בנובמבר 1910 נפוצה השמועה בכל רחבי רוסיה והעולם, שהנזיר מיאסנאיה פוליאנה עזב את ביתו ועקבותיו לא נודעו. אחרי ימים אחדים נתגלה הבורח בכפר הדרומי אוסטפובו כשהוא חולה בדלקת הריאות. שלושה ימים נאבק הגוף הנחלש של הישיש במחלתו האנושה עד שנפח את נשמתו בזרועות בתו האהובה, אלכסנדרה.

למה ברח הזקן מקינו האהוב? — זאת לא גילה עד מותו, אבל מתוך נסיונות הבריחה הקודמים שלו מסתבר, שרצה לברוח מן הסתירה הפנימית שבין שאיפתו לשלמות מוסרית לבין הצביעות שבחיקוי – חיים נוצריים שקיים ללא־הצלחה בביתו; הוא רצה להתהלך כישו הנוצרי על פני תבל ולחיות כקבצן, אבל בני משפּחתו לא הניחו לו. היה זה אפילוג טראגי של מאבק, שנמשך עשרות שנים, של בעל התשובה הגדול מיסאניה פוליאנה, עם אשתו, בניו וכל סביבתו ה“גראפית”, מאבק שבו ניצחו המצוקים את האראלים.

לב טולסטוי רצה להפקיר את כל רכושו, להסתלק מזכויות־הסופר שלו, לנטוש את משפחתו ולחיות כדרך שחיו הנזירים הגדולים פראנציסקוס מאסיזי והדומים לו, כדרך שחיו ישו ותלמידיו; אך גברה אשתו, סופיה אנדרייבנה. הרכוש נשאר שלם, ומעבודתו הספרותית התפרנסה משפחתו הגדולה בימיו ואחרי מותו.

בחייו, נהרו אליו תלמידים ומעריצים מכל קצות העולם. ביניהם היו חסידים, שדבקו בתורת רבם הנערץ, והיו גם דילטנטים ונוצרים מתחסדים, שהעמידו פנים כדבקים ברבם, אך נשארו למעשה אותם בעלי־התאווה שהיו קודם לכן, או צבועים, שרצו להתכבד בכבוד הסופר והמורליסט הגדול ולחסות בצילו. לב טולסטוי חדר אל עומק נשמתם, הכיר את כל הזיוף והצביעות שבהתנהגות חלק גדול של תלמידיו, אבל נשא בסבלנות נוצרית את חולשותיהם, הבליג על סלידתו מכל הקומדיה של נזירות, בה מילא תפקיד ראשי ולא תמיד מכובד.

נשאלת השאלה מדוע לא מאס לב טולסטוי עוד קודם בריחתו בכל השניות שבחיים אלה ולא ביצע את שאיפתו שהייתה משאת נפשו משנים?

מסתבר, שלא היה לו הכוח הנפשי לכך, שיותר משנאבק בעולם החיצוני, נאבק ביצרים הפנימיים שלו עצמו. מכאן נסיגתו, וויתוריו לבני ביתו, הסתפקותו בהתייחדות בפינתו, אליה נמלט מהבלי העולם, שרדפוהו והשיגוהו גם שם. מכאן גם כל השניות בשנותיו האחרונות. מחד גיסא – הפנה גב לכל עבודתו הספרותית הקודמת, פרסם סיפורי־עם בנוסח חדש, תבע להינזר מכל מנעמי התבל, אפילו מחיי אישות, כנוצרים הראשונים; מאידך – קיים בו בזמן שיחות על ספרות ואמנות עם בני חברתו, העריץ את מופסאן וכמה מהסופרים הריאליסטים, שיצירתם וחייהם היו בניגוד גמור לאידיאלים שלו, גילה תאווה למנעמי העולם הזה, ובז לרבים מתלמידיו התמימים והנאמנים ביותר (ראה זכרונות בתו אלכסנדרה, “אבי” ח"ב).

ההיתה בכל דרכיו אלה פוזה? – לא. ישר היה האיש ונאמן לעצמו; תמים היה והאמין באמונה שלמה שיתגבר על עצמו ויגיע לשלווה הנפשית, אליה שאף כל ימי מאבקו, אבל הדבר לא עלה בידיו.

יתירה מזו עוד משחר נעוריו שאף לשלימות מוסרית. ביומנו, בספר השלישי של הטרילוגיה “ילדות, נעורים ועלומים”, מקבל הגיבור הראשי אירטנייב על עצמו לחתור לשלמות אנושית, קובע סדר יום, שואף לעשות מעשים טובים, מתחרט חרטה גמורה על מעשיו הלא־טובים, אבל – עוזב את כל זה, מתנפל על החיים במלוא סערת נעוריו וטובל עצמו במ"ט שערי התאווה והיצרים האנושיים.

אותו המאבק בין האידיאל והמציאות משתקף גם ביצירתו האמנותית: הוא גדול בתיאור היצרים האנושיים בכל גווניהם ובכל נסיבותיהם; כשקספיר הוא חודר אל כל נבכי נשמתו של האדם וסולח לכל החולשות האנושיות; אבל הוא חלש, סתום ומעורפל, כשהוא בא לתאר חיי קדושים ומתקדשים.

פייר בזוכוב מובן לנו וקרוב לליבנו בכל הרפתקאותיו ובכל חליפותיו כל עוד הוא נשמע ליצריו – הרעים והטובים. הוא אנושי ויקר לנו בשביו, שעה שכל מהותו זועקת אהבה ודביקות בחיים. הוא מובן לנו אף כשהוא מתרחק מידידו ומורו קרטייב ברגע הגורלי של הריגתו במלחמה, כאשר אינסטינקט החיים של פייר אומר לו: כאן קצרה ידך מהושיע דאג לנפשך; אבל אין הוא מובן לנו בכל חלומותיו ומעשיו המאסוניים. בזוכוב מעריץ את מורהו למאסוניות אלכסיי, נכון בהשפעתו לסלוח לאשתו הבוגדנית והמושחתת, אבל אינו סולח לחבריו לאגודה שעה שהוא רואה אותם בחולשותיהם ותאוותיהם. כל שאיפותיו האלטרואיסטיות אינן מצליחות להגיע לידי התגשמות משום עצלות והסחת־דעת. משום כך גם לא ניסה ברצינות להתנקש בחיי נפוליאון, שחשבהו לבסוף לשונא האנושות. כי פייר בזוכוב דבק יותר מדי בחיים מכדי שיפקירם אפילו למען אידיאל גדול. יכול הוא לקחת חלק במעשה מסוכן יחד עם רבים, מתוך סולידריות ויצר־חיקוי אנושי; הוא משתתף מרצון בקרב בורודינו, אבל מסתלק מיד משמרגיש במוות בכל זוועתו.

כמו פייר בזוכוב, דבקים בחיים כל גיבורי “מלחמה ושלום”: הנסיך אנדריי, אחותו מרי, נטשה ועוד. כמה נחמדה האחרונה בשגיאותיה. היא קרובה לליבנו ברגעי חולשתה יותר מאשר בשעות רצינותה. היא מובנת לנו בעיוורון אהבתה החולפת לאנאטול קוראקין יותר מאשר בשעות דביקותה באנדריי החולה. אפילו מרי, האדוקה והחסודה, מבינה לרגשות ידידתה וסולחת לה את עוון שכחה את אחיה. כי בעומק ליבה, הלא גם היא מתגעגעת בימי אבלה לבחיר ליבה, ניקולאי רוסטוב.

מאידך גיסא אין לב טולסטוי מגלה כל יחס של אהדה לסוניה, הקרובה העניה של משפחת רוסטוב, שהיתה מוותרת לטובת קרוביה על כל מאווייה האישיים, וויתרה לבסוף גם על אהבתה לניקולאי רוסטוב. הוא שם בפי נטשה את שם הגנאי “פרח ללא זרע”, שנותנים לבתולה זקנה, כאילו התנהגותה האלטרואיסטית ביחס למשפחתה, מאמציה וקרבנה הדגול, באו – רק מפני שלה, לסוניה, אין כוח־חיים מעצמה, כאילו אינה מסוגלת לאהוב, ללדת ולהיות מאושרת במשפחה ככל הנשים המאושרות.

אנה סבישנה, האומנת המשועבדת, שנאלצת היתה לוותר על אהבתה למשרת בית האדון לפי פקודת האדון – אינה מעוררת בלב הסופר שום הרהורים על העבדות, שבה רשאי האדון לדרוש קרבנות מן המשועבד לו, לשם הנאתו.

ניקולאי רוסטוב מהולל על שידע להשתלט על האיכרים ולנצלם לטובתו; ואילו האדונים ששיחררו, או רצו לשחרר, את עבדיהם, אינם ראויים אלא לבוז.

הגראף נשאר גראף, על אף הערצתו את העם ועל אף חיבתו את האנשים הפשוטים.

כשם שהיה לב טולסטוי גדול בתיאור יצריו של האדם – כך גילה קוצר־יד במקום שבא לספר על הנטיות הנזיריות של גיבוריו: האב סרגיי הוא אדם חי ברגע אהבתו הבשרית לבתולה המטומטמת המבקרת אותו במנזר, הוא קר ורחוק לנו במעשי גבורתו הנזירית. האב פאפנוציוב ב“תאיס” של אנאטול פראנס הוא הרבה יותר אנושי מבן־גורלו, האב סרגי. גם הנסיך נכליודוב ב“התחייה”, אינו משכנע. הוא דמות מופשטת יותר מאשר בשר ודם. אין הוא מרטיט את נשמתנו, כבעלי התשובה הגדולים בימי הביניים. חסרה לו לנכליודוב האמונה התמימה והבלתי־מעורערת של האחרונים. דמויותיו הדידקטיות של טולסטוי בסיפוריו מתקופתו האחרונה הן חיוורות וחסרות דם.

האמונה הגדולה של הנזירים, שהניעה המונים ללכת אחריהם, נבעה מכך שהם בזו לחיים, לא פחדו מן המוות, התגברו עליו כי ראו בו מעבר לעולם נאצל יותר. אך לנגד עיניו של טולסטוי ריחף המוות בכל מוראו, כמעט בכל יצירותיו הגדולות. כבבואה הפוכה באספקלריה, נשקפת דביקותו של טולסטוי בחיים בתיאורי המוות, נושא שהוא מטפל בו מאז סיפוריו הראשונים (מחזות קרים) ועד יצירותיו האחרונות. הוא מנסה לגרש את פחדו מפני המוות בדרך ההלעגה. בסיפורו “שלוש מיתות”, הוא מתאר מותו של בעל חי, איכר וגברת מפונקת. שני הראשונים מתים מיתה טבעית וגם יפה במובן ידוע, השלישית מעוררת בוז וסלידה בפחדה מפני המוות. פעמים הוא מתאר את המוות בפשטות ופעמים – בכל מוראיו. ומעניין שהתיאורים מן הצורה הראשונה אינם משכנעים. הם נכתבו כאילו לפי דוגמה אחת – כך מתו גיבורי סבסטופול, גיבורי בורודינה, קאראטייב ודומיהם. אך בתיאור מוראי המוות – יצר טולסטוי ניו־אנסים דקים־מן־הדקים והוא מגיע בהם לשיא השלמות הסיפורית. כך ב“מותו” של איבן איליץ', כך בתיאור מותו הטראגי של שומר מסילת הברזל בשעת הופעתה של אנה קרנינה, וכך בתיאור מותו המדומה של הנסיך אנדריי בשדה אוסטרליץ, כשהוא משתחרר מכל יצריו ורואה מעליו את השמים העמוקים עד אין סוף ואת כל היקום, בו הוא נמס, ובמותו הממשי של אותו אנדריי בדרך ממוסקבה.

