רקע
אליעזר ירושלמי
וולדימיר קורולנקו

בשנת 1853 בחמישה־עשר ליולי, נולד בז’יטומיר, אשר באוקראינה המערבית הסופר וההומניסט אוהב־האדם, הלוחם לצדק ולאחווה וידידו המסור של העם היהודי, וולאדימיר גאלאקטיונוביץ קורולנקו.

אביו היה שופט בבית המשפט המחוזי, אמו – בת־אצילים מסביבה זו.

כבן החברה הגבוהה חונך הילד וולאדימיר רק בחוג המשפחות הקרובות והמקורבות למשפחתו. אבל סקרנותו הערה דחפה אותו לחרוג ממסגרת חברתו ולהתוודע גם אל בני השכבות שמחוץ לחברתו. בעודנו ילד היה מתגנב בהסתר מהוריו וממחנכיו ומבלה שעות ארוכות בין המשרתים. וכאשר גדל התוודע גם אל האיכרים והיהודים. בהיותו בן עשר עברו הוריו לרובנו הסמוכה לז’יטומיר. שם למד בגימנסיה הריאלית.

ז’יטומיר (העיר בה נוסד, מטעם הממשלה הצארית, בית־המדרש לרבנים הראשון) ורובנו נמצאו בתחום־המושב ליהודים. כנהוג, היו היהודים סגורים בחברתם והיו באים במגע ומשא עם שכניהם רק בעניני עסק. יחס החברה הלא־יהודית אל היהודים היה כמו אל זרים. על היהודים שררו, בין אלה שאינם בני־ברית, כל מיני דעות קדומות ואמונות תפלות. אך וולאדימיר, על אף המוסכמות בין בני־עמו, התעניין בחיי היהודים והיה נכנס ויוצא לבתיהם – למד מנהגיהם ואפילו את תולדותיהם, ומשום כך היה אחד הסופרים הרוסיים המעטים, שקנה לא בקיאות בבעיות העם היהודי בהווה וגם בעבר.

ברובנו, נתקל, בפעם הראשונה בימי־חייו, בעוול השורר בחברה. הוא התוודע אל חבורת קבצנים, שהיו מנודים ומוחרמים אפילו ב“חברה הגונה” של הקבצנים המקומיים. האחרונים היו מחזרים בימים קבועים על פתחי־העירונים, מקבלים נדבותיהם הקצובות, נכנסים בשיחה עם “נותני־לחמם” ומפיצים דברי־רכילות. ואילו חבורה זו לא היתה לה דריסת רגל אל פתחי הנדיבים והיו מעוררים, בהופיעם בעיר, רגש של פחד וזוועה בלב אזרחי העיר השקטים ושימשו נושא לכל מיני־דיבות ושמועות רעות.

הילד וולאדימיר חיפש ומצא א מקום־משכנם, חדר אליהם ונעשה אצלם בן־בית. שם הכיר ילד בגילו בשם וואלאק ואת אחותו בת הארבע מאַרוסיה. הילדה היתה מוזרה, מימיה לא צחקה וגם לא שיחקה, כי לפי דברי טיבורציו, אביה, הנואם נאומים לטיניים בבתי המזרח, “מצץ הקיר האפור של לשד חייה”. נפש קורולנקו נקשרה אל הילדה האומללה הזאת; הוא ריחם עליה וגם אהבה. כל שיכול עשות כדי לבדר את רוח ידידתו הקטנה וכדי להפיק מעל פניה בת־צחוק וסימן כלשהו של שמחת חיים – עשה. כשנפלה בסתיו למשכב ממנו לא קמה עוד, הביא לה קורולנקו את בובת אחותו שקיבלה מאמו המנוחה.

בהגיע וולאדימיר קורולנקו לכיתות הגבוהות של בית־הספר נסחף עם התנועה המהפכנית, שהקיפה כמעט את כל האינטליגנציה הרוסית. היו הימים האלה ימי “סער ופרץ” לעם הרוסי; שחרור האיכרים בשנת 1861, ארגון הרשויות המקומיות לפי עקרון הבחירות (אף כי בחירות מסולפות לפי המעמדות ומתוך קיפוח מוחלט של זכויות העם), התיקונים במשפט ובאדמיניסטרציה, שהנהיג “המלך המשחרר” אלכסנדר השני, הלהיבו את הלבבות ועוררו תקוות גדולות לעתיד הקרוב.

אך כגודל ההתלהבות כן גדלה האכזבה בלב כל ה“מערביים”, משנתגלה ש“המלך המשחרר” אינו חושב באמת על תיקונים קונסטיטוציוניים, משום שהדספוטיה הצארית אינה נכונה לוותר אף על אחת מזכויותיה.

