נסיון חדש: על ועידת ג’יניבה
א 🔗
המבוכה הכללית מסביב לענין ועידת ג’ניבה, היחס לועידה יהודית־כללית זו, שתפקידה להחליט ולהכין את הקונגרס היהודי העולמי, מצד מפלגות והסתדרויות גדולות של היהודים בארצות שונות – סימן דלות הם לנו, סימן לרפיפות, לחוסר אונים, ללקוי הרצון הלאומי וההכרה הלאומית. דומה, שהרבה שכחנו וכלום לא למדנו במשך עשרות השנים של “תחיה לאומית” בישראל…
לכאורה, מצבו של עם ישראל בעולם ברור עד כדי אימת־כליה. המוני ישראל נתונים לא בסכנת קטסטרופה, אלא הם נתונים ועומדים כבר בתוך הקטסטרופה. היהודים נעשו בכל מקום קרבן ראשון לתסיסותיו, לזעזועיו ולהריסותיו של העולם הישן כולו לאחר מלחמת העמים. מיליונים מישראל הגיעו לדלדול גמור, לירידה כלכלית אחרונה. המונינו נעשו מיותרים בעולם, הסטרוקטורה הכלכלית הרעועה שלהם התפוררה ונפלה כבנין־קלפים. תפקידיהם המיוחדים של היהודים בחיים הכלכליים של ארצות מושבותיהם נסתיימו, ותפקידים אחרים־חדשים לא נמצאו להם, מונעים מהם. אין קיום ו“זכות”־קיום לחנוני ולמתווך, לסוחר, הקטן והגדול, לבעל המלאכה, לבעל האומנות החפשית, לפקיד העוזר ואפילו לפועל היהודי בעיר ובעיירה; אין המוני היהודים יכולים להכנס למערכות הפרולטריון, מקומות־העבודה תפוסים, התחרותם אינה רצויה ואינה אפשרית, בשעה שעשרות מיליונים פועלים, פקידים ו“בורגנים זעירים” מן ה“עיקריים” בטלים מעבודה ומשוללים כל אפשרות של קיום. ואף יסודות קיומם האזרחי של המוני היהודים בגולה נתערער; אף קיומם הערטילאי, קיומם הגופני הפשוט, נתון בסכנה. נתחדשו עלינו ימי הבינים. כל שפע המרירות, השנאה האיומה לעולם חולף ותאות־ההרס הסטיכית, הממלא כיום לבותיהם של עשרות מיליונים אנשים, של דור חדש שלם, – פונה קודם כל כלפי היהודים ומאַיים להטביעם בנחשוליו הפרועים והפרוצים. ואף ה“תרופה” המסרתית היחידה של הגלות, מקל הנודדים – שעתה עברה. כל השערים ננעלו בפני המהגר היהודי. ורצון־הקיום האלמנטרי, ההכרח למצוא מוצא והצלה מן הקטסטרופה. מצוה לנו לכאורה את הדרך היחידה שנשארה לנו, את העזרה העצמית הלאומית, את התלכדותם וכנוסם של כחות האומה המפוזרים, כדי להציל את מה שאפשר עוד להציל. וכי בכדי עברו עלינו חמשים שנה של “אבטואמנציפציה” לאומית? כלום לשוא היו נסיונותינו המרים בדור האחרון, לשוא אימתן וזעזועיהן של שנות הזועה האלה – שנות המלחמה, המהפכות והחורבנות האפוקליפטיים? מאין יבוא עזרנו אם לא מאתנו עצמנו, ממאמצים גדולים ונאמנים שלנו עצמנו, של אומה, התקיפה בכח יאושה, רצון־חייה ואחדותה? הרעיון בדבר קונגרס יהודי עולמי הוא כיום דבר בעתו, ודבר השוה לכל נפש, לכל יהודי הרוצה בקיומם ובטובתם של אחיו לאומה, לגזע, לדת או לצרה – תהא מה שתהא הגדרת השתוף וערבות־גומלין היהודית בעולם בשעת צרה זו.