מלא רוחניות הוא תיאור המוות האחרון. נטשה מכירה במוות השוכן באנדריי לא לפי דברי הרופא ולא לפי הסימנים הפיסיים כי אם לפי התנהגותו. היא מוסרת לנסיכה מרי על התקרב מות אחיה בדברים אלה. זה התחיל שלשום. פתאום חדל להתעניין בכל הסובב אותו, מבטו נעשה פנימי כזה… ואז הרגישה נטשה שהוא כבר ברמינן, אינו שייך כבר לעולם החיים. התמונות הבאות מאשרות את הרגשתה: כל יצריו נמוגו, חושיו מתו, אהבתו לנטשה, שהיתה נחמתו בימי ייסוריו הקשים ביותר, ואתה גם אמונתו בחיים, פסקו פתאום; מבטו נעשה אדיש, קולו צלצל כאילו מעולם אחר, רק שכלו נשאר צלול עד רגעיו האחרונים: הוא מייעץ בשקט אובייקטיבי לאחותו מרי להינשא לבחיר ליבה נקולאי. הוא אינו מגלה כל סימן של חיבה לבנו, שהוא רואהו אחרי פרידה של שנים. הוא שואל רק במבטו את העומדים סביבו מה עליו לעשות, מנשקו, כשהם רומזים לו על כך, אך הבן כבר אינו קיים בשבילו, כשם שאינו קיים העולם החיצוני…

אך לשיא הטראגיות מגיע תיאור המוות בסיפור “מותו של איבן איליץ'”:

איבן איליץ' הוא אדם רגיל – בעל למופת, אב מסור, דואג לנוחיות ביתו, מעורב עם הבריות. אדם רגיל, “לא טוב ולא רע”, שהנה חלה במקרה. מחלתו מתגלה כממארת, הוא מכיר, לזוועתו, שהיא מביאה לקיצו, שהוא הולך וגווע לאט לאט, ואז נפערת תהום בינו ובין כל העולם – כל העולם נעשה זר ושנוא עליו; הוא מרגיש בכל נימי נפשו, שאשתו ויתר קרוביו אינם שותפים עוד ליגונו, כי הם נשארו בחיים, אילו הוא הולך ומתקרב לבלתי־ידוע, לחידלון ואז מתעוררת בלבו שנאה לכל החי – שנאה לאשתו, לקרוביו, לידידיו. הוא אינו מאמין בהבעת צערם, הוא יודע שאינם יכולים להרגיש בצערו ורואה במעשיהם ובדבריהם רק צביעות, המכסה על רצונם הלוהט להיפטר ממנו וליהנות ממותו…

וייתכן שהמוות, או נכון יותר, הפחד מפני המוות, הוא שגרם לכל ההפיכה הנפשית שהתחוללה בקרבו בסוף שנות החמישים של חייו. ייתכן שפחד זה, מפני החידלון, הניעהו לבקש מיפלט (כגיבור האגדי גלגמש) בכל דרכי תשובתו, בכל תורותיו המאוחרות. הוא רצה להערים על המוות, להימלט מן החלוף כדי לזכות בחיי נצח. בתורת ישו על אהבת הזולת, באי־ההתנגדות לרע – בכל אלה היה נסיון רפה להימלט מן הבלתי־נמנע. נסיון שלא הצליח – משום שלב טולסטוי היה בכל חושיו ויצריו דבוק בחיים הארציים, וניתק מהם רק אז – כשגופו כבר פסק מלהרגיש את קיומם של החיים ואז קרה לו מה שקרה לגיבורו, אנדריי.

בשנת 1853 בחמישה־עשר ליולי, נולד בז’יטומיר, אשר באוקראינה המערבית הסופר וההומניסט אוהב־האדם, הלוחם לצדק ולאחווה וידידו המסור של העם היהודי, וולאדימיר גאלאקטיונוביץ קורולנקו.

אביו היה שופט בבית המשפט המחוזי, אמו – בת־אצילים מסביבה זו.

כבן החברה הגבוהה חונך הילד וולאדימיר רק בחוג המשפחות הקרובות והמקורבות למשפחתו. אבל סקרנותו הערה דחפה אותו לחרוג ממסגרת חברתו ולהתוודע גם אל בני השכבות שמחוץ לחברתו. בעודנו ילד היה מתגנב בהסתר מהוריו וממחנכיו ומבלה שעות ארוכות בין המשרתים. וכאשר גדל התוודע גם אל האיכרים והיהודים. בהיותו בן עשר עברו הוריו לרובנו הסמוכה לז’יטומיר. שם למד בגימנסיה הריאלית.

ז’יטומיר (העיר בה נוסד, מטעם הממשלה הצארית, בית־המדרש לרבנים הראשון) ורובנו נמצאו בתחום־המושב ליהודים. כנהוג, היו היהודים סגורים בחברתם והיו באים במגע ומשא עם שכניהם רק בעניני עסק. יחס החברה הלא־יהודית אל היהודים היה כמו אל זרים. על היהודים שררו, בין אלה שאינם בני־ברית, כל מיני דעות קדומות ואמונות תפלות. אך וולאדימיר, על אף המוסכמות בין בני־עמו, התעניין בחיי היהודים והיה נכנס ויוצא לבתיהם – למד מנהגיהם ואפילו את תולדותיהם, ומשום כך היה אחד הסופרים הרוסיים המעטים, שקנה לא בקיאות בבעיות העם היהודי בהווה וגם בעבר.

ברובנו, נתקל, בפעם הראשונה בימי־חייו, בעוול השורר בחברה. הוא התוודע אל חבורת קבצנים, שהיו מנודים ומוחרמים אפילו ב“חברה הגונה” של הקבצנים המקומיים. האחרונים היו מחזרים בימים קבועים על פתחי־העירונים, מקבלים נדבותיהם הקצובות, נכנסים בשיחה עם “נותני־לחמם” ומפיצים דברי־רכילות. ואילו חבורה זו לא היתה לה דריסת רגל אל פתחי הנדיבים והיו מעוררים, בהופיעם בעיר, רגש של פחד וזוועה בלב אזרחי העיר השקטים ושימשו נושא לכל מיני־דיבות ושמועות רעות.

הילד וולאדימיר חיפש ומצא א מקום־משכנם, חדר אליהם ונעשה אצלם בן־בית. שם הכיר ילד בגילו בשם וואלאק ואת אחותו בת הארבע מאַרוסיה. הילדה היתה מוזרה, מימיה לא צחקה וגם לא שיחקה, כי לפי דברי טיבורציו, אביה, הנואם נאומים לטיניים בבתי המזרח, “מצץ הקיר האפור של לשד חייה”. נפש קורולנקו נקשרה אל הילדה האומללה הזאת; הוא ריחם עליה וגם אהבה. כל שיכול עשות כדי לבדר את רוח ידידתו הקטנה וכדי להפיק מעל פניה בת־צחוק וסימן כלשהו של שמחת חיים – עשה. כשנפלה בסתיו למשכב ממנו לא קמה עוד, הביא לה קורולנקו את בובת אחותו שקיבלה מאמו המנוחה.

בהגיע וולאדימיר קורולנקו לכיתות הגבוהות של בית־הספר נסחף עם התנועה המהפכנית, שהקיפה כמעט את כל האינטליגנציה הרוסית. היו הימים האלה ימי “סער ופרץ” לעם הרוסי; שחרור האיכרים בשנת 1861, ארגון הרשויות המקומיות לפי עקרון הבחירות (אף כי בחירות מסולפות לפי המעמדות ומתוך קיפוח מוחלט של זכויות העם), התיקונים במשפט ובאדמיניסטרציה, שהנהיג “המלך המשחרר” אלכסנדר השני, הלהיבו את הלבבות ועוררו תקוות גדולות לעתיד הקרוב.

אך כגודל ההתלהבות כן גדלה האכזבה בלב כל ה“מערביים”, משנתגלה ש“המלך המשחרר” אינו חושב באמת על תיקונים קונסטיטוציוניים, משום שהדספוטיה הצארית אינה נכונה לוותר אף על אחת מזכויותיה.

עוד יותר גבר היאוש, כשהוכח שהריפורמה הגדולה רק הניחה את היסוד לשינויים מרחיקי־לכת לעתיד הרחוק, אך לא הביאה להטבה מיידית במצב האיכר, אשר היה פטור, באופן רשמי, מלעבוד אצל אדוניו חינם, אבל נאלץ היה לעבוד אצלו בחצי־חנם, כי אדמתו המעטה, שהשאירה לו הריפורמה, לא פירנסה אותו.

מצב זה עורר את טובי העם והאינטליגנציה “לצאת אל העם” “עוד לא היתה לשום עם, בשום תקופה, אינטליגנציה כל כך אידיאליסטית ונלבבת, מסורה ונעלה כאינטליגנציה הרוסית שלפני ההפיכה –” (דברי שארל ראפופורט בשנת 1935). לצאת אל הכפר, פירושו להתלבש במלבושיו, לרדת אל רמת־חייו של העם וביחד עם זה להשכילו, לעזור לו להתרומם משפל מדרגתו.

התנועה החלוצית הזאת עשתה את מעשיה במחתרת, אבל דבריה, הסופרים דוברוליובוב, צ’רנישבסקי, הסטיריקן סלטיקוב שצ’דרין, מיכאלובסקי, המשורר נקרסוב, המספר גארשין ועוד, הטיפו לרעיונות אלה בגלוי מעל העיתונות והספרות הרוסית.

הד הרעיונות האלה הגיע גם לפרובינציה הרחוקה ופגע בנוער המתלמד. גם ולאדימיר קורולנקו נתפס לרעיונות החדשים. הוא בלע את ספריהם של הסופרים הנ"ל, נתלהב לרעיונותיהם ולהט כולו מתשוקה להצטרף אל מחנה החלוצים.

כדי להיות מועיל לעם צריך היה וולאדימיר קורולנקו להשתלם. בשנת 1871 התקבל לאינסטיטוט הטכנולוגי בפטרבורג ולמד שם שנתיים. שם התוודע אל החוגים המהפכניים של הסטודנטים, השתתף באסיפותיהם הליליות, אך עד מהרה נכזב מהם.

היתה זו הטרגדיה של האינטליגנציה הרוסית, שהיתה תלושה מהעם וזרה לו. האיכר המדוכא מדורות על ידי אדונים שונים התייחס אל ה“אדונים החדשים” באי־אמון גמור; ראה בהם רודים חדשים, לא שמע לעצותיהם, לא קיבל תרופותיהם ולא הקשיב להטפתם. הוא נשאר עבד נרצע לכמריו, ביקש עזרה מקוסמיו וממלחשיו ומסר את האורחים הבלתי־קרואים לרשות, שרדפה אותם והסיתה בהם את ההמון. תנועת־החלוץ הרוסית נכשלה כשלון חרוץ, וידי חלוציה רפו. מאוכזבים חיפשו להם אנשי “חרות העם” דרכים חדשות. חלק נתיאש מהעם, פרש מהתנועה ונספח לחוגים הליבראליים הליגליים והפושרים (קבוצת סטקובה), וחלק, מי שהיוו אחר כך את פלוגות־המחץ של מפלגת ס"ר, עבר לפעולות טרור נגד אנשי החצר.

וולאדימיר קורולנקו לא הצטרף לא אל הראשונים ולא אל האחרונים. כי מהראשונים נקעה נפשו והוא אח“כ הצליף עליהם בכל־כוח כשרונו הגדול. בספורו “לאונורא” תיאר את אחד מה”מסתגלים" לתנאים, שהתגלגל למדרון וירד למדרגת “אזרח הגון” בעיירה נידחת, כלומר נהפך למלווה־ברבית ולבעל נכסים, שניצל את עבדיו, רימה כל מי שבא עמו במשא ומתן, ולמרבה ה“שלמות” האזרחית נעשה למבקר קבוע של בית היראה, כדי (לפי דבריו) “להתמזג עם העם המאמין”.

באחרונים, כלומר באנשי המחתרת, לא האמין, כי היו בעיניו תלושים מהעם, הוא חיפש גישה ישירה אל העם.

הזדמנות כזו ניתנה לו: בשנת 1874 עבר ללמוד באקדמיה החקלאית במוסקוה, ובשנת 1876 גורש ממנה, בגלל השתתפות בהפגנת סטודנטים נגד הסדרים המישטרתיים בבתי־המדרש הגבוהים וגלה לצפון הפלך וולוגדה. מאז, בילה בגולה כעשר שנים.

בשנת 1881, זמן לא רב אחרי שובו מהגולה, הסתלק קורולנקו מלהישבע שבועת־אמונים לאלכסנדר השלישי והוגלה לאמגה אשר ביאקוטיה, בצפון מזרח סיביר.

בדרכי־נדודיו ובמקומות־גלותו, הכיר את העם על כל שכבותיו – את האיכר, את האסירים הפוליטיים ואת הנודדים שברחו ממאסרם. כתוצאה מהיכרות זו הופיעו בשנות 1879–1885, כמה סיפורים מחיי האינטליגנטים השואפים אל העם, ומחיי האיכרים והאסירים בסיביר.

אל הראשונים התייחס קורולנקו בשלילה; בסיפוריו הוא מוקיע את כל תלישותם מהעם; את חוסר־שרשיותם וערטילאיותם שבלטו בכל דבריהם ומעשיהם.

אחר לגמרי הוא יחסו אל בני העם הפשוט – האיכרים האסירים והבורחים־הנודדים. הוא תיאר אותם על כל צלליהם, אף חשף והבליט את כוחותיהם הגנוזים.

האוירה השוררת בספורי־סיביר היא: קיפאון, חוסר תנועה התנוונות, יחס פאטליסטי לגורל: “קפא הטבע, קפאו מוסדות החברה, קפא גם המצפון” (בסיפור “הקור”). במשך מאות שנים שלטו על התושבים הילידים ועל הרוסים הגולים, הפקידים הגרועים־שבגרועים שבפקידות הצארית, ורדו בעם בלי כל בקורת. כנסיכים בלתי מוגבלים השתוללו כאן נציגי השלטון הצארי (בספור “פיאודלים”) והעם נשא בהכנעה את עריצות הפיאודלים האלה וראה, מתוך יאוש, במצב הקיים סדר בלתי־משתנה, מין חוק אלוהים קבוע מששת־ימי־בראשית.

