לפי מבנהו ונסיבותיו מזכיר הספר “מאה הילדים שלי” את “הפואמה הפדגוגית” של מאקרנקו. “הגבור” הראשי הוא הקולקטיב של ילדים מוזנחים; שני הקולקטיבים הוקמו בזמן שלאחרי מבול חברתי: הרפובליקה שקיף של מקרנקו נוסדה אחרי ההפיכה האוקטוברית ומלחמת האזרחים; מוסד זאקופנה הוקם אחר השואה. בשניהם היה החומר האנושי מורכב מילדים שבעקבות המאורעות קיפחו את הוריהם, אבדו ביתם והושלכו אל הרחוב. בשניהם צריכים היו מנהליהם להקים מוסדם במו ידיהם ובעת ובעונה אחת לשקם גם את נפשות חניכיהם.
עד כאן הדמיון שבשניהם. מכאן והלאה הנסיבות משתנות מן הקצה. מקרנקו הקים מוסדות בהשראתם ובעזרתם המתמדת של המוסדות הסובייטיים; קיכלר־זילברמן יסדה את בית הילדים שלה אך ורק לפי יוזמתה, ובמובן ידוע גם על אפו וחמתו של הועד היהודי, שברשותו נמצאו הילדים האומללים. המוסדות הסובייטיים סיפקו למקרנקו –אם כי בצמצום –את כל צרכי הריפובליקה שלו באופן מתמיד, בה בשעה שמנהלת מוסד זאקופנה היתה תמיד מ“היד אל הפה” והתקיימה רק בכוח קשרים אישיים והתחכמויות שהוצאו לפי הנסיבות. מקרנקו עבד באווירה של אהדה; קיכלר־זילברמן היתה צפוייה יום־יום לעלבונות חדשים ולסכנות מתחדשות. גם בהרכבו היה מוסדה שונה מהרכב ה“ריפובליקה” של מקרנקו: הוא קיבל לרשותו ילדים במקצת מופרעים במקצת מושחתים ע"י חבריהם ברחוב, אבל ביסודם היו בריאים, כמעט נורמליים, לפעמים אפילו עלו על הילדים הנורמליים בכוח התמצאותם ויוזמתם, אך מנהלת זאקופנה אספה ילדים חולים בגוף וברוח, שרק בסבלנות אין קץ מצאה אתם לשון משותפת.
המחברת מתחילה את סיפורה מתקופת השואה.
לכאורה אוייב הוא העם הגרמני לשני העמים: רוצחי העם היהודי רמסו ברגל גאווה את העם הפולני, חילקו אדמתו, השמידו את טובי בניו ועמדו לכלות את כל העם הפולני, אך האנטישמיות סינוורה את הפולנים מראות אוייבם העיקרי, הסיתתם לשתף־פעולה עם רוצחי־עמם. המחברת מאירה יחס זה בתמונות מעטות ומזעזעות: יהודי אומלל נמלט מטרבלינקה ונקלע לאולחובק, לאחוזה בה חינכה המחברת את ילדות אדוני האחוזה. כשמגלים בני המקום את הפליט, אין מתעוררים בליבם כל רחמים לאדם האומלל, אין אפילו רצון בליבם לשלחהו לנפשו. כל הדין בין האם, הבן ומשרתיהם הוא כיצד למסרו באופן הנוח ביותר לידם של הגסטפו. הם מחליטים לשכור עגלה ולהוביל את היהודי העירה ישר לידי רוצחיו, כדי שלא ירצחוהו אנשי הגסטפו במקום לעיני הילדות…
המחברת עשתה מעשה גבורה והעזה כאשר יסדה בית ילדים יהודי, העבירתו לזאקופנה וציידה אותו בכל הדרוש למוסד טוב. אבל עיקר פעולתה הברוכה של המחברת היה בשטח החינוך. לפעולתה זו קולע המושג הצלת נפשות. היא קיבלה לרשותה ילדים חולים בכל מיני מחלות קשות (שחפת, ליקויים בבלוטות ובדם), ומה שהיה עוד יותר גרוע, היו אלה נפשות הרוסות, אכולות פחד רדיפה, מתוסבכות תסביכים נוראים מחיי המחנות, מלאות חשד לכל אדם זר ומלאות שנאה לעמם ולדתם, נשמות חסרות כל חוש מוסרי להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור –והיא הפכה אותם לילדים נורמליים, החזירתם – לחיים, הקימה להם בית והיתה להם אם ואחות ומצאה להם לבסוף את הדרך למולדת.
