופו של ואלטר לבן. כמובן, מילטו האנגלים למקום מבטחים תחילה את אנשיהם שלהם, כיאות ל“עם האדונים”. מקצת חיילים יהודים הבקיעו להם דרך בסירות־דייגים עד למצרים, יחידות שלמות הצילו האוסטראלים ברגע האחרון. אך אלפים מהם, לא סיפרה עליהם הכרוניקה העתונית ולא כלום – הללו נפלו חלל, או נשבּוּ. בין הנעדרים המרובים הללו היה גם הקצין ואלטר לבן.

מארק התבונן בדאגה אל מצה נפשה של ורה בשבועות אלו של חרדת־מוות לגורל בעלה. היה בחיפושה משום הרס־עצמה, משום גינוי עצמה וגינוי מארק. כאילו היו שניהם אשמים בכך, שואלטר נלכד בצפרני האוייב. משנתייאשה לבסוף מתקוותה לראות בּשוּב בעלה, נתמוטטה ורה לחלוטין.

היה ערב־אפריל חם וּורה פרצה מרת־בכי וחלושת־דעת לאַטליה של מארק; בערב זה נתרופפו סייגי פרישותם – נשברו הבריחים. דבריה הטרופים מעורבים היו הטלת שם בעצמה על אסונו של ואלטר – שביוֹ או מותו. “אין ספק שנפל חלל, לבי אומר לי בוודאות,” ובינתיים נשתרבב לתוך דבריה לעג מר על עצמה, שקיימה באמונה את נדרה. “ביקשתי,” אמרה, “לשַטוֹת בגורל. כבשתי עצמי וכיבּשתי אותך, כאילו לא בגוד בגדנו זה אלפי פעמים בכל אותן השעות, שבהן היינו מחבקים איש את רעהו בלא לנגוע זה בזה! כזב היה הכל, כזב ושקר! אם חשוב חשבתי, כי נאמנותי היא סגולת־קסם, שיש בה להגן עליו מצרה, הרי לא רשאית הייתי לאהוב אותך ולעגוב על נפשך… – אך אם הכל הוא הבל־הבלים וכל הנדרים כולם אינם אלא לחש־נחש של נשים זקנות, נמצא שנתענינו ונתייסרנו לחינם.”

מה שלא הביעה בדבריה, אך מה שהרגישו שניהם בוודאות מחרידה, הוא בעוצם זעזוע, והיא מתוך הכרת־נצחון גאֵיוֹנה ונעקשת: גורל בעלה התירה מכבליה, ומעתה אחראית היתה לעצמה. והנה הרגשת הכרעה אשר נפלה השרתה עליה שתיקת־פתאום והביאתה לידי התאפקות. ההכרה, שעתה נכתבו ונחתמו זה לזה לזיווג – בלא חותמת ובלא טבעת – אלא בדם, העמידתם בהעלם אחד על האַמביואלנטיות של יחסיהם: כּוֹרח יחוּדם, ועם זה משאלת־הלב, האֲיֵבה לורה, של מארק, להוסיף ולהיות בן־חורין, להתיר עצמו בלב סמוך מצמחי־הסבך של תשוקה זו ולצאת לחפשי ללב הזרם השוטף.

אותו ערב נפרד בחטף ובפעם הראשונה במרת־לב. וימים רבים עברו עד שהבליגו על החרדה העמוקה לחירותם, אשר איש איש זכה בה ברוב מאבק, טל־החן, שעד כאן ריוָה את יחסיהם, נמוג ואיננו.

 

ג    🔗

ד“ר גראו עקב לא אחת במשך הזמן, שקדם להכרעה, אחר ורה בלב מלא דאגה. בתורת רופא ותיק, היטב היטיב לדעת מה משמעה של עצבנות זו מה משמעם של צללים כּחלוּליים אלו שמתחת לעיניהן של נשים חשוכות־ילדים. אשתו שלו נפטרה לפני עשרים שנה לאחר לידתה הראשונה, והוָלד לא נשאר בחיים. ד”ר גראוּ לא דיבר מעולם על כך, גם לא על עצמו, אך הוא לא הצליח להבליג על פורענות זו אלא בכך, שנסתייע בידיעותיו בחכמת הרפואה ובכוח האינטואיציה אנושי שלו בשביל להורות פּתח לנשים ולגברים כאחד אל האָבוּת והאִמוּת, שבימינו הן לעתים תכופות מסוגרות כל כך. מחמת חוויתו הנכזבת שלו נשאר בבחינה מסויימת חדל־נסיון ותמים, שהרי כל האנשים אשר שפכו לפניו את מרי סבלם נעצרו ויתקעוּ כמוהו ליד אותה אבן־דרכים. כל אותם שנפשם חשקה בילדים לא נתנַסוּ בהוויות הממשיות ביותר והקשות מנשוא לעתים תכופות של האבוּת והאמוּת. הילד לא היה להם אלא תוכן של געגועים, של מילוי חלום.

ד“ר גראו אדם תמהוני היה; שכן אף על פי שידיו מלאות היו עבודה – והרי כבר הפלג הפליג בששים שנותיו – יומם ולילה, המכל מקום רבּוּ שעות הערב והלילה, שבהן ביקש בּמבדד יחידותו להפיס את נפשו חדלת־המנוחה. ולא יוצא מגדר הרגיל היה הדבר, שבגילו – ובכנען של התנ”ך – נתן דעתו לחקר “ספר הספרים” ובעיות הדתות עתיקות־הימים. וכן היתה משום עקיבוּת בכך, שכאן לקחו את לבו בעיות בדומה לאותן שנתחבט בהן באומנותו. וכחקוֹר בּוֹטנַאי את צמחיית התנ“ך, ומומחה לאבנים יקרות את עדייהם של כוהנים גדולים, או חוקרי הדתות את התפתחות האמונה באחדות הבורא בעיצומו של עולם האלילים – כן השתדל ד”ר גראו לרדת עד חקר בעיות האשה של ימי הקדם, שפגע בהן במיתוס ובמסורת. הופעות אלו כובשות־לב ומאירות־עיניים היו כדי כך, שגמר בדעתו להרצות עליהן לפני חוג קטן של ידידים, אמנים ורופאים.

לאחת ההרצאות הללו, שנערכה בחודש יוני 1941, לאחר פרשת כרתים, הביאה ורה עמה גם את ידידה הצייר מארק. החום גדול היה מכדי לסגור את החלונות המוּסכים וילונות שחורים, ולפיכך נסתפק ד"ר גראו במנורת־שולחן מעוממת, שהאירה רק את תוי פניו שלו, ואילו שומעי הרצאתו, המסיבים בכסאותיהם, דמויותיהם שרויות היו באפלולית. (אחר מכן קבלה ורה את כתב־היד של ההרצאה ליתר עיוּן).

וד"ר וראו פתח לאמור:

"נושא המיתוס והספרות הוא האישיות על סכסוכיה הנפשיים עם סביבתה הקרובה לה ביותר, היא סביבת שאֵרי־בּשׂרה. קבעתי לי, איפוא, תכלית להתבונן בשוֹֹם־לב בנסיבות לידתם שלאישים מיתולוגיים או היסטוריים גדולים, ואכן לא מבחינת־הגיבור אלא מבחינת אמו של הגיבור.

“אנו, הרופאים, מבקשים להוכיח על פי דוגמאות מדברי הימים, כי הדרך לגדלוּת נפש, מעשים גדולים והאצלה היא נתיבה רחבת־ידים זו של האֶתיקה הכללית ומצווֹת המוסר הישר. אך למַרבּה דאבוננו אנוסים אנו לפסוק משפט, כי שונה גם שונה הוא מכן, כל מקום שהדברים אמורים במסורות של גורלות אנושיים רבי־חשיבות, כפי שנמסרו לידינו מדורי דורות. תנו דעתכם לדמויותיהם של דיאוניסוס, יוסף, מוחמד, או ישו, או – אם תרצו – שלמה המלך – ותיווכחו תמיד לדעת, כי לידתם שלא כדת וכדין, או כאשר נאמר בימינו: לידה בלתי־חוקית, היא כמעט תנאי־קדם ללידת של גיבור.”

ד"ר גראו לגם מעט מים מן הכוס אשר לפניו, ומאזיניו נתלחשו בהתרגש אלו עם אלו. ורה לחצה בחָזקה את ידו שלמארק:

“איני יודעת מפני מה רעיונותיו מרעישים כל כך את לבי. אני רועדת ממש.”

ד"ר גראו המשיך:

"סבורני, שעלינו להשתדל להבין מה פירוש אותו סימן־שאלה מיסתורי העומד לפני מושג “לידת הבתולה”. שכן כמעט כל גיבורי המיתוס אִמהוֹת בתולות היו אמותיהם: – לדיאוניסוס – פּרספוֹנה, לישו – מרים. רוצה לומר, נערות צעירות, או נשים צעירות, נעשות אמהות לילדיהם של גברים שלא היו, או שלא נעשו, בעליהן. משקרה כמקרה הזה בימי קדם – וכמסתבר מן המסורה, רבו גם רבו מקרים כגון אלה, שהמוּסר גזר עליהם – נתייחד משהו מַעמדן של האם הזאת והילד הזה; הם ברחו מן החברה למקום־מבדדים. אך בשום פנים לא נוּדוּ, כמעשה הנידוּי בטראגדיה של גרטכן. את הבנים היו אז מצניעים עד לבגרותם, והבנות, שנעשו אמהות, נמנעו מראוֹת פני אבותיהן הקוצפים.

“אך ייחוד הגורל, בדידות האשה העזובה והאהבה הנכזבת, אולי עוררו באמהות כוחות־נפש גדולים גם גדולים משל נווֹת־בית מיוחסות היושבות בֵּית בעליהן. בנים לה היו לאמותיהם מַשכּוֹן ליל־האהבה הנשגב. אם נוסיף, כי בנערוֹת הדברים אמוּרים תמיד בליל־הכלולות של הבתולה ובעיבּוּרה, כּמאמר עתיק־הימים: ברוח־הקודש – קודש מחמת העדר תאוַת־הבשרים – הרי שהיא ציוּן גאוֹני לתופעה זו. שכן ביסוד הרס הבתולים טבוע חיל מעשה החמס.”