תיאור חי, מחיי האיכר, נותן קורולנקו בסיפור “חלום מקר”. דוגמא לגיבור הסיפור שימש האיכר זכריה (זכר) צ’רנקוב, שאצלו התגורר המספר בזמן גלותו באמגה.

חייו של המסכן הזה היו כפי שמתוארים בספור: כל ימיו עמל ועבד עבודת־פרך ושכרו מכל עמלו היה לחם־צר, בגדים קרועים ובלויים ויי"ש מורעל במיץ־טבק. שאיפתו של זכר היתה מגפים חדשים – “זוג מגפים חדשים לו אפילו לפני מותי קיבלתי, הייתי מאושר” – תינה זכר את שאיפתו בפני דיירו קורולנקו שהבטיח לו מתנה. “אבל למה לך מגפים בעולם ההוא?”.– שואל ק. את זכר. “גם שם, עונה לו הנשאל בתמימות, יותר טוב להופיע לבוש כבן אדם הגון”. (“בתולדות בן זמני”).

תוכן הסיפור: מקר, הוא רוסי שאבותיו גלו לפני דורות ליאקוטיה הרחוקה. שם הם הת“יאקטו” לגמרי, התערבו בבנות־הארץ, קיבלו את נימוס הילידים־היאקוטים ואת אמונותיהם התפלות.

מקר זה נלחץ כל ימיו, על ידי אדוני המקום: “לחצו אותו כל ימי חייו! לחצו זקני הכפר וראשי המחוז, לחצו חברי השלטון המחוזי וראשי המחוז במיסים שונים לחצו הכמרים במעשר, לחצוהו הדלות, העון והרעב, לחצוהו הקור והחום”.

פעם בליל חג־הלידה, כשהשעמום בבקתה גבר על מקר עד בלתי־נשוא, רתם את סוסו למזחלת ונסע אל בית־המרזח, בהבטיחו לאשתו להביא לה חצי מהיי“ש. באין לו כסף מזומן קיבל את יי”ש, תמורת התחייבות לכרות לבעל־בית־המרזח כמה עגלות עצים. מקר לוגם את המשקה המר והמורעל במיץ־טבק בתאווה, שוכח בשעת לגימה את אשתו, מריק את הבקבוק ושב שכור לבקתתו, בה הוא סופג מכות נמרצות מאשתו המאוכזבת, נופל על משכבו באין־אונים והכרה.

בחלומו מופיע לפניו הכומר, שמת לפני זמן לא־רב מרוב שכרות, ומוביל אותו אל ה“טויון”, (אדון־העולם לפי היאקוטים). הדרך ארוכה ושוממה. הם עוברים שדות־שלג שוממים, חולפים על־פני יערות־עד של הטיגה, מטפסים על הרים קרחים, עד שמגיעים לבית גדול, בו נמצא ה“טויון”, שהוא זקן ופרצופו כפרצוף שר־המחוז. בבית מטיילים צעירים בעלי־כנפיים. הללו מכניסים מאזנים כבדים, שמים על כפות המאזניים – מימין, את מעשיו הטובים ומשמאל, את מעשיו הרעים. והנה מעשיו הרעים של מקר הכריעו את הכף. הקול קרא ומנה את חטאותיו של מקר: פרצופו מזוהם, וכפרצופו – כן מעשיו: הוא גנב ממלכודת שכניו את צידם: לא סילק לכומר את מלוא המעשר; הוא שתה כך וכך מאות ליטרים יי"ש ולא שילם את כל המגיע ממנו לבעל־בית־המרזח וכו' וכו'.

לעומת מעלליו הרעים – מעשיו הטובים של מקר מעטים מאד… ה“טויון” מוציא פסק־דינו לחיוב, ומטיל עליו עונש, למשוך את מזחלת שר־המחוז כל הימים…

אז קרה מקרה בלתי־רגיל: “אז חשך פתאום עולמו, ובליבו התלקח הזעם כסער בערבה השוממה בליל־ערפל. הוא שכח היכן הוא, בפני מי הוא עומד – שכח את הכל פרט לזעמו הגדול. פתח פיו והתחיל לדבר. הוא הטיח דברים כלפי סדר־העולם שאוזן לא שמעתם עד היום הזה”.

– “נכון” – הוא טען – פרצופי מלוכלך, בגדי מזוהמים, מעשי אינם נקיים לגמרי, אבל האם באשמתי עשיתי כל מה שעשיתי? האם לא רכבו על גבי כל מיני אדונים?" כאן הלך מקר ומנה את מעשי העוול שעשו לו אחרים. הנה תובעים ממנו עבור מאות ליטרים יי"ש ששתה, אבל “האם היה זה יי"ש מלא? הלא רק בחלקו הרביעי היה בו יסוד הכוהל, היתר נמהל לו במשקהו במיץ מורעל, ועבור משקה זה שילם בעמלו כפל־כפלים…”

הטויון הצדיקהו…

הסיפור הזה עם כל הפנטסיה שבו הוא סיפור ריאליסטי מובהק החושף את כל המציאות הרוסית העגומה. ובכל זאת, למרות כל הרע שבחיי גיבורו, הוא חדור אופטימיות ואמונה בעם, בו מאסו המהפכנים.

מקר, האיכר הרוסי, הוא גם בוער ונכנע, אך הוא נושא בקרבו לפי אמונת המספר ק., כוחות פוטנציאליים כבירים ומסוגל הוא לעתים למחות, להתמרד וגם לנצח.

“חלום מקר” לקורלנקו והסיפור “בונציה שתוק”, לי.ל. פרץ

הסיפור, חלום מקר", נוצר באמגה בשנת 1883 ונתפרסם בשנת 1885. כשתי עשרות־שנים לאחר שהתפרסם סיפור זה, פירסם י.ל. פרץ את סיפורו “בונצה שתוק”. הדמיון בין שני הסיפורים הוא כה גדול עד שאין לחשוב אותו למקרי, מקר הוא בן־ההמון שסבל כל ימיו מלחץ האדונים וכזה היה גם בונצה. שניהם הם מקופחי־הגורל. מאויי־שניהם צנועים מאד (אידיאל חייו של מקר הוא זוג מגפיים וזה של בונצה הוא עוגה חמה מרוחה בחמאה). שניהם עומדים בפני בית־הדין של מעלה. אלא י.ל. פרץ לקח את רעיונו של קורולנקו והלבישהו בגדים יהודיים. “בונצה שתוק”, מופיע בשמים בפני בית־דין של מעלה, המתואר על פי המסורת היהודית. גם פסק־הדין של בונצה הוא אחר, מאשר אצל מקר – אצל מקר, מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא, היא לצד התקיפים. אצל פרץ, בית הדין דעלמא דקשוט, הוא צודק. (ואולי משום כך) גם הסוף שונה: מקר מתמרד וגיבורו של פרץ בונצה נשאר נכנע ועני כבחייו.

המעניין הוא בשני הסיפורים הנ"ל הוא הסוף השונה. בעוד גבורו של קורולנקו המייצג ומסמל עם־עובדים משועבד מדורות, השקוע בבערותו עד כדי ייאוש, מתמרד כנגד עריציו, הרי גבורו של פרץ, בן העם היהודי שבאותה תקופה תסס כולו ותסיסתו זו מצאה ביטוייה בתנועה הציונית ובתנועות הפועלים, שהפגין רצונו בקונגרסים הציוניים ובשביתות והפגנות ברחוב – נאשם על ידי הסופר היהודי בהכנעה ובענוותנות יתירה (כידוע היה י. ל. פרץ מופיע בעצמו, במשפטים הספרותיים, כקטיגורו של בונצה). האם אין זה אופייני לגבי שני העמים? שם, בספרות הרוסית, סלחנות לחולשת העם וסבלנות לבערותו ולאדישותו; ואצלנו עם הנביאים, אי־רצון ותוכחות…

כמו בחלום מקר, כן גם ביתר סיפורי קורולנקו הסיביריים (“חלקת מארוסיה” “הקור”, “פיאודלים” ועוד), מפוארים הגיבורים במומנט של משבר פנימי; הם מתמרדים נגד הסדר הקיים, כוחותיהם העודפים פורצים במעשים בלתי־רגילים, המדהימים את מדביריהם ונותנים תקווה בידידיהם הנאורים, שבזמן־מן הזמנים עוד יוזרמו כוחות אלה לאפיק מתוכנן וישנו את החיים ברוסיה.

סיפוריו הסיביריים של קורולנקו פועלים על רקע הטבע האיום והנהדר של סיביר; יערות הטיגה, שדות השלג האינסופיים, חופי הנהרות התלולים והשוממים והקור הסיבירי הנורא, משמשים להם מסגרת. הגיבורים ממוזגים עם סביבתם עד היותם, עם עץ השדה ועם אבן־ההרים הוויה אחת; כאילו אופיים הנוקשה הוא חלק מהסלעים הנוראים־הוד, סערת־רוחם היא נשמת אפה של הסערה הצפונית המכלה, וכוחותיהם המתפרצים הם חלק של כוחות־האדמה, הפורצים באביב מתחת לציפוים הקשה ומשתפכים על כל גדותיהם בשפע של עשבים, ירקות ופרחים חיוורים של הצפון.

סיפורי סיביר היו בשביל הספרות הרוסית של סוף המאה הקודרת והמיואשת, כמשב צונן ומחייה של רוח־הים, בשרב הערבה המתה.

המנגן העיוור

לפרק זמן יצירתו הראשון שייך הסיפור “המנגן העיוור”, פרקו הראשון הופיע בשנת 1885 וכל הסיפור נגמר בסוף שנות השמונים. מאז זכה הסיפור לכמה מהדורות, אולם בכל מהדורה מהמהדורות הראשונות הכניס בו הסופר שינויים חדשים, ורק בששית קיבל הסיפור את נוסחתו הקבועה.

את בעית הנולד־העיוור מתאר המספר משתי נקודות־ראות: מנקודת ראות סוביקטיבית של הטבע שהוציאו פגום ומנקודת־ראות סוציאלית, של היחסים בין העיוור לחברה הפיקחת. למען לא לערב את שתי הבעיות ביחד, ולמען ברר את בעיית העיוור כשהיא לעצמה, העמיד המספר את גיבורו בתקופות ילדותו ונערותו בתנאים טובים ומיוחדים כאלה, שלא הניחו מקום לשום הפלייה חברתית בשביל העיוור: הוא היה בן יחיד לאמו, שהתמסרה אליו בכל מאודה ושכל מטרת חייה היתה להקל על ילדה את חייו ולמנוע ממנו את הרגשת אסונו.

לעומת הרכות האימהית של האדם הלם על רוחו בפטיש אופיו הגברי הדוד מקסים הנכה, אדם בעל יצרים עזים, בעל רוח לוהטת בנעוריו, שמצא בבן־אחותו מטרה חדשה לחייו המיואשים מחוסר פעולה. שני הכוחות הפועלים האלה – “האח והאחות” השלימו אחד עם השני ועיצבו את נפש הילד בהרמוניה מלאה: האם שימשה לו חברה ועינים בבדידות עולמו האפל, והדוד לימדו להיות פעיל ולהיעזר בכוחות עצמו; משחר ילדותו לימד אותו הדוד להתמצא בכל פינות הבית, לצאת אל סביבתו הקרובה, לעשות כל צרכיו בעצמו ואפילו לרכב על סוס; כשגדל הורהו את כתב העוורים, ספרות, חשבון וכל המדעים. שיחק לו המזל לעיוור ומשרת־החצר, יונים, הכניסו לעולם הצלילים בחלילו הנפלא שהיה רעו היחיד של האיכר הצעיר והגלמוד.

מתוך קנאה במשרת, שקנה את לב בנה בחלילו, לימדתו האם לנגן על פסנתר. שני אלה, המכשירים המוסיקליים, פתחו לנפש הילד העדינה והמוסיקלית עולם חדש של חוויות.

גם הצורך בחברת ילדים מצא את סיפוקו במלואו בבת השכנים, יצקו אולינה, ילדה ששכלה נתבגר בילדותה ושהיתה מחוננת ברגש אימהי חזק. היא לקחה אותו תחת חסותה מיום שהכירה במומו, ושימשה לו מני אז כאם, אחות וחברה. בחברת אמו, חברתו, יונים והדוד, הרגיש העיוור את עצמו מסופק לגמרי.

את תפיסת העולם החיצוני קנה העיוור בעזרת חושיו הבריאים, בעיקר, בעזרת שמיעתו העדינה וחוש המישוש המפותח בו.

