“אונטערן האַקנקרייץ” –נאָוועלן פון זיינוול דיאמאנט, 216 זייטן, פאַרלאַג פון דער יידישער קולטור־געזעלשאַפט, פאַריז 1947.
בצדם של הקיבוצים היהודיים הגדולים, שהושמדו ע"י הגרמנים ועוזריהם, התענו תחת צלב־הקרס ישובים יהודיים קטנים. בחלקם הושמדו גם הם, ובחלקם הם ניצלו וזכו לראות במפלתה של החיה הנאצית. אולם גם הניצולים עברו שבעה מדורי גיהנום של השלטון הנאצי. למזלם הם חיו בקרב עם, שבו עדיין נשתמרו המסורות היפות של המהפכה הצרפתית, והם מצאו בקרב ההמונים הברבריים גם ידידים, עוזרים ואפילו לוחמים כנגד אויב האנושות.
על אותם ישובים יהודיים ומאבקם יש לנו תיאורים מועטים בספרות השואה שלנו. וקובץ הנובילות של זיינוול דיאמאנטאני ממלא חלל ניכר בשטח זה. הנובלות שלו מאפשרות לנו חדירה עמוקה לתוך הרבה פינות של הגיהנום ההוא, מראות לנו את דרך־הייסורים, שבה עברו שם היהודים, ומתארות לפנינו אורות וצללים של החברה המקומית. וזוהי אחת ממעלותיו של הספר: זיינוול דיאמאנט אינו עוסק בגרמנים אלא מעט – הוא מטפל בעיקר ביהודים, שהם, כמובן, הגיבורים הראשיים של ספר הנובילות, וכן בצרפתים ובשוייצרים שהיהודים נתקלים בהם במאבקם לקיומם.
גם בצרפת נקטו הגרמנים בכל האמצעים של התעמולה האנטישמית: מצד אחד שידולים, יחס של חסד כביכול לאוכלוסיה של הארץ הכבושה, ומצד שני הסתה אנטישמית גלויה וסמויה כנגד היהודים. גם כאן מצאו להם זרעי־הרעל קרקע, שהצמיחה גידולים מרעילים. נמצאו צרפתים ששיתפו פעולה עם הגרמנים וביצעו לפי פקודתם את הפשעים הנוראים ביותר. גם כאן השתכרו ההמונים שעה קלה מתורת־הגזע הנאצית. אולם מהר התפכח העם מאדי הרעל האנטישמי, ראה בבוז את מעשיהם של עוזרי הנאצים ובהרבה מקרים הסתיר את קרבנותיהם ונלחם במציקיהם, כאילו היו שונאיו שלו.
בתנאים אלה שמרו גם היהודים על דמותם האנושית, לא נשברו מבחינה מוסרית, אלא קמו בעוז נגד האויב וגילו אהבה ונכונות־של־עזרה לזולת.
היהודים בצרפת לא חיכו, עד שהגרמנים ישחטו אותם, אלא פתחו בעוד מועד במאבק נגד האויב. לאושרם הם מצאו מיד בני־ברית בחלקו הטוב והנאור של העם הצרפתי (“סאַבאָטאזש”, “דער עפל בלוט”, “ווידערשטאנד”).
בשלוש נובילות אלה מתאר המחבר את הפטריוטיות ואת אהבת־החרות של הצרפתים ואת נכונותם לעזור ליהודים הנרדפים. גיבורי הנובילות מגיעים, תוך התעוררות רוח־המרי בנפשם, לידי שיתוף־פעולה עם היהודים. מן הפועל הצרפתי הפשוט, מישל, שהמאבק נגד הפאשיזם הוא אצלו חובה מובנת מאליה, עד שמיסיה דאדיה, שמושג המרי אצלו מתקשר עם המסורות היפות ביותר של מלחמת־הצדק בימי דרייפוס, ועד השופט־החוקר של שלטון וישי ברז’ה, המגיע לידי החלטת־המרי אחרי משבר נפשי – הקשר עם היהודים אצל כולם הוא דבר מובן מאליו.
זוהי נחמה, שבימי המצוקה, בה חיו היהודים באירופה תחת שלטונו של היטלר, נמצאו בקרב בניהם הטובים של עמי התרבות רגשות סולידאריות וידידות כלפי היהודים. דבר זה יש להעלות בספרותנו. בשנות השואה האחרונות חיינו כל־כך הרבה רשעות ואכזבות מן הגויים, עד שאבדה לנו כמעט האמונה באנושות טובה יותר. אולם הכפירה והיאוש מסוכנים בשבילנו ממש כמו שהיתה מסוכנת אמונתם התמימה של הדורות הקודמים, שגאולתנו תבוא מאליה עם גאולתה של האנושות כולה. על־כן חובתו של הסופר היהודי לגלות את האורות של החיים האפלים ההם, כפי שתעודתו לתאר את צלליהם.