ועתה סיפר ד"ר גראו על דַנָאי הבתולה, שאביה כּלָאָה במגדל ויזאוס בא אליה בצורת מטר־זהב, ועל אדוֹניס, שאמו מיררָה נתעברה לאבי הנער בקפריסין בגנה של אפרוֹדיטה, וכיוצא בהן אגדות.

"הולדת הגבור נסבכת גם נסבכת יותר, בהיות הדברים אמורים לא בנערה צעירה, אלא באשה עקרה, הנשואה זה שנים הרבה. אנו, בני הדור הזה, סבורים כי סבל האשה שנסגר רחמה, מקורו בזמננו המודרני, שבו נֶהֱוֶה מחמת יתר עידונים של הגוף והנפש מצב־רפיון מסויים, המונע הריון או לידה מן האשה? ולא כן. רק השמות נשתנו, ולא הדברים. אז נאמר, כי אלהים שפך את חמתו על האשה ועל ביתה; היא הוכתה בכשף, או שנפשה נכרתה. שכן עקרוּתה של אשה קללת אלוהים היתה בימים קדם! תנו דעתכם, גבירותי ורבותי, לרחל הצעירה והנאוה, שהיתה שרויה שנים רבות כל כך אֵין־ילד במחיצת יעקב ולאה אם הבנים, ולא פסקה מלקוֹנן: “הבה לי בנים ואם אַין מתה אנכי!” רחל, אשר ביקשה לקשור את בעלה אליה בסגולות־אהבה ואשר ילד הסוף סוף את יוסף, סהר של כנען, כאשר כּוּנה לימים. כלם לא מטבע הדברים הוא, שרחל, אשר ימים רבים כל כך לא בא על סיפוקו חפצה להיות לאֵם, היתה לנער לאומנת ולשומרת אחרת מאשר לאה, שהרתה לבעלה הרה וחזוֹר? דומה, כי כיסופי האשה העקרה לָאִמוּת מכשירים אותה הכשר מיוחד לאוּמנוּת זו. וכוחות־הנפש של האמהות, המתייחדים להופעת הבֹּן־המושיע הזה, כמו מחוללים הם גם בילד כוחות מיוחדים במינם. חברי הרופאים, שהמדע הוא אך אוּמנוּתם, ודאי יזקפו כּתף בבת־שחוק לשמע דברי, אך בפעם הבאה אנסה לספר להם עוד כהנה וכהנה על האמהות המופלאות הללו. קראו נא בכתבי הקודש על שרה, אמו בת התשעים של יצחק, על חנה, אמו של שמואל, על תמר, אהובתו של יהודה, ועל אותה אלמונית אשר ילדה את שמשון. מה רב הפלא, שאשה זקנה כל כך, אשר אלוהים או מַלאכוֹ פתח את רחמה, שבה וַתהגה אהבה בלבה כבתולה, בבחינת מַתת ראשונה, חד־פעמית. והקדמונים הביעו את הדבר כך: שאיש בן־תמותה הפוך יהפוך את הבתולה לאשה, אך אלוהים ישוב וייצור מן האשה בתולה. במובן זה תפוֹרש קדושתה של הבתולה חשוכת־הילדים מריה.

“וכוהני דתות הקדם, אשר היטב נגלוּ להם רזי הנפש והטבע, ידעו, כי מעשה־ברכה הוא לגאול את האשה מעקרוּתה, מקללת האלוהים והבעל. לפני 4500 שנה היה איש במצרים, אימהוֹטֶפּ שמו, שנתפרסם בכך, שהיה מסייע לנשים עקרות להגיע לכלל לידה. וכן עשו בכל הזמנים הכוהנים, ממש כרופאים המושיעים בזמננו.”

ד"ר גראו סיים את דבריו. חום הערב הליחָני של תל־אביב לא פג עוד. הכל נסתלקו חיש מהרה והניחו את האיש הזקן שרוי במחשבות ובעצבות. הלילה ליל אֵין־ירח היה, צמרות העצים בשדרות הקדירו גם הקדירו את שחור השמים, וזוגות חבוקים פסעו בהן, או ישבו אין־חשש על ספסלים, במחסה האפלה. בין הרבים הללו שוטטו גם מארק וּורה אין אומר. משהגיעה שעתם לָבוֹר את דרכם, לאַטליה של מארק אשר על שפת הים, או לדירתה הקטנה של ורה, שבּה דרה עתה יחד עם אחוֹת בעלה, – עמדו שעה קלה מלכתם, והם חוככים בדעתם. אילו משך אז מארק, אף ברמז־עין קל שבקלים, את ורה אליו היתה הולכת אחריו רדופת תשוקת בדידותה העזה. אך כיוון שציפתה, כּצפּוֹת נערה, אחז מארק חרש בזרועה וַיביאנה לביתה.

 

ד    🔗

הרצאתו של ד“ר גראו העמיקה רושם לבל ורה. מצייתת, כתלמידה, שמעה בעצת המורה וַתחל להתבונן אל חיי נשי התנ”ך. ואם לא היה בפסוקים המועטים של מקור הקדומים כדי להניח את דעתה, היתה קוראת, ולוּ גם בקושי, בפירושי המפרשים ובסיפורי מסַפּרי המקרא.

מארק וּורה שכוּבים היו בדמדומי הערב הירקרקים מתחת לעץ התאנה הרבוּע שעל שפת הירקון, שקועים בקריאת כתבי־הקודש עתיקי־הימים, והנה הציעה לו ורה כי יצייר את הנשים הללו. “נסה נא לתת בהן טעם חדש, ואולי אף לשווֹת להן צורה החדשה.”

“מסופקני אם אוכל לעשות זאת. תמונותי מקורן בראייה פנימית, ואינן תנוּיוּת בשום בשום עילָה חיצונית.”

אך אף על פי שמארק דחה את הצעתה של ורה, משתדל היה לפרקים לצייר את נוף־ההרים המיוחד של העמקים אשר מסביב לירושלים על צל־הערב הסגוֹל שלו. תמונות אלו היו תפאוּריוֹת וציוּריוֹת מן הקודמות. אך הוּצק בהן קסמה המיוחד במינו של תקופת אבות־הקדומים, כאשר העלוהו לפעמים ציירי טְרֵצֶ’נטוֹ האיטלקיים. הנה נאסף עדר־צאן בחוֹרש־זיתים נוֹשן אל הבאר, אשר אבן תכסה את פיה, ובסמוך תכרע נערה צעירה לימים ועיני איילה עיניה. – רחל… ועל בד אחר ישובה שרה הזקנה, שערה הלבן מדולדל למטה וקמטים אֵין־ספוֹר בפניה, וממוּלה – יצחק היפהפה, רועה נער וטלה על שכמו.

עד אשר יום אחד, בשלהי הסתיו של שנת 1941, בּאָם אשר נכון להם. בשוטטם בסביבות ירושלים הגיעו אל ציבור אבנים נושנות ובלויות־גשם. משהתבוננו אליהן מקרוב, השגיחו בהן שהן שרידי יקב ישן, אשר מגתּוֹ הוזרם לפנים היין אל כלי־חרס. לידן היה שוֹבך־אבן של יוֹנים, המוקרבות לאֵלה, ומזבח אבני־גויל. מארק שירטט כל אלה בחטף, והם המשיכו בדרכם, וַיעברו על פני הרועים הבדוים, שהביטו אחריהם בסקרנות. הם לא הביטו איש אל רעהו – לא נגעו איש ברעהו – והנה אמרה ורה לפתע:

“כאן, בסביבה זו, נולד שמשון, בן השמש, ודלילה, בת הלילה, לכדתהו בחרמה. ויתכן כי זהו המקום, שבו יצאה אֵם שמשון לשדה, לקבל מאת האלמוני את בשורת הולדת הגיבור.”

“וכן אירע, לדעתך, לאלישבע אֵם יוחנן וּלמרים אם ישו?”

"ורה הניעה הן בראשה. הם הגיסוּ פסיעותיהם וַיכנסו אל בּוסתן קרוב ונבדד של ערבי. מי המעין צוננים היו וזכים; ובהם רעננוּ פניהם, ידיהם ורגליהם. בשיחי הצבּר הגבוהים תלויים היו עוד כמה פירות צהובים, וכילדים, נזהרים זהירות יתירה מפני הקוצים והעקצים המרובים, קטפום, פתחום מעשה אמנות בסכּין־צוּר ואכלום ברעבתנות. במרום ענפי עצי הזית תלויים היו סוֹפי־פירות כחולים וירוקים־צהובים; כה הגביהוּ שבת שהמוֹסקים שכחוּם; ומתחת לעץ האגוז מוטלים היו אגוזים גדולים מסוטפים בקליפותיהם הירוקות, השמנוּניוֹת. אצבעותיהם ובגדיהם של השנים נרבּבוּ מיד שלל־רבבים. בקנוקנותיהם הנינועות במרוּפה של הגפנים שכבר נבצרו נראו עוד מקצת ענבים, מהם צמוּקים ומהם בּשלים ומתוקים מדי. הם קטפום בשפתיהם מן הזלזלים, עד שבהרף־עין אחד, אשר אחר מכּן שוב לא ידעו לתת בו סימן־ציון מיוחד – שכן לא היה כל מאום שאינו מן השכיח בדקה זו – צנחו אֵי בּחוֹל היבש, הלהוט, וַידבקו איש אל רעתו. כדבוק בעת דוֹדיהם הרועים והנערות בכל הכרמים בעולם.

מנוסת בהלה נסו אחר מכל העירה, מפּחדם פן יגלם איש. אך מנוסה זו מן הבּוּסתן בסביבות ירושלים, שנתחוללה בדמדומי הערב הסגולים של העיר, חיצונית היתה: בשעת יחוּדם הגואל עמדה בלב שניהם הרגשת טבעיותו של הדבר וחוּקיוּתוֹ. כבר מן הצורך היה שיהא כך. וכל מעצורי הנפש שהפרידו ביניהם כמו נעקרו בתודעתם לימים רבים.

