יש וטיפוסים ביצירתם של סופרים גדולים, שהללו ראום כזמניים וכחולפים, מתעלים ונעשים, בלא כוונת יוצריהם, לטיפוסי־אב לאומיים או אנושיים־כלליים ונהפכים לאט־לאט לסמלים של תכונות אנושיות כלליות.

הדוגמה האופיינית לתופעה ספרותית זו היא הסטירה הגאונית דון קישוט. כשסרוונטס כתב את ספרו היה בדעתו רק לשים ללעג את הרומניסטים בני זמנו. רצונו היה לצייר קריקטורה של הגבור המקובל ברומני האבירים, אבל בלי שתיכנן זאת מראש נמשך בכוח האינטואיציה שלו לגבור אחר לגמרי –לאישיות עצמו, בה היו כמה תכונות של אביר ימי הבינים, והוא השקיע בגבורו זה את כל מה שהוא עצמו חי בחייו עשירי־ההרפתקאות ורבי־החליפות ונפח ב“צלמו” זה את כל אצילות רוחו, את כל עדינות נפשו, עד שאיש למנש היה לאב־טיפוס לכל הנעלה והאצילי בחיינו, המלבבנו עם כל הגיחוך הגרוטסקי שבתנועותיו, הקרוב ללבנו על אף כל שגיאותיו, הקודם לנו בשאיפותיו העדינות, המנצח אחרי כל תבוסותיו והנצחי בכל מבצעיו החולפים עם הרוח.

דבר דומה קרה לשלום עליכם. הרוב המכריע של גבורי סיפוריו, רשימותיו, רומניו ומחזותיו הממלאים את עשרות הכרכים של יצירתו, הם גונים ובני־גונים של שלושה טפוסים עיקריים: מנחם מנדיל, טוביה החולב והילד מוטיל בן פיסי החזן. כל אלה חשב על כן, ניתקו מזמנם ונעשו סמלים ליהודי הגלות כמעט לכל הדורות.

נתחיל במנחם מנדיל: הוא, לכאורה, טיפוס מיוחד של בן המעמד הבינוני בסוף המאה ה־19 ובראשית מאת ה־20. בתקופה זו, הקצרה, לפי הערך, נשתנו התנאים הסוציאליים של העיירה היהודית, בה חיו רוב מנינו ובנינו של העם היהודי, תכלית שינוי: מעמד הפיאודלים (ה“פריצים”), ממנו התפרנס המתווך היהודי, נהרס; האיכר המשוחרר עובר מהכפר אל העיר. התעשיה שהחלה מתפתחת מושכת אותו העירה. מסילות הברזל והכבישים שנבנו ברוסיה ע"י הקפיטל הצרפתי קיצרו את הדרך מהכפר אל העיר, והסוחר בן העיירה הקטנה, וכן גם הרוכל הנודד בכפרים, קיפחו פרנסתם. העיירה נדלדלה והחלה מתרוקנת מתושביה: קבציאל וכתריאלבקה עוברות לכסלון וליהופיץ ותושבי כל תחום המושב מהגרים אל מעבר לים.

כל זה בא כחתף ואין מנחם מנדיל, כלומר בן העיירה הקטנה, מספיק להכשיר עצמו ולהסתגל לנסיבות החדשות. חניך בית המדרש, חסר־מקצוע, אין הוא יודע במה להיאחז בעיר הגדולה; הוא נטפל לכל מיני פרנסות־אויר, מתרוצץ בבורסאות ובירידים כבעולם התוהו מבלי הבין את הנעשה מסביב ומבלי דעת את אשר עושה הוא עצמו. מובן, שכל “מפעליו” מתפקעים כבועות סבון, כל תקוותיו מתנפצות אל סלע המציאות והוא תמיד מאוכזב ותוהה. אבל מנחם מנדיל אינו מתייאש –שבע יכשל ויקום ויתמכר לאשליה חדשה. כתוצאה מכל ניסוייו ונסיונותיו אלה הוא נופל לתוך כל מיני מצבים מגוחכים, מכרכר כל מיני כרכורים מצחיקים וחוזר חלילה אחרי כל תבושה.

לכאורה מנחם מנדיל הוא גבור תקופה ידועה (המאה ה־19) ומקום ידוע (רוסיה), אך אם נתעמק במהות מצבה של יהדות הגולה במשך כל הדורות, יתברר לנו שמנחם מנדיל הוא הנודד הנצחי של כל הארצות בכל הדורות.

אין זה מקרה שי. ד. ברקוביץ, מתרגמו ומפרשו הדגול של שלום עליכם, ממשיך את “שרשרת הזהב” של יצירת חותנו ומעלה את מנחם מנדיל בניו־יורק ובתל־אביב, ומחקיו האחרים של ש. ע. מעלים אותו גם בבירו־ביג’ן, באפריקה ובכל מקום אחר. כי מה הן בעצם תולדות גלותנו אם לא תולדות מנחם מנדיל במהדורות שונות ובגלגולים שונים? ומהו קיומנו הגלותי אם לא חזרה נרחבת על קרות מנחם מנדיל?

בכל הזמנים בכל הארצות החילונו תולדותינו במפעלים גדולים ובמבצעים רבי־תהילה; השלינו עצמנו שאנו חשובים, אָרגנו קורי־עכביש של חלומות נהדרים וסיימנו תמיד בזה שסיים מנחם מנדיל בכל עסק שניהל.

לעולם לא אשכח תמונה אחת מחיי מנחם מנדיל שניתנה בסרט סובייטי ע"י המשחק הגאוני זוסקין (נרצח ביחד עם כל סופרי בריה"מ ואמניה היהודיים). תוכנה הוא: מנחם מנדיל מצליח פעם בעסק שדכנות, מזווג בחור עם בתולה. החתונה נחוגה כמנהג הגבירים ברוב פאר: הקהל מעדן בשרו במאכלים טובים, המחותנים מאושרים וגם מנחם מנדיל לוקח חלק בשמחה, אבל כשהוא תובע דמי־שדכנות, כפי שהבטיחו לו נמתחת על פניהם של המחותנים ארשת של אדישות וזרות, כאילו אינם מכירים אותו… קודם היה מנחם מנדיל, כמובן, חשוב, בלעדיו לא היה מתקיים כל העסק, והוא גם טרח הרבה טרחות, סבל עמל ותלאות עד ששיכנע את שני הצדדים והביאם לידי הסכם. אבל לאחר שעשה את שלו שוב “לא ידעו את יוסף”, כאילו לא היה מנחם מנדיל בעולם… באותו רגע, כשראיתי את מנחם מנדיל (זוסקין) פורש לפינה עצוב ואומלל, התכווץ לבי בקרבי ונצנצה בו מחשבה שזוסקין הקומוניסט אפיין את כל לעג הגורל המר לעמו שהתכחש לו… עשינו בגולה עסקים גדולים, קירבנו רחוקים; הובלנו סחורות מהודו ומהמזרח הרחוק אל ירכתי הצפון, תיווכנו בין התרבות העתיקה לבין העמים הברבריים שבאירופה, הנחנו את היסוד לחיי תרבות בכל המדינות הנוצריות, בנינו את העיר בפולין ובליטא. אך משהעלו זרעינו פרי, משהתפתחו התרבויות הלאומיות של העמים “חניכינו”, גרשונו בחרפה. עמנו נתן את מספר הקרבנות העצום ביותר לשחרור העולם; למן המהפכה הצרפתית הגדולה האוקטוברית סללנו את דרך שחרור העולם ברבבות קרבנותינו: מילאנו את כל בתי הכלא אסירינו; לוחמינו עמדו תמיד בשורות הראשונות, הוגי הדעות שבקרבנו הקדישו למהפכה את כל חריפות מוחם ואת כל להט רגשותיהם. אבל משנשתחררו עמים משעבוד זרים, משפרקו המונים את עול העבדות, קיבלנו אנחנו בחלקנו רדיפות, שחיטות ולבסוף באתנו השואה האחרונה. האם אין מנחם מנדל סמל ודוגמה לכל העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות?

