התחדשות חג השבועות כחג הבכּוּרים, המנהג היפה, שהתחילו נוהגים בארץ־ישראל להביא בימים האלה בכּוּרים מאדמת ישראל לקרן הקיימת לישראל – מוסיפים לוית חן לחג הזה, שהוא אחד החגים הנאים ביותר והמושכים ביותר את הלב בחגי ישראל. המנהגים החדשים האלה, הקושרים את פתילם בערכי מסורת עתיקים, מחדשים את אָפיו של החג כחג הטבע לעם וטובעים בו צורות חדשות כחג הירק והנוער.

אבל ערכו המחודש הזה של חג השבועות יהא חיובי־חיוני ויעשיר לימים את רכוש הדורות של הוי ומסורת, את נכסי הרוח והנשמה לישראל, את מעינות היצירה למחשבה הלאומית ולרגש הלאומי – אם יבוא להוסיף ולא לגרוֹע; אם יעמוד בו בחג זה, על יד תכנו המחודש וצורתו המחודשת, גם טעם מורשה עתיקה, טעם מאה דורות בישראל. חג השבועות הוא לא רק, ואף לא בעיקר, חג הבכּוּרים, אלא הוא קודם כל ולמעלה מכל חג התורה, זמן מתן תורתנו. אותו המושג המופלא והיחיד במינו, שנתברך בו ישראל, – מושג התורה, שהוא יותר מדת, מחוקים ומשפּטים, מהשכל ודעת בלבד, אלא הוא כולל מזיגה מקורית־חיונית עליונה של השקפת עולם, שיטת חיים וסגנון חיים, תרבות ואוצרות רוח ונפש לאומיים עצמיים – אותו המושג העליון, המיחד את יחודו הלאומי של עם ישראל בעולם, קשור, בהכרתה ובהרגשתה של האומה, בחג השבועות. אותו הרכוש העליון של האומה אשר לא יסולא בכל שאר נכסיה וסגולותיה (“ותלמוד תורה כנגד כולם”), ואשר טבע את אָפיה הלאומי המקורי העליון כעם סגולה, (“הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלהים”), מצא את הבעתו המרוכזת בחג השבועות. מה שהשקיעו דורות מישראל מאוצרות נשמתם בחג הזה, בתפילותיו, בקריאת התורה באותה פרשה של מעמד הר סיני, ואפילו בשירת “אקדמות” ובניגונה החגיגי – לא ישקל ולא יומר באידיליה קלה חדשה של ביכורי פירות העמק, או בתכנית החגיגות של חיפה.

יש טעם ויש ערך גם לאידיליה הקלה החדשה, אם לא תתנשא לירוש את רכוש הדורות, רב התוכן והמשקל, של זמן מתן תורתנו ולבוא במקומו.

(“הארץ”, ערב שבועות, תרצ"ד).

אלמלא אותה מדה גדולה של “ואף־על־פי־כן”, של אומץ רוח מוסרי, של אמונה ונאמנות למצוות־חייה העליונות של האומה גם בשעת זעזועים ופורענות, הפוגעים לכאורה ביסודות קיומם של האיש הישראלי והאומה הישראלית – אלמלא מדה גדולה זו, מי יודע, אם הלב היה נתון היום לחג הגדול־הנאה, הבא עלינו לטובה, אחד מימי־הסגולה, מקראי־קודש, הנותנים טעם ורוח ותוכן לחיינו מדור לדור.

כאירוניה מרה של הגורל נראה לנו לכאורה היום החג הכפול הזה חג הטבע וחג המאורע הדתי־ההיסטורי הגדול חג הבכורים וחג מתן התורה.

חג הבכורים, חג השמחה הטבעית של עם היושב על אדמתו, בקצרו את קציר ארצו, – חג ה“מנחה החדשה”, שהעם, אשר ראה ברכה בעמלו, הביא משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ למרכזו הדתי־הלאומי בעלותו “ציון אל בית אלהינו” – החג הזה וזכרו נהפך לנו הפעם לאבל: ידי פראי־אדם משוסים היו בעמל ישרים, בפרי עבודתם של עובדי־אדמה כשרים המחיים את שממות הדורות, להשחיתו ולחבלו, לשלוח באש שדות וכרמים, להניף גרזן על גנים ופרדסים ולהשיב את הארץ לימי השמה.

החג הנשגב של מתן התורה האלהית לאדם, של התגלות האלהים לבני אדם, החג של בריאת־האדם החדשה, של בריאת האדם כיצור בעל תבונה, בעל מוסר ואחריות; החג הגדול הזה שהוא־הוא בעצם חג לידתה הרוחנית של האומה, עם סגולה וגוי קדוש בקדושת־התורה – החג הזה נשבת עלינו גם הוא בימים המרים האלה.

לפני אלפי שנים נתגלתה ראשונה ביום הזה על־ידי ישראל תורת־האדם הנצחית והמקודשת, נשמעה מלהבת־אש דברת־הקודש: לא תרצח! בריות בראשית חרדו בהגלות מלך־עולם ללמד לעמו ולמין האנושי כולו תורה גדולה זו, חרדו וחלו אותה שעה, יום ברוא אלהים את האדם המוסרי, העומד ביחס אל אלהים, חרדו וחלו לאותה תורת־האדם, המסיימת את בריאת האדם ופותחת את ספר תולדות האדם.

מאות דורות עברו מאז. וביום החג הזה, יום הזכרון לאותו מאורע קוסמי־היסטורי מכריע, סגר עלינו שוב מדבר־האדם של אלפים שנות תוהו, הלאו הגדול: לא תרצח! נמחק שוב מספר תולדות האדם, שוב רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע, רק רשע כסל, רק זדון לב ומשטמה פרועה כל היום. חית־האדם חרגה שוב ממסגרותיה, ותורת האדם נרמסת ברגל גאוה.

ואף־על־פי־כן – אף־על־פי־כן ישוב ישראל ויתיחד מחר עם קונו, עם נותן תורת־האדם הנצחית־המקודשת, ישוב ויחיה בלבו את דברות הקודש. אמונתו ונאמנותו למצוות־החיים העליונות של האומה ושל האנושות לא יפגעו ולא יפגמו אף בימי היסורין והפורענות האלה, ימי המרידה הגדולה ב“לא תרצח”.

(“הארץ”, ערב שבועות, תרצ"ו).