אנו סופרי השואה, הננו בבחינת נשמות דאָזלין ערטילאין, נשכחים מלב, לחיות איננו יכולים בין היתר, וגם למות איננו רוצים. לנו קבעו כמו לכל המתים, יום זכרון, ואפילו יום הזכרון איננו עומד בפרופורציה למאורעות. בצד החזית, של יום השואה, באותה קרן זוית, תופסת מקום נכבד הגבורה, וזו מובנת מאליה –לוחמי הגטאות בורשה. אבל בפינה נשכחת ניתנת גם מקום לשואה, מחוץ לגבורה. אין עיני צרה בפרק זה. גם הוא אינו מבואר די צרכו. אבל לשואה כמעט אין זכר. ויש להגיד את האמת: בלב כל הסופרים, והדבר הזה נמסר גם לכל הקהל כולו – ואמר זאת יפה אחד התלמידים – ישנה הרגשה, שעלינו להתבייש בשל ששה מיליונים אלה. ולו חקרתם את פרקי השואה, כי אז הייתם רואים מה גדול העוול. אני הגבר הייתי עד למותם של רבואות שבויים, שבויים רוסיים של הצבא האדום. אבל אנחנו היינו נתונים בתנאים הרבה יותר גרועים. שבוי, אם הצליח להמלט מהשבי – מצא תמיד לחם וקורת גג. היהודי היה בטוח שהוא יימסר על ידי שכניו לרשות. ולכן אין להתבייש.

יש אפילו חזיון גרוע מזה, והוא –שאנו מקבלים את הספרות הזאת מכלי שני. אנחנו מתמוגגים מ“החומה” ו“יומנה של אנה פרנק” שהגויים הביאו לנו. זו היא לבנטיניות.

יש אומרים: נחוצה לנו דיסטנצה. לוא קיבלנו את הדברים האלה, כי אז היינו צריכים לפסול את כל יצירותיהם של טולסטוי וגורקי ושל כל גדולי הסופרים. ויפה אמר המשורר ש. שלום: וכי כותבים שירי אהבה בגיל 60? מי אמר דבר כזה?! מי אמר שהאמוציות של פחד לילדים הן שונות מהאמוציות של אהבה?

יש אומרים: יש לספרותנו משימות רבות: קיבוץ גלויות וכדומה. אבל הספרות ההולכת עם החיים – תמיד חוקרת את המקורות. היא יורדת אל שבעה מדורי הגיהנום, אל החלכאים והנדכאים ומעלה אותם. בספרות הדקדנטית משתעשעים בפסיאודו־קלסיקה ובאידיליה של רועים. לוקחים את ספרות השואה ועושים תבלין לפנטזיות וחלומות. ולא אדבר על צורת ביצוע היצירות האלה. וכי אצלנו מקובל מוסר עולם? בשעה שמעשי ידיך טובעים ומחללים את קדושת השואה. ואנחנו הגענו גם למצב זה.

ואני קורא לכך, שספרותנו המתעוררת תרד אל נבכי החיים האלה ותתן לאנשים האלה, אשר עוד חיים אתנו, לדבר את דברם, כי עם תום הדור הזה – לא יהיה מי שידבר.

עם כל היותנו עם היסטורי עתיק, דלה ההיסטוריוגרפיה שלנו מאד. כמה תקופות בתולדותינו לוטות בערפל, ואפילו מאורעות קרובים ביותר עוד לא נתבארו כל־צרכם. ההיסטוריוגרפיה שלנו לא יצאה עדיין מחיתולי הכלליות; מספר המונוגרפיות המקיפות ואישים קטן. ממילא נמצא גם הרומן ההיסטורי בראשיתו. רוב הרומנים ההיסטוריים בספרותנו הם רק אידיאליזציה של אישים ותקופות ולא רומנים ראויים לשמם. עם הסוג הזה נמנה, למשל, הרומן ההיסטורי של שלום אש המכשפה מקסטיליה “בגיטו רומא” לש. אפטר הוא יוצא־דופן בבחינה זו. המחבר, שהוא עד היום איש העבודה (הוא עובד ב“שאפ” כחייט), תפס את התקופה המתוארת בספרו תפיסה היסטורית נכונה, נכנס בה לפני ולפנים. יש בספרו סצינות אמיתיות וחיות כל כך, שרק אדם אשר הכיר את הגאטו ברומא מקרוב (והגאטו במובן האתני קיים עד היום) אפשר היה לו לכתבן.