בחזירתם הביתה ברי וּמחוּוָר היה להם, כי נטרף עליהם ישוב דעתם. הם צללו בשכרון הכיסופים, באכזריות התאווה, בקשי התשוקה.

אחר מכן נפגשו בשדה ליד הירקון, על שפת הים המאפילה בין מאות זוגות נועדים, על ספסלי הגינות, ולפעמים גם בסוכה שמאחורי צריפו של הערבי על שפת הירקון. אך העיר כמו סגוּרה ומסוגרת היתה בפניהם; ורה שוב לא מלָאָה לבה לדרוך על סף האטליה של מארק. לפי שלפתע נפל עליה פחד השכנים. אהבתם נעשתה מחמת טרדות חיצוניות אלו, מבוהלת, טרוֹפּית, מאויימת.

לא היתה זו ואתה התמסרות של חדוות־נפש, אשר יחווּה נאהבים לאחר כלולותיהם. צללי ההפלגה שוֹרים היו מלכתחילה עליהם.

ועם זה לא היה כל טעם חיצוני לפחד. חירותה האמוּלה של ורה נמשכה כשהיתה, מואלטר לבן לא הגיעה כל בת־קול; השנַים חפשים היו לנפשם ושום ריתוי לא אסר את ידיהם. הדבר היחיד שהיה למעמסה כבדה, היה חפצו של מארק להיות בן־חורין ופטור מכל חוֹבה, הכרתו בתיחום התחומים לכל אהבה. הוא נתיירא מפני להט תשוקתה של ורה, מפני כיסופיה לילד. לכתחילה יכול היה לשים, דרך עזוּת או התאפקות, סייג לפרץ אהבתם, אך מחמת גלמידוּת נפשו ומרעבון תאוותו נגרף גם גרף את ורה, גרוף וחזור, בהפלגת הרגש. לפרקים, בשעת פרידתם בעיבורה של העיר, לאחר טיולים המסוכנים על שפת הירקון, היתה עוברת אותו הרגשת אושר לא נֶחוָה מעולם; ולפרקים היה פונה לה עורף דרך גסות ושונאה מעומק לבו. שכן היתה מטרפת ומשרטת בקירות, אשר סגרו על תא־המנזר של בדידותו האמנותית.

מימיו לא הרגיש ברור כל כך כאשר הרגיש במחיצתה של אשה זו, שמעלת המסירות עשויה להתנודד בתחום רחב־ידיים; תשוקתה של ורה כה אלמנטרית היתה, שהיתה תמיד נרתקת אליו באורח נעלה והולך, ואולי אף מעמיק והולך. היא היתה נתפסת למשגה־הרגש הנשי הנצחי, בשביל להוכיח לו בכך את זיקת לבה. בעוד שהיתה מגבירה גם מגבירה שבעתיים את כוח משיכתה, אילו היתה כובשת עצמה כלשהו. יש אשר היה תחנן אליה כי תחום על עצמה, אך היא לא היתה שומעת קול אזהרתו. אותה שעה היה נופל עליו פחד פריעוּתה, לפי שהוא היה רהה, אין־ישע, וביסודו איש־מוסכּמוֹת. אילו היה, לפחות, איש נשוא־פנים, אילו היה, לפחות, עומד ברום תהילתו, – ולא כן – בודד היה ומסכן. ומלבד השערוריה הפומבית שם מחנק לנפשו פחד הכיבוש, השילוח והמוות.

החורף קרב ובא; רוחות הסערה הצליפו הטיחו בעצים המקורחים, והם עצמם – ורה ומארק – הצליפו הטיחו איש ברעותו בעומק התהום. ואכן, הרגש הרגישו בכך. ומשירד עליהם במפתיע הגשם הראשון לארץ העירומה, אמרה ורה אליו בכובד־ראש: “עברנו תחומי האהבה, מגמאים אנו דרכנו לחשיכה, שאין ממנה חזרה.”

והנה באו ימים קשים של עגמת־נפש, שהיא תמיד תולדתה של ההפלגה. פחד העתיד, פחד כל אשר לא נחוָה עוד, גרם למארק שיהיה הפכפך ורגָז. בקש ביקש לעמוד על עמדוֹ בּמַערבוֹלת; למצוא אֵי בּמֶה אחיזה איתנה. מתיירא היה, מתיירא היה לאין שיעור, בלי דעת אל נכון מפני מה… ומחמת מרת סכסוכיהם חדלי־השחר הופלגה לאין־שיעור מתיקות אהבתם לאחר כל פגישה ופגישה – אין שיאור כתוהו־ובוהו עצמו.

ומשנקוֹט בורה, הפריעה לו במלאכת הציור, בשוטטו עמה בגשם הניתך בין שלפי שדות־התירס הלחים, רק משום שלא יכלה להיפגש עמו בשעה אחרת ובמקום אחר, משנפלו ביניהם דברים לאֵין־ספוֹר, אשר לא יכול לשאתם, אשר הרגז הרגיזוהו, – היה משלחה מעל פניו, או מניחה והולך לו. – ולא היו אלו פרישוֹת בדרך משל, אלא פרישוֹת של ממש, של אמת. נשארת היתה לבדה בחשכת הלילה, בגשם, על שפת הירקון, ולאחר מכן לא היה שואלה מעולם, כיצד חזרה לביתה, שכן הסביבה סביבה מסוכנת היא. לא אשר אחת צעירה נרצחה שם על־ידי פוחחים משוטטים.

מארק לא ידע מה אירע לורה בשעות אלו של מסירות־נפש נכזבת. רק לפרקים, מששב והיה המעתיר, המתחיל, היתה מבליחה אף בה אותה שנאה, שברגיל היה מארק הוגה אליה בשעות הגדשת הסאה. אך התקוממותה של ורה עליו ועל קשיחות לבו היתה חוזרת ושוככת כדי ההרגשה האמהית־הילדותית של המסירות לאיש האהוב. שנאתה משוּלה היתה לעקבות רגליה הקלות של צפור כחול, אשר הרוח, המערבית תשוב וּתכסה מיד.

מחודש לחודש תכפו וההחריפו מריבותיהם, ככל אשר הוצדקו כביכול על ידי הסיבות החיצוניות. יש אשר היו הדברים כרוכים בחילוקי הערכת ספר או תמונה, או בפגישה שלא הוקפד בה על דיוק מוֹעדה. בעצם, היה רק טעם־יסוד אחד למתיחות יחסיהם: חייהם מן הדין היה שיזרמו באפיקי־צות תקינים, שאז לא היו חוזרות בלי הרף השאלות הנושנות לאשר יהיה למחר ולאחר מכן. אך עתה הקשיח לבם הקשח והוסף איש אל רעותו, משום ששימט עצמו מפניה. כל דבר־עלבון וכל דבר־חיבה הובעו במפורש; וכיוון שהעצבנות הכללית פעלה פעולתה, מחמת מצב המלחמה שהחמיר והלך, לא רק על הכלל, אלא גם על הפרט, – ארץ־ישראל נשקפה לה סכנה מכל ארבע הרוחות, מצפון ומדרום, מן האויר ומן הים – העמיקה שנאתם, זה הצד השני של אהבתם, העמק והוסף. שוב לא הקפידו על אמרי פיהם, שכן ידוע ידעו, כי פּרצוֹת אלו הן מכלל השרשרת שריתקה את שניהם. ניתנה סברה להיסבר, שלא כל קרע מן ההכרח היה שישוב ויטיל בהם מירַב יאוש, ואף על פי כן שקעו, בעקב כל פרידה, ואפילו בעקב כל עכרוֹן־רוח, ביאוש מר כמוות. מתייראים היו מדי פעם בפעם בכל רמ"ח אבריהם, שמא יום פרידתם הנחרצת עומדת מאחר כּתלם. ומששבו ונפגשו, עברו מחדש על הלכות האהבה הפסוקות, שלא יעברו עליהם האוהבים ולא ימיטו עליהם סכנה.

בּתכוּף מדי היתה ורה מביעה את חפצה ללדת ילד. ומארק היה דוחה אותה לאמור: “איני רוצה בילד, לא בעת זו, ולא בחיים מרים אלו שלי.”

כיצד יכלה אשה כוֶרה לגרוס רעיונות כגון אלו? בעיניה היתה דחיית משאלת־חיים זו כמוה כשילוּחה. משאמר לה אמירת־לאו קשוחה שלו, פרשה ממנו למשך זמן רב, בשביל למשכו אליה בפגישתם הבאה משוֹך והגבּר שבעתיים.

הוא התחנן לפניה, כי תחוס עליו: “הביטי נא, ורה, רפה־רוח אני, תמונותי צללים הן, איש אינו רוצה בהן, ההצלחה בורחת ממני,” אך היא שבה וַתסוּבּהו בנועם אהבתה ותגביר פי כמה את התגוננותו.

מה נעם לו, בהטיחו בפניה את אמירת־הלאו שלו; ביטוי חולשתו של אדם כשלעצמו למשיב נפש הוא. ואותה שעה היתה ורה פורצת בכי, ומארק לא יכול שאת דמעות נשים. אותה שעה נכערה בעיניו, פגעה בחושו האסטטי, ואף על פי כן היה שב ומחבקה, ואם גם מדמה היה בנפשו, כאילו נתן ראשו בעניבת־חנק.

מלחמת־הבזק בלונדון הפילה אלפי חללים והפכה את מחציתה של העיר לעיי חרבות. מצפון נפתחה סכנה חמורה לארץ. ואותם הימים נסתננו מקצת ידיעות, כי חלק מן החיילים הנעדרים, שנשבּוּ בכרתים וביוון, בחיים הם, אך רשימת החיילים האלה עוד לא נתקבּלה.

ורה שב לא היתה בימים ההם חברת ועד־הסיוע. כאשר ניתן לחשוש, דחקו את רגליה לאחר הצלחותיה הראשונות, והיא עצמה לא היתה משוּמַעת כל הצורך, שתוכל להתגבר על התנגדות חיצונית זו.

