מלאו עשרים שנה מיום שנפתחה בפטרוגרד הועידה השביעית של ציוני רוסיא, היא הועידה הראשונה, והאחרונה בגדלה, בתפארתה ובתכנה לתנועה הציונית ברוסיא – הראשונה לאחר המהפּכה הגדולה של אביב־העמים ברוסיא הרחבה, – ועידה שהיה לה, ברוב עם והדרת תכונה רבה, אופי של קונגרס, אבל אך קונגרסים מעטים יכלו לדמות לה במעוף וחזון, בהתרוממות־רוח, בהיקף הפּרובלימות ובהעזת הגישה לפתרונן, בחדוות יצירה ובתוקף של רצון דרוך.

★

עברו אך כשלושה חדשים מיום שנפל הדבר הגדול ברוסיא רבתי: פתאום נשברה זרוע רשע והיתה הרוחה לרוסיא ולעמיה הרבים והשונים, ובכללם, ויותר מאשר לכולם, למיליונים היהודים, שהתענו יותר מכל אומה אחרת תחת ידו של שלטון הזדון. היה זה רגע גדול, אפשר לאמר: רגע קדוש, שמעטים דוגמתו בהיסטוריה האנושית. אך אתמול רדה עוד מטה הרשע באף ובחימה בעמי רוסיא כולם, ובעם ישראל בפרט וביחוד. אך תמול שלשום יצאה גזירתם של רשעי ארץ, של ינושקיביץ וניקולאי ניקולאיביץ, לעקור משורש מאות ערים ועיירות של ישראל ולזרות את מאות אלפי יושביהן כמוֹץ הרים לכל ארבע הרוחות; אך תמול־שלשום, נכתמו המוני בית ישראל בכתם של בוגדים ומרגלים, וקצף אין־אוֹנים של “גבורי־מלחמה” כושלים ונסים מנוסת חרפּה התנקם בהם, בנשיהם ובטפּם, והפקיר את כבודם ואת דמם; אך תמוֹל־שלשום יצאה גזירת־אדרינוס על הלשון העברית, על אידיש, על כל מלה באותיות מרובעות; אך תמוֹל־שלשום נאסרה, דוכאה ונרדפה כל תקוה ומשאַת־נפש לגאולה לאומית, לתחית ישראל במולדתו. ופתאום היתה הרווחה. נשבר עוֹל הברזל, ושמים וארץ שמחו, כביכול, במפּלתם של רשעים. רוּח של אביב, של אַחוה, של חירוּת והכרת כבוד אדם וערכו, עברה על רוסיא כולה, ואף המדוכאה והנרדפת שבאומות שאפה רוח זו, אף ליהודים היתה אוֹרה ושמחה. וראו זה פלא: אף בשעת חדוה ראשונה זו לא הוּכּו יהודי רוסיא בשכּרון, לשכוח את עצמם ונפשם, את מהותם העצמית ואת תפקידיהם העצמיים, בתוך סערת התקומה הכללית וחלום האַחוה הגדולה; לא עמדו לקנות להם שויון זכויות וערך במחיר יעודיהם הלאומיים ועתידם הלאומי, אלא עמדו לבנות בנינם הלאומי מתוֹך שלוה וחירוּת אזרחית, לכנס ולגבּש, להפעיל ולהפרוֹת את כחותיו הקבּוציים של העם לשם הגאוּלה השלימה במוֹלדת הרחוקה־הקרובה.

★

זה היה אָפיה ההיסטורי המיוחד של ועידת ציוני רוסיא בפטרוגרד בסוף מאי 1917, אשר שני עמודי התווך של התנועה הציונית, מנחם אוסישקין ויחיאל צ’לינוב, עמדו בראשה והטביעו בה את חותמם; זה היה ערכה הגדול, ערך כבוד ותפארת וזכוּת עולם ליהדות הרוסית. היתה זו נקודת־הגובה, תקופת הזהב והזוֹהר הקצרה בדברי ימיו הדרמתיים של הקבוץ היהודי הגדול־האומלל הזה.