תשובותיהן של רוב ההסתדרויות והמפלגות שלנו בארצות שונות להזמנתם של אנשי הקונגרס היהודי האמריקאי מעידות, שרצון החיים הלאומי שלנו תש כחו, והכרתנו הלאומית עומעמה בצוק העתים האלה עד לאין מרפא. הפורענויות הלאומיות הגדולות לא למדונו לקח. הסתדרויותינו ומפלגותינו השונות והמשונות גילו “סולידריות לאומית” מיוחדת במינה – סולידריות לשלילה, לכפירה לאומית, לפירוד ולפירור, למורך לאומי. חזית המורך מקיפה את ניו־יורק, את לונדון, את ברלין ואת ווארשא. “הועד היהודי” באמריקה, “ועד שליחי הקהלות” באנגליה, ה“אגודה המרכזית של אזרחים גרמניים בני דת משה” – כולן בדעה אחת: קונגרס יהודי עולמי יוכל רק “להזיק”, לעורר שטנה וקטרוג על היהודים (כאילו שונאי ישראל יושבים ומחכים לעילה או לאמתלא לשטנה, שאנו ניתן להם; כאילו עלילות הבאי והבל בטעם ימי הבינים, פרוטוקולים של זקני ציון, התקשרות הקפיטל היהודי ובצדה התקשרות קומוניסטים יהודים על כל העולם וכדומה – פסולים בעיני שונאינו משמש עילה לשנאתם; וכאילו עצם הדיון והבירור הפומבי של שאלת היהודים – של פרובלימה בינלאומית גדולה זו – יש בה כדי לעורר קטרוג יותר משתעורר דוקא ההסתלקות מן הדיוּן הפומבי, העשויה ליתן פתחון פה למשטינים להלעיז, כי “הקהל היהודי” דן על עניניו בחשאי ומחבל תחבולות, שהשתיקה יפה להן). ולכפירה הלאומית של האסימילאציה הליברלית הצטרפה מצד אחד זו של האורתודוכסיה הקיצונית ומצד אחר הכפירה האדומה, הדוגלת בשם הסוציאליזם. גם “אגודת ישראל”, גם ה“בונד”, גם שכנו הקרוב של זה, הנושא את שם ציון לשוא (פועלי ציון שמאל) לא ילכו לג’יניבה. הם לא רק דוחים את הקונגרס היהודי העולמי, אלא אינם רוצים אפילו, כדוגמת אותן ההסתדרויות הליברליות־האסימילציוניות, להשתתף בועידה, שתדון על עצם הצורך והאפשרות של קונגרס כזה. הבורגנות הליברלית־המתבוללת, האורתודוכסיה הקיצונית ואנשי הדוקטרינה המעמדית־הסוציאליסטית נתנו יד אלה לאלה, כדי לסכל את מחשבת האחוד הלאומי. וקהלת ישראל שבווארשא, זו הקהלה הגדולה ביותר באירופה, מקום מגוריהם של מאות אלפי יהודים, הנושאים עין מתוך אימת מצוקתם לעזרת אחים, לאחוד הכחות הלאומיים לשם הצלה פורתא, – אף ראשיה של קהלה זו נצטרפו בעצם לחזית השלילה והמורך. הצעת הציונים בועד הקהלה: לשלוח לג’יניבה שני צירים מקהלת ווארשא, אחד מן הרוב האגודתי ואחד מן המעוט, וליתן להם הוראות מסוימות, שיחייבו יחס חיובי לקונגרס היהודי העולמי – נדחתה. סיעה אחת, הסיעה ה“עממית”, כביכול, הזדרזה והתנתה, שהקונגרס לא יטפל חלילה בעניני ארץ־ישראל, ושליחה היחידי של קהלת ווארשא בג’יניבה יהיה, לפי החלטת ועד הקהלה, חבר “אגודת ישראל”, המתיחסת בשלילה לעיקר ההצעה בדבר קונגרס יהודי עולמי…