אך הנה נתבגר הילד, היה לנער ואחר כך לגבר. באופן בלתי־צפוי התפרצו אל השלווה האידילית של חייו הצעירים מהעולם הרחב והרסו את שלוותו. מבלי שהיה מוכן לכך ראה את עצמו לפתע פתאום פנים אל פנים עם העולם החיצוני הזר ועמד לפניו חסר־ישע. יתר על כן, אינסטינקטיבית החל לחשוש שגם זו שחשבה לנכס־חייו היסודי, אולינה, עלולה לנטשו וללכת עם הפיקחים.

מופתע ואומלל מתפישתו זאת התכנס העיוור לתוך עולמו הבודד והסתגר גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. את שלוות חייו שאבדה־לו הוא מבקש להשלים את ידי תפיסת העולם הניראה.

משתלטת בו התשוקה החולנית “לראות” את העולם. הוא מענה את אמו ואת אולינה בשאלותיו הבלתי־פוסקות לפשר הצבעים. נדהמות ואובדות עצות עומדות בפניו אמו וחברתו מבלי שתדענה לעזור לו. וכאן בא דוד המתערב באופן אקטיבי ומוצא דרך להצלתו, בזה שהוא מוכיח אותו ואומר לו שצרתו היא בכך שכל מאווייו עד כאן באו על סיפוקם מבלי שידע מחסור, אבל לו צריך היה להלחם על קיומו הפיסי, להשיג בעצמו את לחמו, כי אז לא היה לו זמן ורצון לשאלות הבל. והדוד אינו מסתפק בתוכחה מילולית. הוא מוציאו מסביבתו ומפנה את תשומת לבו אל בני־גורלו, הקבצנים העיוורים. אחד מאלה – קנדיבה, הוא מי־שהיה חברו־לקרב של הדוד. הלז צריך לכלכל משפחה ולגדל ילדים, ולמרות הקשיים הוא תמיד עליז ומלא הומור. על קנדיבה זה מצביע הדוד כעל מופת ומייעץ לבן אחיו ללמוד ממנו.

במהדורה האחרונה של הסיפור מוציאו הדוד מביתו ומכניסו אל בין קבצנים עיוורים. הוא נודד אתם על פני השווקים ושר אתם את השירים העממיים, באמצעותם הוא בא במגע ומשא עם העם, אשר כתוצאה ממנו הוא מגיע לידי מסקנה שגם במצבו מסוגל הוא להביא לעם תועלת.

הסיפור “המנגן העיוור” נתקבל ברוסיה ובספרות הכללית בהתלהבות ותורגם בכל לשונות אירופה. לסיפור הזה הגיעה אמנותו של הסופר לשיא השלמות: תאור חוויותיו הנפשיות של העיוור במסגרת הטבע המקיף אותו, תפיסתו המיוחדת, “העיוורת”, את הטבע על גוניו וחליפתו, בעזרת חושי השמיעה והמישוש, והרגשותיו המלוות את החליפות האלו הם תיאורים למופת, כטובות שביצירות הספרות הקלאסית.

קורולנקו וצ’כוב

אגב הערכת קורולנקו מתבקשת מאליה ההשוואה בינו לבין בן־דורו הצעיר, אנטון פאבלוביץ' צ’כוב.

כבן־דורו היה גם אנטון פאבלוביץ' צ’כוב שייך לחוג הסופרים המתקדמים. כמוהו הוא אמן הסיפור והרשימה הקצרה, כמוהו ראה, גם צ’כוב, את מקור כל הרע שבחברה במישטר הצארי הדאספוטי, ובכל זאת גדול ההבדל בין שניהם!

בו בזמן שביצירות קורולנקו גובר היסוד האופטימי, על־אף הדלות החמרית והרוחנית, על־אף הבערות והרשלנות, על אף העוול המשווע של התקיפים והדכאון המרפה של המקופחים – שכן מאמין קורולנקי באדם טבעי, מאמין ביסוד הטוב של החיים – שולט ביצירות צ’כוב היסוד הפסימי. במאות סיפוריו ורשימותיו ודרמותיו, הפזורים בארבעה־עשר הכרכים שלו, באלפי מכתביו לידידיו ולמכריו – אין קו אור, אין אף שביב של תקווה לגאולה הקרובה. ואם אמנם, לעתים רחוקות, מביע הסופר את תקוותו, שבזמן־מן־הזמנים יהיה טוב, אבל בעיני רוחו לא ישור את הטוב הזה. בו בזמן שצ’כוב מערטל את גיבוריו ומגלה את נגעי נשמתם הכמוסים ביותר, מתייחס אליהם ולועג להם בציניות שטנית, חושף קורולנקו מתוך נשמות גיבוריו האפלות ביותר קו־אור של טוב, של תכונה אנושית טובה, מציג אותם בנסיבות כאלו, בהם ניתנת להם ההזדמנות לגלות את עצמם.

הליטמוטיב של קורלונקו הוא השיר בפרוזה “ניצוצות” בו רואה המספר בישימון הסיבירי ניצוצות של ישוב קרוב, של בית חם וסביבה נעימה. אם כי יודעי דבר אומרים לו שניצוצות אלו רחוקים – הרי הם בריחוקם מחממים את נשמתו.

“הליטמוטיב” של צ’כוב הוא המימרא: משמעם רבותי, בעולם זה! (מימרא לקוחה מ“הנפשות המתות” של גוגול). כיצד אפשר לבאר את שוני הראיה של שני ענקים אלו באותה מציאות רוסית?

אולי יש למצוא את הסיבה בתנאים בהם גדלו שני הסופרים: קורולנקו גדל בסביבה חמה ותרבותית של משפחה הגונה, נהנה מחינוך טוב, כיבד את אביו, זכר בהערצה את אמו המנוחה. וכנגדו, צ’כוב היה נכד אכר־עבד ובן־חנווני עני ממורמר, שהיה קשה ועריץ לבני־ביתו (ראה את הסיפור: “אנשים קשים”). קורולנקו, עד גלותו, חי בלי דאגות, בו בזמן שצ’כוב נלחם קשה על קיומו עוד בימי ילדותו. אך עיקר הסיבה, הוא באופן היחס של שני הסופרים לסביבתם: צ’כוב היה רק סופר המסתכל מן הצד, בזמן שקורולנקו היה בעיקרו לוחם ואחר כך סופר – ספרא וסייפא.

בפולטבה

בראשית המאה העשרים עבר קורולנקו לפולטבה אשר באוקראינה. גם שם הוא נתקל במעשי־עוול משוועים. התקופה הזאת היתה תקופת ערב־המהפכה. המפלגות המהפכניות הלמו במשטר הצאר והדהימו אותו בהפתעות תכופות – הס“ר־ים בהתנקשויותיהם בפקידי הצאַר הגבוהים והס”ד־ים בארגון שביתות גדולות. ה“אוכרנקה”, מוסד הבולשת הצארית, היתה רפת־כוח נגד העם המתקומם. ואז החליט השלטון המתמוטט “להטביע את המהפכה הרוסית בדם יהודים” (דברי פלאבה המיניסטר לעניני פנים). לשם כך הוקמו מחלאת מין־האדם פלוגות, שמטרתן היתה אירגון פרעות ביהודים.

הבשורה הרעה הראשונה הגיעה מקישינוב. שם אורגן באביב 1903 הפוגרום הנורא ביותר שבתקופה זו (ראה “בעיר ההריגה” של ביאליק) שקרבנותיו היו למעלה ממאה חללים וכמה מאות פצועים. הפוגרום שהרגיז את הציבור היהודי, החריד גם את כל החברה הליבראלית: גדולי הסופרים והעסקנים הציבוריים מיחו, דרשו חקירה ודרישה וענשים חמורים למארגני הטבח.

קורולנקו לא הסתפק במחאה, אלא נסע בעצמו לקישינוב, חקר את נסיבות הפוגרום ותוצאות חקירתו היתה הרשימה “הבית מספר 13”, בה הוקיע את מזימות השלטונות הצאריים וגילה את פרצופם המתועב.

המחאות לא הועילו. אחרי המהפכיה השניה, בשנים 1905–1906, הציף נחשול חדש של פרעות את תחום המושב. ידידינו מהחוגים הליברלים עשו מה שעשו תמיד – הם מיחו. אבל קורולנקו לא נח. הוא זנח את ענייניו הפרטיים והתמסר כולו למאבק באנשי המאה השחורה. בפולטבה, עיר מגוריו, היה יוצא בכל יום־שוק אל העם, במקום בו הבריונים הטיפו לפרעות; הוכיח, התווכח, נאבק ופיזר כל פעם בהשפעתו האישית את הפורעים. ואכן בפולטבה, כל הנסיונות לפרעות לא הצליחו.

גם אחרי נחשול הפרעות לא הניח את ענין היהודים, הוא לחם בעוז נגד ההגבלות והרדיפות של השלטון הצארי, שלא פסקו אפילו בשנות המנוחה.

אחרי “השקט” הוחרד הציבור שוב על ידי “עלילת־דם” ומאסר היהודי בייליס. קורולנקו הקדיש את עתונו למאבק במארגני המשפט – שר המשפטים שצאגלוביטוב וכנופייתו, עמד בראש הוועד להגנת בייליס ולא נרגע עד שיצא משפטו של בייליס לאור, והוא שוחרר.

אכן, רבים היו האינטליגנטים ברוסיה, שמצפונם לא נתן להם מנוח בשל מעשי ממשלתם ועמם. הם מיחו, התריעו והתריסו נגד שלטון הרשע, אבל הם הופיעו רק לרגל מאורע מזעזע. לא כן היה קורולנקו; כאביר של ימי־הבינים לא הניח מעולם את נשקו לרגע ולא הפסיק במאבקו בשנאת־ישראל אף ליום אחד. עניין זכויות היהודים היה בשבילו חלק של עניין העם הרוסי כולו. הוא לא תיאר לעצמו את שחרורו של העם הרוסי בלי שחרורו מדעותיו הקודמות כלפי העם היהודי.

ומה גדול היה צערו כשהעם, אשר בו בטח והאמין כל ימיו, איכזב אותו ואלה שהתאמרו להיות מגשימי חרות־העם חשבו להשיג את מטרתם בשמן דם היהודים. הוא נזדעזע כאשר ראה את מעשי פטליורה ואנשי ימ"ש. הוא לחם, מיחה, קרא את דעת הציבור המתקדמת לנער כפיהם ממנהיגים אלה. אך קול המוהיקן האחרון של דור ההומניסטים נשאר קול קורא במדבר.

קורולנקו התנחם רק בזה ש“תנועה הבונה עתידה על פוגרומים סופה להיעלם מעל פני האדמה”. וגם אמנם זכה לראות במפלתם של כל הפורעים למיניהם, אבל הקומוניסטים לא השביעו את רצונו; הוא נשאר אינדיוידואליסטן.

לשוא ניסו השליטים החדשים למשכו על צידם שישתף עמהם פעולה – הוא סירב ומת גלמוד בפולטבה בדצמבר 1921.

אחרי מותו הוציאו השלטונות הרוסיים את כל כתביו. עם מותו קיפח העם היהודי לא רק את אחד מחסידי אומות העולם, אלא גם אחד היחידים שידעו ואהבו את העם היהודי. מלחמתו לעניין היהודים לא היתה מתוך רחמים, כי אם מתוך אהבת הצדק. קורולנקו תפס תפיסה נכונה גם את תולדות מאבקנו ברומים. שלא כתפיסת המלומדים והסופרים הלועזיים – הרואים במלחמת היהודים ברומאים מלחמה של קנאים דתיים השונאים כל תרבות זרה – היא תפיסתו של קורולנקו לגבי הקנאים והרי הוא אשר שם בפי ראש הסיקריקין, מנחם בן־יהודה, את הדברים הבאים:

“אלימות הרומאים היא האש וכניעתכם (הוא מדבר לאיסיים אוהבי השלום) היא העצים לאש. האלימות לא תיפסק אלא עד שהאש תבלע הכל. גסיוס פלורוס רצח את הנכנעים וקסטוס גלוס מבטיח חסד לאלה שלחמו בו. זה בא מפני שבמקום העץ שבקרבכם נתקלו הרומאים בברזלנו. האלימות ניזונה מכניעה כשם שהאש ניזונה מקש. כעס הבא מתוך רגש כבוד, מעורר בלב התקיף שכר התועלת שיכול הוא להפיק מחסד”.

במקום אחר אומר מנחם לאיסיים: “ייתכן שאנו לוחמי החרות, נאבד; ואתם, בניכם ובני בניכם, תישארו בחיים, הלא תזכרו אותנו, לוחמי החרות, שעוררו על עצמם את זעם הכובשים וקנו במותם בשבילכם שלום ושלווה”.

דברים אלה יכול היה לכתוב רק יהודי או לא־יהודי שהזדהה הזדהות מלאה עם העם היהודי. וכזה היה ידידנו הסופר הלוחם אוהב האדם, ידיד לכל נדכה ושונא לכל מעוול. וולאדימיר גאלאקטיונוביץ קורולנקו, עליו השלום.