★

לא ארכו ימי הטובה והאוֹרה. קצר, קצר מאד היה האָביב ההוא, אביבם של עמי רוסיא, שרבים אמרו לראות בו סמל וראשית וערובה לאביב העמים כולם. ימי התקוות האנושיות הגדולות, שהתעוררו אותה שעה, עם סוף מלחמת־העמים ועקבות השלום הבא, ימי ארבעה־עשר עיקרי ווילסוֹן, ימי חזון השלום הנצחי וברית העמים, ימי ההתעוררות הגדולה לכפר את עוון הדורות ולתקן עולם במלכות הצדק והיושר הסוציאלי – עברו גזוּ כחלום. הגיעו שוב ימי ירידה, ימי כשלון וחרפה לאנושות. העריצות והאֵלמוּת, פולחן הכח הגס והתעמרות אדם באדם ועם בעם, נעשו שוב, ובמדה גדולה הרבה יותר משהיו, מנהגו של עולם. דכוי האדם, דכוי חרוּתוֹ האישית, כבודו האישי, מצפונו המוּסרי – נעשו מעתה עיקר ויסוד ל“משטר”, לסדר־עולם המקוּבּל. ודרך רשעים צלחה. יותר שאומה ומדינה “התקדמו” בדרך העריצות, האלמות והאגרוף המזוין, יותר גדל פחדה, ואפילו חינה וכבודה בעיני העמים זולתה, יותר גדלה השפּעתה ונשמע קולה בפוליטיקה הבינלאומית, יותר עושה דוגמתה שמוֹת בנפש העמים, בנטיותיהם ובהשקפותיהם המוסריות. עריצות, חמסנות צינית ואגרוף רשע מצד אחד, שפלות ידים ורוח, חולשה של פחדנוּת נקלה ומשוא פנים לרשעים מצד אחר – אלה הם העיקרים והמניעים העליונים ביחסים הבינלאומיים באירופה שלאחר המלחמה. ורוסיא הגדולה הולכת בראש “ההתפּתחות” הזאת. רוסיא, שהיתה הראשונה לחזון הגאולה החדשה, לחרוּת האדם ולאַחוות העמים, נעשתה זמן מועט לאחר ימי אביבה ההם מבצר ומשגב לעריצות הגרועה והשפלה ביותר. המהפכה השניה של שנת 1917, מהפכת אוקטובר, הפכה את הארץ לגיהנום לעמיה כולם, ולעם ישראל בפרט. לא קם עוד בעולם משטר של דכוי ורשע וזדוֹן, של התעללוּת באדם, בנפשו ובכבודו, כמשטר הדמים של רוסיא הבולשביסטית, הדוֹגל לשוא בשם הצדק הסוציאלי וחרוּת האדם. ולא קם עוד משטר רב סכנות, משטר של שמד ואבדוֹן לעם ישראל ולרוחו, כמשטר זה, המתהלל בשקר בעיקר שחרוּר העמים. ברוסיא האדומה נגזרה כליה, נגזרה שריפת נשמה על עם ישראל, נתחדשה גזירת אדרינוס על הלשון העברית ונגזרו גזירות חדשות, גזירות ענויים ורדיפות ויסורי גיהנום, על דת ישראל ותורתו, על יעודיו הלאומיים, על הנאמנות לתקות־התחיה הלאומית ושיבת ציון…

כך עלתה לה, ליהדוּת רוסיא הגדולה, רחבת־הלב וכבירת המעוף והחזון של ימי האביב ההם; כך עלתה להן לתקוות המזהירות, לאפקים הרחבים ולתכניות הנעלות של אותו יום גדולות…

★

והרבה חליפות ותמורות הגיעו מני אז לעם כולו; הרבה ימים גדולים וימים קטנים עברו מאז על ציון ועל הציונות.

הכרזת באלפור, שבאה לעם ישראל, כעבור חדשים מעטים לאחר ועידת פטרוגרד, כבשׂוֹרת המשיח; המנדט הבריטי על ארץ־ישראל מטעם חבר הלאומים לשם בנין הבית הלאומי לישראל בארצו; שיבת ציון החדשה, עלית מאות אלפי יהודים שבי גולה, עלית רבבות חלוצים, חלוצי העבודה וחלוצי ההון והמרץ, למעשה הגאולה והבנין לענפיו השונים: לחקלאות, לחרושת, לבניה, לסלילת דרכים, ולכל מלאכה ועבודת־כבוש ומפעל־העפלה; בנין מאות נקודות־ישוּב חדשות, בנין הכפר העברי החדש, בנין ערים גדולות ומפוארות; מבנה כלכלי חדש להמוֹני ישראל בארץ, העומד על הקרקע ועל היצירה הכלכלית הראשונית; יצירת רשת שלמה של מוסדות לחנוּך עברי מלא, מגן־הילדים ועד לאוניברסיטה העברית בירושלים; חנוּך דור חדש, אשר לא ידע רוח דכא ומוֹרך ולא טעם את שפלותם ומרורותיהם של חיי גלות; עמידה איתנה על קרקע המולדת והתערות באדמתה, רוח גבורה עילאית של עם, היודע לעמוד בפני אויבים רבים ועצומים ולהתגבר על כל נחשול דמים וסערת התקפה; כח רוחני ומוסרי, כח כלכלי ותרבותי גדל ועולה, שגם אויבים ו“ידידים” מתכחשים מוכרחים להודות במשקלו ולהביאו בחשבונם – זהו מצד אחד המאזן החיובי הגדול לציון ולמקוראיה בעשרים השנים האלה, זו תקופת ההגשמה לציונות, תקופת היוֹתה צורך וגורם חיוני־אישי, תקות־חיים והצלה לכל יחיד מישראל בתפוצות הגולה.

