כמה מן הפרדוכסליות, הסמלית והאופיינית לגורלנו ולחיי־רוחנו, יש בדבר: את מרטין בּובּר, העומד זה עשרות שנים במערכות הכבוד של מורי דרך התחיה בישראל, את בּובּר, מנהיגו ורבוֹ של הדור השני לציונות שבמערב, אביו הרוחני של אותו החוג הפּראגי, אשר נתן לנו אנשים כהוּגוֹ ברגמן, מכּס בּרוֹד, רובּרט ופליכס וולטש ואחרים, מחוללה של דתיות עברית חדשה, החופרת מן השתין ויונקת מעמקי מצולותיה של מהות האומה הקדמונית, את בובר, עורך “דער יוּדע” ומנהיגו של “הפועל־הצעיר” במערב בתקופת הזוֹהר שלו, אנו מקבלים רק היום בברכה לבואו – בפעם הראשונה – אל הארץ. ותמוהה מזו: את בובר הפּייטן והוגה הדעות המקוריות, בעל ההסתכלות המאירה והבהירה במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, מחיה החסידות בצורה משופרת ומעומקת, מבקש דרכים ומגלה טמירים במלחמות־הרוח הפנימיות של ישראל: את בּובּר זה יודעים – למה נכחד? – רק מעטים בקרבנו, ומי שבא להעריך, עברית לעברים, את האיש ואת מפעלו, זקוק לכך, ש“יאמינו” להערכתו, או שהוא נתון בחזקת סכנה, שיחשדו בו, כי “מגזים” הוא מפני הכבוד או מתוך נטית חבּה אישית. מרטין בוּבר תופס מקום כבוד בשורות הראשונות של הספרות הגרמנית – מן המקובלות הוא, כי הוא אחד הגדולים המעטים שבסופרי הפּרוזה שבדור, – ואנו עדיין לא זכינו אף לקובץ קטן אחד משלו בתרגום עברי.

מרטין בּוּבּר בקש תמיד בציונות, אף בימי ההתעוררות הגדולה של חזון “מדינת היהודים”, את צרופי־הרוח הגדולים, את הסינתיזות הרוחניות, הקושרות את בנין העם והארץ במגמות הפּנימיות של “חיי־העולם” הלאומיים מצד אחד ובגבהי הרעיון האנושי והתעודה האנושית־המוסרית מצד אחר. בימי נערותו נמשך לבו אחרי דרך־הרוח של אחד־העם; ה“תורה שבלב”, עיקר תחית־הרוח והכשרת־הלבבות לשם המטרה המוסרית בתחיה הלאומית, לקחה את לבו. נטיה זו הלכה וגברה, הלכה והתעמקה עד שנעשתה לו השקפת־עולם והשקפת־חיים שלימה. ולא בבחינת “שיטה” מדעית ובנין תיאורי משוכלל. אמתו של בובר אינה אמת של מדע ותיאוריה. יהדותו אינה תלויה לו בהשקפה מדעית מסוּימת, אלא היא הרגשת־חיים ומגמת־חיים. “מהותה” של היהדות אינה לא באידיאה מופשטת ולא בהלכות פסוקות וקבועות, אלא היא הריתמוס הפּנימי של חייה, מגמתה האימננטית. מגמה פנימית זו, שבחותמה הוטבעו “חיי־עולם” של האומה והבוקעת ועולה מדור לדור מתוך שכבות־האפר של חיי־שעה, – זוהי האמת של היהדות, שאותה מבקש בובר מתוך חרדת־נפש דתית זה עשרות שנים והיא שנתנה לנו את כתביו על החסידות ועל הקבלה ועל התנועה היהודית המודרנית.

הבעה מסכמת להשקפותיו על היהדות ועל תעודתה בעולם ניסה בובר ליתן לנו לפני כמה שנים בחבּוּר קטן בשם “דרך הקודש”, ונראה לי, שיש בו בתכנו של חבּוּר קטן זה, כפי שבא לידי להרצותו אותה שעה, כדי להקנות לנו מושג מיהדוּתוּ של מרטין בובר.

