(על “חזיוני גאולה” מאת ה. לייוויק, תרגום א. שלונסקי ובן ישי, ועל המחזות “הירש לקרט”, “כבלים”, ו“החתונה בפארנוואלד”)

רעיון הגאולה הוא היסוד העיקרי ביצירתו של לייוויק. מראשית ימיו עד היום היה הסבל בן־לוויתו התמידי. בימי ילדותו שררה בביתו דלות מנוולת: חינכוהו אבא עייף ומר־נפש, אמא כורעת תחת כובד עולה הכפול –עול בעלת־הבית ואם למשפחה גדולה ועול הפרנסה, בו היתה מושכת ביחד עם בעלה המסכן. ב“ישיבה” ידע מחסור ועלבונות של אוכל “ימים”, ומשעמד על דעתו ועבר למחתרת המהפכנית, נעשתה דרכו מלאה חתחתים – בתי־כלא, נדונים על פני ישימון השלג בערבות סיביר, גלות באזור הציר הצפוני; וגם אחרי המלטו מגלות סיביר היו מנות־חלקו עבודה לא לפי כוחותיו, מחלה קשה וממושכת, ישיבה של שנים בבית החולים בדנוור ושוב עבודה מפרכת. לכן הטרידוהו משחר ילדותו בעית החברה (עוד בילדותו תמה על ביתו המפואר של שפע הגביר, המתנוסס בגאוה בין בתי העניים שמסביבו). בנתיב היסורים של חייו נתקבל המשורר בסבלנות ההמונים מבני ברית ושאינם בני־ברית ויסוריו של הכלל התמזגו בנפשו עם יסורי היחיד שלו והיו לסבל אחד של האנושות כולה, שאת צערה הוא מתנה וליסוריה הוא מבקש גאולה. צער־עולם זה מוצא ביטוייו בשורה ארוכה של מחזות סמליים וריאליסטיים, שבמרכזם נדון רעיון הגאולה.

נסיונו הראשון בשדה הדרמה הוא “כבלי המשיח” (בשנת 1907) – פרי בוסר, הצופן בקרבו את הבעיות העיקריות, החוזרות ונישנות בכל מחזותיו. התוכן הוא: צבא מרום פוצח ברינה לפני כסא הכבוד ומשבח בוראו על חסד המשיח שיצר, אך בד בבד עם זאת מחשלים המלאכים כבלים לרגליו של המשיח. מלאכי השמים מרוצים מקץ הנחמה, אבל אחד מהם אינו שבע־רצון, הוא עזריאל המלאך. הוא רוצה בגאולה מיידית והוא שואל:

אין לו זמן לחכות לקץ הימים כי…

לאות מחאה שובר עזריאל את כנפיו ויורד אל בני התמותה. המחזה מסתיים בחרוזים שקורא המשיח אל עם ישראל:

ב“כבלי המשיח” אין עדיין בעיות. יש אמונה תמימה בעם המשחרר, שיביא את גואלו. כיצד יביא? מהן הדרכים?

אבל מהפכה נגד העריצות דורשת קרבנות לא רק בין העריצים, כי אם גם מצד המהפכנים. ויש שעל המהפכנים לבחור בין נסיגה או אפילו כניעה לבין קרבנות־דמים של חברים מסורים, אשר יפלו במאבק הנואש. מה דין קרבנות אלה?… המהפכנים השלימו מראש עם הרעיון, שדרכם, הדרך לגאולת העם, תהיה סלולה בערימות חללים. אבל המשורר שואל: הצודק הדבר? הרשאי מהפכן להקריב חברים מסורים מתוך ידיעה ברורה מראש, שהקרבנות אלה ודאים והתבוסה ודאית, רק תקוה עמומה מהבהבת שסוף הנצחון לבוא? הנה החליטו הפועלים בוילנא – היהודים והלא־יהודים – לערוך הפגנה באחד במאי 1901. אבל כששר הפלך פון־וואל הביא גדודים של קוזקים, חזרו בהם הלא־יהודים מהחלטתם, רק ה“בונד” מהסס. חברי הצמרת, חברים ותיקים ומסורים למהפכה, אומרים שאין להפקיר חברים לפרגולי העריצים, יש להיסוג. אך קבוצה קטנה מחליטה להפגין ולהוציא לקידוש השם את ההמונים היהודים… מנצחים האחרונים; ההפגנה מתקיימת ומסתיימת במאסרם של רוב המפגינים. שר הפלך מחליט להעניש את המפגינים באופן מחפיר – ע"י הלקאה פומבית כדי לבזותם בעיני הלא־יהודים… ושוב מתעוררת השאלה: הלהגיב או לבלוע את החרפה הפועלית והלאומית? הפעם לוקח הסנדלר הירש לקרט את האחריות על עצמו: הוא יורה בעריץ, נתפס ונתלה… הקונפליקט בין קנאות למפלגה לבין ההגיון נגמר בהקרבה עצמית, בעקדה של גיבור הדרמה (“הירש לקרט”).