טוביה החולב

אב הטיפוס השני הוא טוביה החולב. טוביה הוא ההפך הגמור ממנחם מנדיל. בניגוד למ. מ. טוביה הוא יהודי בעל שורשים עמוקים בקרקע. הוא סמל השכבה העמלה שבעמנו. את קיומו בנה על פרנסה של ממש, על קרקע. הוא אינו מרקיע שחקים. כל שאיפתו היא לחם לאכול ובגד ללבוש; את ה“קריירה” שלו הוא פותח כמוביל קורות ומגיע למדרגה הגבוהה של קבלן למעשי חלב לגבירים של יהופיץ בשבתם בקייטנה בבויבריק. לכאורה צריכות היו קורות חייו להיות אחרות מאלו של מנחם מנדיל. אגב, טוביה נוצר בזמן שבני אומנותו, טופחו באהבה ובמסירות ע“י כמה סופרים –ז’וכלינר שב”עיירה“, “אריה בעל גוף” של ביאליק ואחרון אחרון “עמי הארצות” של שניאור. כל אלה תוארו ע”י סופריהם כניגוד לאנשי הרוח המנוונים, כטיפוסים בריאים ומאושרים, מושרשים עמוק בקרקע מכורתם. גם שלום עליכם אהב לפעמים להשתעשע בילדי דמיונו מסוגו של טוביה.

ומכיוון שכך, מדוע סיפוריו על טוביה נעשים עגומים יותר ויותר, ומדוע גורל חייו נעשה טרגי כל כך? אפילו לבנותיו של טוביה מתאכזר הסופר: הוא מוציאן מקנן החם וקולע אותן אל העולם הקר לחיי סבל או למוות: האחת גולה עם בחיר לבה לסיביר, השניה בוחרת במוטל “מלביש ערומים” ובחיי דלות מנוולת, השלישית מקפחת את חייה בנהר, הרביעית פורשת והולכת אל הגויים, ואף החמישית, שזוכה לכאורה לעושר, אומללה. מדוע מינה להן הסופר גורל מר כזה? הלא הבנות הן, כהוריהן, עמלות, מסורות להוריהן, עוזרות לאמן בכל יכולתן, מסתפקות במועט ואינן שואפות הרפתקאות. מהו ההגיון שבהתפתחות טרגית זו?

מוזר ולא טבעי נראה פיתוח העלילה ביחוד לשלום עליכם, שבחייו ובהשקפותיו לא היה משוללי הגלות, שראה את חיי הגלות כמעט כטבעיים וכבלתי־ניתנים להשתנות ביסודם. אין להניח ששלום עליכם עיצב את חיי טוביה ובנותיו מתוך חיי יום־יום –צירוף כזה של פורענויות היה בלתי שכיח אפילו ברוסיה הצארית. כאן בוודאי פעל על הסופר גורם אירציונלי, שהאיר לו את המציאות באור מיוחד ופקח עיניו על מהותה האמיתית של הגלות. ברגע של השראה עליונה ראה הסופר את התהום הרובצת לרגלי יהדות רוסיה והבין שבהמוט חברה אין מקום לאושר פרטי, שבמקום שהחורבן פורש כנפיו השחורות על העולם אין צומחים חיים חדשים: מעיירה נדונה למוות ולכליון; הנוער עזבה ונפוץ על פני כל פינות העולם; בתוכה נשאר רק הדור הישן של טוביה ובני גילו, העומדים לפני חורבן עולמם אלמים ותוהים ואינם מבינים את חידת חורבנם.

כגזע עץ עתיק בשלכת שהרוחות והגשמים משירים עליו, משברים ענפיו, שעומד איתן על מקומו אך נשאר ללא סימן חיים ירוקים וצופה קודר מתוך פצעיו הפתוחים –כן נשאר טוביה גלמוד ועזוב בביתו ההרוס. עד שהגורל מופיע לפניו בדמות זקן הכפר ועוקרו לגמרי מעם שרשיו מהאדמה בה חי וסבל.

גורל אחד לכל יהודי הגלות –למנחם מנדיל המרחף בעולמות תוהו ולטוביה המכה שורשיו העמוקים בקרקע אדמת הנכר. שניהם נדונו לחורבן ולעקירה.

לא ניחמה את שלום עליכם היבשת הגדולה שמעבר לים: לא פרחה שם תרבות לאומית חדשה. שלום עליכם מצא שם פרסומת זולה במקום ההערצה שהקיפתו ברוסיה, לעיניו הבריקה ציביליזציה חיצונית בלי תוך תרבותי. עגום ובודד נשאר בקרב אחיו שבארה“ב וברוב צערו חזר לאירופה, כי חביבה היתה עליו עירתו השוקעת והמלבבת בשקיעתה מן הריקנות הרועשת של העולם החדש. רק בזמן חורבן העולם בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כששלום עליכם ומשפחתו נקלעו לגרמניה הלוחמת, ביקש מפלט זמני בארה”ב ושם מת.