עוד יותר גבר היאוש, כשהוכח שהריפורמה הגדולה רק הניחה את היסוד לשינויים מרחיקי־לכת לעתיד הרחוק, אך לא הביאה להטבה מיידית במצב האיכר, אשר היה פטור, באופן רשמי, מלעבוד אצל אדוניו חינם, אבל נאלץ היה לעבוד אצלו בחצי־חנם, כי אדמתו המעטה, שהשאירה לו הריפורמה, לא פירנסה אותו.

מצב זה עורר את טובי העם והאינטליגנציה “לצאת אל העם” “עוד לא היתה לשום עם, בשום תקופה, אינטליגנציה כל כך אידיאליסטית ונלבבת, מסורה ונעלה כאינטליגנציה הרוסית שלפני ההפיכה –” (דברי שארל ראפופורט בשנת 1935). לצאת אל הכפר, פירושו להתלבש במלבושיו, לרדת אל רמת־חייו של העם וביחד עם זה להשכילו, לעזור לו להתרומם משפל מדרגתו.

התנועה החלוצית הזאת עשתה את מעשיה במחתרת, אבל דבריה, הסופרים דוברוליובוב, צ’רנישבסקי, הסטיריקן סלטיקוב שצ’דרין, מיכאלובסקי, המשורר נקרסוב, המספר גארשין ועוד, הטיפו לרעיונות אלה בגלוי מעל העיתונות והספרות הרוסית.

הד הרעיונות האלה הגיע גם לפרובינציה הרחוקה ופגע בנוער המתלמד. גם ולאדימיר קורולנקו נתפס לרעיונות החדשים. הוא בלע את ספריהם של הסופרים הנ"ל, נתלהב לרעיונותיהם ולהט כולו מתשוקה להצטרף אל מחנה החלוצים.

כדי להיות מועיל לעם צריך היה וולאדימיר קורולנקו להשתלם. בשנת 1871 התקבל לאינסטיטוט הטכנולוגי בפטרבורג ולמד שם שנתיים. שם התוודע אל החוגים המהפכניים של הסטודנטים, השתתף באסיפותיהם הליליות, אך עד מהרה נכזב מהם.

היתה זו הטרגדיה של האינטליגנציה הרוסית, שהיתה תלושה מהעם וזרה לו. האיכר המדוכא מדורות על ידי אדונים שונים התייחס אל ה“אדונים החדשים” באי־אמון גמור; ראה בהם רודים חדשים, לא שמע לעצותיהם, לא קיבל תרופותיהם ולא הקשיב להטפתם. הוא נשאר עבד נרצע לכמריו, ביקש עזרה מקוסמיו וממלחשיו ומסר את האורחים הבלתי־קרואים לרשות, שרדפה אותם והסיתה בהם את ההמון. תנועת־החלוץ הרוסית נכשלה כשלון חרוץ, וידי חלוציה רפו. מאוכזבים חיפשו להם אנשי “חרות העם” דרכים חדשות. חלק נתיאש מהעם, פרש מהתנועה ונספח לחוגים הליבראליים הליגליים והפושרים (קבוצת סטקובה), וחלק, מי שהיוו אחר כך את פלוגות־המחץ של מפלגת ס"ר, עבר לפעולות טרור נגד אנשי החצר.

וולאדימיר קורולנקו לא הצטרף לא אל הראשונים ולא אל האחרונים. כי מהראשונים נקעה נפשו והוא אח“כ הצליף עליהם בכל־כוח כשרונו הגדול. בספורו “לאונורא” תיאר את אחד מה”מסתגלים" לתנאים, שהתגלגל למדרון וירד למדרגת “אזרח הגון” בעיירה נידחת, כלומר נהפך למלווה־ברבית ולבעל נכסים, שניצל את עבדיו, רימה כל מי שבא עמו במשא ומתן, ולמרבה ה“שלמות” האזרחית נעשה למבקר קבוע של בית היראה, כדי (לפי דבריו) “להתמזג עם העם המאמין”.

באחרונים, כלומר באנשי המחתרת, לא האמין, כי היו בעיניו תלושים מהעם, הוא חיפש גישה ישירה אל העם.

הזדמנות כזו ניתנה לו: בשנת 1874 עבר ללמוד באקדמיה החקלאית במוסקוה, ובשנת 1876 גורש ממנה, בגלל השתתפות בהפגנת סטודנטים נגד הסדרים המישטרתיים בבתי־המדרש הגבוהים וגלה לצפון הפלך וולוגדה. מאז, בילה בגולה כעשר שנים.