התיאור הטופּוגראפי נכון. המחבר מעבירנו ביד מנוסה דרך סימטותיו ומבואותיו העקלקלים של הגאטו ברומא, כאדם היודע יפה את המקום. סילופי מקום אינם, רק השמות מסורסים במקצת, אדם המכיר את רומא רואה את הדברים כמו חיים. רחוב קאטאלאנא (ולא קטלונה) פיאצה ג’ודיא על הכנסיה שאליה היו משרתי הותיקאן סוחבים את תושבי הגאטו לשמוע את דרשות־הדופי של הדומיניקנים, קיימים עד היום. מעל שער הבית מוציירת דמות הצלוב ותחתיה חרות בלטינית ובעברית הפסוק של ישעיה “העם המכעיסים אותי תמיד כל היום”… ממולו מתנוסס בית־הכנסת הגדול (טאמפיו מג’יור), אחד הבנינים היפים ברומא. לא־הרחק מהגאטו משתרע קאמפּו דהפיורי. עד היום מוכרות בו נשים עניות פרחים בזול. לפנים שימש זירה למחזות אבטו־דה־פה של הכנסיה ושם היו נשרפים ונענים קרבנות הגאטו. בין עמודי הבנין הענקי של מרצלוס מוכרים גם היום תגרי הגאטו ירקות ומיני סדקית.

נאמן הוא גם תיאור אוכלוסית הגאטו. המחבר תפס תפיסה נכונה את האופייני בגאטו הרומי. תושביו היו שונים בתכלית מתושבי רובעי היהודים והגאטאות באשכנז. באלה האחרונים היתה האוכלוסיה עשויה מעור אחד. מוסדות האוטונומיה בספרד דנו עד 1371 אפילו דיני נפשות, והמשמעת הפנימית בגאטאות אשכנז ליכדה את כל התושבים שבתוכם למשפחה פּטריאַכלית אחת. לראשי הגאטו ברומא לא היתה לא הסמכות החוקית של הקהילות בספרד ולא הכוח המוסרי של הרבנים באשכנז. רחובותיה היו מפולשים לרוחות הריניסאנס.

היהודי באיטליה לא נבדל בהרבה מהתושב שאינו יהודי; שפתו, תלבושתו היו כשל יתר האזרחים, וגם במראהו לא היה שונה בהרבה מהאיטלקי. החברה היהודית היתה מעורבת בחברה הלועזית: סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטאות, סופרים וחוקרים יהודיים קיבלו השפעה מהספרות האיטלקית והשפיעו מצדם על החברה האיטלקית. ההמון היהודי היה מעורב עם תושבי העיר ויש שהיה לוקח חלק גם בשעשועיו. ידועה החירות שנטלו לעצמם בספרות עמנואל הרומי, וכן עזריה מן האדומים, ויהודה אריה ממודינה.

בגאטו שברומא היו מלבד השכבות הרגילות בחברת היהודים בימי הבינים – מלוי ברבית, סוחרים בבגדים ישנים, תגרים וכלי קודש, – גם אנשים בעלי משלחי־יד מפוקפקים יותר, כגון, – מלחשים, רקדניות וגם זונות. החברה היהודית התיחסה אליהם בבוז, אך הגאטו לא פלטם, ולפעמים, מפני טעמי שמירה עצמית, לקחם גם תחת חסותו.