זיינוויל דיאמאנט קיים תעודה זו ובנובילות שלו אנו מוצאים הארה רב־צדדית של החברה היהודית והלא־יהודית באותה תקופת משבר. יש לו עין לתפוס את השפל, המזויף, המטומטם והפיליסטרי שבחיים ויחד עם זה לחדור לתוך עולם־הרגשות של הנפשות הבודדות, הסובלות והנרדפות. הוא רואה גם את כל הגילויים של אצילות אנושית ומסירות־נפש. הוא סובל יחד עם כל הסובלים וקרוב ללבו צערו של האיש הבודד, יהודי או לא יהודי. גיבוריו היהודים זכו למזלם להנצל מן הגטו וממחנה־הריכוז, שבהם נאבקו ממש לחיים יום־יום, והאדם נהפך לחיה, שפועלים בה יצרים בלבד. בגיבוריו של המחבר נשתמר עוד צלם־אלוהים. יתר על כן, יסוריהם עשו את רוחם רגישה יותר וקרובה יותר אל עולם־הרגשות של הזולת, וגדלות אנושית עלתה ממעמקיהם בכל זוהרה האלטרואיסטי.
היהודים בבית־החולים השוייצרי, השנואים על כל החולים האריים והשרויים כמו מצורעים בגיטו רוחני בתוך הנכר הכללי, הם היחידים, המשתתפים בעינוייו המוסריים של הסנדלר הנכרי בלטראמי, המסכן, העזוב והבודד. הם משתדלים להקל על שעות־חייו האחרונות, הם היחידים העוקבים אחרי רגעי־גסיסתו האחרונים, בשעה שמכבר אינו קיים בשביל הסביבה הלא־יהודית (“בעלטראמי שטארבט”).
במקום המרפא הידוע ניצה, שמבקריו ביקשו רק שמחה, קמה בימי ממשלת־וישי פעולת־עזרה מסועפת מצד התושבים הותיקים העשרים למען אחיהם הפליטים העניים. העזרה ניתנת בלבביות כזו, כאילו קם כאן לתחייה העולם היהודי הטוב של העבר על כל מוסדות־הצדקה שלו (“האטעל רוזוועלט”).
כל העלבונות וההשפלות, שסבלו היהודים מצד הגרמנים ועוזריהם, אינם מעוררים בנפשם רגשי־נחיתות, אינם הופכים אותם לשפלים בעיני עצמם. אדרבא, הבוז הסובב אותם מעורר בקרבם גאון פנימי. צרת־רבים מעלה רגש־סולידאריות שלא היה כמוהו, ותודעה לאומית מתעוררת בלבם של אלה, שמכבר ניתקו את יחסיהם אל עמם.
רגשות לאומיים חודרים לתוך החברה היהודית ומרוים אותה במידה כזאת, שאפילו ילדים מתלהבים מסמלים לאומיים (“אין קינדער־היים”, “האטעל רוזוועלט”).
למרות המחיצה שבין העולם היהודי והעולם הלא־יהודי מאחד את שניהם גורל אחד: שניהם מתענים ונחנקים תחת ידו האלה של שלטון־היטלר, משניהם מוצץ את האור כעכביש צלב־הקרס השחור. שם הספר “אונטערן האקנקרייץ” (“מתחת לצלב־הקרס”) קולע מאד. ולמרות האוירה הכבדה, השרויה על החיים, זוהר מעמק־הבכא ניצוץ של תקוה לימים טובים יותר, מתוך ההשפעה האנושית והאפלה בוקע קו־אור של אמונה בגאולה.
הספר על כל תיאוריו הדרמאתיים נקרא במתח נפשי ומשרה עליך רגש של הקלה.
סגנון הנובילות – לכמה פרובינציאליזמים – הוא נאה וציורי. המחבר בעצמו מספר מעט, הוא מדובב את גיבוריו. כל אחד מהם מדבר בלשונו, האפיינית לו לעצמו. מיוחדת לשונו של המתנדב הגליצאי השלומיאלי (“סאף קאנדוויט”), בדיבורו מגלה כל גיבור את עולמו הפנימי, את המנטאליות שלו; הקורא רואה לא רק את הנסיבות החיצוניות, אלא הוא מרגיש אותן וחי אותן ממש כמו הגיבור עצמו.
בכוח רב ובשלמות מתגלה המחבר בנובילה “קול שופר”. היא תופסת כרומן מותח וציורית כהצגה חיה. המצב משורטט יפה, וכל קווי־התאור הם בעלי עמקות פסיכולוגית. ושוב, ההתרחשות אינה מסופרת אלא מתוארת, הגיבורים חיים אותה ומעלים אותה בשיחתם ובמחשבותיהם. סגנונם הוא הלשון העממית של בית־המדרש ותחינות. אולם הוא מבליט את הגונים הפסיכולוגיים הדקים ביותר של חוויותיהם, ואפשר להשוותו אל סגנון־המופת של מעשיות עממיות.
כבר בספרו הראשון מופיע המחבר כמסתכל מנוסה ומעמיק בבני־אדם וכאמן מבוגר, השולט בחומר היצירה שלו. הנובילות שלו הן תרומה רבת־ערך לספרותנו שאחרי המלחמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.