בימים האלה חגגה ההסתדרות הציונית בגרמניה את חג מלאות ארבעים שנה ליצירתה. היום הזה תאריך הוא ויום זכרון לא רק לציונות הגרמנית אלא לתנועה הציונית כולה.
ההסתדרות (או כפי שהיא קוראת לעצמה: ההתאחדות) הציונית בגרמניה חשיבותה גדולה לא רק מבחינת משקלה האיכותי, העולה בהרבה על חשיבותה המספרית – ציוני גרמניה נתנו לתנועה, ביחוד בתקופת הזהב שלה, את המפקדים ואת הקצינים, – ואף לא רק להיותה משמשת דוגמא ומופת להסתדרות, היודעת פרק בהלכות סדר, חובה ומשמעת – היא כמדומה ההסתדרות הארצית היחידה בציונות, שידעה להכניס ולהחזיק במשך עשרות שנים תחת צל קורה אחת, בכחו של רעיון עליון מאַחד, את הסיעות והזרמים השונים בציונות: – לא זו בלבד אלא חשיבות היסטורית יתירה וקסם אנושי מיוחד נתיחדו להם לציוני גרמניה הראשונים מבחינת מקומם המיוחד במינו בחזית הציונית.
★
לא היתה זו תגלית גדולה ביותר, כשחובבי־ציון הראשונים מיהודי המזרח גילו את מחשבת שיבת־ציון: לא היה צורך אלא להפוך את חלום־הדורות לחזון־הימים, להסיק מסקנות מפעל ומעשה מאותו חלום־הדורות, שהיה חי בלבו ובתפלותיו של כל אדם מישראל. ההנחות הקדומות ההכרחיות לרצון לאומי: רגש לאומי טבעי, הוי לאומי־עממי, אם אמנם לקוּי וקלוש, קשר אמיץ עם ירושת־הדורות, עם דת ישראל, דעת התורה והלשון העברית – כל זה היה חי וקיים במדה מרובה או מעוטה בתוֹך המונים גדולים. יהודי המזרח בהמוניהם היו רחוקים מן הטמיעה הלאומית להלכה ולמעשה במדה אחת, ואין פלא שלבם נמצא פתוח לקראת בשורת הגאולה והתחיה; לא לחינם הרגיש הרצל למן השעה הראשונה, שהללו יבינו אותו וילכו אחריו.
אבל היתה זו התגלות ממש, מאורע־חיים יסודי, המזעזע נשמתו של אדם עד עמקי השתין וכובש לפניו דרכים חדשות שלא בטובתו, כשקצת אנשי לב ורוח מיהודי־המערב, ומיהודי גרמניה בעיקר, עמדו וגילו יום־אחד את נשמתם היהודית, את רצונם הלאומי. מי שבא לידו בימים הראשונים הטובים ההם לבוא במגע עם אותה שכבה דקה של ציונים אקדימאים בגרמניה – ודומה שחוץ מציונים אקדימאים לא היו, או כמעט שלא היו כלל ציונים אותה שעה בגרמניה – יודע, כמה גדול היה האושר, כמה גדולה היתה עלית־הנשמה, עלית מהות והכרה, שבאו על האנשים האלה בשעה שנגלתה להם שכינתם הלאומית.
★
אם חובבי־ציון והציונים הראשונים במזרחה של אירופה היו, מבחינת העילה הקרובה, שהביאה אותם למחשבת ציון, בגדר גרי אריות – יזכר תפקידם של הפּוגרומים בדרום רוסיא בראשית שנות השמונים בהתעוררות תנועת חבת ציון, – הרי היו ציוני גרמניה הראשונים בבחינת גרי־צדק. שבט הנוגש לא הורגש עוד בימים ההם בגרמניה. כבר נתנה אמנם התנועה האנטישמית את אותותיה, אבל לא עלתה עוד על דעת איש לראות בה סכנה של ממש למעמדו האזרחי המוצק של היהודי בגרמניה, לעמדותיו הכלכליות והתרבותיות או אפילו להשפּעתו היתירה, המנהגת בכמה מענפי החיים.
לא מתוך חשש סכנה בלתי אמצעית ובקשת גאולה לעצמם נענו ציוני גרמניה הראשונים לקריאתו של הרצל, אלא מתוֹך רגש של כבוד – בנידון זה דומה היה דרכם לדרכו של פינסקר, אשר שאלת הכבוד הלאומי היתה לו עיקר העיקרים ושמשה לו כח דוחף ומאיר נתיבות, – מתוך הכרת חובה וסולידריות עם המוני בית ישראל במזרחה של אירופה, אשר אחיהם הם, המחזיקים במעוז האמנציפציה והטמיעה, התכחשו להם, כפרו במציאות כל קשר אתם, חוץ מן הקשר הדתי הרופף. מבחינת הצורך החיוני־הממשי היתה זו יותר ציונות בשביל אחרים, בשביל המוני אחים נרדפים, ואלו להם עצמם היתה זו יותר ציונות של עיקר אמונה, של הודאה בלאומיות הישראלית, שלא מצאה לה כלים משלה ולא נתגבשה בחייהם האישיים לצורות־ חיים יהודיות חדשות, אבל היתה כאן על־כל־פנים מדה גדושה של אידיאליזם: לא קלה ולא נוחה היתה עמדתם של ציוני גרמניה בחיי החברה והצבור בתוך אחיהם, שרעמו פנים ברובם הגדול על השגעון של לאומיות יהודית, העשויה לעורר קטרוג ו“רשעות” ולהטיל צל על כשרותם הפּטריוטית של יהודי גרמניה.