מוטיל בן פיסי החזן

אם מנחם מנדיל, למרות כל הליכותיו המגוחכות, וטוביה, עם כל ההומור שבו הם טיפוסים טראגיים, הרי מוטיל בן פיסי החזן כולו חיים ושמחת־חיים. בסיפורי מוטיל בן פיסי החזן וביתר סיפורי הילדים העניק שלום עליכם מנה אחת אפיים שמחה תחת כל העצבות שהטיל על גבוריו המבוגרים. בילדים מצאה נשמתו של שלום עליכם את תיקונה. תומת־ילדים ושמחת־חיים היו תמיד מקור יצירתו של הסופר הגדול, בהן שיחרר עצמו מנטל הצער הרובץ על כל גבוריו. מוטיל הוא כל כך מלא חיים, שמחה ואמצאות, עד שאין בנפשו מקום לכל התלאות הבאות עליו מהחוץ. הן חולפות עליו בלי השאיר רושם. יתר על כן, הם משמשות לו עילות למעשי־קונדס חדשים. האב שוכב חולה ומתענה כל החורף באויר הדחוס של ביתו האפל, מוטיל סובל בביתו מחסור, נרדף ע"י אחיו אליהו הקפדן, נשכר לבסוף להירש בר החזן כמשורר ולמעשה משמש אומן לילדתו הגיבנת, אחר כך הוא מורדף על ידי גיסתו ברכה, נודד עם המבוגרים. אבל תנאים אלה אינם מקדירים את עולמו מלא־האור –הוא מוצא בכל מצב עניין לדמיונו היוצר, אמצעים חדשים לשמחה ולשעשועים, ונשאר תמיד כבמעגל־קסם, מוקף עמק בכא, בתוך עולם הילדות שלו המאושר.

שלום עליכם היה הראשון שגילה את עולם הילדות בספרותנו לקורא היהודי. לפניו כתב רק מנדלי דבר־מה על הירשלי, אבל אחר כך, כאילו תפס עצמו בהרהורי עבירה, נתן לנו את שלמה בן ר' חיים, שקדרות הצרות מאפילה על ילדותו הזכה.

מנדלי ויתר הסופרים מנסים להתנצל על חוסר הילדות ביצירתם בזה, שאין, כביכול, ילדות לילד היהודי. אבל הם לא צדקו. ילדים נשארים ילדים בכל התנאים: בכלא “החדר”, באפלולית בית המדרש, במשכנות־עוני, אפילו בגיטאות ובמחנות ההסגר בשנות השואה. ואם סופרינו לא כתבו על ילדים, הרי האשמה היא לא בנסיבות ועל אחת וכמה לא בילדים, כי אם בהם עצמם. נתקשחו לבותיהם עד לבלתי הרגיש ולבלתי הבין את נפש הילד. שלום עליכם היה כמעט הראשון, ועד היום – הגדול בספרות הילדים שלנו. מוטל בן פיסי החזן וחבריו ויתר סיפורי שלום עליכם הם דמויות מופת וישארו למופת כל עוד תפרח הילדות ותעלוז שמחת־ילדים.

אבל עם כל עליצות־הילדות שבקרבו, הוא, מוטיל, בן העם הנודד, שביל חייו מתפתל בין גבולות ואכסניות למהגרים, תחנות־בדיקה על כל הרפתקאותיהן. עם כל שמחתו הילדותית הוא יצור אומלל ככל בני סביבתו, נפש טראגית, שקרני אור דמיונו הילדותי חוצצות בינו ובין המציאות הקודרת. אבל יבואו ימים, והם לא רחוקים, שהילד יתעורר, יהיה בן־יום למבוגר ויראה את כל תהום הגלות הרובצת לרגליו, וישא על כתפיו הצעירות את כל נטל בן־העם ללא־מולדת.

הבדל עיקרי אחד מבדיל את מוטיל מהגבורים המבוגרים של שלום עליכם, שאלה האחרונים הם אומללים אבל משמשים מטרה ללעג זולתם, ואילו מוטיל עצמו צוחק, בעוד הצופים בו נדים לו ועיניהם זולגות דמעות לגורלו.

הצד השווה שבכל הגבורים הראשיים של שלום עליכם הוא היגון הנצחי, העצבות והדמעות הפורצות מתוך צחוקם הבלתי־טבעי. גבורי שלום עליכם צוחקים, אבל צחוקם הוא צחוק של דמעות ודם.

שלום עליכם גילה את החינניות היהודית בכל צורותיה וגווניה, אבל הוא לא יכול לכסות בצחוקו את טרגדיית עמנו, עם בלי מולדת. עם שרשיותו בהווי החיים של הגלות הצליח שלום עליכם לחשוף את חלישותו של עמנו יותר מכמה סופרים ציוניים מובהקים. עם כל אהבתו את ההווי הגלותי, גילה הוא את נגעיו העמוקים ביותר.

(על “חזיוני גאולה” מאת ה. לייוויק, תרגום א. שלונסקי ובן ישי, ועל המחזות “הירש לקרט”, “כבלים”, ו“החתונה בפארנוואלד”)

רעיון הגאולה הוא היסוד העיקרי ביצירתו של לייוויק. מראשית ימיו עד היום היה הסבל בן־לוויתו התמידי. בימי ילדותו שררה בביתו דלות מנוולת: חינכוהו אבא עייף ומר־נפש, אמא כורעת תחת כובד עולה הכפול –עול בעלת־הבית ואם למשפחה גדולה ועול הפרנסה, בו היתה מושכת ביחד עם בעלה המסכן. ב“ישיבה” ידע מחסור ועלבונות של אוכל “ימים”, ומשעמד על דעתו ועבר למחתרת המהפכנית, נעשתה דרכו מלאה חתחתים – בתי־כלא, נדונים על פני ישימון השלג בערבות סיביר, גלות באזור הציר הצפוני; וגם אחרי המלטו מגלות סיביר היו מנות־חלקו עבודה לא לפי כוחותיו, מחלה קשה וממושכת, ישיבה של שנים בבית החולים בדנוור ושוב עבודה מפרכת. לכן הטרידוהו משחר ילדותו בעית החברה (עוד בילדותו תמה על ביתו המפואר של שפע הגביר, המתנוסס בגאוה בין בתי העניים שמסביבו). בנתיב היסורים של חייו נתקבל המשורר בסבלנות ההמונים מבני ברית ושאינם בני־ברית ויסוריו של הכלל התמזגו בנפשו עם יסורי היחיד שלו והיו לסבל אחד של האנושות כולה, שאת צערה הוא מתנה וליסוריה הוא מבקש גאולה. צער־עולם זה מוצא ביטוייו בשורה ארוכה של מחזות סמליים וריאליסטיים, שבמרכזם נדון רעיון הגאולה.

נסיונו הראשון בשדה הדרמה הוא “כבלי המשיח” (בשנת 1907) – פרי בוסר, הצופן בקרבו את הבעיות העיקריות, החוזרות ונישנות בכל מחזותיו. התוכן הוא: צבא מרום פוצח ברינה לפני כסא הכבוד ומשבח בוראו על חסד המשיח שיצר, אך בד בבד עם זאת מחשלים המלאכים כבלים לרגליו של המשיח. מלאכי השמים מרוצים מקץ הנחמה, אבל אחד מהם אינו שבע־רצון, הוא עזריאל המלאך. הוא רוצה בגאולה מיידית והוא שואל:

אין לו זמן לחכות לקץ הימים כי…

לאות מחאה שובר עזריאל את כנפיו ויורד אל בני התמותה. המחזה מסתיים בחרוזים שקורא המשיח אל עם ישראל:

ב“כבלי המשיח” אין עדיין בעיות. יש אמונה תמימה בעם המשחרר, שיביא את גואלו. כיצד יביא? מהן הדרכים?