מגמת החיים הפנימית של היהדות, שבּוּבּר רוצה להיות לה לפה ולמתורגמן, אינה לא האידיאה ולא הדמוּת. היהדות אינה מוצאת ספוק לא באמת של האידיאה ולא באמת של הדמות, אלא היא מבקשת אמת מיוחדת לה לעצמה, את האמת של המפעל ושל הממוּש הנצחי. ולפיכך מהותה אינה בחינת הויה אלא בחינת התהוות; לא ישות אלא מגמה ודרך. זוהי סגולתה המיוחדת של היהדות; זו גדולתה וזו גם חולשתה. מרטין בובר מבליט את היסוד הטראגי הזה שביצירת היהדות. היונות יכלה ליצור יצירות קיימות ומכוונות לעצמותה, לפי שהאמת של האידיאה והאמת של הדמות, שניתנו לה, שלימותן ושכלולן בהן בעצמן ואין הן נתונות לסכנת ירידה וכבוי המאורעות. ביצירת הפילוסופיה והאמנות מצאה היונות הבעה נאמנה לעצמותה. מה שאין כן האמת של היהדות, האמת המתהוית לעולם, אמת המפעל והממוּש הנצחי. זו אין לה צורה קבועה, אין לה יצירות מגולמות ומשוכללות, הקיימות ועומדות לדורות ומשאירות נפש ליוצרן. האמת של מגמה ודרך עצם מהותה היא לא ביצירה הגמורה, אלא בפאתוס של עליה והתאמצות שאינה פוסקת. ראית את גלי־הים בעליתם? אין “צורתם” אלא הריתמוס הסוער של התהוות והתחדשות, שאינו יודע מנוחה. ואולם סופם של הגלים העולים שיחזרו וירדו ויקפחו את כבושיהם. גזירה היא מלפני הטבע וההיסטוריה: אין עליה בלי ירידה, אין התאמצות בלי התפּרקות בסופה. וזוהי הפּרדוכסיה הטראגית של עם ישראל בעולם. תפקיד גדול נטלה היהדות לעצמה: לממש את השם, כביכול, ולהשליטוֹ בעולם, בחיי־האדם אשר על־פני האדמה. ואולם קשה הוא החוֹמר, שהיהדות אומרת לטבוע בו את צורתה, ועצום כח נגודו. המגמה הפנימית, השלטת ב“חיי־עולם” של ישראל, זו שהטביעה את חותמה הטהור על האישים הגדולים של האומה ועושי רצונה ההיסטורי, היא: להמליך את אלהים בחיי האדם, ליצור את “החברה האמתית” בעולם. ואולם הכל מנגד ועומד למטרה זו: הקפאון שבהרגל, הטמטוּם של עבדי־הרגע, הגאוה הריקה, השונאת את המשמעת, צרות העין של האהבה העצמית, העסקניות המבוהלת, ההיסטיריה המוציאה את כחה לבטלה, פולחן “הרעיון הטהור”, כביכול, ובצדו פולחן “הפוליטיקה הריאלית”, ועל כולם: כל הכחות הקיימים, הבהולים על שלטונם – כל זה הומה וסוער בלי הרף מסביב לבודד ולנאמן, שהטיל על עצמו את עבודת בנינה של “החברה האמתית”, ומערבב עליו את עולמו. כל ההיסטוריה של עם ישראל אינה אלא שלשלת רצופה אחת של מלחמות וקרעים ונגודים בין הרוח היוצר ובין החומר העכוּר, המנגד ומעכב את היצירה. בּוּבּר סוקר ראשי־פרקים ופרשות דרכים של מלחמת־עולם זו מימי משה ודור־המדבר ועד ימי הירידה והכשלון של החסידות החדשה ושל היהדות האורתודוכסית. כל ענינה ותכליתה של ההיסטוריה הישראלית היא השאיפה לאחוּי הקרעים, לאחדוּת מתוך שניות, לסינתיזה הגואלת. עולמה של היהדות הוא עולם האחדות, אחדות ההתהוות על־ידי מתן־צורה של הרוח. ולא היחיד הבודד הוא נושא הרוח היוצר. אין חיי־יצירה באני הטהור, כל יצירה זקוקה בהכרח ל“אתה”, הרוח מתגלה ומתגלם רק בין אדם לחברו. “מקומו של הממוּש היא החברה, והחברה האמתית היא זו, שבה מתגלה ה’אלהי' בין אדם לאדם”. זוהי תורת היהדות. תורה זו אינה לא תורה של דת ולא תורה של מוסר, אלא שניהם כאחד. מהותה המיוחדת של היהדות היא באחדות פנימית של היסוד הדתי והיסוד המוסרי. אחדות ולא צירוף בלבד. וכיוצא בזה אין לפני היהדות עיקר לאומי לחוד ועיקר סוציאלי לחוד. שניהם אינם אלא שני צדדים של מטבע אחת. היסוד הלאומי הוא החומר, היסוד הסוציאלי הוא התעודה. שניהם מצטרפים לאחדות עליונה באידיאה של “ממלכת כהנים וגוֹי קדוש”. האומה מצווה לממש את הרוח האלהי בעולם, להיות לחברה אנושית אמתית.

