רקע
משה גליקסון
מועדים ל"שמחה"

אין לך סמל נמלץ לטרגיות העמוקה של הימים, לאירוֹניה מרה של ההיסטוריה, כעצם מציאותם של חגים ו“מועדים לשמחה” בישראל בימים האלה. הצורך בחג הוא טבעי ומובן אף בשעה טרופה זו. יש גבול לכח־הקבול, ליכולת־ה“קליטה” של נשמת־האדם; יש מדה לכושר ההפּעלות והתגובה שלה, ומכיון שהושג הגבול – באה עליה קהות של שיתוק, ולב בשר של אדם נהפך ללב אבן שאינו מרגיש. ויותר שתוכפות עלינו הצרות – יותר אנו נשמעים לצורך הטבעי: להסיח דעת מזועות־הימים, לבקש קצת נחומים ללב, קצת שמחה וקורת־רוח של חג, ואף אם לכאורה תש כחו ופג טעמו של החג ותכנו ניגר כמים הניגרים ארצה.

*

דומה כאילו לא בזכותה של אמונה תמימה, אשר אין לה עסק ואין לה צורך ב“נסתרות”, משום שדי לה בכח עצמה, ואף לא בזכותה של מצות אנשים מלומדה, שאינה יודעת לשאול, אנו עומדים לחוג היום שוב בהמונינו את חג האביב, אלא בתקפו של הכרח פסיכולוגי, המערים עלינו ערמומיות של טבע והנמנע לדעת מלשאול לטעמו ומלבדוק את תכנו.

חג האביב, – חג האביב הכפול, אביבו של עולם ואביבה של האומה, זו היצירה הנפלאה של הגיניוס היהודי, היודע מאין כמוהו במעשי מרכבה של סינתיזה רוחנית־יצירית; חג הפסח, זו המזיגה כבירת־הרוח־והכח של יסודות דתיים־קוסמיים, יסודות לאומיים־היסטוריים ויסודות מוסריים־סוציאליים – מה טעמו, מה פירושו הסימבולי, מה לקחו בימי הטירוף והחושך האלה?

חג האביב? חג התחדשות הטבע וברכתו? והרי קרא ה' לאביב ולטבח גם יחד, הארץ מלאה חמס ותועבות־שאוֹל, זרוע רשעים רוממה, הופקר דמם של מיליונים, שנים־שלשה עריצים חולשים על חצי־העולם ומטילים אימה חשכה על חציו השני, וחרמשו של מלאך המות, הקוצר את קצירו ללא מדה ורחמים, גדול ועדיף מן ה“חרמש בשדה”.

חג המאורע ההיסטורי־הלאומי של יציאת מצרים? זכרון ליום בו יצאנו “מעבדות לחירוּת, מאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה”? היכן חרוּתנו הלאומית. היכן כבודנו הלאומי? איך נשיר “שיר חדש על גאולתנו ופדות־נפשנו”? אכתי עבדי אנן, עבדים נתונים לחרפה ולמשיסה ברוב ארצות מושבותינו, ואף “הארץ אשר נתת לאבותינו… הנה אנחנו עבדים עליה”.

אוזן ששמעה את הלקח הסוציאלי הגדול: כי לי בני־ישראל עבדים, עבדי הם – ולא עבדים לעבדים – אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת־עבד – אוזן זו שומעת יום־יום את חרפתה מפי בזויי עם ואדם, שומעת ואינה שומעת. היתה לנו יציאת מצרים סמל ועדוּת לצדק סוציאלי, לשויונם ולחירוּתם של בני־אדם; למדנו: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמדך והחזקת בו”, ולא אחיך בלבד: "גר ותושב וחי עמך… אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – האין בשורה סוציאלית זו של “יציאת מצרים” בשעה זו, שעה של שלטון אדם באדם ועם בעם לרע לו, לעג מר לעם רש, הנמק בעניוֹ ונחנק בשפלותו? למדנו לראות ביציאת מצרים סמל וסימן לעתיד לבוא, עדוּת וערובה לגאולה הלאומית האחרונה, אשר גדול יהיה כבודה מכבוד הגאולה הראשונה; שמענו: “לכן הנה ימים באים נאום ה‘, ולא יאמר עוד: חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם”, ועדיין אנו רחוקים מקיום הנבואה הזאת, אם כי כבר נתקיימה בנו הנבואה הסמוכה: “הנני שולח לדיגים רבים נאום ה' ודיגום, ואחרי־כן אשלח לרבים צידים וצדום”. ואמנם “צוד צדוני כצפור אויבי חנם”, ופליטי גולה נרדפים, המבקשים מנוח לכף רגלם בבית חיינו הלאומיים, ישלחו יד בנפשם לעיני חופי המולדת הסגורים בפניהם…

חכמת המסכן בזויה, ויצירתו של עם נודד, התלוי בחסדם של אחרים, ולוא תהא גדולה ועמוקה כים, סופה לצאת לבטלה, וכחו הרוחני יתם לריק.