אבל מהפכה נגד העריצות דורשת קרבנות לא רק בין העריצים, כי אם גם מצד המהפכנים. ויש שעל המהפכנים לבחור בין נסיגה או אפילו כניעה לבין קרבנות־דמים של חברים מסורים, אשר יפלו במאבק הנואש. מה דין קרבנות אלה?… המהפכנים השלימו מראש עם הרעיון, שדרכם, הדרך לגאולת העם, תהיה סלולה בערימות חללים. אבל המשורר שואל: הצודק הדבר? הרשאי מהפכן להקריב חברים מסורים מתוך ידיעה ברורה מראש, שהקרבנות אלה ודאים והתבוסה ודאית, רק תקוה עמומה מהבהבת שסוף הנצחון לבוא? הנה החליטו הפועלים בוילנא – היהודים והלא־יהודים – לערוך הפגנה באחד במאי 1901. אבל כששר הפלך פון־וואל הביא גדודים של קוזקים, חזרו בהם הלא־יהודים מהחלטתם, רק ה“בונד” מהסס. חברי הצמרת, חברים ותיקים ומסורים למהפכה, אומרים שאין להפקיר חברים לפרגולי העריצים, יש להיסוג. אך קבוצה קטנה מחליטה להפגין ולהוציא לקידוש השם את ההמונים היהודים… מנצחים האחרונים; ההפגנה מתקיימת ומסתיימת במאסרם של רוב המפגינים. שר הפלך מחליט להעניש את המפגינים באופן מחפיר – ע"י הלקאה פומבית כדי לבזותם בעיני הלא־יהודים… ושוב מתעוררת השאלה: הלהגיב או לבלוע את החרפה הפועלית והלאומית? הפעם לוקח הסנדלר הירש לקרט את האחריות על עצמו: הוא יורה בעריץ, נתפס ונתלה… הקונפליקט בין קנאות למפלגה לבין ההגיון נגמר בהקרבה עצמית, בעקדה של גיבור הדרמה (“הירש לקרט”).

רעיון זה נשנה במחזה שכתב כבר בשנת 1928 “כבלים”: בחדר האסירים הפוליטיים המנהיג הוא לוין: כולו מהפכה, היא מטרת חייו היחידה, לה הוא נכון להקריב את חייו וחיי חבריו. הוא כולו דין, אינו יודע רחמים כלפי חבר שנכשל והגיש בקשת־חנינה לצאר. הוא נכון לעזוב חבר חולה בשעת הבריחה דרך המחתרת. בשעת ההתקוממות הוא לוחם אפילו כשנעשה לו ברור, שהכשלון הוא ודאי (רמז לשביתת כורי הזהב על גדות הנהר לנה בשנת 1907). הוא ממש מפקיר את חיי חבריו ואת חייו הוא מתוך הכרה שדמם ישמש שמן־סיכה לגלגלי המהפכה אך הוא מכפר מעשיו בזה, שהוא מקבל על עצמו את הדין ומת בשביל חבריו… גם כאן הקונפליקט מסתיים בעקידה, עקידת עצמו. בזה כאילו מוצא המשורר מוצא מהסתירה הפנימית.

אבל לא תמיד מסתיימת הסתירה באופן דרמטי. לא תמיד ניתן למחולל המהפכה לכפר בדמו הוא על כל עוונותיה. המהפכה היא סטיכיה. בשעתה פורצים יצרים חשוכים מנבכי הנפש של ההמון ומציפים את כל העולם בנהרי־נחלי דם, דם עריצים ודמם של חפים מפשע, טהורים וישרים ביניהם. הנה פרצה מהפכת אוקטובר. חבריו של לייוויק למפלגה, הסופרים דויד ברגלסון, פרץ מארקיש וכל הקבוצה בבריה“מ צוהלים משמחת נצחון. בשבילם כל העולם נחלק לפי קו שחור־לבן: המהפכנים כולם זכאים, מעשיהם הם לטובת כל העולם, “וכל שאינו אתם, הוא נגדם”. ביחס למתנגדים יש רק מידה אחת, והיא מידת הדין (“מידת הדין” לד. ברגלסון). כאש מחטאה היא, מנקה את החברה מחלאת טפיליה ומכשירה את הקרקע לקראת עולם מאושר. מובן, שבשעה זו אין בודקין באמצעים –מוטב להרוג עשרה חפים מפשע, אם ביניהם יהיה רק אחד אשם, מאשר לתת לאחד הזה להימלט (דברי פליקס דז’נדז’שינקי). סופרים אלה מתעלמים במתכוון מכל סבלות אחיהם בבריה”מ. המונים גוועים ברעב, נשללים מזכויותיהם האנושיות על סמך זה שהיו לפני המהפכה “בורגנים”. העיירה היהודית גוועת מחוסר עבודה ולחם. בדהרתם במרכבת המהפכה אין לבם של הסופרים לעולם שחולף ולכל אלה הקשורים במשטר שחולף. אפילו לסובלים מפוגרומים אין להם אלא בוז, כי המהפכה אינה מכירה בנחשלים ובמפגרים. פרץ מארקיש רואה בנערה היהודית האומללה, שנאנסה בעת הפרעות וחייה נקפדו, רק כבשה שטיה מובלת־לטבח, ראוייה לבוז על שלא התנגדה, כאילו החולשה היא עוון כבד…. (“מאבק”) אבל לייוויק נמצא במצב של “ייתי ולא אחמינן”, בשרו נעשה חידודין גם משמחה ומאמונה בעתיד המזהיר של האנושות וגם מצערם של רוב הקרבנות, המיליונים של החללים במלחמת האזרחים, בפוגרומים ובפעולות הצ’קה…

עם מי כאן הצדק? ההכרחיים הם הקרבנות? או הם פרי שגיאה פטלית? אין לייוויק מעיז להחליט, כי עדיין הוא מאמין בנצחונה של המהפכה, בזוך כוונותיה ומטרותיה, אבל דרכיה אינן נראות בעיניו. והוא מבקש לו מפלט – באגדה היהודית… את רעיונותיו הוא מביע דרך גרונו של המהר“ל… בעקיפין, במסוה של הרב ר' לוי, הוא שולל את דרכי המהפכה, הוא גוזר על הגולם, סמל ההמון המקיץ והמתעורר, לשוב למנוחת דורות ונותן למהר”ל להתגבר עליו.