בשנת 1881, זמן לא רב אחרי שובו מהגולה, הסתלק קורולנקו מלהישבע שבועת־אמונים לאלכסנדר השלישי והוגלה לאמגה אשר ביאקוטיה, בצפון מזרח סיביר.

בדרכי־נדודיו ובמקומות־גלותו, הכיר את העם על כל שכבותיו – את האיכר, את האסירים הפוליטיים ואת הנודדים שברחו ממאסרם. כתוצאה מהיכרות זו הופיעו בשנות 1879–1885, כמה סיפורים מחיי האינטליגנטים השואפים אל העם, ומחיי האיכרים והאסירים בסיביר.

אל הראשונים התייחס קורולנקו בשלילה; בסיפוריו הוא מוקיע את כל תלישותם מהעם; את חוסר־שרשיותם וערטילאיותם שבלטו בכל דבריהם ומעשיהם.

אחר לגמרי הוא יחסו אל בני העם הפשוט – האיכרים האסירים והבורחים־הנודדים. הוא תיאר אותם על כל צלליהם, אף חשף והבליט את כוחותיהם הגנוזים.

האוירה השוררת בספורי־סיביר היא: קיפאון, חוסר תנועה התנוונות, יחס פאטליסטי לגורל: “קפא הטבע, קפאו מוסדות החברה, קפא גם המצפון(בסיפור “הקור”). במשך מאות שנים שלטו על התושבים הילידים ועל הרוסים הגולים, הפקידים הגרועים־שבגרועים שבפקידות הצארית, ורדו בעם בלי כל בקורת. כנסיכים בלתי מוגבלים השתוללו כאן נציגי השלטון הצארי (בספור “פיאודלים”) והעם נשא בהכנעה את עריצות הפיאודלים האלה וראה, מתוך יאוש, במצב הקיים סדר בלתי־משתנה, מין חוק אלוהים קבוע מששת־ימי־בראשית.

תיאור חי, מחיי האיכר, נותן קורולנקו בסיפור “חלום מקר”. דוגמא לגיבור הסיפור שימש האיכר זכריה (זכר) צ’רנקוב, שאצלו התגורר המספר בזמן גלותו באמגה.

חייו של המסכן הזה היו כפי שמתוארים בספור: כל ימיו עמל ועבד עבודת־פרך ושכרו מכל עמלו היה לחם־צר, בגדים קרועים ובלויים ויי"ש מורעל במיץ־טבק. שאיפתו של זכר היתה מגפים חדשים – “זוג מגפים חדשים לו אפילו לפני מותי קיבלתי, הייתי מאושר” – תינה זכר את שאיפתו בפני דיירו קורולנקו שהבטיח לו מתנה. “אבל למה לך מגפים בעולם ההוא?”.– שואל ק. את זכר. “גם שם, עונה לו הנשאל בתמימות, יותר טוב להופיע לבוש כבן אדם הגון”. (“בתולדות בן זמני”).

תוכן הסיפור: מקר, הוא רוסי שאבותיו גלו לפני דורות ליאקוטיה הרחוקה. שם הם הת“יאקטו” לגמרי, התערבו בבנות־הארץ, קיבלו את נימוס הילידים־היאקוטים ואת אמונותיהם התפלות.

מקר זה נלחץ כל ימיו, על ידי אדוני המקום: “לחצו אותו כל ימי חייו! לחצו זקני הכפר וראשי המחוז, לחצו חברי השלטון המחוזי וראשי המחוז במיסים שונים לחצו הכמרים במעשר, לחצוהו הדלות, העון והרעב, לחצוהו הקור והחום”.

פעם בליל חג־הלידה, כשהשעמום בבקתה גבר על מקר עד בלתי־נשוא, רתם את סוסו למזחלת ונסע אל בית־המרזח, בהבטיחו לאשתו להביא לה חצי מהיי“ש. באין לו כסף מזומן קיבל את יי”ש, תמורת התחייבות לכרות לבעל־בית־המרזח כמה עגלות עצים. מקר לוגם את המשקה המר והמורעל במיץ־טבק בתאווה, שוכח בשעת לגימה את אשתו, מריק את הבקבוק ושב שכור לבקתתו, בה הוא סופג מכות נמרצות מאשתו המאוכזבת, נופל על משכבו באין־אונים והכרה.