★
אבל ההגיון הפּנימי של הציונות עשה את שלו. ברבות הימים פשטה התנועה לרוחב והכתה שרשים בעומק. יותר ויותר נתרבו היחידים בין ציוני גרמניה, שהציונות נעשתה להם תוכן־חיים אמתי, שבקשו להתאים את חייהם להודאתם, שלא מצאו ספּוק בלאומיות הפורמלית של נוסח והודאה בכלים הלאומיים החיצוניים, אלא בקשו את הדרך ליהדות המוגדרת הגדרות מהות ותוכן. לאט־לאט גברה השפּעתו של אחד־העם בין ציוני גרמניה, לאחר שבמשך שנים רבות שמשו מעוז ומשגב לציונות ההרצלית הטהורה. לפני כחצי יובל שנים נפתח להם לציוני גרמניה מקור־השפעה חדש ליהדות של מהות בתורתו של מרטין בובר. ומלחמת־העולם העמיקה בלב הדור הצעיר את מעניתה של הפּרובלימטיקה היהודית הגדולה, עשתה את הציונות לרבים מהם לשאלת חיים וגורל. גרמניה היהודית הצטרפה אף היא לארצות הגולה, שהעמידו את תנועת החלוץ לצורותיה ולזרמיה השונים. יצוּין הדבר, שרבים נוטים לטעות בו, שעליה גרמנית, אמנם במדה קטנה, נכנסה למסכת חיינו ובניננו עוד לפני הקטסטרופה של שנת 1933.
★
התקופה האחרונה בתולדות הציונות הגרמנית, זו התקופה הרותחת והצווחת, הקצרה ביותר והמכרעת ביותר, תקופת ארבע שנות שלטונו של הנציונל־סוציאליזם, עדיין היא תוססת לנגד עינינו. נסיון גדול נתנסתה הציונות הגרמנית בתקופה קשה זו ועמדה בו. היה לה הצער הגדול לראות בהתאמתותה האיומה של הדיאגנוזה הציונית למחלה היהודית, למצב ישראל בעמים. נתקיימו כל נבואותיה השחורות של הציונות על מצבה המדולדל, המוכן לפורענות ולאסונות, של אומה תלושה, המשוטטת כצל בעולם שאינו שלה והתלויה בחסדם של אחרים. האסון הגדול, שהפך בן־לילה קבוץ גדול, כביר כח חמרי ותרבותי, ל“פאריאס”, למתועב גוי, לנטולי זכויות אדם יסודיות, זעזע את הנפגעים, פקח את עיניהם לראות את אמתה הגדולה, האכזרית והמעודדת כאחת, של הציונות. הציונות החזירה ל“פאריאס” האלה כבוד־אדם, היא נהפכה להם למקור נחמה ותקוה. מנהיגי הציונים בגרמניה זכאים מעתה לדבר לא רק בשם הסתדרותם אלא הם באי־כחם הטבעיים של יהודי גרמניה כולם בשעת מבחן זו. עתונם המרכזי של ציוני גרמניה עלה בימים הרעים האלה בחשיבותו ובערכו להמוני היהודים בארץ לרמה עליונה, שעתון יכול להגיע אליה: הוא מעמיד חזון לעם.
בתקופה זו נכנסת היהדות הגרמנית לתפקידה הגדול בבנין הארץ; בתקופה זו חלה העליה ההמונית מגרמניה, חלים הנסיונות וההישגים הנהדרים של שדוד־מערכות וחדוּש המבנה הכלכלי לאנשים אמידים ובעלי השכלה אקדימית, – חלה הסתגלותם של חלוצים מסוג זה לחיי קבוצים וקבוצות, חלה יצירת רמות השבים, נהריה, כפר שמריהו, מגד, שבי ציון.
★
אין אנו משלים את נפשנו. יודעים אנו: רבים מהמוני היהודים בגרמניה, שהפנו את מחשבתם לציון ולתקותה, ורבים מעוליהם החדשים, שבחרו בדרך ציון, טעות היתה בידם: הם אמרו למצוא כאן את הגאולה הקרובה, הם בקשו כאן את קו ההתנגדות הפחותה ביותר. וכשהגיעו ימי המבחן הקשה, ימי השפל הכלכלי, מהומות הדמים והמזימות הפוליטיות, ירד חינה של הציונות ושל ארץ־ישראל בעיני רבים שם, נפל רוחם של רבים כאן, והם היו או יהיו הראשונים לעזוב את הארץ בימי צרה וצוקה.
אבל דרך העולם הוא. גם תנועת התחיה של עם ישראל נתונה לחוק הגאוּת והשפל. יש מקום לבקש מאת אחינו העולים הגרמנים, מן הבלתי־ציונים שבהם, יתר הסתגלות למציאותנו, יתר הבנה בתנאינו המיוחדים, יתר חבּה ורצון טוב להתערות בקרקע הקשה הזה של המולדת. ויש מקום לבקש גם מאתנו עצמנו: יתר סבלנות, יתר הבנה, יתר חבּה וידידות ביחס לסוּג העולים הזה, שלא זכה להביא אתו את ההכשרה הנפשית־העממית הרצויה, להקל לו את חבלי ההסתגלות ולסייע לו ל“הטמע” בתוכנו ולהבלע לתוך מסכת חיינו ובניננו ככל עליה אחרת שקדמה לזו. אלפי הציונים מעולי גרמניה, אלה שמצאו עוד “בימי הטובה” את הדרך לעצמם ולעמם, ודאי אין להם להתבייש מפני כל עליה אחרת.
זכותה ההיסטורית הגדולה של הציונות הגרמנית בתנועה ובמפעל תעמוד לה על כל פנים ללא ערעור ופקפוק.
(“הארץ”, כ“ח סיון, תרצ”ז).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.