רעיון זה נשנה במחזה שכתב כבר בשנת 1928 “כבלים”: בחדר האסירים הפוליטיים המנהיג הוא לוין: כולו מהפכה, היא מטרת חייו היחידה, לה הוא נכון להקריב את חייו וחיי חבריו. הוא כולו דין, אינו יודע רחמים כלפי חבר שנכשל והגיש בקשת־חנינה לצאר. הוא נכון לעזוב חבר חולה בשעת הבריחה דרך המחתרת. בשעת ההתקוממות הוא לוחם אפילו כשנעשה לו ברור, שהכשלון הוא ודאי (רמז לשביתת כורי הזהב על גדות הנהר לנה בשנת 1907). הוא ממש מפקיר את חיי חבריו ואת חייו הוא מתוך הכרה שדמם ישמש שמן־סיכה לגלגלי המהפכה אך הוא מכפר מעשיו בזה, שהוא מקבל על עצמו את הדין ומת בשביל חבריו… גם כאן הקונפליקט מסתיים בעקידה, עקידת עצמו. בזה כאילו מוצא המשורר מוצא מהסתירה הפנימית.

אבל לא תמיד מסתיימת הסתירה באופן דרמטי. לא תמיד ניתן למחולל המהפכה לכפר בדמו הוא על כל עוונותיה. המהפכה היא סטיכיה. בשעתה פורצים יצרים חשוכים מנבכי הנפש של ההמון ומציפים את כל העולם בנהרי־נחלי דם, דם עריצים ודמם של חפים מפשע, טהורים וישרים ביניהם. הנה פרצה מהפכת אוקטובר. חבריו של לייוויק למפלגה, הסופרים דויד ברגלסון, פרץ מארקיש וכל הקבוצה בבריה“מ צוהלים משמחת נצחון. בשבילם כל העולם נחלק לפי קו שחור־לבן: המהפכנים כולם זכאים, מעשיהם הם לטובת כל העולם, “וכל שאינו אתם, הוא נגדם”. ביחס למתנגדים יש רק מידה אחת, והיא מידת הדין (“מידת הדין” לד. ברגלסון). כאש מחטאה היא, מנקה את החברה מחלאת טפיליה ומכשירה את הקרקע לקראת עולם מאושר. מובן, שבשעה זו אין בודקין באמצעים –מוטב להרוג עשרה חפים מפשע, אם ביניהם יהיה רק אחד אשם, מאשר לתת לאחד הזה להימלט (דברי פליקס דז’נדז’שינקי). סופרים אלה מתעלמים במתכוון מכל סבלות אחיהם בבריה”מ. המונים גוועים ברעב, נשללים מזכויותיהם האנושיות על סמך זה שהיו לפני המהפכה “בורגנים”. העיירה היהודית גוועת מחוסר עבודה ולחם. בדהרתם במרכבת המהפכה אין לבם של הסופרים לעולם שחולף ולכל אלה הקשורים במשטר שחולף. אפילו לסובלים מפוגרומים אין להם אלא בוז, כי המהפכה אינה מכירה בנחשלים ובמפגרים. פרץ מארקיש רואה בנערה היהודית האומללה, שנאנסה בעת הפרעות וחייה נקפדו, רק כבשה שטיה מובלת־לטבח, ראוייה לבוז על שלא התנגדה, כאילו החולשה היא עוון כבד…. (“מאבק”) אבל לייוויק נמצא במצב של “ייתי ולא אחמינן”, בשרו נעשה חידודין גם משמחה ומאמונה בעתיד המזהיר של האנושות וגם מצערם של רוב הקרבנות, המיליונים של החללים במלחמת האזרחים, בפוגרומים ובפעולות הצ’קה…

עם מי כאן הצדק? ההכרחיים הם הקרבנות? או הם פרי שגיאה פטלית? אין לייוויק מעיז להחליט, כי עדיין הוא מאמין בנצחונה של המהפכה, בזוך כוונותיה ומטרותיה, אבל דרכיה אינן נראות בעיניו. והוא מבקש לו מפלט – באגדה היהודית… את רעיונותיו הוא מביע דרך גרונו של המהר“ל… בעקיפין, במסוה של הרב ר' לוי, הוא שולל את דרכי המהפכה, הוא גוזר על הגולם, סמל ההמון המקיץ והמתעורר, לשוב למנוחת דורות ונותן למהר”ל להתגבר עליו.

