עד שאנו מתחבטים בדאגותינו הקטנות, שנראות לנו, בתוקף נטיתנו להגזים, כקטסטרופות ממש, אנו מסיחים את הדעת מהמוני בית ישראל במרכזים הגדולים של הגולה, הנתונים בצרה ובחרפה, בלחץ חמרי ומוסרי, אשר אין מנוס ומפלט ממנו והמגיע באמת למדת קטסטרופה וחורבן. בדין ובצדק קובלים עלינו ידידנו עסקני הצבור מן העולים החדשים, אשר עוד לפני שנים מעטות עבדנו יחד אתם את עבודת העם, כי אין הם מכירים אותנו עוד, כי יבש לבנו, כי נסגרנו בד' אמות שלנו ואין לנו דבר וענין בגורלם של מיליוני אחינו בגולה.

לפי מצב הענינים בשעה זו קרובים אנו עוד במקצת לגולה אשר בפולין. העליה החדשה מקרבת לכאורה את הלבבות. אולם דומה, שגם ביהודי פולין אין לנו עסק אלא עד כמה שהם משמשים נושאים לתנועת־העליה החדשה. אנו דנים אותם ואת עליתם, כל אחד מאתנו מתוך נקודת ההשקפה שלו, עד כמה הם כשרים ורצויים לנו, עד כמה יש בהם תועלת לבנין הארץ. לכל היותר יש לנו עוד נגיעה ויחס ישר אליהם, עד כמה שהם נתבעים על העזרה לקרנות הלאומיות שלנו. אנו שולחים “משלחות” לפולין, אנו עושים שם תעמולה לקרן־היסוד, לקרן־הקיימת – ובזה מסתיימים יחסיה של ארץ־ישראל החדשה לשלשת מיליונים היהודים אשר בגולה הפולנית. ואלו חייו הפּנימיים של צבור גדול זה בשעה גדולה זו הם לנו – למה נכחד? – כספר החתום, שאין אנו יודעים ואין אנו מנסים לקראו. אין אנו מרגישים בפרוצס הגדול של שנוי ערכים חברתיים, תרבותיים ומוסריים, אין אנו מרגישים בזעזועים הגדולים, שעוברים על היהדות הפּולנית במשך השנים האחרונות ומשנים את דמותה ואת תכניה. אין אנו רואים את מצוקתה הגדולה, אין אנו רואים אפילו את הגלוי והבולט והמנקר את העינים ביותר. אנו שומעים ומשמיעים יום־יום על מקרים מזעזעים, המעידים על מצוקה וחולשה, המגיעה עד כדי יאוש – ועוברים לסדר היום. המאַבדים עצמם לדעת נעשו פרק קבוע בעתונותה ובחייה של היהדות הפּולנית – של יהדות בריאה, המושרשים בקרקע המוצק של מסורת תקיפה! – וכבר חדלנו להתפלא ולהשתומם על החזיון המבהיל הזה. הדברים נעשו לנו “טבעיים”, כמקרה של דליקה או של שטפונות בידי שמים.

ואם אף ביחס ליהדות הפולנית אין אנו יכולים להתפאר בעירנות יתירה, הרי ביחס ליהדות הרוסית, אשר מצוקתה ויסוריה וחורבנה גדולים פי שבעים ושבעה מאלה של היהדות הפולנית, דומה כאילו קהו לגמרי הרגשות ונטמטמו הלבבות וכבר קבלנו עליה גזר־דין של כליה ללא צער וכאב, ללא ערעור ומחאה כלל. יהודי רוסיא, תפארתו ותקותו של עם ישראל המתעורר לתחיה, זה החלק החשוב ביותר של האומה מבחינת הרגש הלאומי והרצון הלאומי, החלק היותר חי והיותר ער ופועל ונלחם לעתיד לאומי ולתחיה לאומית – הולכים ויורדים, הולכים וכלים ממש מיום ליום, ואזנינו שומעות ועינינו רואות – ואינן כלות. בכל דברי ימינו העקובים מדם, בכל משך אלפים שנות גלותנו לא ניתך עוד על שום צבּוּר מצבורי ישראל שבתפוצות הגולה “שפע” של צרות ויסורין ופורעניות וגזירות ושמדות, כזה שניתך בימינו על אחינו ברוסיא, אם בתוקף המצב הכללי בארץ החירום והחורבן הזאת, אם בתוקף המצב המיוחד לאחינו בארץ זו ואם בעטים של פושעים ומרשיעי־ברית מישראל. רעב ומחסור, מחלות ומגיפות, התנוונות גופנית, דלדול רוחני ומוסרי, רוח דכא ודכדוך־נפש של יושבי חושך – זוהי מנת חלקם של מיליוני היהודים, אשר גורל אכזרי כלאם בבית־האסורים האחד הגדול הזה, ששמו רוסיא הסוביטית. ממיליוני היהודים היושבים ברוסיא מוצאים לכל היותר עשרים אחוזים למאה את לחמם אם כפועלים בבתי החרושת אם כפקידי הממשלה ואם כאנשי ה“ניפּ” – אלה הסוחרים והספסרים מן הסוג החדש, שהמשטר החדש התיר את קיומם מפני הדחק ובבחינת הוראת שעה. כל שאָר שמונים האחוזים, כל המוני בעלי־המלאכה, החנוונים, המתווכים והסוחרים הקטנים, ה“אינטליגנציה”, כלי הקודש וכו' הולכים ונמקים מחוסר עבודה, מעול המסים המהרסים, מרעב כרוֹני, מחולשה גופנית וממחלות. מספרים סטטיסטיים מודיעים, כי שלשים וחמשה אחוזים למאה מן הילדים והילדות, העומדים בגיל של בית־הספר, חולים בשחפת, האחרים הם רזים, חוורים, חלשים ומחוסרי־דם, חולים במחלות העור, בגרענת, במחלות העצבים והרוח. אין משפּחה, אשר אין בה חולה, אבל יש משפחות, שכל חבריהן חולים מחלות שאין להן תקנה.