“נכדו של צמית, בנו של עריץ. חונכתי בשוט ובמכות.. הרגילוני לכניעה ולצביעות… עכשיו עלי לעבוד שנים על שנים כדי לסחוט טיפה טיפה את העבד שבקרבי”… “בילדותי לא היתה לי ילדות”. – כך מספר צ’יכוב על עברו גם נעוריו היו קשים, וכל ימיו עמל ותלאה. אלה הן בקיצור תולדות חייו הקצרים של גדול המספרים הרוסים אנטון צ’יכוב. סבו יגור צ’יך היה צמית. בעמל עשרות שנים צבר את הסכום של שלושת אלפים וחמש מאות רובל ופדה את עצמו ומשפּחתו מעבדות. אביו פאבל צ’יכוב היה חנווני בעל השכלה מסויימה ואפילו בעל נטיות אמנותיות – הוא ניגן על כנור וניהל את המקהלה בכנסיה. הוא גם עשה כמיטב יכולתו כדי להקנות לבניו השכלה טובה. אבל היה עריץ באופיו ובעל השקפות “פטריארכליות” כל החיים. הוא הכריח את כל משפּחתו לציית ציות עיוור לכל פקודותיו. מכות ושבטים היו אמצעי החינוך שלו. “עד היום איני יכול לשכוח את עלבון המלקות שספגתי בימי ילדותי” – התאונן אנטון צ’יכוב לפני גורקי. בשנתו השש־עשרה, בעוד אנטון תלמיד בגימנסיה בטאגאנרוג, עיר מולדתו, נהרס קן המשפּחה: אביו פשט את הרגל, ביתו נמכר במכירה פומבית וכל המשפּחה עקרה למוסקבה רק אנטון לבדו נשאר כמורה עוזר במשפּחת האיש שקנה במרמה את ביתם. הנער בן השש־עשרה לא רק פירנס את עצמו אלא גם חסך משכרו הדל כמה רובלים בחודש ושלח למשפחתו הרעבה. בשנת 1879 סיים אנטון את לימודיו בגימנסיה, קיבל סטיפנדיה מהעיריה בסכום של מאה רובל ונכנס למחלקה המדיצינית של האוניברסיטה במוסקבה. אז החל לפרסם רשימות קצרות בעתונים היתוליים תחת השם אנטושה צ’יכונטה. רשימותיו וסיפוריו נתקבלו ברצון, בשכר־הסופרים הדל שלו פירנס כמעט את כל משפחתו. ולא רק בחומר, כי־אם גם ברוח השתלט אנטון על כל המשפחה. בעדינות, אבל ביד חזקה התנגד לשרירות לבו של אביו וגמלהו מכמה מידות של עריצות. בשנת 1884 גמר אנטון את המחלקה המדיצינית ונתמנה לרופא באחד מבתי־החולים של ה“זאמסטבו” בסביבות מוסקבה. בעבודתו זו נפגש עם העם הרוסי על כל שכבותיו – איכרים, עירונים ואצילים; ממקור זה שאב אחר כך את החומר לרוב יצירותיו.

עד 1884 היו יצירותיו קלות־ערך – רשימות קצרות, היתוליות, סיפורים קצרים, אניקדוטות וכדומה. אבל גם מבין אלה מבצבצות יצירות אמנותיות החורגות ממסגרת ספרות משעשעת. הנה, לדוגמה, “הסמל פרישיבייב”. התיאור אינו אלא מעין פרוטוקול ממהלך משפט, והמעשה הוא רגיל מאד. הסמל בפנסיה, פרישיבייב, פגע בדברים ובידים בכבודם של השוטר וזקן־הכפר בשעת מילוי חובתם. בשעת המשפט מדבר רק פרישיבייב. יריביו מפסיקים אותו רק בקריאות־ביניים; אך מדבריו מתגלה כל עברו ואופיו: כל ימיו היה “דוד ומדריך” בצבא הצארי, חינך והדריך טירונים, שהיו נתונים לשרירות לבו ושלטונו עליהם היה בלתי־מוגבל. הוא “חינכם” בגידופים, במהלומות ובעונשים אחרים. מתוך אורח־חייו נוצרה אצלו “השקפת־עולם” מיוחדת על ה“המון הנבער”: כולם צריכים להתנהג לפי פקודות הרשות. מה שלא הותר – אסור. והוא, הסמל פרישיבייב, אחראי להתנהגות “העם”. בתפקיד זה, שנטל על עצמו, הוא מטיל אימתו על כל הכפר: אינו נותן להדליק אור במושבותיהם, לשיר שירים, הוא משגיח על היחסים האינטימיים של הצעירים, ואם מתנהגים שלא כרצונו, הוא מרביץ, כי “את העם יש להדריך גם במכות”, לפי דבריו. במקרה הנתון הורה דעת את השוטר ואת ראש הכפר, וכשלא קיבלו דעתו – הרביץ בהם. פרישיבייב מקבל עונשו מהשופט, אבל אין הוא מבין בשל מה נענש. לפי הכרתו טעה השופט. אין הוא מוחה (כי לאדונים, לפי דעתו ונסיונו, מותר לטעות). אבל בצאתו מבית־המשפט ובראותו את הקהל שנתאסף מסביב, אין הוא עוצר ברוחו ופוקד בקול מצווה: “התפזר!”… כאילו לא קרה במשפט דבר.

לכאורה, לפנינו אניקדוטה רגילה מהווי החיים היום־יומיים, אבל כזו היתה אוירתה של כל רוסיה הגדולה והרחבה, בה שליט “אבא” הצאר, ובה כל עושי דברו הם פרישיבייבים. ההבדל בין הגדול לקטן הוא רק במידת השלטון, האופי הוא אחד. בלשון אחת דיברו ברוסיה הסמל וראש המדינה פובידונוסצב. מהראש עד אחרון השוטרים שיטה אחת היתה להם, היא שיטת אפיטרופסות “אבהית”, הרואה בעם “המון נבער” הזקוק ל“טיפול” במקל וברצועה. הסמל היה לסמל לכל רוסיה הצארית. והשם פרישיבייב “זכה” למקום כבוד ליד שמותיהם של חליסטקוב, מנילוב, סובאקביץ, פליושקין ועוד, שנעשו לשמות נרדפים לתכונות אנושיות מסויימות. בדבר אחד נבדל פרישיבייב מחבריו, גבורי גוגול, דוסטוייבסקי וגונצ’ארוב שבספרות הרוסית, שבהם נתנו הסופרים סימני תכונה אנושית ידועה, בצבעים גדושים, בהפלגה. הם מסמלים את התכונה המופשטת יותר מאשר את המציאות. ואילו פריבישייב וכל חבריו ביצירות צ’יכוב הם פשוטים וריאליים יותר. כולם מתוארים כמו שהם ומשום כך רושם מעשיהם הוא מזעזע יותר; הקורא על פליושקין, מנילוב יכול להתנחם כי אלה הם יוצאים מן הכלל, אך חצי־נחמה זו לא תנחם את קוראיו של סיפורי צ’יכוב: טיפוסיהם כל כך טבעיים ושכיחים.

בשנת 1884 הוציא צ’יכוב את קובץ־רשימותיו הראשון, ובשנת 1885 – את השני (סיפורים מגוונים). הספרים מפרסמים את שמו. הוא נעשה סופר מבוקש בכל העתונים ההיתוליים. אך הבקורת הרשמית ראתה בו רק מחבר אניקדוטות ועברה עליו בשתיקה. מצד אחר עוררו יצירותיו האמנותיות יותר אי־רצון אצל עורכיו. הללו רצו ברשימות מבדחות, משעשעות את הקורא, ולא בדברים העלולים לעורר מחשבות נוגות בלב הקורא או גם לעורר חשדים בלב הצנזור. גם צ’יכוב עצמו לא העריך את דבריו ביותר וראה ביצירותיו רק סיפורים מבדחים, שאין להם ערך ספרותי רב. אך בשנת 1886 הרגיש בו הסופר הידוע גריגורוביץ (מחבר הסיפור “אנטון המיסכן”) ופנה אליו במכתב מעודד ויעץ לו להתמסר כולו לספרות. צ’יכוב פרש לאט לאט מהעתונים ההיתוליים ועבר להשתתפות־קבע בעתון הגדול “נובויה וורמיה” (“זמנים חדשים”), שאז עוד לא נדרדר לשפלותו האנטישמית־הפוגרומית שלאחר כך, ובעתונים רציניים אחרים.

בשנות השמונים הגיע צ’יכוב למלוא כוחו הספרותי. הופיעו אז סיפוריו הגדולים “בערבה” וגם מחזותיו הראשונים. התקופה ההיא, שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, היתה עת רעה לעם הרוסי: בכפר חי העם חיי דלות מנוולת ומנוונת, שקוע בבערות, שכרות וזנות, והתנוון ללא כל מדריך ומורה. ובעיר, היא העיר המחוזית, האופיינית לפרובינציה הרוסית, שרר קפאון: הפקידים חורקים בקולמוסי־הנוצה שלהם כשהם שחוחים על ניירותיהם הטפלים, כופפים גבם בפני הממונים עליהם ומתרפסים לפניהם עד כדי התבטלות גמורה. מעמד הסוחרים, הם “האגרופים”, אינו נבדל ברמתו התרבותית ממעמד האיכרים, אך מושחת יותר ממנו, והאינטליגנטים המעטים עומדים אין־אונים בפני אדישות החברה ומבלים ימיהם בקלפים או בפטפוטי־הבל על דא והא ועל אחרית הימים. ואם מי מהם מתעורר ומתקומם נגד הנחשלות הסובבת אותו, רוצה לפעול, לעורר, לשנות במשהו את המציאות העגומה, הריהו נתקל בקיר אטום של אדישות וטמטום ושל לעג שאננים, החורצים מראש שהכל הבל ולא יועיל דבר. ועל גב כל העם הרוסי רוכב הערפד הצאריזם המנוון. מוצץ מהעם את שארית לשדו, שולח שלוחותיו אל כל פינות ארצו ומרעיל את כל שכבות העם ברקבונו המוסרי.

מצב זה הביא את טובי הסופרים והעסקנים הרוסים לידי יאוש, ובכללם גם צ’יכוב. אך הוא לא פסק מהוקיע את כל ליקויי עמו. חוג ראייתו היה רחב; הוא הקיף כמעט את כל שכבות החברה ובכולן גילה את אותם הנגעים: עצלנות פיסית ורוחנית, רשלנות וחוסר־אחריות פושעת, אדישות וטמטום. “רוסיה היא ארץ של זוללים, עצלנים. הם מרבים לאכול, ישנים גם בצהריים בקול נחרה. הפסיכולוגיה שלהם היא זו של כלב; מכים אותם – והם מייללים בקול נמוך, מלטפים אותם – והם מלקקים את יד המלטף… עבדים אנחנו. איש אינו מאמין בדבר אלא באפשרות ללגום כל יום חמיצה שמנה ואינו מרגיש דבר מלבד פחד מפני התקיף שיבוא ויכהו”. – אלה היו דבריו לפני גורקי. בעיקר שנא את הצביעות ואת הנבלות. בתכונות אלו נלחם כל ימי חייו, ואותן הוקיע בכל צורותיהן. את מלאכתו זאת עשה צ’יכוב בדרך מיוחדת: הוא לא הביע דעתו, לא הילל ולא חילל, אף לא גילה ביצירתו כל יחס סובייקטיבי לגיבוריו – לא אהבה לטובים ולא שנאה לרעים. הוא רק נתן להם לדבר בעדם ולפעול בעצמם. הוא גם לא המציא עלילות מפתיעות מיוחדת שבהן מתבלטות תכונות הגיבורים. הוא בחר בעלילות השכיחות ביותר וצירף את דברי האנשים ומעשיהם בצירופים כאלה, שתכונותיהם ומחשבותיהם הכמוסות נחשפו לפני ידידיו. וכך יעץ לגורקי: “כשאתה מתאר מסכנים ואומללים ורוצה לעורר רחמים בלב הקורא, התאמץ להישאר קר במידת האפשר – זה נותן לצער הזולת רקע, עליו הוא מצטיין באופן בולט יותר”. ובמקום אחר הוא אומר: “על סיפור אפשר לבכות ולהיאנח, אפשר לסבול ביחד עם הגיבורים, אבל את זה יש לעשות בלי שקורא ירגיש בכך. ככל שהיצירה אובייקטיבית יותר כן חזק יותר הרושם שלה”.