איך מביע לייוויק מחשבותיו בסמלי האגדה? כיצד הוא מדובב בהם את רעיונותיו?… נתעכב על כמה מהתמונות האופייניות של ה“גולם” ונביא כמה מונולוגים נוקבים.

סכנה נשקפת לקהילת פראג (פראג מסמלת כאן את כל האנושות הסובלת): ראש המנזר, טדיאוש, זומם מזימות כליה. הוא אינקויזיטור, כפי שהוא מתואר בפרק הגאוני של הרומן “האחים קרמזוב”. טדיאוש אינו יודע כל פשרות ביחס לכופרים, לשם קדשן של אלהי הרחמים הוא מעלה על מוקד מאות אנשים, הוא נכון להקריב את כל העולם לכבודו של אלוהי החסד, אך שלא כבן־דמותו אצל דוסטוייבסקי, שנאתו ל“כופרים” היהודים היא עכורה ממעמקי האינסטינקטים האפלים, זוהי שנאה זואולוגית ללא עילה, שהדת היא רק כסות לתאוותיה השפלות, שנאת רשע לצדיק ממנו… שנאה השואפת לכלות לא רק את הנפש, כי אם גם את גופו של העם היהודי… במונולוג נוקב של טדיאוש ממצה המשורר את השנאה ליהודים, כפי שנתחדשה בימינו ונתגלה בכל מעמקיה התהומיים בימי השואה:

לא יועילו כל מאמציהם של היהודים להתקרב לגויים ואפילו להתבולל…

בה במידה שיותר ירעו ליהודים וירשעו נגדם, באותה מידה תגבר השנאה אליהם:

רק השמדתו המלאה של העם היהודי תפסיק את המאבק של העולם הגויי נגד היהודים.

טדיאוש זומם מזימת־כליה על היהודים: הוא רוצח ילד נוצרי כדי להעליל בו עליהם.

באין ברירה כשכלו כל הקצין, יוצר הרב המקובל ר' לוי את הגולם. הוא רוצה להשתמש בכוחו הפיסי העצום להצלת העם, אבל לא רק כוח פיסי גרידא בגולם, גם כוחות רוחניים כבירים הפיח יוצרו בקרבו.

המהר"ל מבטיח לגולם אפילו ימים של התעלות רוחנית ומוסרית: עד אשר תבוא השעה ההיא של חדוה בהירה, של בכיה מטוהרת, של מנוחה מזהרת…

אבל לפי שעה עז רצונו של המהר“ל שהגולם ישמש לו רק כלי־שרת, ימלא רק רצון שולחו ושליחותו. מהר”ל שואף בכל נפשו לדכא בקרבו את כל היצרים האפלים… רמז לאמונתו של המשורר בכוחותיו העילאיים של העם. רק בשעת מהפכה מסוכנים כוחות אלה…

הגולם ממלא שליחותו: מעניש את טדיאוש ועוזרו. הגזירה נתבטלה. אבל… מכיוון שניתן גרזן בידי גולם, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ומנחית את מכותיו הנוראות בראשי יהודים. לא הועילו כל אמצעיו של מהר"ל, כל השבעותיו ופקודותיו – בגולם מתעוררים היצרים, שאין יצרו כבר אדון להם, כפי שהגולם בעצמו מתבטא:

מהר"ל מכיר לחרדתו הגדולה על פניו של הגולם –

למהר"ל נשאר רק מוצא אחד –להשתיק את יצורו הגולם לנצח…

עוד טרם ביצע מהר“ל מבצע זה, הוא מגרש מה”היכל המחומש" את שני הנוודים – את אליהו הנביא ומשיח בן־דויד. הוא טוען אל אליהו הנביא:

המסקנה המתבקשת מכל המחזה היא: אין גאולה ראוייה לשמה, אם היא עקובה מדמים. שלא בגלוי, אבל באופן ברור הדגיש המשורר לצד מי הוא עומד: המנצח הוא מהר"ל, המרחיק את המשיח ומשתיק את הגולם…

