עם כל היותנו עם היסטורי עתיק, דלה ההיסטוריוגרפיה שלנו מאד. כמה תקופות בתולדותינו לוטות בערפל, ואפילו מאורעות קרובים ביותר עוד לא נתבארו כל־צרכם. ההיסטוריוגרפיה שלנו לא יצאה עדיין מחיתולי הכלליות; מספר המונוגרפיות המקיפות ואישים קטן. ממילא נמצא גם הרומן ההיסטורי בראשיתו. רוב הרומנים ההיסטוריים בספרותנו הם רק אידיאליזציה של אישים ותקופות ולא רומנים ראויים לשמם. עם הסוג הזה נמנה, למשל, הרומן ההיסטורי של שלום אש המכשפה מקסטיליה “בגיטו רומא” לש. אפטר הוא יוצא־דופן בבחינה זו. המחבר, שהוא עד היום איש העבודה (הוא עובד ב“שאפ” כחייט), תפס את התקופה המתוארת בספרו תפיסה היסטורית נכונה, נכנס בה לפני ולפנים. יש בספרו סצינות אמיתיות וחיות כל כך, שרק אדם אשר הכיר את הגאטו ברומא מקרוב (והגאטו במובן האתני קיים עד היום) אפשר היה לו לכתבן.
התיאור הטופּוגראפי נכון. המחבר מעבירנו ביד מנוסה דרך סימטותיו ומבואותיו העקלקלים של הגאטו ברומא, כאדם היודע יפה את המקום. סילופי מקום אינם, רק השמות מסורסים במקצת, אדם המכיר את רומא רואה את הדברים כמו חיים. רחוב קאטאלאנא (ולא קטלונה) פיאצה ג’ודיא על הכנסיה שאליה היו משרתי הותיקאן סוחבים את תושבי הגאטו לשמוע את דרשות־הדופי של הדומיניקנים, קיימים עד היום. מעל שער הבית מוציירת דמות הצלוב ותחתיה חרות בלטינית ובעברית הפסוק של ישעיה “העם המכעיסים אותי תמיד כל היום”… ממולו מתנוסס בית־הכנסת הגדול (טאמפיו מג’יור), אחד הבנינים היפים ברומא. לא־הרחק מהגאטו משתרע קאמפּו דהפיורי. עד היום מוכרות בו נשים עניות פרחים בזול. לפנים שימש זירה למחזות אבטו־דה־פה של הכנסיה ושם היו נשרפים ונענים קרבנות הגאטו. בין עמודי הבנין הענקי של מרצלוס מוכרים גם היום תגרי הגאטו ירקות ומיני סדקית.
נאמן הוא גם תיאור אוכלוסית הגאטו. המחבר תפס תפיסה נכונה את האופייני בגאטו הרומי. תושביו היו שונים בתכלית מתושבי רובעי היהודים והגאטאות באשכנז. באלה האחרונים היתה האוכלוסיה עשויה מעור אחד. מוסדות האוטונומיה בספרד דנו עד 1371 אפילו דיני נפשות, והמשמעת הפנימית בגאטאות אשכנז ליכדה את כל התושבים שבתוכם למשפחה פּטריאַכלית אחת. לראשי הגאטו ברומא לא היתה לא הסמכות החוקית של הקהילות בספרד ולא הכוח המוסרי של הרבנים באשכנז. רחובותיה היו מפולשים לרוחות הריניסאנס.
היהודי באיטליה לא נבדל בהרבה מהתושב שאינו יהודי; שפתו, תלבושתו היו כשל יתר האזרחים, וגם במראהו לא היה שונה בהרבה מהאיטלקי. החברה היהודית היתה מעורבת בחברה הלועזית: סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטאות, סופרים וחוקרים יהודיים קיבלו השפעה מהספרות האיטלקית והשפיעו מצדם על החברה האיטלקית. ההמון היהודי היה מעורב עם תושבי העיר ויש שהיה לוקח חלק גם בשעשועיו. ידועה החירות שנטלו לעצמם בספרות עמנואל הרומי, וכן עזריה מן האדומים, ויהודה אריה ממודינה.
בגאטו שברומא היו מלבד השכבות הרגילות בחברת היהודים בימי הבינים – מלוי ברבית, סוחרים בבגדים ישנים, תגרים וכלי קודש, – גם אנשים בעלי משלחי־יד מפוקפקים יותר, כגון, – מלחשים, רקדניות וגם זונות. החברה היהודית התיחסה אליהם בבוז, אך הגאטו לא פלטם, ולפעמים, מפני טעמי שמירה עצמית, לקחם גם תחת חסותו.
עד ימי האפיפיור פאולוס השלישי היה הגאטו ברומא רק אתני בלבד. רק עם הריאקציה הקתולית, שבאה בעקב הרפורמציה, נתחדשו גזירות אינוקנטי ברומא והיהודים נסתגרו בגאטו גדור. האפיפיור פאולוס הרביעי, מי שהיה האינקויזיטור קאַרפה, חידש את כל הגזירות של הכנסיה הקתולית ומירר את חיי היהודים כגרועים שבאפיפיורים. בימיו נשלל מתושבי הגאטו כל חופש תנועה. הוא הנהיג את חובת שמיעת דרשות הדומיניקנים בכל יום שבת והוא שלא נתן לתושבי הגאטו לצאת ממנו בשעת השטפון הגדול, כשכמעט כל הגאטו היה מוצף.