עד ימי האפיפיור פאולוס השלישי היה הגאטו ברומא רק אתני בלבד. רק עם הריאקציה הקתולית, שבאה בעקב הרפורמציה, נתחדשו גזירות אינוקנטי ברומא והיהודים נסתגרו בגאטו גדור. האפיפיור פאולוס הרביעי, מי שהיה האינקויזיטור קאַרפה, חידש את כל הגזירות של הכנסיה הקתולית ומירר את חיי היהודים כגרועים שבאפיפיורים. בימיו נשלל מתושבי הגאטו כל חופש תנועה. הוא הנהיג את חובת שמיעת דרשות הדומיניקנים בכל יום שבת והוא שלא נתן לתושבי הגאטו לצאת ממנו בשעת השטפון הגדול, כשכמעט כל הגאטו היה מוצף.

כאן מקום להשוות תמונת גיאות הטיבר בגאטו שברומנו של שלום אַש לזו שברומן של ש. אפטר. ברומן של אַש מרוכז כל כוח כשרונו הגדול במכשפה – “הכוכב” שברומן. ציור הסטיכיה ניתן בכוח רב, אך ההמון האיטלקי, המשתתף בתמונה כקהל צופים, סולף: הדביק לו את כל סגולותיו של אספסוף גרמני או אוקראיני פורע, ולא עמד המחבר על טיבו האמתי. ההמון האיטלקי היה ונשאר, בכל קלות־דעתו וחיבתו למחזות תיאטרליים של דם ועינויים, עם טוב־לב בעצם מהותו, מצר בצערו של הסובל ומוכן להושיע את הנתון בסכנה. עם כזה לא יכול לעמוד על דם מאות טובעים במצולות הטיבר הגועש. ש. אפטר, לעומת זאת, צייר לפנינו תמונה דומה לה בשעות הלילה, בלי השתתפות קהל צופים, תמונה עניה יותר, אך כנה ואמיתית יותר. קו קולע אתה מוצא גם בתיאור התהלוכה הקדושה בשעת חלוקת הלחם. בשיא האכסטאזה, כשהעם כורע לפני צלמיו ולפני האפיפיור, עושה לו המונסיניור צ’אנצי את חשבון ההוצאות שהוציא על הקמח ובא לידי מסקנה, שבשעה זו אין לו עוד צורך בקרבן יהודי, והוא מחליט לשחרר זמנית את הרופא סאבאטי ואת העשיר טוסקאני המתענים במרתפי האינקויזיציה.

אכן, אין, המחבר מעמיק לרדת לנבכי נפשם של הבלתי יהודים, ובמובן מסויים גם לנפשות גיבוריו היהודיים. אף אין בידו תיאורים מקיפים של החברה הרומית דוגמת תיאוריהם של מכס ברוד כ“גליליאו הכבול” ושל יוחנן טברסקי ב“אוריאל אקוסטה”. לכך חסר הוא המחבר השכלתם של הסופרים הללו. ביד אמונה תואר המומר משה גאלאטי. כקודמים לו וכבאים אחריו – מניקולי דונין עד “הרב הראשי” צולר –הכוח הדוחף למעשיהם הוא קאריאריזם קר ומרירות כלפי אחיהם שמהם נפגעו משום סיבה שהיא. גם משה גאלאטי היה לו “חשבון”: לקבל עבודה קלה ומכובדת של ספרן בספרית הואתיקן, להגיע למדרגת “מומחה” לעניני היהודים ולעמדת כבוד בחברה הנוצרית. אך ככל בני אומנותו הוא נכזב ומתאכזב. הכנסיה מנצלת את הריניגאט למטרותיה וממנה אותו לתפקיד של מלשין וצייד נפשות. גאלאטי אינו בוחל גם במלאכה בזויה זו ומשתדל למצוא חן בעיני בעליו: בכל מיני מעשי תועבה. אך “חלקו מכל עמלו” הוא בוז מצד האדונים הגאיונים של הכמורה. מי השמד אינם מדיחים מעליו את כתם יהדותו. במר נפשו על שפל מצבו הוא שונא כפלים את אחיו, שבכל שפלותם החוקית עדיין גאים הם במוצאם ותקיפים בדתם. נאה תיאור פגישתו במרתפי האינקויזיציה עם ד“ר עמנואל סאבאטי, היהודי הגאה והמסור לאחיו. בכל תקיפותו החיצונית אין המומר יכול לעמוד בפני הוד רוממותה של נפש היהודי הנאמן והוא מתרפס בפני היהודי, שאותו הוא משחרר ומשתדל ברגע זה להוכיח לו, שהוא דורש טובתו וטובת אחיו־לשעבר. לא־מוצלח הוא הגיבור הראשי ד”ר עמנואל סאבאטי. הוא מזכיר לנו גיבור רומן פּסיבדו־קלאסי. הכל טוב ומכוון לשם שמים, אין כאן נפתולים, עליות וירידות. גם “חולשתו” לאשת טוסקאני, היא אהובתו הקודמת, חיוורת היא, ללא חוויות.