בשנת 1925 ביקר לייוויק בברית־המועצות כמי שהיה מהפכן וכאוהד לקומוניזם – אז עדיין השתתף בעתון הקומוניסטי “פרייהייט” – נתקבל האורח בכבוד מלכים ובהתלהבות. אבל בעת המסיבה, שנערכה לו במוסקבה, לא נמנעו הסופרים הסובייטיים מלהביע את מורת־רוחם מהסיפא של ה“גולם”. לפי דעתם צריך היה המחזה להיגמר בהתמרדותו של הגולם, הוא ההמון, נגד יוצרו מהר"ל ובנצחונו…

לייוויק מצא מחובתו ליתן תשובה לחבריו הסופרים בבריה“מ. בינתים קרה משהו בלתי צפוי. פרצו מאורעות־אב בארץ, העתונות הקומוניסטית קבלה את פני פורעי־צפת וחברון בצהלה, הכריזה עליהם כעל חלוצי האומה הערבית המשתחררת. גם “פרייהייט” האמריקאי התנבא בנוסח זה. פרוש כל ההסברה הזאת היה חזרה לסיסמה של המהפכנים הטרוריסטיים משנות ה־80 של המאה הקודמת – דם יהודי יהיה שמן־סיכה מבורך לגלגלי המהפכה. במקרה זה היה הפירוש עוד יוצר ציני –הפורעים הערבים הם חלוצי ההשתלטות הסובייטית במזרח התיכון… לעמדה בוגדנית זו לא הסכימו אפילו מעריצי השלטון הסובייטי: קבוצה גדולה של סופרים יהודים, ביניהם אופטושו, מנחם בוריישה ז”ל, וייבדל מהם לחיים, לייוויק, פרשו מ“פרייהייט”. מאז פרש מאוכזב מהקומוניזם והתרחק מהם לגמרי… אך בשנות השלושים הראשונות עדיין האמין שהמהפכה האוקטוברית היא בסופה חיובית, עתידה היא להביא שיפור בחייהם של ההמונים, שהקומוניזם הוא עדיין כוח מתקדם בתולדות האנושות.

לאור מסקנות אלו נתן תשובתו לסופרים הסובייטיים ביצירתו “חלום הגולם” או “הקומדיה של הגאולה” באידית.

 

ב.    🔗

“חלום הגולם” הוא מחזה ריאליסטי בעיקרו, להבדיל מה“גולם”, שהוא כולו מחזה סמלי. את תפקיד המשיח הוא מחלק בין שלושה: משיח בן־יוסף, משיח בן־דויד, הוא גם חנינא, והגולם, שהוא גם יוסי: הראשון מסמל את הגואל מבחינת “כולו חייב”, השני –כולו זכאי והשלישי הוא הכוח שקם לתחייה וממלא מקום שניהם.

כאמור, למרות השמות הסמליים, המחזה כמעט כולו ריאליסטי. לפני המשורר היתה כבר המציאות המהפכנית ברורה, אותה הוא ראה בעינים פקוחות. התפתחות העלילה היא כמעט כרונולוגית, בהתאם להתפתחות שלבי המהפכה. הוכנסו למחזה גיבורים צדדיים, המסבירים באופן מוחשי את מהותם של הגיבורים הראשיים: ארמלוס, התליין, הליצן, לילית. אבל גם אלה אינם דמויות וצללים כפי שניתנו ב“הגולם”, כי אם טפוסיים חיים מציאותיים משורטטים בקווים סטיריים נוקבים: ארמלוס נקרא בפי התליין בשם “נביא היום”. לשם זה מסכים גם “הנביא” עצמו כי –כך מאפיינו התליין –

בארמילוס נתן המשורר סטירה נוקבת על הספרות הסובייטית, המחליפה דעותיה לפי ה“קו”, ובכל פעם היא מטיפה רעיונותיה באותה ההתלהבות והפתוס. גם התליין הוא בן־לווייה לכל משטר כי – לפי דבריו עצמו –“לכל שליט אני העבד”… לכל משטר הוא משרת. שני אלה, ארמלוס והתליין, הם בני־לווייה הכרחיים לכל משטר של כוח.