הנה הרשימה הקצרה בשם “בת אלביון”. אציל גבוה, ראש האצילים בפלך, עוסק באחוזתו בדייג ולשם יתר נוחיות הוא מתפשט עירום כביום היוולדו, בלי שים לב למחנכת בניו היושבת במרחק צעדים מספר ממנו. לכאורה עושה רשימה זו רושם הומוריסטי, הסיטואציה פיקנטית, אך מתוך הערתו הקצרה של האציל ביחס אליה, “בת אלביון”, הנאמרת כלאחר־פה, מגלה האציל השבע והמדושן־עונג את בוזו לזרה, למסכנה התלויה בחסדו. ואתה חורק שינים למראה שפלות הנפש של השבע ולמראה צערו ועלבונו של האדם הקטן. לא כל הרשימות והסיפורים הובנו בזמנם כראוי. אבל היו כאלה שזעזעו מיד את כל הלבבות. אחת “הרשימות” (כך קרא לה צ’יכוב) היא “האולם מספר 6”, שכתב בשנת 1892 בשובו ממסעו על פני האי סאכאלין (“האי סאכאלין הוא חרפת העם הרוסי” – אמר אז). וזה תכנה:

בעיר מחוזית אחת יש בית־חולים, אותו מנהל הרופא אנדרי יפימיץ ראַגין. הסדרים בבית־החולים הם כרגיל בכל בתי־החולים ברוסיה הגדולה: זוהמה, לכלוך, גניבות ויחס איום לחולים. אנדרי יפימיץ בא לכאן בעודו צעיר. הוא היה אז מלא רעיונות, אידיאלים ושופע מרץ. מובן שבית־החולים עשה עליו תחילה רושם מזעזע. הוא השתער בכל כוחותיו לתקן את המעוות. אבל כאן נתקל בהתנגדות החברה ותקיפיה. הוא רצה לפטר עובד שנתפס בגניבה, התערב בדבר ראש האצילים, שקרובת הגנב שירתה בביתו, וביטל גזירתו והגנב הוסיף לגנוב בגלוי, כשאר חבריו. נסיונותיו האחרים של אנדרי יפימיץ נתנפצו באותו האופן. ובאמת, כיצד יעמוד אנדרי יפימיץ רך־הלב ועדין־הנפש, שאינו מעז לצוות אפילו למשרתת ביתו, בפני כל החברה?… רפו ידיו של אנדרי יפימיץ, חדל להתעניין בנעשה במוסדו, מילא חובותיו אוטומטית ולא השגיח בכל הנעשה בתוכו. מרוב יאוש ביקש לו הרופא הגלמוד נחמה בספרי פילוסופיה ונאחז בכמה מרעיונותיו של מרקוס אורליוס. ברצות אדם יכול הוא להרגיש עצמו מאושר מאחורי מנעולים כבחדרו החם והנעים. ואם כן, הלא אין הבדל. כעני כרש סוף כולם המות. ומצפונו נרגע. באחד הימים סר אנדרי יפימיץ אל המחלקה לחולי־רוח, לחדר מספר 6, בו שלט השומר ניקיטה באגרופיו שלטון בלי מצרים. במחלקה זו מצא חולה מעניין, את איבאן דימיטריץ גרומוב. זה היה פקיד שנשבר מתחת אסון משפחתי ויצא מדעתו. מאז נשאר סגור בלי שאיש ידאג לו. אנדרי יפימיץ נכנס אתו בדברים וגילה בו אדם אינטליגנטי מאד, כמעט האינטליגנטי בכל העיר. אתו יכול היה לשוחח על ענינים רמים ומופשטים. אלא שגרומוב לא הסכים לפילוסופיה שלו: מחזיקים אותנו כאן מאחורי הסורג, מכים ומענים בכל מיני עינויים, הלא אין הבדל בין חדרי עינויינו לחדר־עבודה חם ונוח… האם לא כן? – פילוסופיה זו נוחה מאד, היא משחררת את נושאה מכל אחריות ויסורי מצפון… אבל נסה נא, אדוני להכניס אצבעך אל בין הדלתות עד שתילחץ, אז תוציא קול צווחה… ועוד איך תצווח!…

השיחות התדירות שבין הרופא לחולה־הרוח מעוררות בלב החברה את החשד שגם דעתו של הרופא אינה שפויה. בזה משתמש סגנו, השואף לרשת את מקומו, מפיץ עליו דיבה ומכניסו לבסוף לאותו האולם מס' 6… כשאנדרי יפימיץ מרגיש על גבו ועל ראשו את מהלומות אגרופיו של השומר ניקיטה, הוא מוחה ומתמרמר וברגע זה מנצנץ במוחו המהומהם הרעיון הנורא, שכאב כזה הרגישו אנשים אלה יום יום, כל זמן כהונתו. הוא אינו יכול להבין איך זה קרה שבמשך עשרים שנה ומעלה לא היה לו מושג על הכאב הזה “ומצפונו שהיה שתקן וגס כאגרופו של ניקיטה הקפיא את דמו מראשו עד כף רגלו”. ברוב יאושו מתודה אנדרי יפימיץ לפני ידידו לגורל איבאן גרומוב ואומר: “הייתי אדיש, הגיתי ברעיונות נשגבים ועליזים עד שהגיעה הרעה לעצמי, ואז נפלתי ברוחי… חלשים אנו שנינו, סמרטוטי־אדם, נפלנו עם המהלומה הראשונה”…

אנדרי יפימיץ מת באותו הלילה משבץ הלב.

סיפור זה, דומה לכאורה לרבים מסיפוריו של צ’יכוב. המוטיב הזה חוזר אצלו לפעמים קרובות. אינטליגנט צעיר בא מהמרכז לפרובינציה, אמר להפוך עולמות וסיים ימיו בבית־המרזח, או במועדון האזרהים ההגונים ליד הקלפים, ומת משבץ־לב. אך סיפור זה חורג ממסגרת סביבתו. אנדרי יפימיץ לא רק על עצמו בא להעיד; הוא נציגו של מעמד שלם וקריאתו האחרונה היא קריאת־יאוש של הסופר על אדישותה של החברה הטובה כלפי מעשי־הזוועה של ניקיטה וחבריו. האולם מספר 6 מתרחב ומגיע עד קצות גבולות האימפריה הרוסית העצומה. כל נתיני הצאר נהפכים לתושבי האולם מספר 6.

כבחיי האינטליגנט הרוסי כך גם בחיי האיכר גילה צ’יכוב את האמת כמו שהיא במציאות ולא כפי שתוארה בספרות על ידי סופרים שקדמו לו. צ’יכוב לא הירבה לכתוב על חיי האיכרים, אך במה שכתב חשף את המציאות של חיים אלה בכל כיעורה. זוהמה, עבודה מפרכת, מחלות, שכרות וזנות, מרירות ושנאה לקרוב ולרחוק. וכשם שהסיר את פני הלוט הרומאנטי מעל פני חיי האיכרים, כך קרע את המסוה מעל פני האצולה. עד צ’יכוב היתה הספרות הרוסית בעיקרה ספרות אצילים. האיכרים ושאר שכבות העם שימשו רק רקע אחורי לפאסאדה האצילית (פרט לאוסטרובסקי שמחזותיו הם בעיקר מחיי הסוחרים). מפושקין עד ל. ג. טולסטוי קסמה לנו האשה האצילית: טאטיאנה לארינה החולמת, נאטאשה רוסטובה־בזוכובה המלאה חן־ילדות ושמחת־חיים ועד כל גבורות “קן האצילים” ו“מימי האביב” לטורגנייב סימלו הנשים האצילות את האשה הרוסית האידיאלית. אחרות הן הנשים האצילות בסיפורי צ’יכוב. בעודן צעירות ויפות ותקיפות הן טורפות ודורסות את כל הנמצא בקרבתן, וברדתן מנכסיהן הן נהפכות לבריות עלובות, לצללי העבר. את הטיפוס מהסוג הראשון נתן לנו ב“נסיכה”. הנסיכה עשירה מופלגת. אחוזותיה מאוכלסות רבבות אנשים העמלים בשבילה. היא יפה ומלאת־חן, יודעת להיות אדיבה אפילו לתלויים בה. באחד הימים היא פוגשת במי שהיה רופא באחוזותיה, הדוקטור קורוליוב, והיא שואלת ברוב אדיבות לשלומו ולשלום אשתו. אך הלה, תחת לענות באדיבות לאשה יפה זו, שופך עליה קיתון של חירופים: “אַת אינך יודעת אהבת־אדם, כל האנשים הטורחים למענך הם רק בשר־תותחים לך, כמו לנפוליאון; אך לנפוליאון היתה אידיאה ולך אין כלום מלבד אנוכיותך… אַת מכריחה עשרות אנשים אינטליגנטים, רופאים, מורים, אגרונומים לשרתך כמוקיונים, כדי לשעשך…” ברם, למחרת נבהל הרופא הזקן מדברי עצמו ומיהר לבקש סליחה מגברתו, והיא ברוב חסדה סלחה לו והגישה לו את ידה לנשקה. הרופא נשק את ידה הענוגה בפנים מביעות חרטה… גבורי צ’יכוב אינם לוחמים אמיצים. הסיפור נגמר בלגלוג קל על חולשת האדם.

כבר בשנות השמונים הוצגו על הבימה כמה ממחזותיו הקלים של צ’יכוב כגון: “איבנוב”, “הדוב”, ו“הצעה”. בדראמה התחיל רק בשנת 1885. מחזהו הגדול הראשון היה “בת השחף”. השם לקוח מאפיזודה אחת במחזה: הגיבור הראשי קונסטנטין טרפליוב ירה בבת־שחף והטיל את גופתה לרגלי נינה אהובתו. הסופר טריגורין, שהיה באותו מעמד, מעיר שמקרה “בת־השחף” יכול לשמש נושא לסיפור מעניין זה: מעשה בבתולת־חן, ששכנה על חוף האגם, אהבה את מקום משכנה, התענגה על יפי מראהו… עד שבא אדם אחד, הרגיש בה ואיבדה מן העולם. מקרה זה במחזה נהפך לסמל לכל אלה אשר כשחף הם חיים חיי דרור וללא דאגה עד שמזדמן הצייד ומשמידם. במחזה זה מצויים כמה מומנטים אבטוביאוגרפיים. בסופר טריגורין יש להבחין בכמה מתכונותיו של המחבר. צ’יכוב בחר לו כאן בדרך מיוחדת: אין הגיבור הראשי תופס את כל תכנו של המחזה, אלא רוב הנפשות הפועלות נמצאות במרכז יחד אתו. העלילה מתפתחת ועולה עם התפתחות כל הגיבורים. התיאור במחזה הוא ריאליסטי. כבכל יצירותיו של צ’יכוב, אבל העלילה הריאליסטית מתעלה לסמל ומצטרפת לרעיון העיקרי שבמחזה, רעיון השאיפה אל־על והמאבק על שאיפה זו. בלעדי השאיפה החיים הם חסרי כל תוכן, חיים של שובע פיסי השוקעים בשפלות־נפש ומתנבלים. אך גם מטרה ללא מאבק מנוונת את נושאה. הנה טריגורין, סופר מצליח ומפורסם, מודה שכל מה שהוא יוצר, הוא עושה בלי לב ובלי רגש, ואף־על־פי שתיאוריו יפים אין בהם חיים, כי אין לו מטרה בחיים. גם אהבתו אינה מרוממתו. היא חולפת וחסרת־אחריות. קונסטנטין טרפליוב אמנם שואף אל על, הוא גם מבטיח בראשית כסופר וכאמן, אך אין בו הכוח והרצון להיאבק על כשרונו, הוא מדשדש במקום אחד ואינו עושה דבר, וסופו שמתאכזב מאמונתו ומאהבתו גם יחד ונופל כשחף שדוד – מאבד את עצמו לדעת. לעומתם נינה זרצ’ניה מתעלה על ידי אהבתה האומללה ואסונותיה למעלת גיבורה דרמטית; הרצון לעלות ולהידמות לאידיאל של אהובה ממריץ אותה להיאבק על מקומה בבימה. היא נכשלת, נופלת וקמה, עד שהיא משיגה את שלה – חיי אָמן מלאים. “אני אינני בת־שחף! לא אתן את עצמי טרף לצייד” – במלים אלו היא מסיימת את דבריה. המחזה “בת־שחף” הוצג לראשונה בתיאטרון האלכסנדרוני בפטרבורג ונכשל כשלון חרוץ. המחבר שישב באולם ברח באמצע ההצגה בהחלטה שלא להוסיף לכתוב מחזות. אבל בשנת 1898 הוצג אותו המחזה על ידי התיאטרון האמנותי במוסקבה בהצלחה בלתי־רגילה. בהשפעת ידידיו כתב בשנות 1899–1903 את המחזות “הדוד ואניה”, “שלוש האחיות” ו“גן הדובדבנים”.