בעית חייה הפרטיים ואמהוּתה שלא באה על מילואה היתה בעיני ורה, חר, המלחמה, רחף המתרחש באירופה, הנכבדה והחמורה שבבעיות. נשים, היתה אומרת לעתים תכופות, בדין שתהיינה קודם כל אמהוֹת, וָלא תבוא כלייה על העולם. אתם, הגברים, דעתכם להרס, להרפתקאות, או לעצמכם, ואילו אנו, הנשים, את נוֵנוּ נשמור וּולָדות נתבע. ועוד זאת: האם יחזור ואלטר, אם נישאֵר בחיים, או שמא תרסקנו פצצה מפצצות? רצוני לדעת מה ילד יום – האוכל להיות לאֵם בזמן מן הזמנים? הייחרב עולם, או ישובו בני־האדם ויהיו לבני־אדם?

מואלטר לבן לא הגיעה כל בת קול. מארק לא גילה לורה, כי השתדל וקיבל מאת חברה אמריקנית הזמנה למסע הרצאות. הוא ביקש לברוח – מפניה – מפני המלחמה – מפני האחריות, אך בלעדיה, אל עולם אשר עוד יש בו מקום לתוֹאַר ולתמונה. על סידור התעודות שקדו ידידיו בארצות־הברית, ואף הוא עצמו בארץ.

הצבא הגרמני בפיקודו של רומל התקדם לחוֹפה הצפוני של אפריקה אל עֵבר מצרים. כל נבואות־התנחומים של האסטרולוגים נתבדו בסופו של דבר חזוֹר והתבדה.

עתה הרבתה ורה לבקר את מארק, בלא לתת דעתה לאשר יאמרו הבריות. היתה באה לאַטליה שלו, לאחר שימים כה רבים נמנעה מכך, ולעתים היתה באה אפילו לבית־הקפה הקטן, שבו נוהג היה מארק לשחק אחר הצהרים עם ידידיו במשחק השח. שעות משחק אלו היו מוּבלעת־חייו האסורה במַגע, ומימיו לא הניח לאשה להפריעו ממשחקו. אך ורה עשתה כן בלי לשית לב, ומעולם לא העלתה בדעתה, כי ביקוריה מצערים אותו ואינם רצויים לו. שותפיו למשחק־השח לא שאלוהו דבר, מתוך רגש־ההצנע של ידידים, אך סוף סוף הן אין אתה יכול לעצם עיניו של אדם מראוֹת. כשהיתה ורה מפסיקתו שלא בצפוי ממשחקו לכמה רגעים, היו ניסחים מדעתו לאחר כל הפסקה כזאת חוטי־החיבור של תכנית ההתקפה, אשר תָכַן, והיה מפסיד במשחקו.

ובאחד הימים הגיעה שעת הפרידה המוחלטת – לעולמים. כמה נקל הוא ביטויה של המלה: קץ! יום בא אל קצו, ספר, מלאכה, חולי, כן – אפילו חיים יבואו אל קצם: ça passe – אבל אהבה, אהבה קוצנית, שותתת דם… קץ־פתע זה של אהבה משוּל ללידה: האשה זועקת בחבליה, בפרפרה בין החיים ובין המוות, ולבסוף, לבסוף באה גאולתה. הילד נולד – אך הוא מת – ובה לא יישאר אלא כאֵב החדלון הצורב. ואחר יחלוף גם זה…

מארק הוציא מפיו מלת “קץ” זו וּורה קיבלה עליה את הדין בהרף־עין של יאוש; אך שניהם לא חזו מראש את תוצאות הפרידה הזאת. לא יצאו ימים מועטים עד שנתברר לשניהם להחריד, שלא יוכלו לנשום במפורד איש מרעותו, לא יוכלו לחיות אף לא לעבוד. על אף ראיית המוּמים איש ברעותו, על אף חידוד יחסיהם, לא היתה נפש איש מהם כה קשורה מעולם בנפשו של מישהו. והנה, לאחר פרידה זו, שהיתה הארוכה בפרידותיהם, אף שלא נמשכה אלא שבוע ימים, שבו ונפגשו; בעיניים דומעות נשבעו, כהישבע נער ונערה באהבתם הראשונה, כי שוב לא ייפרדו איש מרעותו לעולם. בימי היותם לבדם חָוָה איש איש לעצמו את כליונו. שוב לא דיברו על העתיד, ניטל כל ספק מלבם.

דומה היה, כאילו זכו לאביב־אהבה חדש; אָשרם חוּסַן מפני כל אש אוכלת, ובלא שהביעו את הדבר במפורש, נשתנה משהו מעיקרו ביחסיהם. כשהיתה ורה חוזרת למשאלות־האמהוּת שלה, לא היה מארק חולק עליה עוד; בפעם הראשונה ביקש אותם הימים כי יוולד לו ילד, אשר יוכל שאתו בזרועותיו – ילד מאשה זו האהובה עליו מכל, ילד אשר יהיו לו תוי פניו ותוי פניה. אילו היה נולד, היה הכל משתנה למוטב, היה הכל כדרך הטבע.

בפרק זמן זה עברו שניהם את התחום האחרון של האושר האנושי, וזאת ימנעו כנראה האלים מאת בן־התמותה.

בהלכם ברחוב, או בדרכי־השדה, היו עומדים לפרקים נאלמים, ובשעת יחודם מבקשים היו כי ישוֹר עור בשרם מעליהם, למען ישתפך דם האחד לדמו של רעהו. בימים האלה רחַק מהם כל סבל אשר מסביב להם; בכל אשר עשו הצליחו. תמונותיו של מארק הבהירו, והוא הוציא מתחת מכחולו את המפורסם שבבדיו: האם הגדולה, אשר ילד משתעשע לרגליה.

עד שבא יום וַתפּוֹל הזוָעה.. אחר צהרים אותו יום באה ורה אל בית הקפה הקטן, ניגשה שלא בצפוּי אל שולחנו ותקראהו. הוא השגיח בה, ששערה סתוּר, וגרביה לרגליה מקומטים כלשהו, שלא כברגיל, כאילו התפשטה והתלבשה במקום זר בחיפזון.

“ורה, מה קרה?” שאל מארק נבעת. “מכבר אל באת אלי, אל שולחן־השח”.

“אני יודעת,” אמרה ורה ופניה סומקות. “למורת רוחך הוא שאני מפריעה ואתך ממשחקך. אך היום יש טעם מיוחד לבואי. אני מאושרת מאד… אני… אני חושבת… אני מקווה… ילד יהיה לי…”

“הן לא ייתכן הדבר,” קרא בקול רם וילדותי. כהרף עין באה לפניו סידרה טרופה של מאורעות: השערוריה בציבור, ואלטר החוזר רעוּב וּמר־נפש משביוֹ, נשָאוֹ את ורה לאשה מאוֹנס אי־יכלתו לנסוע לאמריקה, קץ בדידותו האהוּבה עליו. פניו כמו נאֶבנוּ: “הירגעי, ורה,” הוא התאמץ למנוע רעדה מקולו. “הרגעי, מחר נדבר על הכל.” – – “מחר?” לחשה ורה נבעתת, “ומדוע לא היום?”

“היום טרוד אני. ובכן, מחר, על שפת הירקון. נשוט בסירה.”

“טוב, אבוא.” אמרה ורה ודמעותיה שמו מחנק לגרונה. מתנודדת פנתה ממנו ותלך לה.

אותו ערב קיבלה ורה מאת הועד למען החייל את רשימת החיילים שנשבו ביוון. ואלטר לבן היה חי, והוא שלח לאשתו פריסת שלום ראשונה על ידי “הצלב האדום”.

למחרת היום, בוקר, כתבה ורה תשובה לואלטר – עשרים וחמש מלים רשאית היתה לכתוב, והיא בררה אותם בקפידה. היו אלה דברי תנחומים חמים, לבביים, כשמסרה את המכתב בדואר, בכתה בכי רב. לידה נצטופפו נשים רבות אחרות, כולן מדוכדכות, אך אף לא אחת מהן מסוֹערת כורה. כשהשתדלו הללו עמה לעוֹדדה פטרתן מלפניה מחמת מוסר כליותיה.

מארק הפסיד אותו יום שלוש פעמים במשחק השח; ידידיו שאלוהו זו הפעם הראשונה, אם לא קרהו מקרה ביש, אך הוא השיב לאו בדי־עמל. בלילה נדדה שנתו מעיניו. איכה יופיע לפניה? בטרם מעשה גרמה לו צער רב לאין שיעור, שכן נשוֹא נשא בלבו את הלאו שלו, ואם גם לא ידע, איך יעלהו על דל שפתיו. אך עד אור הבוקר גדל בקרבו הלאו כפטריה וַיבלע ויכסה הכל. לא זו בלבד שלא רצה בילד זה; נפל דבר אחר, מבעית: ורה, אשר כה אהבה ביום קודם לכן, נמאסה עליו. שוב לא יכול להסתכל ראוֹת פניה, מכל שכן לאחוז בידה. כל אותן שעות ראה אותה ל פניו ניגשת אל שולחן השח בלסוּטתה, שאינה מכופתרת כראוי, ובגרביה השמוטים באלכסון… “אל אלוהים,” הירהר בלבו, “מהטוב שבא עתה הדבר הנורא הזה, בעוד זמן. שאילמלא כן, אפשר הייתי נתפס לאותו משגה גדול ונושא את ורה ביום מן הימים לאשה. וגועל נפש זה היה אוחזני לבסוף אחר הנישואים, ככלות הכל.” כה טחו אז עיניו מראות, ששניהם שותפים למעשה. אך מה ששייך להרגשתו באותם הימים, יש לתלות בה את הקולר, בה בלבד. הוּלדת ילד, בכך חייבת להכריע האשה, את הגבר יש להניח לנפשו ואין לכוף עליו שיתוף אחריות. אילו יכול לדחות את ההכרעה מעליו והלאה, להשליכנה הרחק אחר גֵו! אפשר יתרחש נס בינתיים – הָזָה באישון לילה – אפשר תמוּת ורה, אפשר אָמוּת אני עצמי – אפשר תופצץ העיר, ואם כוח אַלָם כגון זה יוציאנו מגדרנו, אל אהיה אני האיש החייב בהכרעה, – הדברים ידברו בלשונם שלהם.