איך מביע לייוויק מחשבותיו בסמלי האגדה? כיצד הוא מדובב בהם את רעיונותיו?… נתעכב על כמה מהתמונות האופייניות של ה“גולם” ונביא כמה מונולוגים נוקבים.

סכנה נשקפת לקהילת פראג (פראג מסמלת כאן את כל האנושות הסובלת): ראש המנזר, טדיאוש, זומם מזימות כליה. הוא אינקויזיטור, כפי שהוא מתואר בפרק הגאוני של הרומן “האחים קרמזוב”. טדיאוש אינו יודע כל פשרות ביחס לכופרים, לשם קדשן של אלהי הרחמים הוא מעלה על מוקד מאות אנשים, הוא נכון להקריב את כל העולם לכבודו של אלוהי החסד, אך שלא כבן־דמותו אצל דוסטוייבסקי, שנאתו ל“כופרים” היהודים היא עכורה ממעמקי האינסטינקטים האפלים, זוהי שנאה זואולוגית ללא עילה, שהדת היא רק כסות לתאוותיה השפלות, שנאת רשע לצדיק ממנו… שנאה השואפת לכלות לא רק את הנפש, כי אם גם את גופו של העם היהודי… במונולוג נוקב של טדיאוש ממצה המשורר את השנאה ליהודים, כפי שנתחדשה בימינו ונתגלה בכל מעמקיה התהומיים בימי השואה:

לא יועילו כל מאמציהם של היהודים להתקרב לגויים ואפילו להתבולל…

בה במידה שיותר ירעו ליהודים וירשעו נגדם, באותה מידה תגבר השנאה אליהם:

רק השמדתו המלאה של העם היהודי תפסיק את המאבק של העולם הגויי נגד היהודים.

טדיאוש זומם מזימת־כליה על היהודים: הוא רוצח ילד נוצרי כדי להעליל בו עליהם.

באין ברירה כשכלו כל הקצין, יוצר הרב המקובל ר' לוי את הגולם. הוא רוצה להשתמש בכוחו הפיסי העצום להצלת העם, אבל לא רק כוח פיסי גרידא בגולם, גם כוחות רוחניים כבירים הפיח יוצרו בקרבו.

המהר"ל מבטיח לגולם אפילו ימים של התעלות רוחנית ומוסרית: עד אשר תבוא השעה ההיא של חדוה בהירה, של בכיה מטוהרת, של מנוחה מזהרת…

אבל לפי שעה עז רצונו של המהר“ל שהגולם ישמש לו רק כלי־שרת, ימלא רק רצון שולחו ושליחותו. מהר”ל שואף בכל נפשו לדכא בקרבו את כל היצרים האפלים… רמז לאמונתו של המשורר בכוחותיו העילאיים של העם. רק בשעת מהפכה מסוכנים כוחות אלה…

הגולם ממלא שליחותו: מעניש את טדיאוש ועוזרו. הגזירה נתבטלה. אבל… מכיוון שניתן גרזן בידי גולם, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ומנחית את מכותיו הנוראות בראשי יהודים. לא הועילו כל אמצעיו של מהר"ל, כל השבעותיו ופקודותיו – בגולם מתעוררים היצרים, שאין יצרו כבר אדון להם, כפי שהגולם בעצמו מתבטא:

מהר"ל מכיר לחרדתו הגדולה על פניו של הגולם –

למהר"ל נשאר רק מוצא אחד –להשתיק את יצורו הגולם לנצח…

עוד טרם ביצע מהר“ל מבצע זה, הוא מגרש מה”היכל המחומש" את שני הנוודים – את אליהו הנביא ומשיח בן־דויד. הוא טוען אל אליהו הנביא:

המסקנה המתבקשת מכל המחזה היא: אין גאולה ראוייה לשמה, אם היא עקובה מדמים. שלא בגלוי, אבל באופן ברור הדגיש המשורר לצד מי הוא עומד: המנצח הוא מהר"ל, המרחיק את המשיח ומשתיק את הגולם…

בשנת 1925 ביקר לייוויק בברית־המועצות כמי שהיה מהפכן וכאוהד לקומוניזם – אז עדיין השתתף בעתון הקומוניסטי “פרייהייט” – נתקבל האורח בכבוד מלכים ובהתלהבות. אבל בעת המסיבה, שנערכה לו במוסקבה, לא נמנעו הסופרים הסובייטיים מלהביע את מורת־רוחם מהסיפא של ה“גולם”. לפי דעתם צריך היה המחזה להיגמר בהתמרדותו של הגולם, הוא ההמון, נגד יוצרו מהר"ל ובנצחונו…

לייוויק מצא מחובתו ליתן תשובה לחבריו הסופרים בבריה“מ. בינתים קרה משהו בלתי צפוי. פרצו מאורעות־אב בארץ, העתונות הקומוניסטית קבלה את פני פורעי־צפת וחברון בצהלה, הכריזה עליהם כעל חלוצי האומה הערבית המשתחררת. גם “פרייהייט” האמריקאי התנבא בנוסח זה. פרוש כל ההסברה הזאת היה חזרה לסיסמה של המהפכנים הטרוריסטיים משנות ה־80 של המאה הקודמת – דם יהודי יהיה שמן־סיכה מבורך לגלגלי המהפכה. במקרה זה היה הפירוש עוד יוצר ציני –הפורעים הערבים הם חלוצי ההשתלטות הסובייטית במזרח התיכון… לעמדה בוגדנית זו לא הסכימו אפילו מעריצי השלטון הסובייטי: קבוצה גדולה של סופרים יהודים, ביניהם אופטושו, מנחם בוריישה ז”ל, וייבדל מהם לחיים, לייוויק, פרשו מ“פרייהייט”. מאז פרש מאוכזב מהקומוניזם והתרחק מהם לגמרי… אך בשנות השלושים הראשונות עדיין האמין שהמהפכה האוקטוברית היא בסופה חיובית, עתידה היא להביא שיפור בחייהם של ההמונים, שהקומוניזם הוא עדיין כוח מתקדם בתולדות האנושות.

לאור מסקנות אלו נתן תשובתו לסופרים הסובייטיים ביצירתו “חלום הגולם” או “הקומדיה של הגאולה” באידית.

ב.

“חלום הגולם” הוא מחזה ריאליסטי בעיקרו, להבדיל מה“גולם”, שהוא כולו מחזה סמלי. את תפקיד המשיח הוא מחלק בין שלושה: משיח בן־יוסף, משיח בן־דויד, הוא גם חנינא, והגולם, שהוא גם יוסי: הראשון מסמל את הגואל מבחינת “כולו חייב”, השני –כולו זכאי והשלישי הוא הכוח שקם לתחייה וממלא מקום שניהם.

