בנובמבר 1910 נפוצה השמועה בכל רחבי רוסיה והעולם, שהנזיר מיאסנאיה פוליאנה עזב את ביתו ועקבותיו לא נודעו. אחרי ימים אחדים נתגלה הבורח בכפר הדרומי אוסטפובו כשהוא חולה בדלקת הריאות. שלושה ימים נאבק הגוף הנחלש של הישיש במחלתו האנושה עד שנפח את נשמתו בזרועות בתו האהובה, אלכסנדרה.
למה ברח הזקן מקינו האהוב? — זאת לא גילה עד מותו, אבל מתוך נסיונות הבריחה הקודמים שלו מסתבר, שרצה לברוח מן הסתירה הפנימית שבין שאיפתו לשלמות מוסרית לבין הצביעות שבחיקוי – חיים נוצריים שקיים ללא־הצלחה בביתו; הוא רצה להתהלך כישו הנוצרי על פני תבל ולחיות כקבצן, אבל בני משפּחתו לא הניחו לו. היה זה אפילוג טראגי של מאבק, שנמשך עשרות שנים, של בעל התשובה הגדול מיסאניה פוליאנה, עם אשתו, בניו וכל סביבתו ה“גראפית”, מאבק שבו ניצחו המצוקים את האראלים.
לב טולסטוי רצה להפקיר את כל רכושו, להסתלק מזכויות־הסופר שלו, לנטוש את משפחתו ולחיות כדרך שחיו הנזירים הגדולים פראנציסקוס מאסיזי והדומים לו, כדרך שחיו ישו ותלמידיו; אך גברה אשתו, סופיה אנדרייבנה. הרכוש נשאר שלם, ומעבודתו הספרותית התפרנסה משפחתו הגדולה בימיו ואחרי מותו.
בחייו, נהרו אליו תלמידים ומעריצים מכל קצות העולם. ביניהם היו חסידים, שדבקו בתורת רבם הנערץ, והיו גם דילטנטים ונוצרים מתחסדים, שהעמידו פנים כדבקים ברבם, אך נשארו למעשה אותם בעלי־התאווה שהיו קודם לכן, או צבועים, שרצו להתכבד בכבוד הסופר והמורליסט הגדול ולחסות בצילו. לב טולסטוי חדר אל עומק נשמתם, הכיר את כל הזיוף והצביעות שבהתנהגות חלק גדול של תלמידיו, אבל נשא בסבלנות נוצרית את חולשותיהם, הבליג על סלידתו מכל הקומדיה של נזירות, בה מילא תפקיד ראשי ולא תמיד מכובד.
נשאלת השאלה מדוע לא מאס לב טולסטוי עוד קודם בריחתו בכל השניות שבחיים אלה ולא ביצע את שאיפתו שהייתה משאת נפשו משנים?
מסתבר, שלא היה לו הכוח הנפשי לכך, שיותר משנאבק בעולם החיצוני, נאבק ביצרים הפנימיים שלו עצמו. מכאן נסיגתו, וויתוריו לבני ביתו, הסתפקותו בהתייחדות בפינתו, אליה נמלט מהבלי העולם, שרדפוהו והשיגוהו גם שם. מכאן גם כל השניות בשנותיו האחרונות. מחד גיסא – הפנה גב לכל עבודתו הספרותית הקודמת, פרסם סיפורי־עם בנוסח חדש, תבע להינזר מכל מנעמי התבל, אפילו מחיי אישות, כנוצרים הראשונים; מאידך – קיים בו בזמן שיחות על ספרות ואמנות עם בני חברתו, העריץ את מופסאן וכמה מהסופרים הריאליסטים, שיצירתם וחייהם היו בניגוד גמור לאידיאלים שלו, גילה תאווה למנעמי העולם הזה, ובז לרבים מתלמידיו התמימים והנאמנים ביותר (ראה זכרונות בתו אלכסנדרה, “אבי” ח"ב).
