במזל מיוחד חל הפעם חג חרותנו. אם בדרך כלל יש מן הסמל העמוק בצירוף אביבו של עולם ואביבה של האומה, באחדוּת ובמזיגה זו של חג האביב בטבע וזמן חרותנו הלאומית – הרי השנה נתיחדה לסמל זה משמעות עמוקה ביותר על־ידי חג הזכרון לגדול שבמוריה־מאורותיה של האומה מיום שיצאה לגולה חדשה – לרבנו משה בן מימון. אותה אחדות עליונה של אביב ותחיה לא יכלה למצוא בטוי סימבּוֹלי נאה יותר מאותו המאורע ההיסטורי: ביום שהוציא משה בן עמרם את ישראל ממצרים, בו ביום נולד לאחר אלפי שנים משה השני, אשר פעלו והדרו לעמו נגלו גם הם במצרים ואשר ההשגחה העליונה הטילה גם עליו לשמש מורה ודבּר לעמו לדורותיו. רמז סמלי וקשר מסתורי רואה החכמה העממית המתבטאת במדרש כתובים, בנסים שנעשו לאבותינו במצרים וביצירתו של הרמבם: למען רבות מופתי בארץ מצרים. –

*

אותה אחדות פנימית ואותו קשר פנימי שבין המאורע הקוסמי ובין המאורע ההיסטורי הלאומי, המסתמל בחג האביב והחרות, סגולה מהותית היא ליהדות מאז מעולם. “זכרון למעשי בראשית” ו“זכר ליציאת מצרים” ענין אחד הם. אף ה“זכר ליציאת מצרים” נעשה מושג קוסמי כביכול. כשבאה תורת ישראל להכריז על יום תחילה למקראי קודש – תלתה את קדושתו בשני המאורעות גם יחד. “זכור את יום השבת לקדשו… לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך”. מה טעם? דברות ראשונות אומרות: “כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי, על־כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו”. ודברות אחרונות אומרות: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלהיך משם… על כן צוך ה' אלהיך לעשות את השבת”. ושני הטעמים אחד הם בעצם מהותם; זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. בורא העולם הוא הוא הערובה לסדר־עולם מוסרי. זוהי האחדות הפנימית של המאורע הקוסמי והמאורע ההיסטורי־הלאומי. אחדות זו מתגלמת בצורה בהירה ביותר בחג האביב והחרות. חג הפסח הוא גם חג הטבע, גם חג לאומי־היסטורי, גם חג מוסרי־סוציאלי. וכבר הורה הרמב"ם בחגי ישראל, “שיש בהם תועלת בענין האהבה, שצריך שתהיה בין בני־אדם בקבוצים המדיניים”. סגולה מהותית זו יש בה משום ערובה ותריס נגד צמצום־אפקים, נגד צרות־עין לאומית. חג החרות הלאומית הוא גם חג הטבע גם חג הנצחון הסוציאלי של חרות וגאולה של עבדוּת ושעבוד.

*

אותה אחדות־מזיגה עליונה מצאה את בטויה הסמלי השלם בדמותו של המורה הגדול, אשר את זכרו אנו חוגגים היום. הרמב"ם למד אותנו כבשונו של עולם וכבשונה של תורת־ישראל מתוך השקפה עליונה אחת: הוא שלמד אותנו את אחדותו של בורא עולם ואת אחדותו של עם־ישראל על־ידי תורת־ישראל. בעיקרי אמונה שלו מתמזגים עיקרים מהותיים ועיקרים היסטוריים לחטיבה אחת במגמת האחדות הלאומית. האמת האוניברסאלית: שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד, והאמת הלאומית־ההיסטורית: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם – אמת אחת היא בשרשם של דברים.

אמת עליונה אחדותית זו מסתמלת בחג הפסח, חג האביב והחרוּת. על אמת זו מעידה לנו היום ביחוד תורתו ואישיותו הגדולה של רבנו משה בן מימון.

ואמת זו ראוי לנו לזכור ולשנן לעצמנו ולבנינו ביחוד בימים האלה, ימי האביב והתקוות החדשות לגאולת ישראל במולדת.

(“הארץ”, ערב פסח, תרצ"ה).