כאמור, למרות השמות הסמליים, המחזה כמעט כולו ריאליסטי. לפני המשורר היתה כבר המציאות המהפכנית ברורה, אותה הוא ראה בעינים פקוחות. התפתחות העלילה היא כמעט כרונולוגית, בהתאם להתפתחות שלבי המהפכה. הוכנסו למחזה גיבורים צדדיים, המסבירים באופן מוחשי את מהותם של הגיבורים הראשיים: ארמלוס, התליין, הליצן, לילית. אבל גם אלה אינם דמויות וצללים כפי שניתנו ב“הגולם”, כי אם טפוסיים חיים מציאותיים משורטטים בקווים סטיריים נוקבים: ארמלוס נקרא בפי התליין בשם “נביא היום”. לשם זה מסכים גם “הנביא” עצמו כי –כך מאפיינו התליין –

בארמילוס נתן המשורר סטירה נוקבת על הספרות הסובייטית, המחליפה דעותיה לפי ה“קו”, ובכל פעם היא מטיפה רעיונותיה באותה ההתלהבות והפתוס. גם התליין הוא בן־לווייה לכל משטר כי – לפי דבריו עצמו –“לכל שליט אני העבד”… לכל משטר הוא משרת. שני אלה, ארמלוס והתליין, הם בני־לווייה הכרחיים לכל משטר של כוח.

בתמונה הראשונה מופיע משיח בן־יוסף. הוא ואנשי, “המון הקבצנים הרעבים והעניים”, נאבקים קשה במשטר העריצות של העשירים המעטים, המרוכזים מסביב לגוג ומגוג, שאף הם נלחמים זה בזה. ידם של משיח בן־יוסף ואנשיו היא על התחתונה. הם נאלצים להסתתר בעליית־גג של מהר"ל, במקום שם מונח זה מאות שנים עפר־גופו של הגולם. כמעט כלו כל הקצין: עוד מעט ייתפסו הלוחמים המעטים ויימסרו לגרדום. בשעת משבר זו מתנהלת שיחה בין משיח בן־יוסף ואשתו לילית. הראשון מתגעגע למשיח בן־דויד אחיו, הוא מכיר בתפקידו החולף “כי מי אני בלי בן־דויד?” אך לילית אינה משלימה עם תפקיד זה של בעלה והיא מתמרמרת:

מהרגע הראשון שונאת לילת את יורש בעלה. בכל הזדמנות היא מסיתה אותו נגדו עד שהיא משיגה את שלה: כאן גם ראשית הקונפליקט של כל העלילה. רבים המהפכנים המגיעים לשלטון מתוך מאבק לשם האנושות, אך משמגיעים אליו, הוא נהפך למטרה בפני עצמה, מטרה שכל קרבן אינו יקר בשבילה.

בהתפתחות המאורעות יוסי, הוא הגולם, שחלם כל זמן שכבו בעליית־הגג על משיח בן־דויד, מביא את הגואל חנינא, מעיר את ההמונים למרד. העם מתמרד, נהוג בידי יוסי, משחרר את משיח בן־יוסף. יריבו של בן־יוסף מגוג נמסר להורג. בחרב־נקמה מבער משיח בן־יוסף את כל שונאי העם. דם רב נשפך, ההמון מריע לקראתו, הוא מאושר כפליים: ממחסורו נשתחרר כי הוא אדון לכל טוב הארץ. הוא רשאי ליהנות מכל הנאות החיים והנאתו נכפלת על ידי סיפוק יצריו האפלים.

ההמון צוהל למראה הדם הנשפך. הגואל של האנושות נהפך למנהיג של המון משתולל, אך הגואל עוד גרוע ממנו: הוא שיכור משלטונו. דברי לילית המסיתים מוצאים בלבו קרקע פורה. רגש הקנאה והשנאה למשיח בן־דויד –חנינא –גובר ואינו נח עד שהוא מושב בבית הכלא ומעונה ע"י התליין… רק לפעמים רחוקות ולרגעים מצטללים חושיו של בן־יוסף ואז הוא מרגיש בתהום הרובצת לרגליו, מליבו מתפרצת קריאה נואשת:

זוהי נקמת הדם, שהיא מרעילה גם את דם הרוצח, מרקיבה את קרביו וממיטה עליו שואה… שכרון־הדמים מערפל את חושיו של בן־יוסף, הוא כבר אינו מבחין בין המטרה לבין האמצעים, הוא רוצח לשם רצח והוא קורא לתליין:

העולם מגיע למצב של כלו חיים ואז באה הגאולה האמיתית, גאולת דור שכולו זכאי, כפי שאנו שומעים מפי ארמלוס:

אבל אז קורה הדבר המשונה ביותר: אין יד מורמת על משיח בן־יוסף ואשתו לילית, שמותם צריך לגאול את העולם… הדור כולו הוא זכאי, ואפילו התליין שבו זורק גרזינו ומסרב להרים יד על האיש. רק אחד מקבל עליו את השליחות העגומה: הוא חנינא, משיח בן־דוד… העם צוהל משמחה ואושר, חוגג אשרו בחגיגת־פאר, מחפש גואלו ואינו מוצאו – חנינא יושב בכלא ואינו רוצה לצאת אל העם, כי ידיו נגאלו בדם…

קמה מהומה, תוקף יאוש את הלבבות עד שארמלוס מציל את המצב ושולח במקום משיח בן־דוד… את יוסי הגולם, שבינתים היה קלסתר פניו כקלסתר פניו של המשיח והעם מכריז את יוסי כגואל…

סיפא מוזר מאד, לכאורה, אבל במציאות הגיוני, כמעט הכרחי מתוך הדיאלקטיקה של “על דאטפת אטפוך”…

ואולי נתכוון בזה המשורר לרעיון אחר: שאין צורך לאנושות בכלל בגואלים!… האנושות סבלה כל כך הרבה מהגואלים וממעריציהם עד שעייפה נפשה מהם: בשם הגאולה העלו אינקויזיטורים אנשים למוקד, בשם הגאולה הטביעו מהפכנים את המהפכה בדם של מיליונים. כל גואל – תהיינה כוונותיו אשר תהיינה – מביא בעקבותיו חורבן ואכזבה. האם לא הגיע הזמן שהאנושות תשתחרר לגמרי מגואליה ותיטול גאולתה בידיה? אולי טוב לקחת במקום משיח בן־יוסף ואפילו במקום בן־דוד את יוסי הגולם, הוא העם, שבשאיפתו לגאולה הוא מתעלה בעצמו לגואל?…

מבחינת השלמות הפנימית עולה ה“קומדיה” על ה“גולם”, אבל היא אינה מזעזעת בטרגיותה ובעלילתה כאחרון. אולי סוד הצלחתו של מחזה ה“גולם” הוא בצמצומו? ואילו הקומדיה, יריעתה רחבה מדי, אישיה רבים מדי.

תחת זה הכרקטריסטיקה של הטיפוסים היא בולטת כברלייף אמנותי, קוויה חדים וכל כולה היא סטירה נוקבת על כל החברה האנושית של ימינו: למשורר לא היו כבר ספיקות והיסוסים בענין הגאולה.