בחלומו מופיע לפניו הכומר, שמת לפני זמן לא־רב מרוב שכרות, ומוביל אותו אל ה“טויון”, (אדון־העולם לפי היאקוטים). הדרך ארוכה ושוממה. הם עוברים שדות־שלג שוממים, חולפים על־פני יערות־עד של הטיגה, מטפסים על הרים קרחים, עד שמגיעים לבית גדול, בו נמצא ה“טויון”, שהוא זקן ופרצופו כפרצוף שר־המחוז. בבית מטיילים צעירים בעלי־כנפיים. הללו מכניסים מאזנים כבדים, שמים על כפות המאזניים – מימין, את מעשיו הטובים ומשמאל, את מעשיו הרעים. והנה מעשיו הרעים של מקר הכריעו את הכף. הקול קרא ומנה את חטאותיו של מקר: פרצופו מזוהם, וכפרצופו – כן מעשיו: הוא גנב ממלכודת שכניו את צידם: לא סילק לכומר את מלוא המעשר; הוא שתה כך וכך מאות ליטרים יי"ש ולא שילם את כל המגיע ממנו לבעל־בית־המרזח וכו' וכו'.

לעומת מעלליו הרעים – מעשיו הטובים של מקר מעטים מאד… ה“טויון” מוציא פסק־דינו לחיוב, ומטיל עליו עונש, למשוך את מזחלת שר־המחוז כל הימים…

אז קרה מקרה בלתי־רגיל: “אז חשך פתאום עולמו, ובליבו התלקח הזעם כסער בערבה השוממה בליל־ערפל. הוא שכח היכן הוא, בפני מי הוא עומד – שכח את הכל פרט לזעמו הגדול. פתח פיו והתחיל לדבר. הוא הטיח דברים כלפי סדר־העולם שאוזן לא שמעתם עד היום הזה.

– “נכון” – הוא טען – פרצופי מלוכלך, בגדי מזוהמים, מעשי אינם נקיים לגמרי, אבל האם באשמתי עשיתי כל מה שעשיתי? האם לא רכבו על גבי כל מיני אדונים?" כאן הלך מקר ומנה את מעשי העוול שעשו לו אחרים. הנה תובעים ממנו עבור מאות ליטרים יי"ש ששתה, אבל “האם היה זה יי"ש מלא? הלא רק בחלקו הרביעי היה בו יסוד הכוהל, היתר נמהל לו במשקהו במיץ מורעל, ועבור משקה זה שילם בעמלו כפל־כפלים…


הטויון הצדיקהו…

הסיפור הזה עם כל הפנטסיה שבו הוא סיפור ריאליסטי מובהק החושף את כל המציאות הרוסית העגומה. ובכל זאת, למרות כל הרע שבחיי גיבורו, הוא חדור אופטימיות ואמונה בעם, בו מאסו המהפכנים.

מקר, האיכר הרוסי, הוא גם בוער ונכנע, אך הוא נושא בקרבו לפי אמונת המספר ק., כוחות פוטנציאליים כבירים ומסוגל הוא לעתים למחות, להתמרד וגם לנצח.


 

“חלום מקר” לקורלנקו והסיפור “בונציה שתוק”, לי.ל. פרץ    🔗

הסיפור, חלום מקר", נוצר באמגה בשנת 1883 ונתפרסם בשנת 1885. כשתי עשרות־שנים לאחר שהתפרסם סיפור זה, פירסם י.ל. פרץ את סיפורו “בונצה שתוק”. הדמיון בין שני הסיפורים הוא כה גדול עד שאין לחשוב אותו למקרי, מקר הוא בן־ההמון שסבל כל ימיו מלחץ האדונים וכזה היה גם בונצה. שניהם הם מקופחי־הגורל. מאויי־שניהם צנועים מאד (אידיאל חייו של מקר הוא זוג מגפיים וזה של בונצה הוא עוגה חמה מרוחה בחמאה). שניהם עומדים בפני בית־הדין של מעלה. אלא י.ל. פרץ לקח את רעיונו של קורולנקו והלבישהו בגדים יהודיים. “בונצה שתוק”, מופיע בשמים בפני בית־דין של מעלה, המתואר על פי המסורת היהודית. גם פסק־הדין של בונצה הוא אחר, מאשר אצל מקר – אצל מקר, מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא, היא לצד התקיפים. אצל פרץ, בית הדין דעלמא דקשוט, הוא צודק. (ואולי משום כך) גם הסוף שונה: מקר מתמרד וגיבורו של פרץ בונצה נשאר נכנע ועני כבחייו.