במקום אחר (בנאומו בועידת “ההתאחדות” בפראג) עמד בּוּבּר על ענינה של סינתיזה זו מבחינת תעודתה של ארץ־ישראל החדשה:

"אנו לאומיים וסוציאליסטים. מה פירושו של דבר? יש השקפות שונות הנותנות עצמן סינתיזה של לאומיות וסוציאליות ואינן סינתיזה אלא למראית־עין. באחת הסינתיזות המדומות הללו מכריעה הלאומיות. הללו אומרים: תחילת מעשינו תהא להביא את עמנו לארץ־ישראל, ואנו מניחים לעם שיתפתח עד לידי סוציאליזם. זוהי עמדה מופרכת כל־עיקר. היא יוצאת מן ההנחה המוטעית, שיש מוקדם ומאוחר בדברים גדולים מעל גדולים אלה. אין לקרוֹע את הרצוּי לשנים, אין לרצות דברים רבים ושונים, אלא את הדבר האחד. את כחותיה העמוקים של האוּמה יש לעורר ולהפעיל על־ידי דמוּת עמוקה, וזו אי־אפשר לה אלא אם־כן תתן ספּוק לכל געגועיה של האומה, ואף לסוציאליזם במשמע.

הסינתיזה המדומה השניה היא זו, הרואה את ארץ־ישראל כאכסניה, שבה ניתן הסוציאליזם להתגשם, שבה תעשה מלחמת־המעמדות בתוֹך העם, וכו' וכו'. כנגד זה אנו אומרים: אם אין אנו רוצים בארץ־ישראל לשמה, לא תהיה לנו לעולם. תיאוריה זו יוצאת מן ההנחה, שיש בעולם סוציאליזם מופשט, שהבריות מגשימים אותו. באמת יש בכל העמים געגועי־חברה עמוקים, וכל עם יש לו סוציאליזם לאומי שלו. אין אנו רוצים מצד אחד בגאולתו של עם ישראל ומצד אחר בסדר צבורי משוכלל, אלא רוצים אנו לעשות את העם לחברה אמתית, כלומר לקבוץ אוֹרגני של בני־אדם, החיים ביחד על קרקע משותף והמסייעים זה לזה בחיים; חברה, בנגוּד לצבור, ניתנה להתגשם רק בתוך אומה. רק הלשון המשותפת והזכרונות ההיסטוריים המשותפים יכולים להביאם לעולם"

וזה ענינה של האמונה בציונות:

“יש להן למגמות־ההתפּתחות רק מדת־כח אחת: המפעל. רק על־ידי מפעלנו אפשר להוכח, הישנם הכחות, המביאים את ישראל לארץ־ישראל. שום מגמת־התפּתחות כלכלית אינה מחייבת את שיבת־ציון. אין אנו יכולים גם לאמר, אם יש מגמה העתידה להביאנו בהכרח בארץ־ישראל לידי סוציאליזם. כחן של מגמות אלו בידנו הוא, במדת רצוננו הוא תלוי. רק בשעה שכל כח רצוננו התקיף יהיה בעין, יתברר הדבר, אם גדול כחה של מגמת ההתפתחות לחיי־חברה אמתיים אשר בתוך היהדות מכחם של כל העכובים והנגודים”.