תקותו, כי תארע איזו שואה, חיזקה את רוחו, ומשראה סמוך לצהרים את ורה יושבת לפניו חיורת ונדודת־שינה בסירה, שבּה המתינה לו על שפת הנהר, גמר אומר בהעלם אחד. הם משוּ מן החוף והוא הניע במשוטים אט־אט ובעצלתיים, כמי שאין לבּוֹ לשיוּט. הם שתקו שעה קלה, ואחר נשאה ורה אליו עיני־חרדה מתחננות. פתאום דומה היה, שעינים של פרה הן, עצובות, מטומטמות, מפיקות הכנעה, פחיתוּת. הרגשת הגוֹעל הקלה שעברתו אמש שבה ותעלה לגרונו.

“מארק, מה יהיה?”

הוא השהה כמה דקות את תשובתו, כדי להגדיל רושם, ואחר אמר בקרירות:

:הרי יודעת אַת, ורה יקירתי, אינני ממהירי־ההכרעה. עליך להאריך רוח. איני יכול לומר לך בוודאות, כמה זמן יעבור עד שאחליט בעניין חשוב זה. אך יום, יומיים, או אפילו שבוע, ודאי הוא שלא אחליט דבר."

ורה עמדה בגדרה, אך עיניה נמלאו דמעות.

“מארק, יקירי, האם שכחת שגם אתה ביקשת ילד – ילדה כדמותך וכצלמך? והאם אינך מרגיש מה אושר הציפני ביום שנתברר לי…”

“מזמן משערת אַת, איפוא, השערה זו?” שאל מארק ודמו קפא בעורקיו.

“כן,” הוֹדתה ורה, “מזמן עלתה מחשבה זו במוחי, איך כיוון שכה טוב היה לי – טוב למעלה מכל שיעור – סבורה הייתי, שאין עלי לשאול בעצת איש, ועל כן חיכיתי, שמחה בנוֹעם אי־ידיעתי, מעט יתר מכפי הראוי. כלום לא הרגשת, כמה מאושרת ומבורכת הייתי בשבועות האחרונים?”

“כן. אכן הרגש הרגשתי כך. שרוחך טובה עליך מכרגיל, אך לדאבוני לא ידעתי סיבת הדבר.”

“מדוע,” לחשה ורה, “אומר אתה לדאבוני?” ושוב נמלאו עיניה דמעות. “הרי זו תכלית נשגבה ביותר – תכלית כל אהבה – ולא רק אהבתנו אנו. מדוע אינך רוצה, איפוא, לקבלה כקבל מתנה גדולה? עתה, שמיליונים עומדים בחזית, חייבת כל אשה ללדת, כל אשה צעירה ובריאה כמוני, וכה אוהבת למעלה מכל שיעור… ומסוגלת סוף סוף לכך…”

“כבר אמרתי לך, ורה, שעוד אינני יכול להשיב לך דבר. עליך להאריך רוח.”

“הארך אאריך רוח, אך הרופא סבור…”

“מה הוא סבור?” קולו של מארק נזעם היה.

“הרופא אומר, שלאחר שלושה חדשים…”

“וזאת לא ידעת?” פָרַץ. “מעשה אכזריות, ממש מעשה אכזריות.”

“כלפי מי?” שאלה. אך הוא החריש.

ורה פרצה בבכי אין מעצור לו. “לא ידעתי, ואיך יכולתי לדעת? הן מימי לא ילדתי ילד. עצם התקוה גרמה לי אושר כה רב, משאלת לבי כשלעצמה כה נעמה לי, – מפני מה עלי לפחד? הן מסרתי עצמי לידיך, בחתי בך יתר מבכל אדם אחר, ואתה מזמן ידעת, כי כל יום עלול הדבר לקרות.”

“סלחי נא לי, ורה. עלי לחזור העירה,” אמר והחל לחתור אל החוף. הם לא הפליגו כי אם כברת־מים מן היבשה.

“אנא, אמרק, אַל תעזבני עתה. הן אין אתה יכול להניחני כאן לנפשי, בוכיה, בסירה, על פני הירקון, בעצם היום.”

“עצרי ברוחך, ורה,” אמר מארק קצרות, “אַל תצאי מכליך, האנשים שעל שפת הנהר מתחילים לתת דעתם עלינו. עוד נשוב לדבר על כך באחד הימים הקרובים.”

כדברו כך קפץ מתוך הסירה, בירכה ברכת־שלום חטופה וַימהר לדרכו. משהסב מרחוק את פניו, דומה היה שהסירה נגרפת בזרם הקל אל ירק־הנהר. המשוטים לא נעו. ורה ישבה שחוֹח במקומה, וכתפיה מַרטיטות בהתיפּחַ. הרוּח פרעה בעלי עצי האקליפטוס.

 

ה    🔗

אותו יום, ששי בשבת היה, באה ורה דחופה ומבוהלת אל ד"ר גראו, ושטופה בדמעות ורועדת מהתיפחות התוודתה לפניו על הכל. על אהבתה, על פריה, על בשוֹרת הצלתו של ואלטר, על סירובו של מארק. בעיניה של ורה עמדה בקשת התחנונים לפטרה מן הוָלָד אשר במעיה.

“לא אוכל לעשות זאת,” השיב ד"ר גראו באנחה, “לא רק משום שאינו כחוק – יש גם הרבה טעמים אחרים. ילד רשון חייבת אשה ללדת, קודש הוא מן הטבע ומן הרפואה.”

“אני יודעת,” אמרה מתיפחת, “גם רוצה כל כך בזה. בחפץ לב הייתי יולדת, ויבוא עלי מה, אילו…” היא התאוששה – “אילו לא הדיחני מעל פניו באכזריות רבה כל כך; אין הוא רוצה לראות את פני, עצם מגע ידי מאוּס עליו. אין אתה יודע כמה קישח הוא, לבו היה לאבן, כּלוּ רגשותיו.”

פתע ניעורה תקוה חדשה בלבה.

“ואולי יש דרך אחרת?” היא קמה בחלטוּת־דעת מכורסת־העור, אשר בה ישבה שּׁחוח ואין־אונים. “אולי יש דרך אחרת לחלוטין?”

מטעם־מה נחשדה על ד"ר גראו תקוה חדשה זו: “הימלכי מתון־מתון בדעתך,” אמר, “ובואי בערב, לאחר עבודתי.”

בעודה בפתח, קרא אליה: “אם יש, לדעתך, דרך אחרת, הודיעיני נא. כל אשר יקרה עתה עתיד להחתוך את עתידך. אַל תעשי כלום מתוך פזיזות.”

היא ירד מהרה, בלב שמח וברגל קלה, במדרגות ואיש לא היה משגיח בה, מפני הילוכה הקליל, ברוּגשת־רוחה וביאושה.

לאחר כמה שעות חזרה אל ד“ר גראו, קורנת כלעומת שנפטרה מלפניו קודם לכן. הפעם לא הכניסה אל חדר עבודתו, אלא הושבה בחדר־מגוריו המרוּוָח, בסמוך לתנור החשמלי הלוהט. בחוץ ניתך גשם דצמבר נתָכים נתכים, וד”ר גראו הקריב לפניה תה חם.

“נועצתי עם ידידתי אַנה. הן כה פשוט הדבר, ומדוע לא עלה קודם לכן בדעת?”

“מהו הדבר, ורה?” שאל בחרדה.

“ואלטר ואני אין לנו ילד,” אמרה, “אתוודה לפניו על הכל. הבן יבין ללבי, מאהבתי ליד, אַמץ יאַמצנוּ לו. האין אתה סבור כך?”

ד"ר גראו, מרוב בּעתה נעצרה נשימתו. "יקירתי, קרא בקול חרד. “סבורני שמעוצם התרגשותך נטרפה דעתך עליך. הרי זה טירוף גמור! אַל תעשי לעולם כדבר הזה. הן את חיי ואלטר תהרסי. אילו היה כאן, לפחות, אילולא היה בעל־מום – אולם במעמד דברים זה – – או שישיב את פניך ריקם, ואז תהיי אומללה גם אומללה משהנך, – קרוב לודאי שירצה להתגרש ממך, – ואז תהיי בודדה ועזובה. או אולי יאַמץ את לבו ויאוֹת מרוב אהבתו אליך למעשה זה, ואז, אז תיפתח הגיהינום, – לך, לוֹ ולילד. ואלטר ישנא את הילד, והילד אומלל יהיה מלידה. ואלטר לא יסלח לך לעולם. ואם גם יתאמץ כאשר יתאמץ, ואַת מסכנה שכמותך, לעולם לא תוכלי לעקור את רגש אשמתך כלפיו מלבך. חייכם יהיו חיי צער ומוסר־כליות בלתי־פוסקים.”

ורה הקשיבה חרדה לדבריו. “אין אתה מכירו יפה. טוב לב הוא מאד ו…”

“ואת תינוקית מאד,” הפסיקה ד"ר גראו. “לעתים רחוקות תוקע אני את עצמי לענייניהם של ידידי, אך זו עלולה להיות החמורה שבפורענויות, ועל כן לא אניחך ללכת עד שלא תבטיחיני, כי לא תעשי מעשה זה.”

ורה לא השיבה דבר. דומה, לא ירדה לסוף דעתו. עברה שעה ארוכה עד שקיבלה עליה את דין התערבותו. פניה קדרו פתאום, עורה האפיר, ושוב שׂמוּ הדמעות מַחנק לגרונה.

“עוד רעיון לי,” אמרה לאחר שעה קלה.

“ומהו רעיון חדש זה?” שאל ד"ר גראו ביתר תקווה, שכן הפעם מעוטת התה התלהבותה בדברה.

