קוים לדמותו 🔗
בין כל האמנויות שבעולם מצטיינת אומנות הסופר בזה, שחבריה רובם מענים קודם כל את עצמם, והם גם נהנים קודם כל מעצמם. סוקולוב הוא אחד המעטים שבעבודתו הספרותית רבת הצורות הבריקה תמיד לו ולאחרים בעתרת ברקים, בלי שיערמו לה עננים בשמים ובלי שילווה גשמי זעף על הנפש. ה“מוזה” שלו אינה יודעת לא ירחי־לידה ולא צירי־יולדה, אף כי לפעמים יש לה ששה בכרס אחד. כי סוקולוב היה יוצר תמיד בלי צער, וגם קליטת יצירתו על ידי הקוראים היא תמיד מתוך קלות ועונג. כפליטתן כן בליעתן. עבודת יצירה מעין זו דומה בהופעתה ל“לידות ברחוב”, העוברות בקלות ובמהירות, בלי אבנים ובלי מילדות, והרך הנולד הוא על פי רוב ב“מעטה האושר” בריא ושלם.
לעוקב אחרי עבודתו הספרותית רבת הגלויים של סוקולוב היה לפעמים הרושם, כאילו אין הוא דואג כלל לילדי רוחו. כדג הזה השט בנחלים ובימים ושלח זרעו על פני מים רבים. כי בה בשעה שאחרים היו עומדים עדיין באמצע ברכת הנהנין על איזה דבר מדבריו ומשהים את טעמו בפיהם, היה סוקולוב כבר טס בעולם אחר ומפזר מלא חפניו דינרים. כי פזרן הוא האיש מטבעו. אף פעם לא היה סופר את האותיות.
*
אמנם פזרנותו זאת תלויה גם בעשירותו. עשירות מופלגת זו המבוססת על ירושת דורות והמושרשת עמוק בכמה וכמה רשויות התרכזה ברשות היחיד של סוקולוב באופן כזה, שנוף אילנו יוצא תמיד לרשות הרבים ולהנאת הצבור. הוא גם לא קלע אף פעם ליחיד. הקהל היה תמיד לנגד עיניו.
כי משביר הוא האיש מטבעו. בעל אפסניה מעין אותם הקבלנים הגדולים לדברים חמריים שקמו בישראל בזמנים שונים, כמו, למשל, אנשי הקיבלות העצומות להספקת עשרות גדודים באלפי קרונות של אדני רכבות או במאות קרונות של צרכי אוכל. גם סוקולוב היה בו תמיד הכשרון למאמרי באור או פולמוס בעשרות המשכים, למכתבי מסע ולחקירות שונות בפרקים רבים. גם המלון האנציקלופדי, שבו עוסק סוקולוב בזמן האחרון, יחזיק וודאי אלפים עמודים, כי בפחות מאלפים אין אלוף ספרות זה יכול להסתפק. הקטנות לא לו הן.
והקו האופייני בהופעה זו, ששמה סוקולוב, הוא לא הכוח המשפיע שבה, אלא עצם היותה שפע הקורא לכל רוח: אתיו וקחו. יש לי רב. כל ימי חייו נראה סוקולוב כבעל תשר מתשיר, כאיש שמאות ידים לו והן מעניקות בלי הרף. הוא הזית הנוטפני, הוא השופכני והוא הבישני. כי אף אחד מבני גילו ומניני גילו לא הרבה כמוהו לעשות פירות להגדיל שמנם לבייש את הבריות לאומנות ברבוי עבודתו וגלוייה.
*
לפעמים נראה אפילו כאילו יש לו לסוקולוב גם מאה עינים, כי לא יאמן כי יסופר כל מה שראה. כבנימין הרביעי הוא אצלנו. אחד הסופרים המעטים שבתוכנו שיצאו מתוך ד' האמות המסורתיות, גמעו ארצות ובלעו עולמות, ועוד לא די להם. כל חייו וכל יצירתו היא שאיפה אחת בלתי פוסקת למרחבים ולמרחקים.
החוקר שירצה לגלות ולהבחין את יסודות נפשו היוצרת, יצטרך לנדוד לתקופות תרבות וספרות שונות מאד, אף על פי שהצביון הטיריטוריאלי של סוקולוב נראה כאילו ברור לעין: פולין הענוגה והמעונה, פולין האצילה, רבת החן והכוונים, עשירת הרוח הגא והמתחלף ומעוטרת הנימוסים המחושבים מראש. לכאורה כך הוא הדבר, אבל לאמתו – יהודי אקסטריטוריאלי הוא סוקולוב, מעין אותו יהודי של הצייר שגל העף מעל לגגותיהם של משכנות ישראל ומכנר לו בכנורו, שהוא גם כנורם.