אנו נתנו לעולם את החג הגדול הזה, חג הטבע והאדם, חג האביב והחרוּת, הכנסנו לו תוכן אוניברסאלי, תוכן אנושי גדול ליהודים ולגויים. באו הם וצמצמו את תכנו, הוציאו את נשמתו ועשוהו חג זכרון ליחיד, זכר לתחית ישו. ומאז נהפך לנו, לנושאי החזון הגדול־הכולל של תחית הטבע והאדם, לרועץ, ליום עברות. פעמוני הכנסיות, המבשרים את תחית הגוֹאל, בשרו לנו במשך דורות רדיפות אכזריות וחמת־נקם, ובני־ישראל היו מתחבאים במרתפים ובמחילות, מאימת הגאולים, ומקדשים שם שמים במסתרים. על הסימבוליקה המרוממת והעמוקה של ליל הפסח היהודי היה מרחף מדור לדור צלו השחור של המסתורין הנכרי הספציפי, מסתורין השנאה, עלילת־הדם, האינקוויזיציה. עכשיו נתחדש עלינו צלו של אותו מסתורין בצורה חדשה, אלילית; עכשיו כסה עלינו צל בלהות של אינקוויזיציה החדשה, אינקוויזיציה אלילית, האכזרית ו“משוכללת” הרבה יותר מן הקאתולית.

*

ואף־על־פי־כן.

עם קשה־עורף אנו. לא נשברנו מתגרת־ידה של האינקוויזיציה הקאתולית ולא נכנע לאינקוויזיציה האלילית. ואף לא נקבל את תורתה, את תורת השנאה שבין אדם לאדם, את תורת המלחמה של אדם באדם ועם בעם. לא מפני מדת חסידות יתירה, אלא מפני שאין אנו יכולים להתכחש לעצמנו ולעצמותנו.

“רצונך להעמיד את מהותה של רוח ישראל על דבור אחד – הורה לנו אחד מחכמי ישראל הגדולים בדור שעבר, הרמן כהן – הרי הוא השלום. ואין אתה קונה אחדוּת זו של ההכרה הישראלית אלא אם כן חדרת לתוֹך עומקיה של זו באמונה. מי שמסתכל ביהודי מן החוץ דומה עליו, שבדין הוא שיהיו השנאה והנקמה שליטות ברוח היהודי, משום שכל העולם שונא ולוחץ אותו. כלום לא היה הדבר מתמיה וזר, אלמלא קנתה הנקמה שביתה בלבו? ודאי מתמיה היה הדבר, אלמלא נתישב על־ידי פלא גדול ביותר, זו תורת־ישראל והחיים לפי תורה זו. חיי המצוות, החיים בעולה של תורה, הם שנטעו בלב היהודי שלום זה, ושוב לא יכלו השנאה ותאות־הנקמה להתקנן בלבו. עול התורה היה ליהודי עול מלכות שדי, ומלכות שדי היא מלכות השלום בין כל העמים של האנושות המאוחדת. היאך היתה יכולה השנאה לקנות שביתה בתודעה כזו, המאמינה בשלום בין בני האדם בכל אש האמונה ובכל מצוותיה של האמונה? הרעיון המשיחי הוה ויהיה אב־הכח של התודעה היהודית”.

והמשיח הוא “שר־שלום”.

*

והרבה מתפיסה אפיינית זו, מסגולות אפייניות אלה של רוח ישראל הושקעו בחגי ישראל, בשמחת־החג, באותה רוח אופטימיסטית של שמחה ויעודי־עתיד, הטבועה גם היא בחותם סוציאלי. פלא זה של רוח אופטימיסטית טובה תוֹך כל יסורי גיהנום של הגלות, – הפלא של ההוּמוֹר הטוב, אם מותר לומר כך, המזדווג לרוח הטראגיות הנשגבה, מנת חלקו של ישראל מדור לדור, – חלק גדול בו לחג, לשמחת־החג, שאף היא מצוה היא, מקור חיים וישועה לעם ולרוחו.

שמחה זו אינה שמחה של שכרון החושים, אין בה מיסוד הדיוניסי. חותמה של רוח בה; אָפיה, כאָפיים של רוב החגים עצמם, אופי סוציאלי. “ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך”.

ושמחה זו לא יוכל להשבית לנו שום צר ואויב; מעין חיים זה לא יוכלו לסתום לנו. אין הדבר תלוי בנו.

וזה סוד ה“אף־על־פי־כן” הגדול שלנו, אשר סמל ורמז לו ניתנו לנו שוב שלשום, עם עליתם של שבי־ציון על אדמתם.


(“הארץ”, ערב פסח, תרצ"ח).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!