יצירותיו הרוחניות של עם ישראל דינאמיות הן. אין בהן משום צורה קבועה ומסוימת, דוגמת יצירתה של יון, אבל יש בהן מיסוד החיים והגידוּל האוֹרגני. רוח ישראל לא בקש את תקונו־התגלמותו בדמות הקפואה, הקיימת ועומדת בצביונה מיום שבאה לעולם, ואף לא באידיאה עיוּנית שלימה ו“שיטתית”, בבחינת: תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה בא ונוטלה מן המוכן והמסוּים. מהותו של רוח זה היא בתנועת חיים שאינה פוסקת, בפאתוס של עליה וגידוּל. משברי ים אדירים תורת ישראל. מה גלי הים הזה עצם מהותם הוא לא בחומר שלהם אף לא בצורה קבועה וקפואה, אלא ב“צורתיות” הזורמת עצמה, בעליה ובהסתערות שאינה פוסקת, כך גם יצירתו הרוחנית של עם ישראל. יותר משהיא עובדא היא תעודה ותפקיד.
בחותמו זה של רוח ישראל טבועות יצירותיו המקוריות: חגינו ומועדינו. רווּיי אידיאות אנושיות־עולמיות גדולות הם “מועד ה' אל בני ישראל”, ואולם אין האידיאות האלה בבחינת פירות גמורים שנשרו מאילנם, אלא הן בבחינת האילן עצמו, שלכאוֹרה אין אתה מרגיש בגדוּלוֹ החשאי, ואף־על־פי־כן אתה מכיר ביסוד זה של עליה וגידוּל, שיש עמו חילוף חמרים וצורות.
ביסודה של השבת מונחת לכאורה אידיאה קבועה ומסוּימת: רעיון הקדושה שבמנוחה, הרעיון בדבר התרוממות האדם על החולין ועל המהומה שבחיים לשם התרכזות פנימית, לשם תהיה על כבשונם של עולם ושל החיים. ואולם אידיאה זו חיוּנית היא ויש בה מן היסוד הדינאמי של גידוּל ושינוּי־צורה. השבת של ספר שמות וטעמו: “כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים וכל אשר בם. וינח ביום השביעי”, והשבת של ספר דברים: “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים” – אידיאה אחת מונחת ביסודה, אבל אידיאה זו בת חיים ותנועה היא ואינה קופאת בצורה אחת מסוימת.
ומדה זו אתה מוצא גם בפסח, הרעיון, המונח ביסודו של חג האביב הזה, הוא רעיון אנושי־עולמי גדול: רעיון הגאוּלה וחבלי הגאולה, רעיון החירוּת וחדוּש יסודות החיים, רעיון האביב המוסרי, אם ניתנה רשות לאמר כך. מתוך מלחמה והתאזרות הכחות הפּנימיים פורק האדם את עוֹל השעבוד ויוצא את מצרים לעלות לארץ היעוד. ואולם גדולה החיוּניוּת הציוּרית, ומרובים הגוונים והצורות שלבש הפּסח בדברי ימי ישראל. פסח מצרים ופסח של ערבות יריחו בימי יהושע, פסח יאשיהו והפסח בימי הבית השני, הפסח של ראשית ימי הבינים, עת אשר התרקמה אותה יצירה מופלאה במינה, שאנו קוראים לה “הגדה של פסח”, ופסח שהיו אבותינו עושים בימי החשכה, ימי מוראי האינקוויזיציה ועלילת־הדם, פסח פולין וליטא ופסח של נדחי ישראל בארצות הגולה הרחוקות עם המנהגים המופלאים והמוזרים, ירושה עמומה של דורות קדומים: פסח תימן פרס, מרוֹקוֹ והרי קוקז – כמה מרובים ושונים הגוונים והצורות אשר מדור לדור ומארץ לארץ! כל הגוונים והצורות האלה הם סימן ועדוּת ליסוד הדינאמי החיוּני אשר ליצירה נפלאה זו של עם ישראל. ובכל הצורות והגלגוּלים האלה נשתמר הרעיון היסודי, הראשוני, רעיון הגאולה והתחדשות החיים, המהוה ומחיה את כולם, כנשמה את הגוף וכרעיון האמנותי את מפעל האמן.
זה כחו החיוּני של חג הפסח, המוטבע בחותמו המקורי של עם ישראל: לא צורה קבועה וקפואה, אף לא אידיאה מופשטת ומנוסחת נוסחא הגיונית, שאין עמה תמורות ואין אחריה כלום, אלא אידיאה שקוית חיים אורגניים, היונקת משפעה המבורך של אומה חיה.
וזה סוד הרומנטיקה, המלפפת את החג הזה ומרעידה את מיתריה הדקים של נשמתנו. לא רומנטיקה של שקיעה וגויעה, של עולם שעבר זמנו וצליליו האחרונים מרטטים וגוועים במרחקי החלל האין־סופי, אלא רומנטיקה של חיים ותנועה, רומנטיקה היונקת מן החיוני והאיתן שבעבר, רומנטיקה המפכה ועולה מחביון נשמה, מן המעינות האירציונאליים הכמוסים, העולים ומשקים בשעת רצון לבה של אומה לחדש את יסודות חייה.
רומנטיקה חיוּנית זו היא המאַחדת וממזגת בליל שמורים זה לריתמוס פלאי אחד את המית לבו של היהודי ההררי ברוכסי קוקז ואת רקודי החדוה של החלוץ הצעיר, העולה היום מן הנקודה החדשה אשר בעמק יזרעאל לחוג את פסחו בבירתנו הלאומית־הנצחית.
(“הארץ”, ערב פסח, תרפ"ג)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.