המעניין הוא בשני הסיפורים הנ"ל הוא הסוף השונה. בעוד גבורו של קורולנקו המייצג ומסמל עם־עובדים משועבד מדורות, השקוע בבערותו עד כדי ייאוש, מתמרד כנגד עריציו, הרי גבורו של פרץ, בן העם היהודי שבאותה תקופה תסס כולו ותסיסתו זו מצאה ביטוייה בתנועה הציונית ובתנועות הפועלים, שהפגין רצונו בקונגרסים הציוניים ובשביתות והפגנות ברחוב – נאשם על ידי הסופר היהודי בהכנעה ובענוותנות יתירה (כידוע היה י. ל. פרץ מופיע בעצמו, במשפטים הספרותיים, כקטיגורו של בונצה). האם אין זה אופייני לגבי שני העמים? שם, בספרות הרוסית, סלחנות לחולשת העם וסבלנות לבערותו ולאדישותו; ואצלנו עם הנביאים, אי־רצון ותוכחות…

כמו בחלום מקר, כן גם ביתר סיפורי קורולנקו הסיביריים (“חלקת מארוסיה” “הקור”, “פיאודלים” ועוד), מפוארים הגיבורים במומנט של משבר פנימי; הם מתמרדים נגד הסדר הקיים, כוחותיהם העודפים פורצים במעשים בלתי־רגילים, המדהימים את מדביריהם ונותנים תקווה בידידיהם הנאורים, שבזמן־מן הזמנים עוד יוזרמו כוחות אלה לאפיק מתוכנן וישנו את החיים ברוסיה.

סיפוריו הסיביריים של קורולנקו פועלים על רקע הטבע האיום והנהדר של סיביר; יערות הטיגה, שדות השלג האינסופיים, חופי הנהרות התלולים והשוממים והקור הסיבירי הנורא, משמשים להם מסגרת. הגיבורים ממוזגים עם סביבתם עד היותם, עם עץ השדה ועם אבן־ההרים הוויה אחת; כאילו אופיים הנוקשה הוא חלק מהסלעים הנוראים־הוד, סערת־רוחם היא נשמת אפה של הסערה הצפונית המכלה, וכוחותיהם המתפרצים הם חלק של כוחות־האדמה, הפורצים באביב מתחת לציפוים הקשה ומשתפכים על כל גדותיהם בשפע של עשבים, ירקות ופרחים חיוורים של הצפון.

סיפורי סיביר היו בשביל הספרות הרוסית של סוף המאה הקודרת והמיואשת, כמשב צונן ומחייה של רוח־הים, בשרב הערבה המתה.


 

המנגן העיוור    🔗

לפרק זמן יצירתו הראשון שייך הסיפור “המנגן העיוור, פרקו הראשון הופיע בשנת 1885 וכל הסיפור נגמר בסוף שנות השמונים. מאז זכה הסיפור לכמה מהדורות, אולם בכל מהדורה מהמהדורות הראשונות הכניס בו הסופר שינויים חדשים, ורק בששית קיבל הסיפור את נוסחתו הקבועה.

את בעית הנולד־העיוור מתאר המספר משתי נקודות־ראות: מנקודת ראות סוביקטיבית של הטבע שהוציאו פגום ומנקודת־ראות סוציאלית, של היחסים בין העיוור לחברה הפיקחת. למען לא לערב את שתי הבעיות ביחד, ולמען ברר את בעיית העיוור כשהיא לעצמה, העמיד המספר את גיבורו בתקופות ילדותו ונערותו בתנאים טובים ומיוחדים כאלה, שלא הניחו מקום לשום הפלייה חברתית בשביל העיוור: הוא היה בן יחיד לאמו, שהתמסרה אליו בכל מאודה ושכל מטרת חייה היתה להקל על ילדה את חייו ולמנוע ממנו את הרגשת אסונו.

לעומת הרכות האימהית של האדם הלם על רוחו בפטיש אופיו הגברי הדוד מקסים הנכה, אדם בעל יצרים עזים, בעל רוח לוהטת בנעוריו, שמצא בבן־אחותו מטרה חדשה לחייו המיואשים מחוסר פעולה. שני הכוחות הפועלים האלה – “האח והאחות” השלימו אחד עם השני ועיצבו את נפש הילד בהרמוניה מלאה: האם שימשה לו חברה ועינים בבדידות עולמו האפל, והדוד לימדו להיות פעיל ולהיעזר בכוחות עצמו; משחר ילדותו לימד אותו הדוד להתמצא בכל פינות הבית, לצאת אל סביבתו הקרובה, לעשות כל צרכיו בעצמו ואפילו לרכב על סוס; כשגדל הורהו את כתב העוורים, ספרות, חשבון וכל המדעים. שיחק לו המזל לעיוור ומשרת־החצר, יונים, הכניסו לעולם הצלילים בחלילו הנפלא שהיה רעו היחיד של האיכר הצעיר והגלמוד.

מתוך קנאה במשרת, שקנה את לב בנה בחלילו, לימדתו האם לנגן על פסנתר. שני אלה, המכשירים המוסיקליים, פתחו לנפש הילד העדינה והמוסיקלית עולם חדש של חוויות.