★

רעיון דומה “המוני” אנו מוצאים במחזה האחרון של לייוויק “החתונה בפרנוואלד”. הנסיבות הן אחרות לגמרי, אבל הרעיון שהביע המשורר ב“קומדיה” בשנת 1932, נישנה ביתר בהירות בשנת 1947 במחזה הנזכר. העילה למחזה היא ביקורו של המשורר במחנות העקורים בשנת 1946. לייוויק נזדעזע עד יסוד נפשו ממראה השואה. באותה מידה שזעזעהו הטבח ההמוני החרידה נפשו הדאגה לגורל הפליטים. שרידי ההרג הללו התהלכו בין החיים כנשמות דאזלין ערטילאין – מהמתים שרדו ואל החיים לא יכלו להצטרף: בכל מהותם היו החיים שייכים לעולם המתים: אתם התהלכו בחלום ובהקיץ, לפניהם השיחו מצוקתם. בפניהם הרגישו מצוקת־נפש ומוסר־כליות על שנשארו בחיים. רבים שאלו את עצמם: המותר להם להישאר בחיים ולחיות ככל יתר בני־האדם אחרי שיקיריהם נספו? ספקות מילאו נפשם: היהיו מסוגלים עוד לחיות, אם גם ירצו בחיים…

לייוויק תפס מיד את מצוקת־נפשם של העקורים ונאחז במקרה, בו השתקפה כל נשמתם כבנקודת־בעירה: הוא סר לבית־מלאכה של “אורט” במחנה העקורים בפרנוולאד, ואחת התופרות פתחה לפניו את הארון והראתה לו שתים עשרה שמלות־חופה… לייוויק נשתומם – שמלות חופה בגיא־צלמות זה?…

מנהלת המתפרה הסבירה לו – אלו הן מתנות “אורט” לכלות הנישאות במחנה… זה מילא את ליבו התפעלות ועידוד, ועל נושא זה יצר את המחזה “החתונה בפרנוואלד”.

התוכן: פליט אחד בשם אברהם (השמות הם כאן סמליים), שאשתו ובנו יצחק נרצחו בידי הנאצים, נושא לאשה את שרה, שבעלה ובניה גם כן נשמדו. לחתונה מוזמנים כל בני המחנה כן גם… המתים –בעלה ובנה של הכלה, אשתו ובנו של החתן –עם כל הסמליות המוזרה שבהזמנה היתה זו טבעית מאוד בחייהם הערטילאים של הפליטים, שהיו שייכים יותר למתים מאשר לחיים. בין המוזמנים המתים צועדים אליהו הנביא ומשיח צדקנו, “שהצטרף למובלים לכבשן לקיים ייעודו ע”י שנשא יהודי זקן וחלוש על כתפיו אל מקום השריפה“. משיח צדקנו אינו רוצה לקום מאפרו, כי אחרי טראבלינקה ואושוויץ אין לו כבר ייעוד, אבל אליהו הנביא משכנעו שגם הוא יצטרף למוזמנים –”כשם שמילא שליחותו בנשאו יהודי זקן וחולה לכבשן, כן חייב הוא למלא שליחותו להימצא בין החיים, לעודדם ולעזור להם לשוב לחיים"…

אם כן, לא גאולה על ידי יחיד מצויין מכל העם, כי אם שליחות אנושית פשוטה היא תפקיד משיח צדקנו, זוהי המשימה האנושית הגדולה האחרונה, וכל יתר הגואלים אינם אלא גיבורי קומדיה אנושית, שבסופה הטרגדיה של רצח המונים…

“אונטערן האַקנקרייץ” –נאָוועלן פון זיינוול דיאמאנט, 216 זייטן, פאַרלאַג פון דער יידישער קולטור־געזעלשאַפט, פאַריז 1947.

בצדם של הקיבוצים היהודיים הגדולים, שהושמדו ע"י הגרמנים ועוזריהם, התענו תחת צלב־הקרס ישובים יהודיים קטנים. בחלקם הושמדו גם הם, ובחלקם הם ניצלו וזכו לראות במפלתה של החיה הנאצית. אולם גם הניצולים עברו שבעה מדורי גיהנום של השלטון הנאצי. למזלם הם חיו בקרב עם, שבו עדיין נשתמרו המסורות היפות של המהפכה הצרפתית, והם מצאו בקרב ההמונים הברבריים גם ידידים, עוזרים ואפילו לוחמים כנגד אויב האנושות.

על אותם ישובים יהודיים ומאבקם יש לנו תיאורים מועטים בספרות השואה שלנו. וקובץ הנובילות של זיינוול דיאמאנטאני ממלא חלל ניכר בשטח זה. הנובלות שלו מאפשרות לנו חדירה עמוקה לתוך הרבה פינות של הגיהנום ההוא, מראות לנו את דרך־הייסורים, שבה עברו שם היהודים, ומתארות לפנינו אורות וצללים של החברה המקומית. וזוהי אחת ממעלותיו של הספר: זיינוול דיאמאנט אינו עוסק בגרמנים אלא מעט – הוא מטפל בעיקר ביהודים, שהם, כמובן, הגיבורים הראשיים של ספר הנובילות, וכן בצרפתים ובשוייצרים שהיהודים נתקלים בהם במאבקם לקיומם.

גם בצרפת נקטו הגרמנים בכל האמצעים של התעמולה האנטישמית: מצד אחד שידולים, יחס של חסד כביכול לאוכלוסיה של הארץ הכבושה, ומצד שני הסתה אנטישמית גלויה וסמויה כנגד היהודים. גם כאן מצאו להם זרעי־הרעל קרקע, שהצמיחה גידולים מרעילים. נמצאו צרפתים ששיתפו פעולה עם הגרמנים וביצעו לפי פקודתם את הפשעים הנוראים ביותר. גם כאן השתכרו ההמונים שעה קלה מתורת־הגזע הנאצית. אולם מהר התפכח העם מאדי הרעל האנטישמי, ראה בבוז את מעשיהם של עוזרי הנאצים ובהרבה מקרים הסתיר את קרבנותיהם ונלחם במציקיהם, כאילו היו שונאיו שלו.

בתנאים אלה שמרו גם היהודים על דמותם האנושית, לא נשברו מבחינה מוסרית, אלא קמו בעוז נגד האויב וגילו אהבה ונכונות־של־עזרה לזולת.

היהודים בצרפת לא חיכו, עד שהגרמנים ישחטו אותם, אלא פתחו בעוד מועד במאבק נגד האויב. לאושרם הם מצאו מיד בני־ברית בחלקו הטוב והנאור של העם הצרפתי (“סאַבאָטאזש”, “דער עפל בלוט”, “ווידערשטאנד”).