בדרך כלל, אין גיבוריו של הרומן הזה מתפתחים עם עלילת הרומן, אלא מופיעים הם לפנינו שלמים ומושלמים בכל תכונותיהם, והמחבר מצליח בשרטוט דיוקנם של אנשים פשוטים, אך אינו חודר אל הנפשות המסובכות יותר.

הסיפור רוה רוח נכאה ויאוש. אמנם, היתה זו תקופה קשה ליהדות איטליה, מעין נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אך התקוה הן לא פסה מן הלבבות. עוד לא נדמו מרחובותיה של איטליה פעמי המבשרים דויד הראובני ושלמה מולכו. בצפת ישבו מקובלים ותיקנו חצות כדי לקרב את הגאולה. שמע עליתה הנפלאה של משפחת מנדס וגדולתו של דון יוסף הלהיב תקוות וגעגועים. שמועות לא יכלו להשאר בחדרי חדריהם של יחידים. הרחוב היהודי בודאי קלטן, התלהב, חיכה, ציפה. לכל אלה יש רק זכר קלוש בספר.

לפי מבנהו ונסיבותיו מזכיר הספר “מאה הילדים שלי” את “הפואמה הפדגוגית” של מאקרנקו. “הגבור” הראשי הוא הקולקטיב של ילדים מוזנחים; שני הקולקטיבים הוקמו בזמן שלאחרי מבול חברתי: הרפובליקה שקיף של מקרנקו נוסדה אחרי ההפיכה האוקטוברית ומלחמת האזרחים; מוסד זאקופנה הוקם אחר השואה. בשניהם היה החומר האנושי מורכב מילדים שבעקבות המאורעות קיפחו את הוריהם, אבדו ביתם והושלכו אל הרחוב. בשניהם צריכים היו מנהליהם להקים מוסדם במו ידיהם ובעת ובעונה אחת לשקם גם את נפשות חניכיהם.

עד כאן הדמיון שבשניהם. מכאן והלאה הנסיבות משתנות מן הקצה. מקרנקו הקים מוסדות בהשראתם ובעזרתם המתמדת של המוסדות הסובייטיים; קיכלר־זילברמן יסדה את בית הילדים שלה אך ורק לפי יוזמתה, ובמובן ידוע גם על אפו וחמתו של הועד היהודי, שברשותו נמצאו הילדים האומללים. המוסדות הסובייטיים סיפקו למקרנקו –אם כי בצמצום –את כל צרכי הריפובליקה שלו באופן מתמיד, בה בשעה שמנהלת מוסד זאקופנה היתה תמיד מ“היד אל הפה” והתקיימה רק בכוח קשרים אישיים והתחכמויות שהוצאו לפי הנסיבות. מקרנקו עבד באווירה של אהדה; קיכלר־זילברמן היתה צפוייה יום־יום לעלבונות חדשים ולסכנות מתחדשות. גם בהרכבו היה מוסדה שונה מהרכב ה“ריפובליקה” של מקרנקו: הוא קיבל לרשותו ילדים במקצת מופרעים במקצת מושחתים ע"י חבריהם ברחוב, אבל ביסודם היו בריאים, כמעט נורמליים, לפעמים אפילו עלו על הילדים הנורמליים בכוח התמצאותם ויוזמתם, אך מנהלת זאקופנה אספה ילדים חולים בגוף וברוח, שרק בסבלנות אין קץ מצאה אתם לשון משותפת.