וכך חזרה “הצבוריות היהודית”, כביכול, לתקופת ה“בלימה” הלאומית, שקדמה לקונגרס הציוני הראשון. נטיות הפירוד וההתגודדות המפלגתית מצד אחד, האימה מפני “הפרצוף” היהודי, המיתודה של התבטלות, של טשטוש הצורה הלאומית והרצון הלאומי, הפחד הבהמי “למה יאמרו הגויים”, מצד אחר – הסגולות האָפייניות האלה של גלות נטולת ישע ותקוה השתלטו שוב עלינו להחשיך לנו כל קרן אור של שאיפה ופעולה לאומית…
זהו מצב הענינים בשעה זו, ימים ספורים לפני הועידה. בתנאים האלה יש מקום לחשוש, שיעלה לה לועידת ג’יניבה 1932 מה שעלה לועידת בריסל 1906. אף בימים הנוראים ההם להמוני בית ישראל במזרחה של אירופה קראו הציונים לועידה יהודית כללית בלתי־מפלגתית לדון על המצב. נענו להזמנה אך מעטים (מלבד “חברת העזרה ליהודי גרמניה”, וד"ר פאול נתן בראשה, איני זוכר, מי מן המוסדות וההסתדרויות השתתפו בועידת בריסל). וסוף דבר היה, שמחוללי הרעיון, הציונים, היו כמעט בודדים ב“מועדם”, וכל עמלם והשתדלותם למצוא תכנית־פעולה משותפת לראשי העדות, הסיעות וההסתדרויות בישראל – יצאו לבטלה.
מה יעשו מחוללי הועידה בג’יניבה, אם יתאמתו החששות האלה ואף הם ישארו בודדים בג’יניבה? היש עוד, בתנאים האלה, טעם ותכלית לכל הטרחה המרובה הזאת? וכי לא יהא בו בדבר זה הפסד מוסרי, הפסד פרסטיג’ה והשפּעה ובטול מרץ לבטלה? ומה יעשו הציונים המוזמנים? וכי כדאי להם לקבל על עצמם את האחריות לאיניציאטיבה של אנשי הקונגרס היהודי האמריקאי ולתוצאותיה? כלום יכולים הם להחליט ביניהם לבין עצמם, בלי השתתפות רוב ההסתדרויות והמפלגות היהודיות, על קונגרס יהודי עולמי?
נראה לנו, שהציונים אינם צריכים להסתלק מועידת ג’יניבה, ואף אם מובטח לה מראש, שחפצה הישר – כנוס הקונגרס היהודי העולמי – לא יצליח בידה הפעם. תפקידם של הציונים הוא לעורר את המצפון הלאומי ואת האחריות הלאומית, להכשיר את הקרקע, ולוא יהא לאט־לאט, למאמץ הלאומי ההכרחי, – וסוף הכבוד לבוא. אם לא יהא בידי הועידה בג’יניבה להחליט על כנוס הקונגרס היהודי העולמי ביום פלוני לחודש פלוני, במקום פלוני, בסדר היום הפלוני ועל יסוד בחירות כלליות־דימוקרטיות – מהחלטה כזו ודאי תצטרך ועידת ג’יניבה להמנע בתנאי השעה הזאת, שלא לומר דבר שאינו נשמע ושכשלונו בטוח לו מראש – הרי יהא בידה על־כל־פנים להחליט על עבודת הכנה שיטתית, עבודת תעמולה וארגון, לשם כנוס הקונגרס, כשתגיע השעה לכך, וכדי לקרב אותה שעה.