ההיתה בכל דרכיו אלה פוזה? – לא. ישר היה האיש ונאמן לעצמו; תמים היה והאמין באמונה שלמה שיתגבר על עצמו ויגיע לשלווה הנפשית, אליה שאף כל ימי מאבקו, אבל הדבר לא עלה בידיו.
יתירה מזו עוד משחר נעוריו שאף לשלימות מוסרית. ביומנו, בספר השלישי של הטרילוגיה “ילדות, נעורים ועלומים”, מקבל הגיבור הראשי אירטנייב על עצמו לחתור לשלמות אנושית, קובע סדר יום, שואף לעשות מעשים טובים, מתחרט חרטה גמורה על מעשיו הלא־טובים, אבל – עוזב את כל זה, מתנפל על החיים במלוא סערת נעוריו וטובל עצמו במ"ט שערי התאווה והיצרים האנושיים.
אותו המאבק בין האידיאל והמציאות משתקף גם ביצירתו האמנותית: הוא גדול בתיאור היצרים האנושיים בכל גווניהם ובכל נסיבותיהם; כשקספיר הוא חודר אל כל נבכי נשמתו של האדם וסולח לכל החולשות האנושיות; אבל הוא חלש, סתום ומעורפל, כשהוא בא לתאר חיי קדושים ומתקדשים.
פייר בזוכוב מובן לנו וקרוב לליבנו בכל הרפתקאותיו ובכל חליפותיו כל עוד הוא נשמע ליצריו – הרעים והטובים. הוא אנושי ויקר לנו בשביו, שעה שכל מהותו זועקת אהבה ודביקות בחיים. הוא מובן לנו אף כשהוא מתרחק מידידו ומורו קרטייב ברגע הגורלי של הריגתו במלחמה, כאשר אינסטינקט החיים של פייר אומר לו: כאן קצרה ידך מהושיע דאג לנפשך; אבל אין הוא מובן לנו בכל חלומותיו ומעשיו המאסוניים. בזוכוב מעריץ את מורהו למאסוניות אלכסיי, נכון בהשפעתו לסלוח לאשתו הבוגדנית והמושחתת, אבל אינו סולח לחבריו לאגודה שעה שהוא רואה אותם בחולשותיהם ותאוותיהם. כל שאיפותיו האלטרואיסטיות אינן מצליחות להגיע לידי התגשמות משום עצלות והסחת־דעת. משום כך גם לא ניסה ברצינות להתנקש בחיי נפוליאון, שחשבהו לבסוף לשונא האנושות. כי פייר בזוכוב דבק יותר מדי בחיים מכדי שיפקירם אפילו למען אידיאל גדול. יכול הוא לקחת חלק במעשה מסוכן יחד עם רבים, מתוך סולידריות ויצר־חיקוי אנושי; הוא משתתף מרצון בקרב בורודינו, אבל מסתלק מיד משמרגיש במוות בכל זוועתו.
כמו פייר בזוכוב, דבקים בחיים כל גיבורי “מלחמה ושלום”: הנסיך אנדריי, אחותו מרי, נטשה ועוד. כמה נחמדה האחרונה בשגיאותיה. היא קרובה לליבנו ברגעי חולשתה יותר מאשר בשעות רצינותה. היא מובנת לנו בעיוורון אהבתה החולפת לאנאטול קוראקין יותר מאשר בשעות דביקותה באנדריי החולה. אפילו מרי, האדוקה והחסודה, מבינה לרגשות ידידתה וסולחת לה את עוון שכחה את אחיה. כי בעומק ליבה, הלא גם היא מתגעגעת בימי אבלה לבחיר ליבה, ניקולאי רוסטוב.