“הדוד ואניה” הוא מחזה מרוכז יותר מ“בת־השחף”. רעיונו העיקרי כבר מצא ביטויו בכמה מסיפוריו (“הנזיר השחור”, “המרפרפת”, “הנסיכה” ועוד). ענווי־עולם צנועים עמלים וטורחים כל ימיהם למען טפילים. הם נשארים תמיד בצל, בו בזמן שהאחרונים מבריקים וממלאים חללו של עולם ביופים המדומה או בפראזות הריקות שלהם. יש שהראשונים מתמרדים נגד מנצליהם ומטיחים כלפיהם דברים מרים, אך סופם ששבים לשפל מצבם. “יכול הייתי להיות אדם גדול, שופנהויאר, דארוין, לולא עבדתיך כל ימי” – מתמרמר הדוד וואניה באזני הפרופסור טרביאקוב, פראזיולוג ריק ואנוכי… אבל בסופו שב הדוד ואניה לשעבודו. נחמתו ונחמתה של בת אחות סוניה, שותפתו לגורל, היא, שבחיים אחרי המות יבואו על שכרם. גם הדוקטור אסטרוב, בעל הכוחות העצומים והנפש הרחבה, הרוח החיה בכל סביבתו, זה שמרפא, בונה וזורע אור בקרב העם החשוך, גם ידיו קצרות לשנות את המציאות, גם הוא אינו יכול אלא למחות. את מחאתו הוא מביע באזני יילינה אנדרייבנה, אשת הפרופיסור היפהפיה, הקרה והריקה, שהוא אוהב, ואומר: “בכל אשר אתם באים, אתם מביאים הרס ורקבון! לכו מזה!”… וסופו שנופל לתוך יאוש ונותן בכוס עינו. מנצחים הרשעים הטפילים, והטובים מנוצחים.

אחרת היא התפתחות המחזה ב“גן הדובדבנים”. הגבורים הראשיים הם בת־האצילים ואנבסקייה ואחיה גאייב. בנים הם לגבורי טורגנייב. אבותיהם חיו על חשבון המשועבדים להם והם עצמם גמרו לבזבז את שארית הרכוש הגזול. חייהם הם בטלה וריקים מכל תוכן; הם מהלכים בעולם כצללי העבר, אינם יכולים לחיות גם למות אינם רוצים. זמנם כבר חלף, שוב אין להם אחיזה בחיים, אין להם לא יכולת ואף לא רצון להיאחז בהם. דבריהם אינם אלא פטפוט, צערם אינו צער, תמימים הם כילדים ותשושים כזקנים. הם מוקפים במשרתים ומשרתות, אשר כאדוניהם לא יצלחו לכל דבר ושכלם אינפאנטילי. כל הופעתה של חברה זו, האדונים והמשרתים יחד, עושה רושם של מחזה־בלהות, של רוחות לא מעולם זה, של גרוטסקה ופארס. רק אחת ויחידה בכל החברה הזאת היא אניה בת ראנבסקיה, שואפת לחיים חדשים ועוזבת את הבית, שנגזרה עליו כליה, כדי לצאת לעולם הרחב. לכאורה אין כאן אלא קומדיה או וודביל, ובכל זאת משאיר המחזה רושם עגום. צ’יכוב התפלא כשסיפרו לו שהצופים במחזה שפכו דמעות בשעת ההצגה.

“גן הדובדבנים” הוצג בינואר 1904. הצלחת ההצגה היתה יוצאת מן הכלל. למחבר, שנוכח בהצגה זו, נערכה קבלת־פנים רבת־התלהבות. אבל צ’יכוב עצמו כבר עצר כוח בקושי לעמוד על רגליו. הוא כולו היה אכול מחלה ממארת, וזו הפילתהו למשכב שממנו לא קם. מיד אחרי ההצגה חזקה עליו פקודת הרופאים לצאת לבדנוויילר, ושם מת ב־2 ביולי 1904. כבכל ימי חייו כן גם במחלתו שמר על עצמו מפני הכיעור והסתיר את מכאוביו אפילו מאשתו. כמה שעות לפני מותו עוד בידר והצחיק אותה בסיפור מבדח שבדה באותה שעה. הוא שמר על קור רוחו עד הרגע האחרון בו איבד הכרתו.

מעטים וקשים היו ימיו של אנטון צ’יכוב, אך גדולה הירושה שהשאיר אחריו בספרות. סיפוריו ומחזותיו גילו את המציאות הרוסית על כל צלליה וזוועותיה וגם על אורותיה; כמה מהם זעזעו את הלבבות ועוררו את מצפון העם. צ’יכוב היה אחד הסופרים הלאומיים של העם הרוסי, אך עם זה גם אחד המספרים האוניברסליים ביותר של הספרות הרוסית. ברבות מיצירותיו נשתמרו עד היום רעננותן וחיוניותן; כמה מגיבוריהן, כגון ה“אדם בנרתיק”, ה“סמל פרישיבייב”, נהפכו לשמות נרדפים לתכונות אנושיות כלליות ולנחלת הספרות העולמית.

הראשון שזעזע את בטחונה ההיסטורי של אירופה היה אוסבלד שפנגלר בספרות “שקיעת המערב” שהופיע אחרי מלחמת־העולם הראשונה. הוא קבע בפעם הראשונה שתרבות־המערב היא בת־חלוף ככל התרבויות וגורלה יהיה כגורל הקודמות לה. הוא ראה את מסלולה של כל תרבות כקבוע בחוקיות גורלית: צמיחה, פריחה וכמישה – ומבחינה זו גם גורלו של המערב נחתך וסופו הוא בלתי־נמנע. ההיסטוריון האנגלי טוינבי לוקח לו לנקודת־מוצא את השקפת שפנגלר שבתרבות אירופה היא ככל התרבויות, עלולה להשתנות וגם לחלוף, אבל אין הוא מגיע למסקנותיו הפסימיות של האחרון. לפי דעתו של טוינבי אין לקבל את הדטרמיניזם השפנגלרי כחוק־טבע. נסיוננו בהיסטוריה האנושית הוא דל ומוגבל מאד. כי מה ערכו של נסיון של ששת אלפי שנות ההיסטוריה של התרבות האנושית לעומת שמונה מאות אלף השנים של קיום המין האנושי או לעומת שמונה מאות מיליוני השנים של קיום החי על כוכבנו? הלא הם כרגע בחיי אנוש וכניד־עפעף בחיים האורגניים בכלל. אין איפוא ביכולתנו להסיק מסקנות לעתיד ועל אחת כמה וכמה לקבוע חוקים לו. נוסף לכך אין טוינבי מסכים לדעה המקובלת בהיסטוריה, שכל תרבויות־העולם חלפו או חולפות ללא שוב. לפי דעתו תרבות יוון ורומי לא חלפה, אלא התמזגה בתרבות אחרת, הנצרות, וזו האחרונה חשובה ועילאית משתי התרבויות ששימשו יסודות למזיגתה. ואולם המשטר המדיני של יוון ורומא הוא אשר בטל וחרב. חורבנן של מדינות אלו באו בגלל הניגודים שבין התפתחותן הפנימית לבין הנסיבות החיצוניות שנוצרו בעקב התפתחותן זו.

יוון התפתחה והתפשטה למזרח ולמערב, אבל לא יכלה להתגבר על הרגליה הפרטיקולאריים משנות דור. אתונא, אספרתא, קורינתוס ושאר הערים־המדינות היווניות הוסיפו להיות מדינות־ערים. גם ברית דלוס לא הביאה אותן לידי מזיגה מדינית, לא הקימה גוף מרכזי. הברית התפרקה, פרצו מלחמות פילופונס, שהרסו לחלוטין את האחדות הרפה. כתוצאה מזה נפלו כל ערי יוון לפני הכוח המרכז של פיליפוס ממקדוניה ואחר־כך לפני כוחה המלכד של האימפריה הרומית. גם רומא, שהתקיימה זמן ממושך יותר, נפלה בגלל ניגודיה הפנימיים. התרבות הרומית היתה נחלת שיכבה דקה של אזרחים בעלי זכויות שחיו על חשבון ההמונים העצומים של האזרחים משוללי הזכויות והעבדים, ולכן לא נתקיימה בהם, אבל היא התמזגה עם התרבות המזרחית־סורית, ועל ידי ההמונים העשוקים נוצרה התרבות הנוצרית. חרב איפוא רק המשטר, נתנוונה השיכבה השלטת, אבל התרבות נתקיימה.

את השקפתו זו ממחיש טוינבי במשלים אלה: המטבעות שיצק פיליפוס מלך מקדוניה התפשטו ושימשו דוגמה עד בריטניה בצפון ועד אסיה המרכזית במזרח. אך את עקבות הדוגמה היוונית אפשר למצוא בנקל במטבעות של הארצות הסמוכות ליוון, אבל בה במידה שהארץ מתרחקת מיוון, צורת מטבעותיה מיטשטשת ודמיונה למקור הולך ומחוויר, עד שבמטבעות בריטניה אפשר למצוא את עקבות המקור רק על ידי סידורים לפי הארצות בסדר גיאוגרפי, כלומר: עריכת שורה של מטבעות, שהקיצונית שבהם תהיה המטבע המקורי של פיליפוס ובקצה השני מטבע בריטניה, וביניהם מסודרים כל השאר לפי ריחוקם מארץ מוצאם. והא הדין ביחס למטבעות או לפסילים שמוצאם מארצות אסיה. אבל בין שני המשלים יש הבדל אחד: המטבעות מדרכם לבריטניה ערכם האמנותי יורד ומתנוון עם טישטוש צורת מקורם, ואילו בפסילים ובמטבעות היווניים המתפשטים למזרח, הערך האמנותי משתנה אבל אינו יורד, הוא מתמזג במקור אחר הבא מסין ויוצר סגנון חדש בפיסול וביציקת מטבעות שהוא מזיגה של שני סגנונים מקוריים – סגנון יווני וסיני. כך קרה גם לתרבות היוונית בדרך התפשטותה. עד איטליה במערב ועד סוריה במזרח נשארה התרבות היוונית במקורה ובלשונה, ומשם והלאה היא הולכת ולובשת צורות אחרות. בסוריה היא נתקלת בתרבות המזרחית, בפולחני תומוזי, אוזיריס, מיטרה ואלים אחרים ונוצר פולחן ישו בן־האלהים שמת וקם לתחיה – הדת הנוצרית.

גם תרבות אירופה נתונה להשפעות חיצוניות כדוגמת התרבויות שקדמה לה. אותה מציין רק הבדל אחד המבדיל אותה מכל שאר התרבויות, והוא גלובליות התפשטותה. דרכי התחבורה החדשים, שבני אירופה גילו במאות החמש־עשרה והשש־עשרה ואמצעיה שנתגלו במאה התשע־עשרה איפשרו לאירופים להתפשט ולהשתלט על כל כדור הארץ. שאר התרבויות: ההודית, הסינית במזרח, האצטקית ופרואַנית במערב, או שנשמדו או שנכנעו לשלטון אירופה שנמשך מאות שנים. משום כך היתה רווחת עד היום הדעה, ששלטון אירופה בכל העולם הוא יחיד ונצחי. אבל כמה דוגמאות מהעבר ועובדות מההווה מפריכות את ההשקפה הזאת. לשם דוגמה משתמש טוינבי בדעותיו של בבור־חן משנת 1500 מושל זה היה הדור החמישי לטימור־חן, הכובש הגדול של המאה הארבע־עשרה. קודם כל היה נסיך פיאודלי בבקעת פירגנה שבאסיה המרכזית, אחר־כך כבש את כל השטח הענקי של אסיה המזרחית והדרומית והכניע את סין והודו. הוא היה גם אדם משכיל בדורו וידע להרצות רעיונותיו בכתב בלשונו הטורכמנית. לפי דעתו מלכותו היא מרכז העולם. חשובה היא גם האימפריה התורכית, משום שהתורכים הם מוסלמים ומפיצים את דת המאמינים בחרב וכלי־נשקם הוא משוכלל (הוא גם למד מהם להתקין כמה כלי נשק מודרניים) מאחורי גבול התורכים יושבים הפרנקים אנשי מערב ברבריים, כופרים וחסרי כל ערך… ואין פלא בהשקפה זו: העולם בזמן ההוא ידע רק שתי דרכים המקשרות את המערב והמזרחי: דרך הים – ים–סוף ואוקינוס הודו – בה השתמשו רק לעיתים רחוקות, ודרך־היבשה, והיא לאורך ערבות אסיה הקטנה, מדבריות אירן ואסיה התיכונית, שהיתה עיקרית בימים ההם. הדרך השניה היתה כולה בידו. ומניין יכול היה בבור־חן לנחש ולדעת שאותם הפרנקים, שבהם הוא מזלזל, עתידים להקים קשר חדש בין המזרח והמערב? בבור־חן אמנם ידע ששנתיים לפני כתבו את הדברים הנ"ל נחתו כמה מאנשי המערב בהודו ארצו. אבל לא ייחס כל ערך למאורע זה.