אין זו לנו, הציונים, הפעם הראשונה להטיף לדברים “בלתי פופולריים”, לפעולות ולמעשים, שעדיין לא הגיעה שעתם ואין דעת הרבים נוחה מהם. אין אנו נרתעים גם מפני הקשיים והטרחה וחובת הסבלנות שבעבודה של חנוך והכשרת־הלבבות. מחולל הקונגרס הציוני הראשון אמר אף הוא בשעתו לפנות לא למפלגה או לסיעה אחת בישראל, אלא לעם כולו, ואף הוא נתקל באותם המכשולים הגלותיים האָפייניים: ברוח הפירוד וההתפוררות, במורך לאומי, בלקוי רצון והכרה, בחוסר מחשבה קונסטרוקטיבית, במימיקרי של הסתגלות וטשטוש הצורה העצמית. ואומץ לבו עמד לו לכנס, לגבש ולהפעיל את הרצון הלאומי של המוני בית ישראל ביחס לארץ־ישראל; ליצור את המכשיר הגדול, נושא רצון העם וזכותו ביחס לארץ־ישראל. אותו רצון לאומי יש לו כיום אדריסה שלו, יש לו סמכות חוקית מוכרת מבחינת המשפּט הבינלאומי. וכך עתידה הכרתם הלאומית של המעטים לכנס, לגבש ולהפעיל את הרצון הלאומי הכללי של המוני היהודים, ליצור את המכשיר העליון, נושא הרצון הזה, נושא הסמכות הלאומית העליונה של עם ישראל ביחס לזכות חייו ולצרכי חייו בכללם. כנגד רצון מגובש זה, כנגד הכרח היסטורי זה, לא יעמדו לאורך ימים כחות הפירוד וההרס של הגלות, לא תעמוד התנגדותם של נוטאבלים ומפלגות. רצון ההמונים, מצוקתם הגדולה כים, יכריעו כנגדם.
יש הרגשה אלמנטרית בלבבות: אי אפשר לנו בימים הרעים האלה בלי גיוּס הכחות הלאומיים של האומה, בלי אחוּדם והתלכדותם במפעל. ועידת ג’יניבה היא נסיון חדש – נסיון קלוש אולי וגם לא הראשון, אבל נסיון – בדרך זו. אין אנו זכאים להפקיע את עצמנו מן הנסיון.
★
ומשאלה אחת קטנה ביחס לשליחי הישוב הארצישראלי בג’יניבה. לארץ־ישראל יהיו ארבעה שליחים בועידת ג’יניבה (שלשת חברי הדלגציה של הועד הלאומי, ה"ה א. ברלין, הרב מ. ברלין וי. שפרינצק, ושליחם של “בני ברית”, מר מ. דיזנגוף). אין לנו אלא לבקש ולקוות, שהללו ימצאו את העמדה המשותפת בשאלות העומדות על הפרק, שלא תקרע גם דעתה של ארץ־ישראל לקרעים ולא תוסיף מבוכה על מבוכתם של בני־הגולה…
(“הארץ”, כ“ד תמוז, תרצ”ד).
ב 🔗
הועידה היהודית הכללית בג’יניבה, שהעתונות הארצישראלית טפּלה בה לתמהוננו אך מעט מאד – חוץ מן “הארץ” לא הביא שום עתון אחר מכתבים או ידיעות מפורטות על מהלך הועידה –, היתה ראויה לגורל טוב מזה שזכתה לו. אין לבוא בטענות למחוללי הועידה על ההד הקלוש, שמצאו לכתחילה בכמה חוגים של הצבור היהודי בעולם. לא אשמתם היא, אם גם בשעת צרה זו להמוני העם לא גברו הצורך הלאומי והכרת החובה הלאומית לא על הכפירה הלאומית שבשתי הקצוות, האדומה והשחורה, ולא על המורך ונטית הטשטוש של ה“אזרח” היהודי. על מה יש לטעון? על חוסר בהירות, שלימות והכרת המציאות בפנים, בתוך אותו החוג הלאומי המצומצם, שהכיר בצורך ההיסטורי הגדול של כנוס הכחות הלאומיים והשתתף בועידת ג’יניבה. אם לדון לפי מהלך הענינים