מאידך גיסא אין לב טולסטוי מגלה כל יחס של אהדה לסוניה, הקרובה העניה של משפחת רוסטוב, שהיתה מוותרת לטובת קרוביה על כל מאווייה האישיים, וויתרה לבסוף גם על אהבתה לניקולאי רוסטוב. הוא שם בפי נטשה את שם הגנאי “פרח ללא זרע”, שנותנים לבתולה זקנה, כאילו התנהגותה האלטרואיסטית ביחס למשפחתה, מאמציה וקרבנה הדגול, באו – רק מפני שלה, לסוניה, אין כוח־חיים מעצמה, כאילו אינה מסוגלת לאהוב, ללדת ולהיות מאושרת במשפחה ככל הנשים המאושרות.
אנה סבישנה, האומנת המשועבדת, שנאלצת היתה לוותר על אהבתה למשרת בית האדון לפי פקודת האדון – אינה מעוררת בלב הסופר שום הרהורים על העבדות, שבה רשאי האדון לדרוש קרבנות מן המשועבד לו, לשם הנאתו.
ניקולאי רוסטוב מהולל על שידע להשתלט על האיכרים ולנצלם לטובתו; ואילו האדונים ששיחררו, או רצו לשחרר, את עבדיהם, אינם ראויים אלא לבוז.
הגראף נשאר גראף, על אף הערצתו את העם ועל אף חיבתו את האנשים הפשוטים.
כשם שהיה לב טולסטוי גדול בתיאור יצריו של האדם – כך גילה קוצר־יד במקום שבא לספר על הנטיות הנזיריות של גיבוריו: האב סרגיי הוא אדם חי ברגע אהבתו הבשרית לבתולה המטומטמת המבקרת אותו במנזר, הוא קר ורחוק לנו במעשי גבורתו הנזירית. האב פאפנוציוב ב“תאיס” של אנאטול פראנס הוא הרבה יותר אנושי מבן־גורלו, האב סרגי. גם הנסיך נכליודוב ב“התחייה”, אינו משכנע. הוא דמות מופשטת יותר מאשר בשר ודם. אין הוא מרטיט את נשמתנו, כבעלי התשובה הגדולים בימי הביניים. חסרה לו לנכליודוב האמונה התמימה והבלתי־מעורערת של האחרונים. דמויותיו הדידקטיות של טולסטוי בסיפוריו מתקופתו האחרונה הן חיוורות וחסרות דם.
האמונה הגדולה של הנזירים, שהניעה המונים ללכת אחריהם, נבעה מכך שהם בזו לחיים, לא פחדו מן המוות, התגברו עליו כי ראו בו מעבר לעולם נאצל יותר. אך לנגד עיניו של טולסטוי ריחף המוות בכל מוראו, כמעט בכל יצירותיו הגדולות. כבבואה הפוכה באספקלריה, נשקפת דביקותו של טולסטוי בחיים בתיאורי המוות, נושא שהוא מטפל בו מאז סיפוריו הראשונים (מחזות קרים) ועד יצירותיו האחרונות. הוא מנסה לגרש את פחדו מפני המוות בדרך ההלעגה. בסיפורו “שלוש מיתות”, הוא מתאר מותו של בעל חי, איכר וגברת מפונקת. שני הראשונים מתים מיתה טבעית וגם יפה במובן ידוע, השלישית מעוררת בוז וסלידה בפחדה מפני המוות. פעמים הוא מתאר את המוות בפשטות ופעמים – בכל מוראיו. ומעניין שהתיאורים מן הצורה הראשונה אינם משכנעים. הם נכתבו כאילו לפי דוגמה אחת – כך מתו גיבורי סבסטופול, גיבורי בורודינה, קאראטייב ודומיהם. אך בתיאור מוראי המוות – יצר טולסטוי ניו־אנסים דקים־מן־הדקים והוא מגיע בהם לשיא השלמות הסיפורית. כך ב“מותו” של איבן איליץ', כך בתיאור מותו הטראגי של שומר מסילת הברזל בשעת הופעתה של אנה קרנינה, וכך בתיאור מותו המדומה של הנסיך אנדריי בשדה אוסטרליץ, כשהוא משתחרר מכל יצריו ורואה מעליו את השמים העמוקים עד אין סוף ואת כל היקום, בו הוא נמס, ובמותו הממשי של אותו אנדריי בדרך ממוסקבה.