כאמור שונות היו הנסיבות של המוסד היהודי מן המוסד של מקרנקו. אבל שונות היו גם הנפשות הפועלות. מקרנקו קיבל לרשותו נערים ונערות בגיל ההתבגרות, פחות או יותר מסוגלים לעבודה ולאירגון. חסרה להם רק המשמעת. על כן היתה ראשית דרכו להשליט משמעת. מזה התחיל ולה היתה נתונה כל תשומת ליבו. בעיקר ראה להשפיע על הגדולים, המוכשרים, על מנהיגי הכנופיות, בשבילם היה נחוץ הכוח המוסרי של הגבר החזק והשליט. כזה בדיוק היה מקרנקו: הוא היה לפי אופיו והשקפותיו איש החובה והדין. אחר לגמרי היה הרכבו של מוסד זאקופנה. ברובו היה מורכב מילדים קטנים, נכים וחולים. הם היו זקוקים לטיפול אם ולאהבה. וזאת העניקה מנהלת זאקופנה לילדיה בכל ליבה, בכל חום נפשה האוהבת והמרחמת. היא היתה כפי שנקראה בפי חניכיה, אם לכל מאת ילדיה. בכוח אהבתה ריפאה פצעי נפשם של ילדיה ועזרה להם להתרפא גם מפצעיהם הגופניים. אבל ללב הגדולים שבחניכיה לא מצאה בזמן הראשון מסילה. הם נשארו זמן רב מן הצד, התייחסו אליה בביטול מה, הסתגרו מפניה בכיתותיהם והוסיפו לחיות באווירת כנופייה. לכן קרו בימים הראשונים בין הגדולים והבינוניים דברים איומים, שלא היו דוגמתם ברפובליקה שקיף: ילד אחד כמעט התאבד מפני שהודח מכנופיית קלפנים. קבוצה של נערים כמעט רצחו את חברם בן־הרופא, משום שהתנשא עליהם, לפי דעתם, ולא רצה להשתלב בחברתם ולמלא כמו כולם חובותיו החברתיות. מאידך גיסא גורשה ילדה אחת ע"י חברותיה מהחדר המשותף משום שעזרה למנהלת בטיפול בילדים הקטנים ונחשבה בעיניהן “חנפנית”. ברפובליקה שקיף לא היו קורים מקרים כאלה. שם השתלטו החניכים הוותיקים על החדשים, שלא רצו לקבל עליהם עול המוסד ולמלא חובותיהם והכריחום לקבל מרות. מקרנקו עצמו שימש להם מופת. בזקופנה היה המצב הפוך: הקשישים נשארו זמן רב בלי השגחה. מכאן באו כל התקלות, שעלולות היו להרוס את כל המוסד.
אבל מה שלא השיגה המנהלת בראשית הימים ע"י משמעת, קיבלה בכוח האהבה ובכוח העזרה ההדדית בה הרגילה את החניכים הקשישים. בחכמה רבה עשתה שמייד לאחר סידורי הבית בזאקופנה כיוונה את חניכיה ללימודים. אליהם היפנתה את כל עודף כוחותיהם, נשארו ללא שימוש אחרי שפסקו “גיחותיהם” אל הרחוב. כאן נתגלו כמבורכות התכונות היהודיות שירשו הילדים מאבותיהם, האהבה לתורה, השאיפה לתכלית ונוסף לאלה הרצון הלוהט להשתלב בחיים הנורמליים ולמלא בלימודים את שהחסירו בשנות השואה. אגב, תכונה אופיינית לכל חניכי בתי־הילדים שלאחר השואה.
“עזרו” לא במעט גם הנסיבות החיצוניות לליכודם של החניכים במוסד: “עזרה” השנאה, שאפפה את המוסד ואת כל שארית הפליטה מראשית התגלותם אחרי השואה. גם הפוגרום, שההמון הקנאי החשוך עמד על דרי בית הקהילה היהודי שממנו ניצלו תודות ליוזמתם ולהתמצאות של הפרטיזנים הקטנים. הצלחתם העלתה את ערך עצמם בעיניהם. “עזרה” השנאה הארסית של מורי ביה"ס בזאקופנה לתלמידים היהודיים והתעללות חבריהם הפולנים, שהכריחתם להתלכד ולהתגונן, להגן על הקטנים ועל החלשים.
גם הבנות המבוגרות נתפכחו משנאתן הפתולוגית לעמן, בה “הורעלו” במינזרים. גם להן נתגלתה בכל משמעותה האכזרית האהבה הנוצרית של מחנכותיהן במינזר, גם בהן ניצת הניצוץ היהודי. כל אלה הגורמים יצרו את הפלא, שמתוך מאה ילדים לא נמצא אף אחד אשר הסתלק מהתכנית להצטרף ל“בריחה”. כולם קיבלו ברצון את יסורי הנדודים של השבים למולדתם והגיעו למחוז חפצם.
פה נסתיימה האפופיאה: משהגיע המוסד לארץ, נפרדו דרכיהן של המנהלת־האם ושל חניכיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.