בתמונה הראשונה מופיע משיח בן־יוסף. הוא ואנשי, “המון הקבצנים הרעבים והעניים”, נאבקים קשה במשטר העריצות של העשירים המעטים, המרוכזים מסביב לגוג ומגוג, שאף הם נלחמים זה בזה. ידם של משיח בן־יוסף ואנשיו היא על התחתונה. הם נאלצים להסתתר בעליית־גג של מהר"ל, במקום שם מונח זה מאות שנים עפר־גופו של הגולם. כמעט כלו כל הקצין: עוד מעט ייתפסו הלוחמים המעטים ויימסרו לגרדום. בשעת משבר זו מתנהלת שיחה בין משיח בן־יוסף ואשתו לילית. הראשון מתגעגע למשיח בן־דויד אחיו, הוא מכיר בתפקידו החולף “כי מי אני בלי בן־דויד?” אך לילית אינה משלימה עם תפקיד זה של בעלה והיא מתמרמרת:

מהרגע הראשון שונאת לילת את יורש בעלה. בכל הזדמנות היא מסיתה אותו נגדו עד שהיא משיגה את שלה: כאן גם ראשית הקונפליקט של כל העלילה. רבים המהפכנים המגיעים לשלטון מתוך מאבק לשם האנושות, אך משמגיעים אליו, הוא נהפך למטרה בפני עצמה, מטרה שכל קרבן אינו יקר בשבילה.

בהתפתחות המאורעות יוסי, הוא הגולם, שחלם כל זמן שכבו בעליית־הגג על משיח בן־דויד, מביא את הגואל חנינא, מעיר את ההמונים למרד. העם מתמרד, נהוג בידי יוסי, משחרר את משיח בן־יוסף. יריבו של בן־יוסף מגוג נמסר להורג. בחרב־נקמה מבער משיח בן־יוסף את כל שונאי העם. דם רב נשפך, ההמון מריע לקראתו, הוא מאושר כפליים: ממחסורו נשתחרר כי הוא אדון לכל טוב הארץ. הוא רשאי ליהנות מכל הנאות החיים והנאתו נכפלת על ידי סיפוק יצריו האפלים.

ההמון צוהל למראה הדם הנשפך. הגואל של האנושות נהפך למנהיג של המון משתולל, אך הגואל עוד גרוע ממנו: הוא שיכור משלטונו. דברי לילית המסיתים מוצאים בלבו קרקע פורה. רגש הקנאה והשנאה למשיח בן־דויד –חנינא –גובר ואינו נח עד שהוא מושב בבית הכלא ומעונה ע"י התליין… רק לפעמים רחוקות ולרגעים מצטללים חושיו של בן־יוסף ואז הוא מרגיש בתהום הרובצת לרגליו, מליבו מתפרצת קריאה נואשת:

זוהי נקמת הדם, שהיא מרעילה גם את דם הרוצח, מרקיבה את קרביו וממיטה עליו שואה… שכרון־הדמים מערפל את חושיו של בן־יוסף, הוא כבר אינו מבחין בין המטרה לבין האמצעים, הוא רוצח לשם רצח והוא קורא לתליין:

העולם מגיע למצב של כלו חיים ואז באה הגאולה האמיתית, גאולת דור שכולו זכאי, כפי שאנו שומעים מפי ארמלוס:

אבל אז קורה הדבר המשונה ביותר: אין יד מורמת על משיח בן־יוסף ואשתו לילית, שמותם צריך לגאול את העולם… הדור כולו הוא זכאי, ואפילו התליין שבו זורק גרזינו ומסרב להרים יד על האיש. רק אחד מקבל עליו את השליחות העגומה: הוא חנינא, משיח בן־דוד… העם צוהל משמחה ואושר, חוגג אשרו בחגיגת־פאר, מחפש גואלו ואינו מוצאו – חנינא יושב בכלא ואינו רוצה לצאת אל העם, כי ידיו נגאלו בדם…

קמה מהומה, תוקף יאוש את הלבבות עד שארמלוס מציל את המצב ושולח במקום משיח בן־דוד… את יוסי הגולם, שבינתים היה קלסתר פניו כקלסתר פניו של המשיח והעם מכריז את יוסי כגואל…

סיפא מוזר מאד, לכאורה, אבל במציאות הגיוני, כמעט הכרחי מתוך הדיאלקטיקה של “על דאטפת אטפוך”…

ואולי נתכוון בזה המשורר לרעיון אחר: שאין צורך לאנושות בכלל בגואלים!… האנושות סבלה כל כך הרבה מהגואלים וממעריציהם עד שעייפה נפשה מהם: בשם הגאולה העלו אינקויזיטורים אנשים למוקד, בשם הגאולה הטביעו מהפכנים את המהפכה בדם של מיליונים. כל גואל – תהיינה כוונותיו אשר תהיינה – מביא בעקבותיו חורבן ואכזבה. האם לא הגיע הזמן שהאנושות תשתחרר לגמרי מגואליה ותיטול גאולתה בידיה? אולי טוב לקחת במקום משיח בן־יוסף ואפילו במקום בן־דוד את יוסי הגולם, הוא העם, שבשאיפתו לגאולה הוא מתעלה בעצמו לגואל?…

מבחינת השלמות הפנימית עולה ה“קומדיה” על ה“גולם”, אבל היא אינה מזעזעת בטרגיותה ובעלילתה כאחרון. אולי סוד הצלחתו של מחזה ה“גולם” הוא בצמצומו? ואילו הקומדיה, יריעתה רחבה מדי, אישיה רבים מדי.