★

ומצד אחר – תהום של כליון וחורבן, של רדיפות אכזריות, של התנוונות וירידה אחרונה פערה את פּיה על המונינו בארצות רבות ושונות. נחשול של פרעות־דמים במזרחה של אירופה, מאות קהלות ישראל נשמדו מתחת שמי ה', מאות אלפים שיכּלה חרבּם של זוֹבחי־אדם, מיליונים נתנו לחרפת רעב והתנוונות, התמוטטו יסודות חייהם הכלכליים, המונינו נעשו “מיותרים” במדינות החדשות והמתחדשות שלאחר המלחמה, תקוותם היפה להיות שותפים שווי־ערך עם שאר אזרחי המדינה בבנין החיים החדשים נהפכה להם למפּח־נפש, דחיקת רגליהם, הרחקתם מכל עמדות הכלכלה ושרוּת המדינה והצבור נעשתה שיטה ועיקר מדיני עליון, ששוקדים עליו לקיימו בקפדנות זעומה ובאכזריות רשע, כבודם האזרחי, זכויותיהם האזרחיות האלמנטיות של אחינו בארצות האלה ניתנו למרמס, ויש שאף דמם הותר: מפרוסקורוב ועד פּשיטיק, מלבוב ועד בּריסק – אותה הדרך, אותה השיטה; וב“ארץ הפילוסופים והמשוררים” גדל ושגשג זרע הרעל של משטמה פרועה, של שנאה גזעית חשוכה ואכזרית לישראל, להחשיך על צבור יהודי גדל־האיכות וכביר הרוח וכח היצירה את עולמו ולתתו לבז, למשיסה ולשמצה, וטומאתו של משטר הזדון וההתקלסות בוקעת ועולה על פני ארצות קרובות ורחוקות, ועד איטליה, ארץ חמדה ושלוה לישראל מתמול־שלשום, תגיע: זכותו של אגרוף־הברזל מסייעתה בימי הרעה והשפלות האלה…

★

והשפלות התהוֹמית של ימי הרעה האלה הדביקה אותנו גם במולדת. ואם לא יכלה להתנקש כאן בכבודנו האנושי והלאומי, הרי התנקשה וחזרה והתנקשה בקיומנו, בבניננו, בעתידנו הלאומי. שסאים וסכסכנים רעי־עין, המתנשאים להיות מנהיגים לעמם, שילחו שבנו פעם אחר פעם אספסוף פרוע ומשוסה, להטביע את תקותנו בדם. ושליטי הארץ הזאת, הם ושולחיהם אשר נתמנו אפיטרופסים לנו ולבנין מולדתנו, שכחו את חובתם הראשונה: לשלוט, לדאוג לשלום ולבטחון בארץ, להגן על התושבים השקטים, אנשי העבודה והסדר, מפני אנשי דמים ואלמות, וסייעו בחולשתם ידי פושעים וזורעי מהומות: “רוח הזמן” היתה גם בהם, שפלות ידים ורוח בפני הזדון המשתולל, חולשה של פחדנות ומשוא פנים לאלמים – היתה גם להם לחכמה פוליטית עליונה. וכך נתנו גם הם את ידם למזימות ההתנקשות במפעלנו ובתקות עתידנו הלאומי. בנפשנו, בתקות הגאולה וההצלה של עם ישראל, הם אומרים לקנות את “השלום” בארץ, את “הסימפתיות” של הסכסכנים והאלמים, אשר נפשם לא תדע שבעה.

★

יום הזכרון העשרים לועידה הפטרוגרדית, ערב הקונגרס העשרים, מצא את הציונות ומפעלה תוך לבטי סכנה ונפתולי מערכה מכריעה, מצא את המוני העם בגולה תוך חשכת תהומות של יסורי גיהנום.

★

אבל עדיין לא תש כחנו ולא נשבר רוחנו. רוחה של ועידת פטרגורד, רוחה של האמונה הגדולה ביעדינו הלאומיים ובעתידנו הלאומי, חיה בקרבנו.

ועדיין לא נואשנו אף מן התקוה לראות בתקומתה של היהדות הרוסית, נושאת דגלה של אותה אמונה גדולה בימי האביב ההם; עדיין לא נואשנו מן התקוה לשוב ולראות את היהדות הרוסית המשוחררת במערכותינו, שותפים לבנין ולתקומה במולדת.

(“הארץ”, 28 במאי 1937).