המחברת מתחילה את סיפורה מתקופת השואה.

לכאורה אוייב הוא העם הגרמני לשני העמים: רוצחי העם היהודי רמסו ברגל גאווה את העם הפולני, חילקו אדמתו, השמידו את טובי בניו ועמדו לכלות את כל העם הפולני, אך האנטישמיות סינוורה את הפולנים מראות אוייבם העיקרי, הסיתתם לשתף־פעולה עם רוצחי־עמם. המחברת מאירה יחס זה בתמונות מעטות ומזעזעות: יהודי אומלל נמלט מטרבלינקה ונקלע לאולחובק, לאחוזה בה חינכה המחברת את ילדות אדוני האחוזה. כשמגלים בני המקום את הפליט, אין מתעוררים בליבם כל רחמים לאדם האומלל, אין אפילו רצון בליבם לשלחהו לנפשו. כל הדין בין האם, הבן ומשרתיהם הוא כיצד למסרו באופן הנוח ביותר לידם של הגסטפו. הם מחליטים לשכור עגלה ולהוביל את היהודי העירה ישר לידי רוצחיו, כדי שלא ירצחוהו אנשי הגסטפו במקום לעיני הילדות…

המחברת עשתה מעשה גבורה והעזה כאשר יסדה בית ילדים יהודי, העבירתו לזאקופנה וציידה אותו בכל הדרוש למוסד טוב. אבל עיקר פעולתה הברוכה של המחברת היה בשטח החינוך. לפעולתה זו קולע המושג הצלת נפשות. היא קיבלה לרשותה ילדים חולים בכל מיני מחלות קשות (שחפת, ליקויים בבלוטות ובדם), ומה שהיה עוד יותר גרוע, היו אלה נפשות הרוסות, אכולות פחד רדיפה, מתוסבכות תסביכים נוראים מחיי המחנות, מלאות חשד לכל אדם זר ומלאות שנאה לעמם ולדתם, נשמות חסרות כל חוש מוסרי להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור –והיא הפכה אותם לילדים נורמליים, החזירתם – לחיים, הקימה להם בית והיתה להם אם ואחות ומצאה להם לבסוף את הדרך למולדת.