גם הצורך בחברת ילדים מצא את סיפוקו במלואו בבת השכנים, יצקו אולינה, ילדה ששכלה נתבגר בילדותה ושהיתה מחוננת ברגש אימהי חזק. היא לקחה אותו תחת חסותה מיום שהכירה במומו, ושימשה לו מני אז כאם, אחות וחברה. בחברת אמו, חברתו, יונים והדוד, הרגיש העיוור את עצמו מסופק לגמרי.

את תפיסת העולם החיצוני קנה העיוור בעזרת חושיו הבריאים, בעיקר, בעזרת שמיעתו העדינה וחוש המישוש המפותח בו.

אך הנה נתבגר הילד, היה לנער ואחר כך לגבר. באופן בלתי־צפוי התפרצו אל השלווה האידילית של חייו הצעירים מהעולם הרחב והרסו את שלוותו. מבלי שהיה מוכן לכך ראה את עצמו לפתע פתאום פנים אל פנים עם העולם החיצוני הזר ועמד לפניו חסר־ישע. יתר על כן, אינסטינקטיבית החל לחשוש שגם זו שחשבה לנכס־חייו היסודי, אולינה, עלולה לנטשו וללכת עם הפיקחים.

מופתע ואומלל מתפישתו זאת התכנס העיוור לתוך עולמו הבודד והסתגר גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. את שלוות חייו שאבדה־לו הוא מבקש להשלים את ידי תפיסת העולם הניראה.

משתלטת בו התשוקה החולנית “לראות” את העולם. הוא מענה את אמו ואת אולינה בשאלותיו הבלתי־פוסקות לפשר הצבעים. נדהמות ואובדות עצות עומדות בפניו אמו וחברתו מבלי שתדענה לעזור לו. וכאן בא דוד המתערב באופן אקטיבי ומוצא דרך להצלתו, בזה שהוא מוכיח אותו ואומר לו שצרתו היא בכך שכל מאווייו עד כאן באו על סיפוקם מבלי שידע מחסור, אבל לו צריך היה להלחם על קיומו הפיסי, להשיג בעצמו את לחמו, כי אז לא היה לו זמן ורצון לשאלות הבל. והדוד אינו מסתפק בתוכחה מילולית. הוא מוציאו מסביבתו ומפנה את תשומת לבו אל בני־גורלו, הקבצנים העיוורים. אחד מאלה – קנדיבה, הוא מי־שהיה חברו־לקרב של הדוד. הלז צריך לכלכל משפחה ולגדל ילדים, ולמרות הקשיים הוא תמיד עליז ומלא הומור. על קנדיבה זה מצביע הדוד כעל מופת ומייעץ לבן אחיו ללמוד ממנו.

במהדורה האחרונה של הסיפור מוציאו הדוד מביתו ומכניסו אל בין קבצנים עיוורים. הוא נודד אתם על פני השווקים ושר אתם את השירים העממיים, באמצעותם הוא בא במגע ומשא עם העם, אשר כתוצאה ממנו הוא מגיע לידי מסקנה שגם במצבו מסוגל הוא להביא לעם תועלת.

הסיפור “המנגן העיוור” נתקבל ברוסיה ובספרות הכללית בהתלהבות ותורגם בכל לשונות אירופה. לסיפור הזה הגיעה אמנותו של הסופר לשיא השלמות: תאור חוויותיו הנפשיות של העיוור במסגרת הטבע המקיף אותו, תפיסתו המיוחדת, “העיוורת”, את הטבע על גוניו וחליפתו, בעזרת חושי השמיעה והמישוש, והרגשותיו המלוות את החליפות האלו הם תיאורים למופת, כטובות שביצירות הספרות הקלאסית.


 

קורולנקו וצ’כוב    🔗

אגב הערכת קורולנקו מתבקשת מאליה ההשוואה בינו לבין בן־דורו הצעיר, אנטון פאבלוביץ' צ’כוב.

כבן־דורו היה גם אנטון פאבלוביץ' צ’כוב שייך לחוג הסופרים המתקדמים. כמוהו הוא אמן הסיפור והרשימה הקצרה, כמוהו ראה, גם צ’כוב, את מקור כל הרע שבחברה במישטר הצארי הדאספוטי, ובכל זאת גדול ההבדל בין שניהם!