כבבור־חן חשב גם הבוגדיחן של סין קין־לון בשנת 1735. נציג בריטניה מסר לו בשם מלכו הצעה לקשור קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם בריטניה. על הצעה זו השיב הבוגדיחן הגא בסירוב גמור “כי” – כך ענה במכתבו – “אנשים אינם יודעים את נמוסי ארצנו וגם לא ילמדו אותם”… קין־לון יכול היה לחשוב את עמו לעם הנבחר, כי הסינים באמת פעלו גדולות במזרח הרחוק, אבל זמן קצר (וכמה עשרות או כמה מאות שנים הן ביחס להיסטוריה העולמית רק רגע קט) אחרי בבור־חן הפכה דרך הים לדרך העיקרית בין המערב והמזרח והפרנקים, “הברברים” בעיני בבור־חן, השתלטו כמעט על כל האימפריה שלו. ו־120 שנה אחרי מכתבו של קין־לון הרעישו האנגלים את פקין, בירת “מלכות השמים”, והכריחו את הסינים לפתוח את שעריהם למסחר האופיום לפני האירופאים. גם בני אירופה חשבו שהם השאור שבעיסה, העם הנבחר נושא התרבות לעולם כולו. עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה היו משבע המעצמות – רוסיה, גרמניה, אוסטריה־אונגריה, צרפת, בריטניה, ארצות־הברית ויפן – חמש הראשונות מאירופה ושתי האחרונות, האחת מהן בת אירופה, והשניה תלמידתה. ומי יכול היה לשער שבמשך זמן קצר ישתנה הכל מעיקרו?

כיום נשארו רק שתי מעצמות בעולם – ברית־המועצות וארצות־הברית של אמריקה הצפונית. בין מעצמות אירופה רק אנגליה הפוטנציאל המלחמתי שלה יכול להשתוות לפוטנציאל של כל אחת מהשתים הנזכרות, אבל מצב זה הוא רק להלכה, אם האימפריה הבריטית תרצה להפוך את הפוטנציאל שלה לכוח ממשי, ואז עליה לארגן את האימפריה על יסודות טוטליטריים, מה שמתנגד לכל מהותה של האימפריה, ולמעשה גם בלתי־אפשרי. אנגליה אינה יכולה איפוא להמשיך ב“איזולציה המזהירה” שלה, בה עמדה עד מלחמת־העולם הראשונה. עליה להכנס עם כל הדומיניונים שלה לתוך ברית אירופה מערבית. בברית זו היא אמנם תפסיד חלק מאי־התלות שלה, אבל אין לפניה דרך אחרת, אם רוצה היא להציל את העולם כולו מקטסטרופה עולמית, ממלחמת־עולם שלישית. אבל גם ברית אירופה עם האימפריה הבריטית ביחד אין בכוחה להתמודד עם ברית־המועצות בלי עזרת ארצות־הברית. הברית האירופאית יכולה רק לתווך בין שני היריבים האיתנים – רוסיה ואמריקה – ואולי גם לשמש שלב־מעבר בין המשק המתוכנן והטוטליטרי של רוסיה למשק בעל יזמה פרטית בלתי מוגבלת של אמריקה. באירופה אין רמת־החיים של הפועל גבוהה כמו באמריקה, אבל אינה בשפל המדרגה כמו ברוסיה. ואולי מקש־מעבר, שיהיה מתוכנן אבל לא טוטליטרי בהחלט ויתן מקום גם ליזמה הפרטית, ישמש כסינטזה של שני המשטרים הקיימים עכשיו במזרח ובמערב. ואולי ערכה של אירופה הוא בזה שתשמש גורם מאחד ושלב־מעבר לאיחוד עולמי, שיקום אחר־כך כתוצאה ממזיגת משטרים ותרבויות. והתרבות בעתיד תהיה גם היא מזיגה של התרבות הנוצרית והמזרחית של הודו וסין.

תפקיד מיוחד באיחוד העולמי ימלא, לפי דעת טוינבי, האיסלם. האיסלם התמודד פעמיים עם תרבות המערב – במאה השמינית ובמאה השתים־עשרה בימי צלח־אדין. בפעם הראשונה שאף האיסלם להתפשט במערב ונעצר במהלך־הנצחון שלו, ובמאה התשע־עשרה השיב בהתקפת־נגד על התקפת המערב במסעי־הצלב. בפעם השלישית ניסו התורכים לחדור לאירופה ולא הצליחו. מאז נמצא האיסלם במצב של התגוננות מפני התוקפנות האירופית. לפניו כעת, כלכל תרבות ירודה ומשועבדת, שתי דרכים של התגוננות: דרך הקנאים ודרך ההורדוסיים הראשונים כלומר: הקנאים מתקופת המכבים וזמן החורבן, שאינם נכונים לעשות כל פשרות עם התרבות המשתלטת הגבוהה יותר, נלחמים בה בעקשנות עיוורת עד שנופלים, ודרך ההורדוסיים המשתעבדים למראית־עין כדי ללמוד מהתרבות הגבוהה את דרכיה ולהתגבר עליה. הראשונים מביאים תמיד להשפלתה ולחורבנה של התרבות המתגוננת. כזה היה בסופו של דבר גם נצחון המכבים, לדעת טוינבי, והאחרונים מסתגלים וסופם שמתגברים על המשתעבדים. כזו היתה דרכם של היפנים והתורכים מזמנו של אתאתורך, והם ראויים לכל עזר. בדרך הקנאים הולכים האימאם בתימן ומלך סעודיה, אבל הם יחזיקו מעמד בפני אירופה כל עוד אין זו זקוקה לאוצרותיהם ומדינותיהם, אבל כשיהיה לה צורך בכך תדכא ותשפיל אותם. על האיסלם איפוא להתפשר עם תרבות אירופה ולהיכנס לאיחוד העולמי. מה הם הערכים שיכניס אל תרבות העולם? שנים הם: ההינזרות מאלכוהול וההתנגדות לתורת הגזע, לרע הגדול ביותר של תקופתנו.

אשר לברית־המועצות רואה טוינבי את יורשתה של ביצנץ שנפלה. ביצנץ היא טיפוס המדינה הטוטליטרית, הכובשת והמשעבדת כל תנועה חברתית וגם את הדת בכלל זה. בביצנץ היתה הדת תמיד מוסד ממלכתי, וביצנץ ברוב גאוותה לא הכירה כל תרבות אחרת חוץ משלה והתיחסה בבוז ובביטול לכל העולם מחוצה לה. משום כך לא הצליחה להיות למטרופולין דתית לעמים הברברים. העמים, שרצו להזדקק לתרבות המערב, קיבלו את הנצרות מידי הראש הרומי, כי ממנו לא נשקפה כל סכנה לחירותם הלאומית. לא כן ביצנץ, אשר שעבדה אחר־כך כל עם שמרצון או לא מרצון קיבל את הנצרות מאת האפטריארך הקושטאי. יוצא מכלל זה הוא העם הרוסי, שקיבל את הדת הנוצרית מקושטא, כי היה יותר מדי רחוק מהשתעבד אליה. עם נפול קושטא בידי התורכים קיבלו הנסיכים הגדולים ממוסקבה את תארם של הקיסרים בקושטא. מאז רואים הרוסים את עצמם כנושא התרבות היוונית היחידים. ברם, קרו גם מקרים של התקרבות רוסיה למערב. זה היה בזמנו של פטר הגדול ואחרי המהפכה האוקטוברית. בשני המקרים האלה נטלו הרוסים מהמערב רק את הטכניקה, אבל מהשקפותיהם על המערב לא הסתלקו. גם הבולשביקים לקחו מהמערב רק את התורה המרקסיסטית, ואת שאר ערכי המערב בטלו בתכלית הביטול. אביו של הבולשביק היה סלביאנופול, זקנו פרבוסלבי אדוק – שונה היא רק הצורה. אבל התוך נשאר ביצנטיני כמו קודם.

*

טוינבי הוא כיום ההיסטוריון הפופולרי ביותר. מלבד החידוש שבהשקפותיו יש בהן גם משום הכרת־מה בדעות המתקדמות של זמננו. אבל כשמתעמקים בכמה פרשיות ממשנתו יש למצוא בהן את עקבות ההיסטוגרפיה הישנה, כגון חיבתו המיוחדת לקתוליות כנושאת התרבות המערבית. גם השקפתו על האיסלם לקוחה מתורת המומחים של הקולוניאל אופיס הלונדוני שנתקבלה בספרות המערבית, זו שהעלימה עין מכל הרקבון הפיאודלי־ריאקציוני שבארצות המזרח תמות ההסתגלות ה“הורדוסית” (לפי הטרמינולוגיה הטוינבית) למערב, שפירושה מתן שדה־פעולה רחב לחברות הרכושניות שלו. גם טוינבי נכון לתת לאיסלם חלק בעולם־הבא של האיחוד העולמי ונחלה ביסודות התרבות הממוזגת והעולה, בזכות ההינזרות מאלכוהול וסבלנות כלפי כל הגזעים. מדוע זה דווקא האיסלם, המורעל מחשיש, מאופיום ומסמים משכרים אחרים, יכול לשמש מורה־דרך בנזירות מאלכוהל? זה בלתי מובן, ופחות מזה מובנת ה“סובלנות” המוסלמית. כיצד יכול עולם מפולג למאות עמים ואלפי שבטים המסוכסכים זה בזה וממלאים את כל ארצותיהם רצח ושפיכות־דמים לשמש דוגמה לסובלנות גזעית? הנחה זו היא לדעתי פרי דמיון יותר מאשר פרי מחקר היסטורי.

ביתר זהירות יש להתייחס להערותיו ולמסקנותיו של טוינבי ביחס ליהדות, הלקוחות מהספרות הנוצרית האויבת לנו את או מההיסטוריוגרפיה המשוחדת של הסופרים הרומיים. כזאת היא הערתו אל אופן הקריאה “הרבני” הרואה את צורת האות הכתובה בעוד שהקריאה היוונית רואה את תוכן הספר – השקפה לקוחה מהאבנגליון, אבל היא נכונה ביחס לכל קריאה דתית, אפילו לאבנגליון עצמו. כלום לא נהרגו אבות הכנסיה על פירוש קוצו של יוד באבנגליון ולא שפכו דמים בגלל מנהג תפל ואגדה אוילית כגרועים בקנאי הדת? על יסוד מה יש לייחס רק ל“רבנים” סגולה זו של קריאה? תמוהה עוד יותר חלוקת העמים המשועבדים, הנאבקים על קיומם, ל“קנאים” ול“הורדוסיים”. לפי זה יוצא שהורדוס היה פטריוט עברי מרחיק־ראות ודרכו היתה הנכונה, והיא היתה מובילה את העם, אילו הלך בדרכו זו, לעתיד טוב יותר. לשם מה בחר דווקא בטיפוס של עריץ, שהתעלל בעמו בחייו וחילק לפני מותו את ארצו, כנחלתו הפרטית, בין בניו, לסמל התכונה הלאומית? רק למחבר פתרונים. טוינבי טרח וכלל בין ה“קנאים” גם את המכבים שלפי השקפתו “נכשלו” במלחמתם ה“קנאית” בממלכה הסורית “הנאורה”. יוצא שהחשמונאים, שעמדו בראש עם קטן ונלחם על חירותו ודתו המוסרית נגד מדינה מתפרקת מרוב שחיתות ונגד עם לבנטיני אלילי, הם מורדי האור שהתקוממו לתרבות גבוהה יותר… לידי מסקנה אבסורדית זו הגיעה רק ההיסטוריוגרפיה הגרמנית, היונקת מתורתם האנטישמית של חוקרי המקרא. אבל טוינבי הנוצרי הרואה את גאולת העולם בעבר בנצרות, כיצד הגיע הוא להערכה כזו את תקופת החשמונאים? אין צורך בבקיאות יתירה בתקופה ההיא כדי להבין מה עצום היה ערכו התרבותי של נצחון המכבים. כי מה היה עולה לכל הנצרות אילו התבולל השבט היהודי הקטן בין כל המזרח הלבנטיני? מי היה מפיץ את עיקרי התורה, מניין היו נמצאים היסודות “הסוריים” שבם התמזגה לפי טוינבי, התרבות היוונית־רומית?

אבל אם גם נייחס את ההערות הנ“ל לפליטת קולמוסו של ההיסטוריון, קשה להבין את תורתו על מזיגת התרבות היוונית־רומית בתרבות ה”סורית" ששינתה את הנצרות. אין להבין לאיזו “תרבות סורית” הוא מתכוון? האם לזו שהשאירה אחריה כמה ספרים חסרי־ערך ושנשארה רק בדיאלקט בתלמוד הירושלמי? או לאיזו שהיא אחרת? ומה הם העיקרים של התרבות הנוצרית, האם רק המיתוס על בן־האלהים שמת וקם לתחיה או ערכים מוסריים אחרים שמקורם רק ביהדות? ואם האחרונים הם העיקר, לשם מה הסילוף הזה על איזו תרבות סורית מיסתורית, ומדוע לא לכנות את הילד בשמו ולקרוא בשם מקור מחצבתו – היהדות? עם כל דעותיו המתקדמות והטפתו לאיחוד עולמי, עוד לא השתחרר טוינבי בכמה מהשקפותיו מהדעות הקדומות של ימי־הביניים.