“ידיד ישן,” לחשה ורה, הוא גר בכפר, הרחק מן העיר, תמהוֹני שמימיו לא האיר לו המזל פנים. סבורתני, שאם אפנה אליו, עזור יעזור לי. לאחר שאיפרד מואלטר יאספני לביתו יגן עלי ואת הילד יאמץ לו. אסע אליו לכפר, או אעקור למקום אחר, עד שייולד הילד."

“האם מכיר אני את ידידך זה?” שאל ד"ר גראו מאוכזב. “יש לשקול את הדבר היטב, דרך מסוכנת היא. לעולם לא תדעי מה סופם של נישואים מדוּמים.”

“אתה מכירו, אברהם הוא, הוא גר בגן־דבורה.”

בהיסוס חיוָה ד"ר גראו את דעתו, כי עליה לנסות, שכן ביקש לו שהות. “שלחי אליו מברק.”

“אשלח,” אמרה ונפרדה ממנו בחיפזון, ושוב לא היתה עליזה כאשר היתה בבוקר, כּלֶכתה, אך גם לא נואשת כאשר היתה בשעת שיחתם.

משהלכה האשה הצעירה, שקל ד"ר גראו את הצעתה האחרונה, אשר כה נמהר לקבלה – נמהר יותר מדי, כמדומה לו – בלא שיתן דעתו לתוצאות העלולות. ורק לאחר לכתה עמד על המופלא שבדבר ומשוּל היה בעיניו למעשה הרפתקה שסוף ביש עתיד לו. משהו מהזיית נערה היה בכך, משהו לא ממשי ולא טהור ביותר. מפני מה יראֶה אברהם, זה האיש הבריא, החזק ויקר־הערך, להקריב קרבן מעין זה לאיזו ורה זרה? אכן, מצב ללא תקנה הוא.

טרגדית גרטכן עתיקת־הימים עלתה שוב, בפעם האלף, לנגד עיני רוחו, ולא נפגם בה כלשהו באין־סוף חזרותיה. הוא ביקש להניח את דעתו במאמרו הציני של מפיסטו: “אין היא הראשונה”, אך העמק שבעתיים מברגיל ראה בכך את כל עוצם האנוכיות ואת כל קלות־הדעת של נפש גבר. אילולא רצתה בילד, אילולא השתוקקה מעומק לבה להיות אמו של ילד זה – ילדה, הרי היה חָל, כמובן, ממי גרטכן ואילך שינוי למוטב בעצם המעשה הזה. גרטכן נידונה למיתה והועלתה על המוקד, משום שהמיתה את ילדה – ואילו בימינו עשוי איזמלו הטוב והמיטיב של הרופא המנתח לשים קץ לטרגיות הרבּה, ועיני החוק לעתים רחוקות פקוחות הן.

אפשרות זו, זו “ההתקדמות של תרבותנו”, הניחה בכל זאת כלשהו את דעתו של הרופא הותיק, בעיינו במצבה של ידידתו הצעירה. עתה ידע, איפוא, מה עצה יעוץ לה וציפה בקוצר רוח לביקורה הבא.

היא באה אחר צהרי יום המחרת, ובין חולה לחולה הכניסה מהרה לחדרו לכמה דקות.

“טילגרפתי,” אמרה, “אך ממש כן יכולתי גם שלא לטלגרף. פגשתי היום את חברתי, המלמדת בבית הספר של גן־דבורה, והיא בישרתני את הבשורה המשמחת, שאברהם מתעתד לשאת אשה בשבוע הבא, נערה צעירה בת עשרים.”.

“בתי,” אמר לה ד"ר גראו ונעימה פסקה לדבריו, “הקץ להזיות, עת לעשות (פתאום נקט לשון “אַת” אבהית). הרי לך תעודה ומשו של אחד הרופאים – מעיר אחרת – סעי אליו והוא יפטור אותך מילדך.”

“אעשה כן,” השיבה בהתאמצות, “אך כיצד אוֹמַר? – הילד מרגיש הכל.”?

הרופא נשקה על מצחה, ביקש ממנה להודיעו תוצאות דבר וחזר לעבודתו בלב דואב, אך נרגע כלשהו לסיומה של פרשה רעת־מזל זו.

ורה פישפשה בארנקה הקטן אחר הכתובת חותכת־הגורל. הגליון מונח היה ליד רשימות, חשבונות וכמה פתקי־אהבה ישנים של מארק, שנשאתם תמיד עמה כנשוֹא קמיע. היא קראה: “נשמע אני לחפץ־החיים אשר בלבך. חזק אני מכדי שלא להיות עוד בודד לנפשי… היום השלמתי את התמונה “האם”. קודש קדשֵי חיי בה – אמי ואַַת, אהובתי. ולידך, אַת אשר לא נולדת לי מעולם, אַת אשר ניתת לי לאחות, ליד דמות אחת זו של שתי נפשות ציירתי ילד. אני הוא הילד הזה – אני, מארק, – בנה ובנך כאחד. תקוה בת ממש היא, שתהיי לאֵם חיי הגלמודים…”

לא, היא מיאנה לשוב ולראות את מארק, ובכל זאת, למוֹרת רצונה וּלמוֹרת גאוֹן לבה, הלכה אל האַטליה שלו והמתינה לו שעה ארוכה בחושך. כשנכנסה, עוד שפכה השמש השוקעת אור אַדמוּמי על פני החדר, והיא התבוננה שעה ארוכה אל התמונות התלויות על הקירות. כולן כרוכות היום באהבתם: הירקון, האשה הערומה בעבר־הנהר השני, דלילה ליד יקב־האבן, הבוסתן המַסתיו האוּכּל בשמש. הרישומים הרכים של פרצופה וכמה דיוקנאות שלה, שבהם טבועה היתה בת־שחוק חלומו של מארק, יותר מאשר שלה – כל אשר בחדר הזה העיד על חוּקיוּת אהבתם.

היא נרדמה בוכיה על הספה, וקול רשרוש מפתחו במנעול החרידה משנתה. היתה שעת חצות; מארק בא, בּהאֵר פנס, אל האַטליה. פניו היו רגוּשי־יין. משהשגיח בורה, נגאָה בו רגש שנאה, שאך בדי־עמל כּבשוֹ. כמעט לא הוציא הגה מפיו, פרש כמה שמיכות על הרצפה והרמיזה שהתנהגות זו שלה יאה יותר לזוֹנה מאשר לה. – לורה לא היו כל כוונות כגון אלו בליל־שימורים זה, ואף על פי כן ייתכן שעממה בה, מתחת לפני תודעתה, התקווה, כי קשר־התשוקה הטבעי – הילד – ילדה שלה – עתיד להצילה. היא ביקשה רחמים.

“לא יתכן הדבר” – כפה על עצמו מארק בבטחון־דעה זה. וכן שכבו כל שעות הלילה זה ליד זו, זוג אח ואחות חוטאים, מתענים בכבליהם, אשר כּבלוּ במו ידיהם, ובלהט תשוקתם. לבסוף שבה ורה ונרדמה מרוב בכיה, ומארק שכב עֵר על יצועו. הוא התפלל לנס – הוא לא ידע כל עיקר תפילה מהי, ואף על פי כן… אוֹת־מַה משמים, או מן הארץ, ברכה, או קללה, הן או לאו! אך אין קול ואין עונה, זולת קול המונו הקישח של הים בחלון הפתוח ונשימתה של ורה אר הטילה בו, הטל וחזור, טירוף של התגוננות. לילד, שהיא נתעתדה להמית, כמעט לא נתן דעתו. רק לרגעים ספורים דימה בלבו: כל חסרונותיו שלו יהיו לילד הזה; מוּג מילבר, וקישח מלגו. ונכשר לחיים, פחות אף פחות מאביו… הביטו נא אלי, אתם עלי המסו המטיפים לַבריוּת החיים, – כל ממשח־מכחוֹל שלי החלוֹם חוֹללוֹ, וחלומי לא חלומכם הוא! מה בצע בכך שעיני רואה מאות בנות־גון, בעוד לכם אין ידוע אלא “ירק” פשוט. אין אני יכול להתייצב בראש שווקים ולקרוא: התקבצו כולכם ובואו והשתאו, כמה רב־עניין הוא מַכאוֹבי. רוח תפצעני כפצוֹע אבן נזרקת – אין־אונים אני ואני שואל את נפשי למות. קצתי בנפשי ורחם ארחם עליה. הבה לי אות, – אות! הבה לי ימים, ולו גם שעות, לגמור אוֹמר בלבי, או אדם, אשר יוֹרני דרך…"

משהקיץ בבוקר, לא מצא את ורה בחדר. הוא לא הלך להוָעץ עם ד"ר גראו, גם לא הלך אל ורה.

כעבור יומיים קיבל פתק: “מחר יקום ויהיה הדבר. היה שלום.” אף לא מלת הוכחה אחת – אף לא דבר… רק “היה שלום”.

וכעבור עוד כמה ימים קיבל מארק מכתב שני מורה, לאמור:

"מארק, אני שוכבת באולם גדול וסביב לי עמדות מיטות הרבה, ובהן אמהות צעירות תינוקותיהן אל חזיהן. רציתי להיות כאחת מהן. בבוא שעת ההוֹנקה, כובשת אני את פני בכּר, למען לא תשמענה שכנותי את יפחתי. מכתב אחרון כותבת אני לך היום. בקרוב, משאשוב לאיתני, ושוב לא אפרוץ בבכי כל כמה שעות, אתגייס לצבא, כתובת כל אדם בימינו. נשים רבות עושות כן, נשים רבות המתענות ביסוריהן, ואני, דומה אני, שרב מדי היתה דעתי נתונה לעצמי. שוב אין אדם זכאי לכך בימינו. דעתי נתונה היתה לעצמי, לאהבתי אליך ולילד אשר שאלה נפשי. ייתכן וכל הדברים הללו, שבטבע האדם ושל העולם הזה, בבחינת פשע הם, לפיכך אנסה לכפר על פשעי.