דבר אחד ברור על־כל־פנים: בגולה ודאי לא תעלה ארוכה לאותה קלקלה של קרעים ונגודים. גברו העוונות ותש כחה של היהדות היוצרת, הנלחמת לאחדות פנימית. קללת הגלות היתה בנו, שיתם לריק כחנו, או שאנו מוציאים את כחנו במלחמת־מגן שוממה, שאינה מחיה זרע ואינה נושאת פירות, או שאנו מסתגלים ומתפשרים אל הכרחי הנכר, ממעטים את דמותנו ובוגדים במשלחתנו. כולנו נעשינו בוגדים ועבריינים. ויש סכנה, שמאירה זו תרדוף אחרינו גם בארץ. עיקר הקלקלה הוא לא בזה בלבד, שארץ נכריה, לשון ותרבות נכריה מושלות ברוחנו ובנפשנו. אפשר לנו לשוב לארצנו, ללשוננו ולתרבותנו ולהשאר בכל־זאת קרועים ומדולדלים ממעין חיינו הכמוס, ממהותנו הפּנימית. עיקר התקלה היא ההסתגלות לפלגות ולשניות של האדם המוֹדרני, לשניות של אמת ומציאוּת, של אמת־הרוח ומציאות־החיים.

לפרוֹבלימה גדולה זו של התחדשוּת הרוח והלב, של השגת האחדוּת הגוֹאלת מתוֹך מהומת הקרעים ניסו יהודים ליתן שלש תשובות: זו של ההוּמניטריזם, של הלאומיות הפורמאלית ושל הקונסרוואטיזם הדתי, וכולן אינן מניחות את דעתו של בּוּבּר. ההוּמניטריזם בצורותיו השונות גוזר גזירת־גלות על עם־ישראל לשם תעודות אנושיות־כלליות: עם ישראל נצטווה להיות השאור שבעיסת העולם, לשקוד על תקנתה והתחדשוּתה של האנושות, להרעיש מצודות־רוח שנפסלו ולבנות מקדשים חדשים במקום. ואולם בּוּבּר אינו מאמין, שדוקא הגלוּת יש בה כדי לעשותנו מורים לעולם. יכולים אנו להרעיש מצודות־רוח, אבל אין אנו יכולים לבנות מקדשים חדשים במקומם. ומה בצע, אם נשלח באש מצודותיו של הרוח, והלה ישאר ערטילאי, תועה וערירי בחלל עולם? בית נאמן אנו רוצים לבנות לרוח האנושי, ובית זה אי־אפשר לו שיבנה על ידנו אלא במקום חיותנו הטבעית, במקום הקשר הטבעי הקדום שבין האומה ובין צורות חייה, במקום שברית־הדם וברית־הגורל הקדומה הקימו את יסודו.

וגם הלאומיות הפוֹרמלית, שאינה שואלת שאלת מהות ותעוּדה והאומרת: נהיה ככל הגויים בית ישראל, אינה מניחה את הדעת. גם זו אינה אלא הסתגלות והתפשרות בצורה חדשה, הנכונה לעבוד במולדת הלאומית לכל אליל שיהיה, ובלבד ששם יהודי יקרא עליו. זוהי הסתגלות אל הגרוע שבאלילי־הדור, אל אליל־“הסוביריניות של האומות”, שהביא את האנושות לקטסטרופה של ימינו. השליט העליון של האנושות אינו אלא הרוח, הרוח האחד והמאַחד.

ואף הקונסרוואטיזם הדתי לא יפתור לנו את חידת חיינו. לא די לנו באמתות מנוסחות ופסוקות, שהתאבנו לצורות חיים קפואות. אין נפשנו להסתר תחת חומת־הגשר העתיקה, שלא להסתכל בתהום ה'. לא די לנו באלהים שברא פעם אחת את העולם ופרש. נושאים אנו נפשנו לאלהים, המחדש בכל יום מעשי־בראשית, – המחדשם על ידנו ובתוכנו.