מלא רוחניות הוא תיאור המוות האחרון. נטשה מכירה במוות השוכן באנדריי לא לפי דברי הרופא ולא לפי הסימנים הפיסיים כי אם לפי התנהגותו. היא מוסרת לנסיכה מרי על התקרב מות אחיה בדברים אלה. זה התחיל שלשום. פתאום חדל להתעניין בכל הסובב אותו, מבטו נעשה פנימי כזה… ואז הרגישה נטשה שהוא כבר ברמינן, אינו שייך כבר לעולם החיים. התמונות הבאות מאשרות את הרגשתה: כל יצריו נמוגו, חושיו מתו, אהבתו לנטשה, שהיתה נחמתו בימי ייסוריו הקשים ביותר, ואתה גם אמונתו בחיים, פסקו פתאום; מבטו נעשה אדיש, קולו צלצל כאילו מעולם אחר, רק שכלו נשאר צלול עד רגעיו האחרונים: הוא מייעץ בשקט אובייקטיבי לאחותו מרי להינשא לבחיר ליבה נקולאי. הוא אינו מגלה כל סימן של חיבה לבנו, שהוא רואהו אחרי פרידה של שנים. הוא שואל רק במבטו את העומדים סביבו מה עליו לעשות, מנשקו, כשהם רומזים לו על כך, אך הבן כבר אינו קיים בשבילו, כשם שאינו קיים העולם החיצוני…
אך לשיא הטראגיות מגיע תיאור המוות בסיפור “מותו של איבן איליץ'”:
איבן איליץ' הוא אדם רגיל – בעל למופת, אב מסור, דואג לנוחיות ביתו, מעורב עם הבריות. אדם רגיל, “לא טוב ולא רע”, שהנה חלה במקרה. מחלתו מתגלה כממארת, הוא מכיר, לזוועתו, שהיא מביאה לקיצו, שהוא הולך וגווע לאט לאט, ואז נפערת תהום בינו ובין כל העולם – כל העולם נעשה זר ושנוא עליו; הוא מרגיש בכל נימי נפשו, שאשתו ויתר קרוביו אינם שותפים עוד ליגונו, כי הם נשארו בחיים, אילו הוא הולך ומתקרב לבלתי־ידוע, לחידלון ואז מתעוררת בלבו שנאה לכל החי – שנאה לאשתו, לקרוביו, לידידיו. הוא אינו מאמין בהבעת צערם, הוא יודע שאינם יכולים להרגיש בצערו ורואה במעשיהם ובדבריהם רק צביעות, המכסה על רצונם הלוהט להיפטר ממנו וליהנות ממותו…
וייתכן שהמוות, או נכון יותר, הפחד מפני המוות, הוא שגרם לכל ההפיכה הנפשית שהתחוללה בקרבו בסוף שנות החמישים של חייו. ייתכן שפחד זה, מפני החידלון, הניעהו לבקש מיפלט (כגיבור האגדי גלגמש) בכל דרכי תשובתו, בכל תורותיו המאוחרות. הוא רצה להערים על המוות, להימלט מן החלוף כדי לזכות בחיי נצח. בתורת ישו על אהבת הזולת, באי־ההתנגדות לרע – בכל אלה היה נסיון רפה להימלט מן הבלתי־נמנע. נסיון שלא הצליח – משום שלב טולסטוי היה בכל חושיו ויצריו דבוק בחיים הארציים, וניתק מהם רק אז – כשגופו כבר פסק מלהרגיש את קיומם של החיים ואז קרה לו מה שקרה לגיבורו, אנדריי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.