"אך בטרם יחצה חתך נחרץ זה את חיי שנינו לשני חצאים מפורדים, אשר שוב אין כל שייכות ביניהם, אלי לומר לך עוד דבר: שׁכלנו ילד! ילדה היתה זו, כאשר שאלה נפשך תמיד. לוּ הרגשת, כמה שיוַע ילד זה לחיים, לוּ שמעת את קול יבבתו באמרי לו, שאינו רשאי לחיות. “מדוע איני רשאי?” שאלני, “מדוע איני רשאי לחיות בימים, שבהם מוּמתים מיליוני ילדים? ואַת רוצה להמיתני, אַת, אמי שלי? עניני ואדע.” ואני לא ידעתי מה אענה לו.

“אולי סבור אתה, שדברי הזיה הם, מתוך חום. אך ילדי שאלני את הדברים האלה במפורש, כאשר ישאל כל אדם. אפילו לדבריו הבינותי, לא רק לרגשותיו. אולי סבור אתה, שיצור כגון זה, אשר אין לו צורת אנוש, אינו יודע לדבּר, לתבוע דין־וחשבון. אכן, מעולם לא נודעו לך דברים כגון אלה. מדברת אני אליך על דברים הרחוקים ממך כּרחוֹק הירח. האמינה לי, זמן רב חככתי בדעתי מה תשובה להשיב לילדה הקטנה. ביקשתי להעלים על האמת, אך לבסוף כפתה אותי שלא לשקר לה בשעות חייה האחרונות. אולי תשוב ותיוָלד בזמן מן הזמנים? הרגשתי כיצד נשמתה הקטנה חומקת ממני, ואנוסה הייתי להודות לה: “אביך אינו רוצה בך, קטנתי. הוא שונא אותך גם היה שונאך לעולם. גם אותי ישנא – ואיך ישנא אשם את חייו ואביו שונאו שנאת־עולם? רצוני לשמרך מרעה זו, ועל כן עליך למות. הוא, אין לבו אמיץ כדי חפוֹץ בחיים.” וכאן קרה לאמור: “אמא, אמא, אני הנני החיים!” ואחר בכתה וַתלחש אלי: “אמרי לו, כי עינַי כעיניו; כי הייתי אוהבת אותו אהבה עזה. בּכיני, אמא, וּבכי את ילדי אשר לא אהרה ולא אלד לעולם…” ואַחַר באה השתיקה הגדולה – – ועתה, היה שלום.”

מכתב זה היה מַגעם וּמַשאם האחרון שלורה ומארק.

 

ו    🔗

“ואיך עברו עליך כל השנים הללו?” שאל מארק בדמי שקשוק הירקון. וּורה השיבה:

“מיד התגייסתי לצבא, ל־WAAF ונשלחתי למצרים. שם עבדתי יומם במשרד, ובלילה ישנתי באחד הצריפים שעל פני החולות הלוהטים בחברת מאה בחורות. כך נתגלגלו הענינים עד 1944. עד שלבשתי את מדי ישבתי מסוגרת בחדרי; לא סוּפּר לי עליך דבר, במתכוון, כמדומה לי. וכמובן, לא שאלתי לך”.

“הנה מכתבך,” אמר מארק מנוֹ־ובוֹ. והוא הוציא לגיון נייר מקומט ומקורע מחיקו. “חדשים תמימים – אפשר עד היום הזה – נפתלתי במכתב זה. ועדיין איני פטור מזה.”

“האמנם? כיצד?” פיה של ורה לבש ספק ארשת עגמה ספק ארשת לעג. “הרי לא היה בו כל חידוש.”

“לא, כמובן לא.” ושניהם נשתתקו. אַחַר חזר מארק ושאל: “וּואלטר? מה היה בסופו של ואלטר?”

"כשקיבלתי באותו ערב נורא – לאחר פגישתנו בבית־הקפה הקטן – את הידיעה, שואלטר חי והוא בשבי הגרמנים, קיימתי קשר־תמיד עמו. אמנם, אי אפשר היה ללמוד הרבה מאותן עשרים וחמש מלים של מכתבי “הצלב האדום”, על כל פנים, הוא נשאר בחיים, ואם גם פצוע קשה. רגל שמאלו – עד לברך, ויד שמאלו. אחר מכן סיפר לי, איך קרה הדבר. כשעמדו בחורינו והוא, קצינם, בראשם לרדת בספינת ההצלה, שהמפקדה הראשית שלחה לחיילינו, באו מטוסים גרמני והרסוה. הדבר אירע בקאלאמאטה, וביוון שדווקא אותה שעה פיקח על הורדת אנשינו פגע בו רסיס של פצצה וכמעט טבע בים. אך בחוריו הצילוהו. כמובן, קשים היו עליו חיי־השבי הרבה יותר מאשר על כל שאר השבויים, שכן על הפחד והיאוש מחמת המצב בעולם נוספה גם מרירות־הנפש האישית, שנידון להיות בעל מום לכל ימי חייו. משהוחלפו ראשוני השבויים ב־1944, פסקו הן הרופאים הגרמנים והן הרופאים השוייצים שאינו כשר למלחמה.

"ב־1944 חזר דרך אנגליה לארץ. אני שוחררתי מיד מן הצבא ושבתי באיסמעיליה לקבל את כהוּנתי החדשה, כהונת אחות רחמניה – לואלטר. בתפארת בריגדה היהודית לא זכה לראות.

“בכל אסונו, שיחק לו מזלו, לואלטר, שלא ניטלה ממנו היכולת לעסוק במקצועו. הוא מַרבה לעבוד והִסכּין לרגלו ולידו התוֹתבת.”

“הכל חזר, איפוא, למוּטב?” שאל מארק חרש.

“כמובן, יקירי, וכי כיצד יתכן אחרת? לאחר מלחמה כגון זו מן ההכרח שהכל יחזור ליוֹשנו.”

הסירות החוזרות השמיעו את צלצול פעמוניהן ליד הכּבש. הזוג קם וחזר בסירה הריקה למחצה ונינוֹעה קליל־קליל, ציבורי העצים השחורים עמדו תמימים וברורים לעומת כוכבי השמים וצלליהם ריטטו במים. מזמן לזמן הבליח אור גוֹשש מעל לסיפון הספינה והאיר סירת־משוֹטים עזובה, ובה זוג שכֵח־עצמו בחשיכה. כשעברו על פני עץ התאנה, ציוָה מארק לעצור. הם יצאו מן הסירה ושמו פניהם בשביל־השדה הנושן העירה. שינויים רבים ניכרו במקום. ניטע חורש, הדרך נסללה, עץ התאנה נגדר גדר. מארק חיבק את ורה בחזקה. היא לא מיחתה. הוא ציפה לתשובה כלשעבר, אך ורה היתה שקועה בהרהורים. לא יצאו כמה דקות עד שהגיעו לעיר.

“בואי אתי, ורה, בואי אל האַטליה שלי. לא נשתנה בו דבר. אַראֶה לך את תמונותי”.

“את תמונותיך? – הרי הן תלויות באולם התערוכה,” אמרה ורה בלעג.

“לא, לא לאו, אחרות, הישנות – האמיתיות, אותן שבין ימים ההם לבין היום הזה. בואי אתי.”

ורה היססה. היתה שעת־לילה מאוחרת; אמנם, יש משגיח על הבית ועל הילד. הקסם הנושן שב ופעל עליה. “אני הולכת אתך, רק לכמה רגעים,” אמרה. והם עלו במדרגות הגבוהות לאַטליה.

שוב נפתעה ורה פתיעת־נוּעם כלשעבר למראה החדר הנקי מכל קישוט של נוי. עמדו בו תמונות מוּסגָרוֹת ושאינן־ממוּסגָרוֹת, שעוּנוֹת אל הקירות מארק הביא מעט פירות צוננים והניחם על שולחן קטן ליד הספה, הוא הסתכל בה בפקפוק ואמר:

“לא יצאו שעות מועטות, לאחר שקיבלתי את מכתבך, ורה, עד שעמדתי על אשמתי, אשמתי המובהקת. רוצה לומר, עד שהחל מוסר־כליותי לענותני. מוג־לב הייתי והנחתיך לנפשך מיואשת, בהריונך הראשון. וּלמַרבּה הזוועה – לא היה בי הכוח, לאחר המעשה הנורא שאירע, לשוב וּלהופיע לפניך. תקף עלי יצר שמירת עצמי ונתייראתי שמא ארד לטמיון יחד עמך.”

"ובכן, לחשה ורה נרגשת, “הרי זה ממש כפי שדימיתי בנפשי. האומנם מוכרח היית להביאני לתוֹפת זו של תמונות, בשביל להחיות לפני כל זאת, לאחר שנים אלו שהעלו ארוּכה לפצעי”?

“ורה יקירתי – חכי נא – הקשיבי, האזיני מעט בּדוּמיה. האם סבורה את שרק רע הייתי, ואַת – רק טובה היית? כלום לא אָשמת גם אַת בסערת רוחך שלא היתה יאה לי?”

“אשמתי אשמת חוה היא, בנחש ובתפוח. אַשמה ניצחת היא.”

מארק לא השיב דבר, אלא קבע תמונה קטנה בּכן־הציירים: ילדה קטנה, מכוסה למחצה ירק, שכובה היתה ישנה באפר, בין פרחים, באוירו של אביב. דרך הציור חידוש היה בה, וכמעט לא ייאָמן שהתמונה י צאה מתחת מכחלו של מארק. היא הזכירה כלשהו את פלורנץ, את בוטיצ’לי של הקואטרוֹצנטוֹ, אך לא פרחי טוסקאניה, אלא חבצלות השרון.

:זוהי בתנו," אמר מארק. “אותה ציירתי אז, ואחר מכן, בכל השנים הללו, והנה זו…” ומארק קבע בד אחר במסגרת־הכּן.

היה זה מרובע של חול בשדירה, וּורה הכירה בירור את הכיכר שלפני ביתה. ילדה קטנה, צהובת־שיער, בשמלונת אדומה, שיחקה בחול, היא עצמה – ורה – ישבה, בידיה מעשה־סריגה, בסמוך והתבוננה בילדה. שתי התמונות היו ריאליסטיות יותר מכל אשר יצא מתחת מכחולו של מארק, – ממש בכתב־יד חדש של אדם.