בועידה ולפי תוצאותיה: ההחלטות והריזולוציות המעטות שקבעה, לא היה כאן לא פרצוף ברור, לא תכנית מעשית ולא רצון מסוים. קשה להגדיר, למי פנו אנשי הועידה, למי היו הדברים מכוונים ומי יהיה נושא הפעולה לעתיד. לכאורה התכנסו בג’יניבה באי־כחה של היהדות הלאומית, המודה הודאה גמורה באָפיו הלאומי ובעתידו הלאומי של הצבור היהודי בעולם. ההסתדרויות היהודיות הגדולות, בעלות מסורת השקר והטשטוש של גרמנים, צרפתים, אנגלים ואמריקאים בני דת משה, לא באו לג’יניבה; אגודת־ישראל ובעלי הטמיעה הסוציאליסטית והליברלית לא השתתפו אף הם בנסיון זה לכנוס לאומי. ואף־על־פי־כן מצאנו בועידת ג’יניבה מן הרגע הראשון איזה אי־בטחון פנימי, איזו סימנים של הסוסים ופקפוקים וחולשה פנימית. הועידה היהודית העולמית בג’יניבה באה קודם־כל ליתן דמות ומבע למצבו הטראגי של ישראל בעולם בשעת אימים זו ולהכריז על רצון חייו ודרך חייו על אף הכל. אבל אותו בטוי יצא קלוש ומעומעם ביותר, כאילו לדעת; אותה הכרזה יצאה חוורת וסתומה. לא היה כאן לא נתוח מעמיק למצבו של ישראל בעמים, לסבותיו ולגורמיו הסוציולוגיים, ולא תאור פשוט ונאמן – ומזעזע בפשטותו ובנאמנותו – של המציאות היהודית בתפוצות. לא היה צורך בחוזה גדול ובעל יכולת הבעה והגדרה כמאכס נורדאו, כדי לזעזע את הלבבות. הכרוניסטן היהודי בזמננו יש לו הפריביליגיה העגומה לפעול על הלבבות באמצעים צנועים, ובלבד שתהא בו קצת העזה של אמת. אבל העזה זו לא היתה כנראה לרבים מן הנואמים, באי־כח הארצות השונות, בועידת ג’יניבה. דומה היה, כאילו ראו הללו חובה לעצמם ל“התנצל” במקצת על מצבו הירוד של ישראל בעמים ועל השנאה הפרועה לעם עולם; להמתיק במקצת את הדינין, להזהיר מפני “הגוזמא”. אפשר היה למצוא צד זכות להשתדלות זו להמנע מן הצבעים הבהירים, “הפועלים על העצבים”, אילו היה מקום להנחה, שחברי הועידה המוקדמת לקונגרס לא נואשו עוד מן התקוה לקונגרס יהודי כללי באמת ורצו להניח פתח פתוח לחוגי היהדות הבלתי־לאומית, אשר אותם הצבעים הבהירים אינם לפי רוחם. למעשה נואשו בגיניבה בהחלט מן החוגים האלה. ולא בלי יסוד: אם לועידה מוקדמת מצומצמת, שעמדה לדון בעיקר בשאלת הקונגרס, נמנעו הללו מלבוא מתוך נגוד אורגני, כביכול, לעיקר השאיפה לכנוס הכחות הלאומיים בישראל ולכל מה שיש לו ריח לאומי־יהודי – כל שכן שלא ישתתפו בקונגרס יהודי כללי־עולמי באמת. ההתיאשות מן החוגים ההם נתגלתה בצורה בולטת בהחלטת הועידה בדבר כנוס הקונגרס על יסוד בחירות דימוקרטיות, כלליות ויחסיות של המוני היהודים בעולם. שהרי ברור הדבר בהחלט, שגם ה“יאהודים” למינהם וגם אנשי הכפירה הלאומית, האדומה והשחורה, אינם באים בחשבון כלל לבחירות לאומיות־דימוקרטיות כלליות. אנשי הועידה בג’יניבה צמצמו לפי זה מראש את חוג פעולתם בתחומי היהדות הלאומית בלבד (ומימלא לא היה שום טעם להמנע מן המבע הברור והבהיר