תחת זה הכרקטריסטיקה של הטיפוסים היא בולטת כברלייף אמנותי, קוויה חדים וכל כולה היא סטירה נוקבת על כל החברה האנושית של ימינו: למשורר לא היו כבר ספיקות והיסוסים בענין הגאולה.

★

רעיון דומה “המוני” אנו מוצאים במחזה האחרון של לייוויק “החתונה בפרנוואלד”. הנסיבות הן אחרות לגמרי, אבל הרעיון שהביע המשורר ב“קומדיה” בשנת 1932, נישנה ביתר בהירות בשנת 1947 במחזה הנזכר. העילה למחזה היא ביקורו של המשורר במחנות העקורים בשנת 1946. לייוויק נזדעזע עד יסוד נפשו ממראה השואה. באותה מידה שזעזעהו הטבח ההמוני החרידה נפשו הדאגה לגורל הפליטים. שרידי ההרג הללו התהלכו בין החיים כנשמות דאזלין ערטילאין – מהמתים שרדו ואל החיים לא יכלו להצטרף: בכל מהותם היו החיים שייכים לעולם המתים: אתם התהלכו בחלום ובהקיץ, לפניהם השיחו מצוקתם. בפניהם הרגישו מצוקת־נפש ומוסר־כליות על שנשארו בחיים. רבים שאלו את עצמם: המותר להם להישאר בחיים ולחיות ככל יתר בני־האדם אחרי שיקיריהם נספו? ספקות מילאו נפשם: היהיו מסוגלים עוד לחיות, אם גם ירצו בחיים…

לייוויק תפס מיד את מצוקת־נפשם של העקורים ונאחז במקרה, בו השתקפה כל נשמתם כבנקודת־בעירה: הוא סר לבית־מלאכה של “אורט” במחנה העקורים בפרנוולאד, ואחת התופרות פתחה לפניו את הארון והראתה לו שתים עשרה שמלות־חופה… לייוויק נשתומם – שמלות חופה בגיא־צלמות זה?…

מנהלת המתפרה הסבירה לו – אלו הן מתנות “אורט” לכלות הנישאות במחנה… זה מילא את ליבו התפעלות ועידוד, ועל נושא זה יצר את המחזה “החתונה בפרנוואלד”.

התוכן: פליט אחד בשם אברהם (השמות הם כאן סמליים), שאשתו ובנו יצחק נרצחו בידי הנאצים, נושא לאשה את שרה, שבעלה ובניה גם כן נשמדו. לחתונה מוזמנים כל בני המחנה כן גם… המתים –בעלה ובנה של הכלה, אשתו ובנו של החתן –עם כל הסמליות המוזרה שבהזמנה היתה זו טבעית מאוד בחייהם הערטילאים של הפליטים, שהיו שייכים יותר למתים מאשר לחיים. בין המוזמנים המתים צועדים אליהו הנביא ומשיח צדקנו, “שהצטרף למובלים לכבשן לקיים ייעודו ע”י שנשא יהודי זקן וחלוש על כתפיו אל מקום השריפה“. משיח צדקנו אינו רוצה לקום מאפרו, כי אחרי טראבלינקה ואושוויץ אין לו כבר ייעוד, אבל אליהו הנביא משכנעו שגם הוא יצטרף למוזמנים –”כשם שמילא שליחותו בנשאו יהודי זקן וחולה לכבשן, כן חייב הוא למלא שליחותו להימצא בין החיים, לעודדם ולעזור להם לשוב לחיים"…

אם כן, לא גאולה על ידי יחיד מצויין מכל העם, כי אם שליחות אנושית פשוטה היא תפקיד משיח צדקנו, זוהי המשימה האנושית הגדולה האחרונה, וכל יתר הגואלים אינם אלא גיבורי קומדיה אנושית, שבסופה הטרגדיה של רצח המונים…