כאן מקום להשוות תמונת גיאות הטיבר בגאטו שברומנו של שלום אַש לזו שברומן של ש. אפטר. ברומן של אַש מרוכז כל כוח כשרונו הגדול במכשפה – “הכוכב” שברומן. ציור הסטיכיה ניתן בכוח רב, אך ההמון האיטלקי, המשתתף בתמונה כקהל צופים, סולף: הדביק לו את כל סגולותיו של אספסוף גרמני או אוקראיני פורע, ולא עמד המחבר על טיבו האמתי. ההמון האיטלקי היה ונשאר, בכל קלות־דעתו וחיבתו למחזות תיאטרליים של דם ועינויים, עם טוב־לב בעצם מהותו, מצר בצערו של הסובל ומוכן להושיע את הנתון בסכנה. עם כזה לא יכול לעמוד על דם מאות טובעים במצולות הטיבר הגועש. ש. אפטר, לעומת זאת, צייר לפנינו תמונה דומה לה בשעות הלילה, בלי השתתפות קהל צופים, תמונה עניה יותר, אך כנה ואמיתית יותר. קו קולע אתה מוצא גם בתיאור התהלוכה הקדושה בשעת חלוקת הלחם. בשיא האכסטאזה, כשהעם כורע לפני צלמיו ולפני האפיפיור, עושה לו המונסיניור צ’אנצי את חשבון ההוצאות שהוציא על הקמח ובא לידי מסקנה, שבשעה זו אין לו עוד צורך בקרבן יהודי, והוא מחליט לשחרר זמנית את הרופא סאבאטי ואת העשיר טוסקאני המתענים במרתפי האינקויזיציה.
אכן, אין, המחבר מעמיק לרדת לנבכי נפשם של הבלתי יהודים, ובמובן מסויים גם לנפשות גיבוריו היהודיים. אף אין בידו תיאורים מקיפים של החברה הרומית דוגמת תיאוריהם של מכס ברוד כ“גליליאו הכבול” ושל יוחנן טברסקי ב“אוריאל אקוסטה”. לכך חסר הוא המחבר השכלתם של הסופרים הללו. ביד אמונה תואר המומר משה גאלאטי. כקודמים לו וכבאים אחריו – מניקולי דונין עד “הרב הראשי” צולר –הכוח הדוחף למעשיהם הוא קאריאריזם קר ומרירות כלפי אחיהם שמהם נפגעו משום סיבה שהיא. גם משה גאלאטי היה לו “חשבון”: לקבל עבודה קלה ומכובדת של ספרן בספרית הואתיקן, להגיע למדרגת “מומחה” לעניני היהודים ולעמדת כבוד בחברה הנוצרית. אך ככל בני אומנותו הוא נכזב ומתאכזב. הכנסיה מנצלת את הריניגאט למטרותיה וממנה אותו לתפקיד של מלשין וצייד נפשות. גאלאטי אינו בוחל גם במלאכה בזויה זו ומשתדל למצוא חן בעיני בעליו: בכל מיני מעשי תועבה. אך “חלקו מכל עמלו” הוא בוז מצד האדונים הגאיונים של הכמורה. מי השמד אינם מדיחים מעליו את כתם יהדותו. במר נפשו על שפל מצבו הוא שונא כפלים את אחיו, שבכל שפלותם החוקית עדיין גאים הם במוצאם ותקיפים בדתם. נאה תיאור פגישתו במרתפי האינקויזיציה עם ד“ר עמנואל סאבאטי, היהודי הגאה והמסור לאחיו. בכל תקיפותו החיצונית אין המומר יכול לעמוד בפני הוד רוממותה של נפש היהודי הנאמן והוא מתרפס בפני היהודי, שאותו הוא משחרר ומשתדל ברגע זה להוכיח לו, שהוא דורש טובתו וטובת אחיו־לשעבר. לא־מוצלח הוא הגיבור הראשי ד”ר עמנואל סאבאטי. הוא מזכיר לנו גיבור רומן פּסיבדו־קלאסי. הכל טוב ומכוון לשם שמים, אין כאן נפתולים, עליות וירידות. גם “חולשתו” לאשת טוסקאני, היא אהובתו הקודמת, חיוורת היא, ללא חוויות.
בדרך כלל, אין גיבוריו של הרומן הזה מתפתחים עם עלילת הרומן, אלא מופיעים הם לפנינו שלמים ומושלמים בכל תכונותיהם, והמחבר מצליח בשרטוט דיוקנם של אנשים פשוטים, אך אינו חודר אל הנפשות המסובכות יותר.
הסיפור רוה רוח נכאה ויאוש. אמנם, היתה זו תקופה קשה ליהדות איטליה, מעין נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אך התקוה הן לא פסה מן הלבבות. עוד לא נדמו מרחובותיה של איטליה פעמי המבשרים דויד הראובני ושלמה מולכו. בצפת ישבו מקובלים ותיקנו חצות כדי לקרב את הגאולה. שמע עליתה הנפלאה של משפחת מנדס וגדולתו של דון יוסף הלהיב תקוות וגעגועים. שמועות לא יכלו להשאר בחדרי חדריהם של יחידים. הרחוב היהודי בודאי קלטן, התלהב, חיכה, ציפה. לכל אלה יש רק זכר קלוש בספר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.