כאמור שונות היו הנסיבות של המוסד היהודי מן המוסד של מקרנקו. אבל שונות היו גם הנפשות הפועלות. מקרנקו קיבל לרשותו נערים ונערות בגיל ההתבגרות, פחות או יותר מסוגלים לעבודה ולאירגון. חסרה להם רק המשמעת. על כן היתה ראשית דרכו להשליט משמעת. מזה התחיל ולה היתה נתונה כל תשומת ליבו. בעיקר ראה להשפיע על הגדולים, המוכשרים, על מנהיגי הכנופיות, בשבילם היה נחוץ הכוח המוסרי של הגבר החזק והשליט. כזה בדיוק היה מקרנקו: הוא היה לפי אופיו והשקפותיו איש החובה והדין. אחר לגמרי היה הרכבו של מוסד זאקופנה. ברובו היה מורכב מילדים קטנים, נכים וחולים. הם היו זקוקים לטיפול אם ולאהבה. וזאת העניקה מנהלת זאקופנה לילדיה בכל ליבה, בכל חום נפשה האוהבת והמרחמת. היא היתה כפי שנקראה בפי חניכיה, אם לכל מאת ילדיה. בכוח אהבתה ריפאה פצעי נפשם של ילדיה ועזרה להם להתרפא גם מפצעיהם הגופניים. אבל ללב הגדולים שבחניכיה לא מצאה בזמן הראשון מסילה. הם נשארו זמן רב מן הצד, התייחסו אליה בביטול מה, הסתגרו מפניה בכיתותיהם והוסיפו לחיות באווירת כנופייה. לכן קרו בימים הראשונים בין הגדולים והבינוניים דברים איומים, שלא היו דוגמתם ברפובליקה שקיף: ילד אחד כמעט התאבד מפני שהודח מכנופיית קלפנים. קבוצה של נערים כמעט רצחו את חברם בן־הרופא, משום שהתנשא עליהם, לפי דעתם, ולא רצה להשתלב בחברתם ולמלא כמו כולם חובותיו החברתיות. מאידך גיסא גורשה ילדה אחת ע"י חברותיה מהחדר המשותף משום שעזרה למנהלת בטיפול בילדים הקטנים ונחשבה בעיניהן “חנפנית”. ברפובליקה שקיף לא היו קורים מקרים כאלה. שם השתלטו החניכים הוותיקים על החדשים, שלא רצו לקבל עליהם עול המוסד ולמלא חובותיהם והכריחום לקבל מרות. מקרנקו עצמו שימש להם מופת. בזקופנה היה המצב הפוך: הקשישים נשארו זמן רב בלי השגחה. מכאן באו כל התקלות, שעלולות היו להרוס את כל המוסד.

אבל מה שלא השיגה המנהלת בראשית הימים ע"י משמעת, קיבלה בכוח האהבה ובכוח העזרה ההדדית בה הרגילה את החניכים הקשישים. בחכמה רבה עשתה שמייד לאחר סידורי הבית בזאקופנה כיוונה את חניכיה ללימודים. אליהם היפנתה את כל עודף כוחותיהם, נשארו ללא שימוש אחרי שפסקו “גיחותיהם” אל הרחוב. כאן נתגלו כמבורכות התכונות היהודיות שירשו הילדים מאבותיהם, האהבה לתורה, השאיפה לתכלית ונוסף לאלה הרצון הלוהט להשתלב בחיים הנורמליים ולמלא בלימודים את שהחסירו בשנות השואה. אגב, תכונה אופיינית לכל חניכי בתי־הילדים שלאחר השואה.

“עזרו” לא במעט גם הנסיבות החיצוניות לליכודם של החניכים במוסד: “עזרה” השנאה, שאפפה את המוסד ואת כל שארית הפליטה מראשית התגלותם אחרי השואה. גם הפוגרום, שההמון הקנאי החשוך עמד על דרי בית הקהילה היהודי שממנו ניצלו תודות ליוזמתם ולהתמצאות של הפרטיזנים הקטנים. הצלחתם העלתה את ערך עצמם בעיניהם. “עזרה” השנאה הארסית של מורי ביה"ס בזאקופנה לתלמידים היהודיים והתעללות חבריהם הפולנים, שהכריחתם להתלכד ולהתגונן, להגן על הקטנים ועל החלשים.

גם הבנות המבוגרות נתפכחו משנאתן הפתולוגית לעמן, בה “הורעלו” במינזרים. גם להן נתגלתה בכל משמעותה האכזרית האהבה הנוצרית של מחנכותיהן במינזר, גם בהן ניצת הניצוץ היהודי. כל אלה הגורמים יצרו את הפלא, שמתוך מאה ילדים לא נמצא אף אחד אשר הסתלק מהתכנית להצטרף ל“בריחה”. כולם קיבלו ברצון את יסורי הנדודים של השבים למולדתם והגיעו למחוז חפצם.

פה נסתיימה האפופיאה: משהגיע המוסד לארץ, נפרדו דרכיהן של המנהלת־האם ושל חניכיה.