בו בזמן שביצירות קורולנקו גובר היסוד האופטימי, על־אף הדלות החמרית והרוחנית, על־אף הבערות והרשלנות, על אף העוול המשווע של התקיפים והדכאון המרפה של המקופחים – שכן מאמין קורולנקי באדם טבעי, מאמין ביסוד הטוב של החיים – שולט ביצירות צ’כוב היסוד הפסימי. במאות סיפוריו ורשימותיו ודרמותיו, הפזורים בארבעה־עשר הכרכים שלו, באלפי מכתביו לידידיו ולמכריו – אין קו אור, אין אף שביב של תקווה לגאולה הקרובה. ואם אמנם, לעתים רחוקות, מביע הסופר את תקוותו, שבזמן־מן־הזמנים יהיה טוב, אבל בעיני רוחו לא ישור את הטוב הזה. בו בזמן שצ’כוב מערטל את גיבוריו ומגלה את נגעי נשמתם הכמוסים ביותר, מתייחס אליהם ולועג להם בציניות שטנית, חושף קורולנקו מתוך נשמות גיבוריו האפלות ביותר קו־אור של טוב, של תכונה אנושית טובה, מציג אותם בנסיבות כאלו, בהם ניתנת להם ההזדמנות לגלות את עצמם.

הליטמוטיב של קורלונקו הוא השיר בפרוזה “ניצוצות” בו רואה המספר בישימון הסיבירי ניצוצות של ישוב קרוב, של בית חם וסביבה נעימה. אם כי יודעי דבר אומרים לו שניצוצות אלו רחוקים – הרי הם בריחוקם מחממים את נשמתו.

“הליטמוטיב” של צ’כוב הוא המימרא: משמעם רבותי, בעולם זה! (מימרא לקוחה מ“הנפשות המתות” של גוגול). כיצד אפשר לבאר את שוני הראיה של שני ענקים אלו באותה מציאות רוסית?

אולי יש למצוא את הסיבה בתנאים בהם גדלו שני הסופרים: קורולנקו גדל בסביבה חמה ותרבותית של משפחה הגונה, נהנה מחינוך טוב, כיבד את אביו, זכר בהערצה את אמו המנוחה. וכנגדו, צ’כוב היה נכד אכר־עבד ובן־חנווני עני ממורמר, שהיה קשה ועריץ לבני־ביתו (ראה את הסיפור: “אנשים קשים”). קורולנקו, עד גלותו, חי בלי דאגות, בו בזמן שצ’כוב נלחם קשה על קיומו עוד בימי ילדותו. אך עיקר הסיבה, הוא באופן היחס של שני הסופרים לסביבתם: צ’כוב היה רק סופר המסתכל מן הצד, בזמן שקורולנקו היה בעיקרו לוחם ואחר כך סופר – ספרא וסייפא.


 

בפולטבה    🔗

בראשית המאה העשרים עבר קורולנקו לפולטבה אשר באוקראינה. גם שם הוא נתקל במעשי־עוול משוועים. התקופה הזאת היתה תקופת ערב־המהפכה. המפלגות המהפכניות הלמו במשטר הצאר והדהימו אותו בהפתעות תכופות – הס“ר־ים בהתנקשויותיהם בפקידי הצאַר הגבוהים והס”ד־ים בארגון שביתות גדולות. ה“אוכרנקה”, מוסד הבולשת הצארית, היתה רפת־כוח נגד העם המתקומם. ואז החליט השלטון המתמוטט “להטביע את המהפכה הרוסית בדם יהודים” (דברי פלאבה המיניסטר לעניני פנים). לשם כך הוקמו מחלאת מין־האדם פלוגות, שמטרתן היתה אירגון פרעות ביהודים.

הבשורה הרעה הראשונה הגיעה מקישינוב. שם אורגן באביב 1903 הפוגרום הנורא ביותר שבתקופה זו (ראה “בעיר ההריגה” של ביאליק) שקרבנותיו היו למעלה ממאה חללים וכמה מאות פצועים. הפוגרום שהרגיז את הציבור היהודי, החריד גם את כל החברה הליבראלית: גדולי הסופרים והעסקנים הציבוריים מיחו, דרשו חקירה ודרישה וענשים חמורים למארגני הטבח.

קורולנקו לא הסתפק במחאה, אלא נסע בעצמו לקישינוב, חקר את נסיבות הפוגרום ותוצאות חקירתו היתה הרשימה “הבית מספר 13”, בה הוקיע את מזימות השלטונות הצאריים וגילה את פרצופם המתועב.

המחאות לא הועילו. אחרי המהפכיה השניה, בשנים 1905–1906, הציף נחשול חדש של פרעות את תחום המושב. ידידינו מהחוגים הליברלים עשו מה שעשו תמיד – הם מיחו. אבל קורולנקו לא נח. הוא זנח את ענייניו הפרטיים והתמסר כולו למאבק באנשי המאה השחורה. בפולטבה, עיר מגוריו, היה יוצא בכל יום־שוק אל העם, במקום בו הבריונים הטיפו לפרעות; הוכיח, התווכח, נאבק ופיזר כל פעם בהשפעתו האישית את הפורעים. ואכן בפולטבה, כל הנסיונות לפרעות לא הצליחו.