הוא צנח על הרצפה ליד ורה: “קראתי את צוואת בתך. ‘הייתי אוהבת אותו אהבה עזה’ – למקרא מלים אלה צמַרמַר בשרי. בכל לילה ובכל שעה, כל־אימת שהייתי יושב לבדי בחדרי, היתה פוקדת אותי הפורענות. כן, זוהי המלה הנכונה – הפורענות – אף על פי שביסודו של דבר אהבתי מאד פורענויות אלה. בתנו הקטנה, ששוב לא היתה בחיים ושנשפטה עמך על חייה, היתה באה אלי. תחילה לא הייתי שומע אלא את קולה, קול מר וזועף. ‘אתה המת אותי, אתה – אבי שלי! מדוע מהלך אתה חפשי לאור היום, תחת לשבת חָבוּש בתא אפל, בעווֹן מעשה רצח? מה אתה עושה בכדי לכפר עוון זה?’ ביקשתי להבריח קול זה, ולשוא. כיצד ייתכן למָרֵק רגש שבלב? שכן עוד לא נטרפה עלי דעתי מהבן, כי קול מצפוני הוא המדבר אלי. הביני נא, לא לימדתי זכות על עצמי. כל אותם טעמים, אשר פירשתי לפניך, גם כל אותם טעמים שהעלמתי ממך, פעוטי־ערך היו כל כך לעומת טענות־מישרים אלו של ילד, שלא יכולתי לחזור עליהם לפנַי. ולפתע פתאום נתרחש הנס: הילדה הקטנה חדלה מקבוֹל ומהתאונן; אמנם, יום־יום ולילה־לילה באה אלי, אך כבוא ידיד ורע, ואני הסכנתי לביקורה, ואם גם נידדה שינה מעיני. עתים, משהיתה הולכת לה, הייתי נזקק לסמי־שינה חריפים, בשביל להוציא בשלום את לילותי. – – וּלמַרבּה ההפתעה: בתי הקטנה – קראתיה בשם חוה – החלה לגדול. הראוה אַת – והוא הורה על תמונת הילדה הישנה – כך נראתה בתחילה. אך לא יצאו ימים מועטים והיא היתה בת שנה, ואני שיעשעתיה על ברכי ושיננתי לה את שמה חוה. את שם אמה ידעה מעצמה, כעבור כמה ימים היתה לנערת בית־ספר, ילקוטה על גבה הלכה אל בית־הספר והיתה חוזרת מוכתמת בדיוֹ ומאושרת. ואחר מכן החלה לתת קולה בשיר. גם בהיותה ילדה קטנה היתה שרה. אך משגדלה – ויום יום הייתי מתבונן אליה, לראותה בגידולה – השגחתי בה, שלא קול רגיל הוא קול שירתה. כן השתדלה למצוא בפסנתר את הצלילים ואת הניגונים אשר ידעה. לימדתיה לנגן, ומשמלאו לה שמונה שנים, הייתי המקשיב שעות על שעות לנגינתה.” – הוא הוציא מקרן זוית את רישום הילדה היושבת אל הפסנתר. את התמונה עצמה ראתה ורה בתערוכה.

ארשת מוזרה היתה לעיני מארק. על אף אורה הבהיר של מנורת־החשמל, נפלה פתאום על ורה אימה חשכה של חצות לילה. אפשר נטרפה עליו, על מארק, דעתו? הוא דיבר על חוה הקטנה כּדבּר על בריה חיה. לא יצאו אלא שלוש שנים בסך הכל, ומקץ שלושה שבועות לאסון נתבגרה והיתה בדמיונו לנערה היושבת אל הפסנתר ומנגנת. אך מארק, דומה, לא השגיח בביעותה של ורה. הוא ניגש אל דפוּפה, שעליה גבובות היו התמונות זו על גבי זו, ונטל ביד נאמנה תמונה גדולה, מארכת.

“כך נראתה בהיותה בת שתים עשרה,” אמר מארק. “חוה עמדה בחלון הצופה פני הים. נחמדה היתה למראה, ואני הייתי מאושר בראותי אותה לפנַי ובהרגישי בה… והשנים, חָפוֹז והלוך חפזו להן, והכאב גָבוֹר והלך גבר בּרקוֹתי בלילות, עד שפנתה אלי יום אחד – שמונה־עשרה שנה מאלו לה אז – וַתאמר אלי – “ועכשיו, אבא, עכשיו שוב איני תינוקת. רצוני להיות אשה. בוא עמי וּברך אותנו, אותו ואותי, כּמנהג.” ואני הלכתי עמה והכנסתיה לחופה, ומאז לא ראיתיה. אבוד אבדה לי.”

מארק ניגש ברגל רוֹפפת אל הדפוּפה וטל בד חדש. הוא פרש לפני עיניה הבוהות תמונה ענקית: חופה מתחת לעצי זית, חוה בצעיף וזר פרחים לראשה, ולצדה עלם צעיר, שזוף־שמש. איש זקן – אולי היה אבי העלם – נשא את כוס־היין אל שפתיהם. העומדים מסביב החזיקו נרות דולקים בידיהם.

לאחר שעה קלה כיסה מארק את המונה במפה לבנה. “והרי הסוף – מאז לא שבה אלי. באותו לילה, לאחר שציירתי את תמונה זאת, נפלתי מתעלף ארצה. הקיצותי בבית־חולים…”

:ממשבה אוחי אלי," המשיך מארק, "היתה שאלה הראשונה אשר שאלתי: “כמה ימים?” שמונה ימים, נאמר לי. “והאם דיברתי משנתי?” על כך לא השיבוני דבר. אחר מכן, בהיות הרופא לבדו עמי, אמר לי שלא פסקתי מלקרוא בשם חוה. סבר, כי הוא שמה של ידידה שבגדה בי.

אותם הימים הודיעני אחד מידידי, כי נשלם סידור תעודות נסיעתי לאמריקה. והרופא יעצני לצאת למסע זה, לפי שאויר הים מחזק את העצבים ומשכּחַ אכזבות נושנות.

כאן הפסיקתו ורה וַתאמר: “אחזת, איפוא, בציציתה של ההזדמנות, ואכן הבראת בנסיעתך בים ובשנות ישיבתך בניו־יורק.”

“רואה אני,” העיר מארק בקרירות, “שהיית מעדיפה לראותני מוּצא מחדר־החולים על גבי אלונקה, כדי שאכפר על עווני, תחת שאֵלך בדרך, אשר תשיבני אל החיים, הרי אַת – כיצד אכנה את הדבר בשם – כמין אריניה של יוון העתיקה, מין אם־אלילה, המרדפת את האשם במוסר־כליותיו עד יום מותו. האין אַת רוצה לסלוח, או אין אַת יכולה לסלוח?”

דברי מארק החרידו את ורה. צדוֹק צדק בדימוּיוֹ. אך מפני מה התאמץ בכל כוחו להשפיע עליה כי תסלח לו? כלום אי אפשר לו בלא סליחתה? כמובן, רך לבה לשמע תיאור יסוריו. כשהראה לה את תמונת חוּפּת בתו, שב ותקף עליה צערה, שזו, בתה, שוב לא תהיה אֵם לעולם, לא תדע אהבת אוהב, אהבת אמה, ואף לא את אהבתו של מארק אליה, אשר לא באה על מילואה. בהרף־עין זה של יאושו מוכנה היתה ומזומנה לסלוח לו. אך משסח לה על בריחתו אל החיים, שבה וַתבחן בו את האדם האנוכיי, המציל את נפשו ואינו הופך ראש להביט לאחוריו.

וכאן אמר מארק דברים מוזרים:

"היי טובה, ורה, אֵל תקשיחי לבך. עליך לסלוח, הלא אֵם אַת. סבורני, שאַת אשה בעלת רגש אמהי. מי יסלח, מי ירחם, אם לא אתן, המטיבות גם במיטיבות לדעת מאתנו את סודות החיים וההויה. אתן, אתן בלבדכן מן הראוי שתשאנה את נטל ההכרעה לחיים או למוות. אתן בלבדכן, שכן באהבת אמהות תשמורנה את גחלת־החיים מדור לדור.

כאן חיבקה ורה את מארק הכורע, משכתו אליה וַתישקנו שעה ארוכה. אחר אמרה:

“אני מודה לך, מארק, על וידוין של תמונותיך. סבורה הייתי, שאין גבר אשר יתאבל על אשר לא נולד. בזכותה נעשית גבר, היית ליוצר. בתנו – בתך הקטנה, לא צללה בתהום הנשיה של מיליוני הילדים שאינם רואים אור עולם, שאין עדוּת מַזכרת להם אלא כליון הוריהם.”

שוב ירדה עליהם שלוַת הגוף והנפש, אשר זה מכבר לא הרגישו בה. למן הימים, שבהם נתעלו תאווֹת בשריהם מכדי מתיקותם ומרירותם לכדי רוּמוֹ של רגש שאינו גופני. “יש לי ילד, מארק,” אמרה ורה רכות, – “שמה חוה – זה שמה כאשר חפצת.”

“ואני חששתי,” אמר מארק חרש וליטף את ידיה, “ששוב לא תוכלי ללדת בכל השנים הרבות ההן.”

“שא תודה, מארק, אישרתני בפחד זה, בפחד־ענוים מבורך זה. עתה אגלה לך סוד מסודות החיים, אשר רק אמהות בנות־עוני כמוני יורדות עד חקרוֹ. כד שאהבתני לא יכולתי להרוֹת וללדת ילד, ואילולא אתה לא הייתי מסוגלת לכך לעולם. אך לאחר מות בכוֹר־רחם זה הוסיף לפכות כוח החיים שניעור בי. וגם אתה, גם אתה נתעוררת לחיים. רואה אני את הדבר בתמונותיך, המַרעישות לבות אלפי אנשים… שובה, איפוא, וצא כּדרכך אל נהרך, שאהבה נפשך – לך־לך לשם ועמוד על משמר החיים! מן המוות יבּעו, שכן בו תעבור כל לידה.”