לצרת היהודים בעולם בשעה זו), אבל מפני שלא רצו ליתן לועידתם אופי של כנוס ציוני – לשם כך הרי לא כדאי היה לבוא מלונדון לג’יניבה – רדפו אחרי הפיקציה של יהדות לאומית, הראויה לשמה, מחוץ לציונות והעמידו פנים, כאילו הם מאמינים בפיקציה זו. ואף דבר זה הטביע חותם של חצאיות ורפיפות, של סתירות ואי־כנות בועידה הג’יניבית. אף לאפסות צבורית ולאומית מוחלטת כהאדון נוח פרילוצקי ו“מפלגתו” העממית התיחסו בג’יניבה בכובד ראש, כביכול; אף את רצונו ו“דעותיו” של ה' פרילוצקי הביאו חברי הועידה, ציונים ברובם הגדול והמכריע, בחשבון, ואם לא הסכימו ל“דרישתו” למחוק את ארץ ישראל לגמרי מתכנית הקונגרס – לה' פרילוצקי היתה ההשגה האפיינית הנועזה, שאפשר בימינו למחשבה לאומית ולתכנית לאומית יהודית בלי ארץ־ישראל והמפעל הארצישראלי – הרי הסתגלו על כל פנים עד כדי כך ל“זרם” הלאומי הבלתי ציוני, שהסכימו להבליע את העיקר הארצישראלי דרך אגב בתוך ההחלטה הכללית על כנוס הקונגרס, בלי לקבוע לו ריזולוציה מיוחדת, כפי שדרשו תחילה הציונים בועידה (כלומר: שמונים אחוזים מחבריה).
וכדאי לציין, שראשי המדברים מצד הציונים בג’יניבה, שהסכימו לטשטוש העיקר הארצישראלי לשם השותפות עם הלאומיים הבלתי־ציונים יקרי המציאות, שעדיין לא הוכיחו, מה כחם ומשקלם בעולמנו, – הם הם אותם העסקנים הציוניים הנלהבים, המוכנים לפרק את השותפות עם הבלתי־ציונים בסוכנות היהודית לארץ ישראל, משום שהללו לא קיימו את התקוות שתלו בהם…
ואם בהחלטה כלפי פנים בדבר כנוס הקונגרס אי־אפשר היה לעבור בשתיקה לגמרי על העיקר הארצישראלי – הרי הריזולוציה־הדיקלרציה כלפי חוץ על מצב ישראל בעולם – שיש לה, אגב, אופי של מאמר ראשי קלוש, ובשום פנים אין היא מתאימה לתפקיד של גלוי־דעתו ומחאתו הגדולה של עם ישראל בצוק העתים האלה – התחכמו לדבר על הכל: על אנטישמיות, על עניני כלכלה, תחוקה, זכויות המעוטים, נומירוס קלאוזוס וכו' וכו', על זכויותינו, דרישותינו ומחאותינו, רק דבר אחד הושמט: רצונו התקיף של עם ישראל לשוב ולבנות לו את חייו הלאומיים במולדת, זכות הבית הלאומי לישראל בארץ ישראל, שקוים בידו על ידי עמים וממלכות, החלטתו להלחם לזכותו זו ולעשותה מציאות ממשית בכל תנאי ואופן.
בריזולוציה הפוליטית העיקרית של ג’יניבה כלפי חוץ, שאנשי הועידה אמרו כנראה להשפיע על ידה על ה“עולם הגדול”, – חברי הועידה האמינו, כנראה, בהשפעה זו – לא נזכרה ארץ ישראל כל עיקר, לא נזכרו המפעל הלאומי הגדול והתקוה הלאומית המרכזית של עם ישראל. הסתפקו בדברים סתומים ומבוישים, כביכול, על “עם ישראל שימצא את הנשק היפה לגאולתו ולתקומתו” וכו', ואלו את העיקר – את זכות המולדת ואת הרצון למולדת של המוני בית ישראל – השמיטו.
לשם מי ומה הביאו הציונים בג’יניבה קרבן זה?
(“הארץ”, ד' אלול תרצ"ב)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.