גם אחרי נחשול הפרעות לא הניח את ענין היהודים, הוא לחם בעוז נגד ההגבלות והרדיפות של השלטון הצארי, שלא פסקו אפילו בשנות המנוחה.

אחרי “השקט” הוחרד הציבור שוב על ידי “עלילת־דם” ומאסר היהודי בייליס. קורולנקו הקדיש את עתונו למאבק במארגני המשפט – שר המשפטים שצאגלוביטוב וכנופייתו, עמד בראש הוועד להגנת בייליס ולא נרגע עד שיצא משפטו של בייליס לאור, והוא שוחרר.

אכן, רבים היו האינטליגנטים ברוסיה, שמצפונם לא נתן להם מנוח בשל מעשי ממשלתם ועמם. הם מיחו, התריעו והתריסו נגד שלטון הרשע, אבל הם הופיעו רק לרגל מאורע מזעזע. לא כן היה קורולנקו; כאביר של ימי־הבינים לא הניח מעולם את נשקו לרגע ולא הפסיק במאבקו בשנאת־ישראל אף ליום אחד. עניין זכויות היהודים היה בשבילו חלק של עניין העם הרוסי כולו. הוא לא תיאר לעצמו את שחרורו של העם הרוסי בלי שחרורו מדעותיו הקודמות כלפי העם היהודי.

ומה גדול היה צערו כשהעם, אשר בו בטח והאמין כל ימיו, איכזב אותו ואלה שהתאמרו להיות מגשימי חרות־העם חשבו להשיג את מטרתם בשמן דם היהודים. הוא נזדעזע כאשר ראה את מעשי פטליורה ואנשי ימ"ש. הוא לחם, מיחה, קרא את דעת הציבור המתקדמת לנער כפיהם ממנהיגים אלה. אך קול המוהיקן האחרון של דור ההומניסטים נשאר קול קורא במדבר.

קורולנקו התנחם רק בזה ש“תנועה הבונה עתידה על פוגרומים סופה להיעלם מעל פני האדמה”. וגם אמנם זכה לראות במפלתם של כל הפורעים למיניהם, אבל הקומוניסטים לא השביעו את רצונו; הוא נשאר אינדיוידואליסטן.

לשוא ניסו השליטים החדשים למשכו על צידם שישתף עמהם פעולה – הוא סירב ומת גלמוד בפולטבה בדצמבר 1921.

אחרי מותו הוציאו השלטונות הרוסיים את כל כתביו. עם מותו קיפח העם היהודי לא רק את אחד מחסידי אומות העולם, אלא גם אחד היחידים שידעו ואהבו את העם היהודי. מלחמתו לעניין היהודים לא היתה מתוך רחמים, כי אם מתוך אהבת הצדק. קורולנקו תפס תפיסה נכונה גם את תולדות מאבקנו ברומים. שלא כתפיסת המלומדים והסופרים הלועזיים – הרואים במלחמת היהודים ברומאים מלחמה של קנאים דתיים השונאים כל תרבות זרה – היא תפיסתו של קורולנקו לגבי הקנאים והרי הוא אשר שם בפי ראש הסיקריקין, מנחם בן־יהודה, את הדברים הבאים:

“אלימות הרומאים היא האש וכניעתכם (הוא מדבר לאיסיים אוהבי השלום) היא העצים לאש. האלימות לא תיפסק אלא עד שהאש תבלע הכל. גסיוס פלורוס רצח את הנכנעים וקסטוס גלוס מבטיח חסד לאלה שלחמו בו. זה בא מפני שבמקום העץ שבקרבכם נתקלו הרומאים בברזלנו. האלימות ניזונה מכניעה כשם שהאש ניזונה מקש. כעס הבא מתוך רגש כבוד, מעורר בלב התקיף שכר התועלת שיכול הוא להפיק מחסד”.

במקום אחר אומר מנחם לאיסיים: “ייתכן שאנו לוחמי החרות, נאבד; ואתם, בניכם ובני בניכם, תישארו בחיים, הלא תזכרו אותנו, לוחמי החרות, שעוררו על עצמם את זעם הכובשים וקנו במותם בשבילכם שלום ושלווה”.

דברים אלה יכול היה לכתוב רק יהודי או לא־יהודי שהזדהה הזדהות מלאה עם העם היהודי. וכזה היה ידידנו הסופר הלוחם אוהב האדם, ידיד לכל נדכה ושונא לכל מעוול. וולאדימיר גאלאקטיונוביץ קורולנקו, עליו השלום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!