בשלוש נובילות אלה מתאר המחבר את הפטריוטיות ואת אהבת־החרות של הצרפתים ואת נכונותם לעזור ליהודים הנרדפים. גיבורי הנובילות מגיעים, תוך התעוררות רוח־המרי בנפשם, לידי שיתוף־פעולה עם היהודים. מן הפועל הצרפתי הפשוט, מישל, שהמאבק נגד הפאשיזם הוא אצלו חובה מובנת מאליה, עד שמיסיה דאדיה, שמושג המרי אצלו מתקשר עם המסורות היפות ביותר של מלחמת־הצדק בימי דרייפוס, ועד השופט־החוקר של שלטון וישי ברז’ה, המגיע לידי החלטת־המרי אחרי משבר נפשי – הקשר עם היהודים אצל כולם הוא דבר מובן מאליו.

זוהי נחמה, שבימי המצוקה, בה חיו היהודים באירופה תחת שלטונו של היטלר, נמצאו בקרב בניהם הטובים של עמי התרבות רגשות סולידאריות וידידות כלפי היהודים. דבר זה יש להעלות בספרותנו. בשנות השואה האחרונות חיינו כל־כך הרבה רשעות ואכזבות מן הגויים, עד שאבדה לנו כמעט האמונה באנושות טובה יותר. אולם הכפירה והיאוש מסוכנים בשבילנו ממש כמו שהיתה מסוכנת אמונתם התמימה של הדורות הקודמים, שגאולתנו תבוא מאליה עם גאולתה של האנושות כולה. על־כן חובתו של הסופר היהודי לגלות את האורות של החיים האפלים ההם, כפי שתעודתו לתאר את צלליהם.

זיינוויל דיאמאנט קיים תעודה זו ובנובילות שלו אנו מוצאים הארה רב־צדדית של החברה היהודית והלא־יהודית באותה תקופת משבר. יש לו עין לתפוס את השפל, המזויף, המטומטם והפיליסטרי שבחיים ויחד עם זה לחדור לתוך עולם־הרגשות של הנפשות הבודדות, הסובלות והנרדפות. הוא רואה גם את כל הגילויים של אצילות אנושית ומסירות־נפש. הוא סובל יחד עם כל הסובלים וקרוב ללבו צערו של האיש הבודד, יהודי או לא יהודי. גיבוריו היהודים זכו למזלם להנצל מן הגטו וממחנה־הריכוז, שבהם נאבקו ממש לחיים יום־יום, והאדם נהפך לחיה, שפועלים בה יצרים בלבד. בגיבוריו של המחבר נשתמר עוד צלם־אלוהים. יתר על כן, יסוריהם עשו את רוחם רגישה יותר וקרובה יותר אל עולם־הרגשות של הזולת, וגדלות אנושית עלתה ממעמקיהם בכל זוהרה האלטרואיסטי.

היהודים בבית־החולים השוייצרי, השנואים על כל החולים האריים והשרויים כמו מצורעים בגיטו רוחני בתוך הנכר הכללי, הם היחידים, המשתתפים בעינוייו המוסריים של הסנדלר הנכרי בלטראמי, המסכן, העזוב והבודד. הם משתדלים להקל על שעות־חייו האחרונות, הם היחידים העוקבים אחרי רגעי־גסיסתו האחרונים, בשעה שמכבר אינו קיים בשביל הסביבה הלא־יהודית (“בעלטראמי שטארבט”).

במקום המרפא הידוע ניצה, שמבקריו ביקשו רק שמחה, קמה בימי ממשלת־וישי פעולת־עזרה מסועפת מצד התושבים הותיקים העשרים למען אחיהם הפליטים העניים. העזרה ניתנת בלבביות כזו, כאילו קם כאן לתחייה העולם היהודי הטוב של העבר על כל מוסדות־הצדקה שלו (“האטעל רוזוועלט”).

כל העלבונות וההשפלות, שסבלו היהודים מצד הגרמנים ועוזריהם, אינם מעוררים בנפשם רגשי־נחיתות, אינם הופכים אותם לשפלים בעיני עצמם. אדרבא, הבוז הסובב אותם מעורר בקרבם גאון פנימי. צרת־רבים מעלה רגש־סולידאריות שלא היה כמוהו, ותודעה לאומית מתעוררת בלבם של אלה, שמכבר ניתקו את יחסיהם אל עמם.

רגשות לאומיים חודרים לתוך החברה היהודית ומרוים אותה במידה כזאת, שאפילו ילדים מתלהבים מסמלים לאומיים (“אין קינדער־היים”, “האטעל רוזוועלט”).

למרות המחיצה שבין העולם היהודי והעולם הלא־יהודי מאחד את שניהם גורל אחד: שניהם מתענים ונחנקים תחת ידו האלה של שלטון־היטלר, משניהם מוצץ את האור כעכביש צלב־הקרס השחור. שם הספר “אונטערן האקנקרייץ” (“מתחת לצלב־הקרס”) קולע מאד. ולמרות האוירה הכבדה, השרויה על החיים, זוהר מעמק־הבכא ניצוץ של תקוה לימים טובים יותר, מתוך ההשפעה האנושית והאפלה בוקע קו־אור של אמונה בגאולה.

הספר על כל תיאוריו הדרמאתיים נקרא במתח נפשי ומשרה עליך רגש של הקלה.

סגנון הנובילות – לכמה פרובינציאליזמים – הוא נאה וציורי. המחבר בעצמו מספר מעט, הוא מדובב את גיבוריו. כל אחד מהם מדבר בלשונו, האפיינית לו לעצמו. מיוחדת לשונו של המתנדב הגליצאי השלומיאלי (“סאף קאנדוויט”), בדיבורו מגלה כל גיבור את עולמו הפנימי, את המנטאליות שלו; הקורא רואה לא רק את הנסיבות החיצוניות, אלא הוא מרגיש אותן וחי אותן ממש כמו הגיבור עצמו.

בכוח רב ובשלמות מתגלה המחבר בנובילה “קול שופר”. היא תופסת כרומן מותח וציורית כהצגה חיה. המצב משורטט יפה, וכל קווי־התאור הם בעלי עמקות פסיכולוגית. ושוב, ההתרחשות אינה מסופרת אלא מתוארת, הגיבורים חיים אותה ומעלים אותה בשיחתם ובמחשבותיהם. סגנונם הוא הלשון העממית של בית־המדרש ותחינות. אולם הוא מבליט את הגונים הפסיכולוגיים הדקים ביותר של חוויותיהם, ואפשר להשוותו אל סגנון־המופת של מעשיות עממיות.

כבר בספרו הראשון מופיע המחבר כמסתכל מנוסה ומעמיק בבני־אדם וכאמן מבוגר, השולט בחומר היצירה שלו. הנובילות שלו הן תרומה רבת־ערך לספרותנו שאחרי המלחמה.