*
דומה סוקולוב לנחל שוטף העובר כמה וכמה ארצות. בכל ארץ וארץ יש לו שם וצביון אחר, גם ערך אחר, אבל אחד הוא הנחל, ואולי אינו אחד אף במקום אחד.
ואפשר גם לאמר: דומה סוקולוב לים התיכון, שכמה וכמה נחלים שונים הולכים אליו, כמה וכמה ארצות שוכנות על חופיו, והוא בכל זאת ים בפני עצמו, ים של זכרונות, כשרונות וידיעות.
תמורות וחליפות לו לרוחו של סוקולוב אולם יחד עם זה אחד הוא ואין שני לו. בכל גלגוליו הוא תמיד – סוקולוב. כמה וכמה שפות רכש לו, כמה וכמה לשונות לו אף בעברית, ובכל זאת את לשונו של סוקולוב אפשר להכיר אפילו בקצה הלשון. עם כל היותו פולימורפי – פייטן, פיליטוניסטן, מבקר, מספר, מתרגם, חוקר, בלשן, מסביר, עתונאי, וכו' וכו' – יש לו צורה קבועה והיא צורתו. איזה מין של “אני קבוצי” בפני עצמו.
דיוקן כזה אין לו כל צורך במסגרת. אין גם כל אפשרות לסגור עליו, כי אינו נסגר. כעץ ששרשיו מאות ובדיו אלפים. כבאר עמוקה שרבבות דליים עולים ויורדים זה.
*
נפש מפולשת זו פתוחה תמיד לכל רוחות הארץ, בבחינת עורי צפון ובואי תימן. כי בשבילה אין גבולות, אין תחומים. את כל העולמות היא רוצה להדביר ובפי כל העולמות היא רוצה ליתן את הדבר.
על כן גם שפתו שפה מקובצת היא, כמו שכל שיטתו בחיים וביצירה היא שטה מקובצת. תקופות שלמות כאילו מקופלות בלשונו ויצירתו יצירת תשבץ: רבוע בתוך רבוע, עגול בתוך עגול – מעשה פסיפס.
מצד אחד, מורה מדריך מבין לעם, ומצד שני – השעשועים וההנאות.
לכאורה הנך שט עמו על מי מנוחות בסירת מפרשו, שיט אחרי שיט, חליקה אחרי חליקה, לקראת המטרה והתכלית המקווה והברורה, ופתאום – הסירה לא סירה, המשוטים לא משוטים, ואתה בלב ים סוער, גלים ונחשולים של תמונות ומראות יהמו סביבך לבלעך או להבלע על ידך. מה קרה? לא כלום. סוקולוב נזכר פתאום באי־אלה זכרונות מימי ילדותו, או במסעי בחרותו, ומכיוון שנזכר בהם אינו יכול לדחותם, והוא מוסר את עצמו ואותך לשלטונם ולשטפונם. אם במקום מאמר אחד יהיה צורך בעשרה מאמרים, או במקום שני פרקים – עשרים ושנים, אין בכך כלום. בסוקולוב אפשר לבטוח. הוא לא ישאר בעל חוב. כה יוסיף וכה יתן.
*
אמנם בינתים יש ויתעכב על יד איזו תיבה ויתחיל לקשור לה כתרים ולעטרה בעטור סופרים כיד ידיעותיו המרובות. מכאן התגין והזיונין המשווים חן עתיקות מיוחד אף לכמה ממאמריו בענייני השעה. אז ידמה דברו ליין משומר בכלי תפארת חדשים, או, להפך, לתמד חדש שלא סונן, המוגש בגביע של מורשה.
ולאמתו של דבר לא פג אף פעם טעם התמדים מאמרותיו. הוא גם מתמיד, אף כי אין להרגיש בו שום יגיעה. תורני הנו, כאילו מדור שעבר זמנו, ובכל זאת תורו מגיע בכל זמן. לתורה ולעבודה בן שבעים זה הוא כבן עשרים. שבע עשיריות של שנים מאחורי גבו, והוא עוד טרם שבע. אותו רעב ואותו צמאון בעיניו כבימי בחרותו.
והפלא עומד בעינו:
אף בצעירותו היה עמוס תורה וידיעות כמנין שלם של יהודים זקנים, אולם יחד עם זה היה תמיד קל צעד בעבודתו, כאציל בן אצילים ברקודים. אכן תמיד היה נראה כשוע והוא באמת בן העם.
אשרי העם שאלה הם שועיו.
תל־אביב, שבט, תרצ"ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.