והצרות המוסריות והרוחניות אינן קטנות ומעטות מן הצרות הגופניות והחמריות. כל מה שיש בו כדי לעודד את הנפש בעניה ולנחמה ביגונה, כל מה שיש בו כדי לקיים שאר־רוח של אדם, את מותר האדם מן הבהמה, כל מה שיש בו מיסוד האמונה, התקוה, השאיפה לאידיאל ולחיים אחרים – כל זה אסור ומוחרם ומורדף, אם אין עליו חותם ההכשר ממלגת הקומוניסטים ומשרתיהם מן ה“ייבסקציה”. הגזרות על הדת, הרדיפות האכזריות על הציונות ועל הציונים, ביחוד על הצעירים שבהם, גזרות אדרינוס על הלשון העברית – כל זה נעשה לחם חוקם של יהודי רוסיא בעטים של דיגינירטים ופושעים מישראל, אשר ה“ג’וינט” ושאר חברות העזרה שלנו באמריקה מפטמות אותם ומחזקות את כח ההרס שלהם. בעטים של מרשיעי־ברית הללו הגענו בגן־העדן הקומוניסטי למצב שרק בחשכים שבימי־הבינים אפשר למצוא דוגמתו; הגענו ל“אנוסים” המעמידים את עצמם בסכנה ובאים במערות ובמרתפים, כדי לקיים את מצוות־הדת, כדי ללמוד תורה ולשון עברית, כדי לעבוד את עבודתם לציון.

ואם ביחס לרדיפות על הדת יש פתחון פה לגבורי הצדק החברתי לטעון, שאין מפלים את היהודים לרעה, שזוהי “תקנה” כללית לטובת החברה החדשה – אם כי למעשה פוגעת ה“תקנה” ביהודים תחילה ויותר מבאחרים – הרי הרדיפות האכזריות על מאות ואלפים מצעירי ישראל, שכל חטאם הוא, שהם שואפים לתחיה לאומית וחברתית של המוני עמם במולדת המתחדשת, הרי הגזירות הברבריות על הלשון, שבה נוצרו הגדולים והחשובים שבערכיה המוסריים של האנושות, הן מעשי פשע ושגעון, שקשה למצוא להם שם בלשונם של בני תרבות.

סבות פוליטיות ידועות הביאו את הצבור העברי בארצות שונות להמנע מן המחאות על המצב ברוסיא. אין איש מאתנו רוצה לסייע באיזה אופן ומאיזה צד לגבורי־הדמים של ה“קונטררבולוציה” הרוסית. ואולם כבר הגיעו הדברים לידי כך, שהשתיקה וההתעלמות ממצב אחינו ברוסיא יהיו חטא ופשע כנגד מיליוני היהודים האלה. אין לנו ענין במשטר המדיני שברוסיא, אין אנו נלחמים במשטר זה ולמשטר אחר; ואולם חובת־כבוד היא לנו, חובה אנושית ולאומית קדושה, להרים את קולנו כנגד הרדיפות והגזירות הברבריות, העושות את חייהם של מיליוני אחינו לגיהנום. הצבור העברי בארץ־ישראל ובארצות הגולה נתבע לזכור את מיליוני אחיו, הנמקים ביסוריהם והנאנחים תחת עוֹל כבד של קומץ פושעים ומשוגעים מישראל; הוא חייב לתבוע את עלבונם, למחות על מעשי הפשע והשגעון ולהביע את רצונו בדברים ברורים ונמרצים.

ואין כחו של עם ישראל קטן כל־כך. בפני רצונו המאוחד והתקיף לא יוכל אולי לעמוד גם הרשע והשגעון, הנושאים לשוא בפיהם את שם הצדק התרבותי ותקון העולם.

(“הארץ”, י“ט שבט תרפ”ה).