אין אני יודע, מה היה דרך־הרוח של בּוּבּר מאז נכתבו הדברים ההם, מה נגלה לו בינתים בבקשו את אמתה של היהדות. נראה לי, שיש מקום לטעון כנגד הנחה זו: ודאי שהקונסרוואטיזם הדתי המאובן אינו הדרך להתחדשוּת הלב והרוּח, ואולם החולשה הטראגית של טבע היצור, כח ה“חוֹמר”, המנגד והמסרב לרוח היוצר, הנטיה לירידה ולכבוי־המאורות, שבּוּבּר מוצא בכל מהלך ההיסטוריה שלנו – כל זה מחייב ומצדיק מציאותו של אותה “חומת־הגשר העתיקה” לשם שמירה מפני התהום, הפוערת עלינו את פיה כל יום וכל שעה. ה“חוק”, שבובר מודה בזכותו לשעבר, עת אשר שמש לנו מגן וצינה במלחמת־הקיוּם הקשה, יש בו כמדומני גם היום משום חסכוֹן הכחות באותה מלחמת־עולם שלנו בסכנת הירידה וההתפּרקות…

ובובר מבקש לא אמת קבועה ומנוסחת, אלא אמת מתהוית בכל יום, אמת של עליה והתאמצות שאינה פוסקת. תחיה לשם התחדשות, לשם התחדשות האדם שביהודי, לשם התחדשות כחותיו הפנימיים מתוך מפעל של יצירה – זוהי דרך גאולתנו, דרך ציון להתחדשות האדם, להשלטת אלהים בעולם, ליצירת החברה החדשה. זוהי דרכנו, “ודרך הקודש יקרא לה”.

שאיפה זו לחברה האמתית קושרת את פתילה במגמה אנושית יסודית־עתיקה. ולא בבחינה רומנטית, ובדרך תשובה אל הראשונות. היו ימים, שהחברה האנושית היתה לא בחינת התחברוּת יחידים לברית אחת, אלא, להפך, ה“כלל” היה חטיבה אחדוּתית בחינת האורגניזם של איברים, הקשורים זה בזה בעבותות־קדושה אמיצוֹת; “דוגמת החרוז ביצירות הנשגבות, שאינו משמש חבּוּר למלים, אלא להפך: המלים הן התפרדוּת האחדוּת הראשונית של החרוז”. לאותה שלימות אלמנטרית אין אנו יכולים עוד לשוב. אבל יש בידנו להגיע ברצון ובכוונת מכוון לאורגניות חדשה, יש בידנו להתוות דרך לדמות חברתית חדשה, שיסוד הגידוּל הטבעי יתחדש בה מתוֹך פעולה הבאה במחשבה תחילה.

נטיה זו רואה בּוּבּר בחלוּץ החברה החדשה והחיים החדשים בארץ־ישראל. כאן פוסקות הנוסחאות המדעיות, אבל בובר רואה כאן יותר מזה: את הקרבן. והקרבן הרי הוא הכח המשנה מזל. “האנשים האלה היודעים להקריב את עצמם, יהיו בדרך־כלל מה שיהיו, מניחים חיי־טפילים ונכנסים לחיי־עבודה, ומתוך כך הם גואלים את העבודה מקללת הדורות”. זוהי הדרך להתגבר על הקרעים ולתקן את חטא הדורות. “רק כך אפשר להתגבר על מלחמת־המעמדות, לא על ידי מלחמה אלא על־ידי חברה. האנשים האלה, העוברים לפני הקהל, יסחפו אתם את העם על ידי הדוגמא, על־ידי החנוּך, על־ידי עצם הוויתם”.

*

אנו אין לנו אלא ברכה אחת לבובר בבואו אלינו: מי יתן ויראה במציאות חיינו לכל הפּחות את ראשית התגשמותה של אמת־הרוח שלו.

(“הארץ”, ניסן תרפ"ז).