הימים המעטים המצוינים משאר ימות השנה, ימי הזכרון והחגים הגדולים, עיקר חשיבותם הוא בזה, שסתם אדם מישראל חי בהם במדה אינטנסיבית, פחות או יותר, איש כפי יכלתו הרוחנית, את חיי המסורת של האומה ומצטרף, על־ידי מעשים וסמלים מסוימים, מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, לשלשלת הקבלה של הדורות. ואולם לא די בסמלים ובמצוות כשלעצמם.

עיקר ערכם הרוחני־החיוני מתיחד להם על ידי ההכרה במהותם ובנשמתם, על ידי הדין־וחשבון, שהעושה נותן לעצמו מתכנם הרעיוני. מצוות צריכות כוונה.

עשרת הימים הראשונים של ראשית השנה, הם וסמליהם ומצוותיהם התלויים בהם, מהוים יחידה אחת מבחינת התוכן המוסרי־הדתי, שבאו להעיד עליו. יום־הזכרון מוצא את סיומו־השלמתו ביום הכפורים. יום־הזכרון מעיד על שלשה עיקרים דתיים־מוסריים גדולים, שהיהדות הכריזה עליהם: אלה הם שלשת היסודות העיקריים להכרה הדתית היהודית, שמצאו את בטויים הנהדר בתפילת מוסף של ראש השנה ושסימנם המרוכז הוא – מלכיות, זכרונות, שופרות; עיקר מלכות שדי בעולם, זה היסוד והמקור לסדר־עולם מוסרי, עיקר הזכרון בחיי הכלל והפרט, שהוא גם עיקר המשפט והאחריות (“כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש… כי חוק לישראל הוא, משפּט לאלהי יעקב”), ועיקר הגאולה האישית, הלאומית והעולמית, המסתמלת בשופרו של מתן תורה ובשופרו של משיח כאחד: “ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר”, וכו‘, “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים” וכו’; “כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו”.

ושלשת העיקרים האלה, שיום הזכרון מעיד עליהם,¹ מוצאים את סיומם־תקונם, את הערובה לקיומם בחיי אדם, ביום הכפורים.

קדושתו הדתית של יום הכפורים מקורה בעיקר מוסרי־אנושי גדול, המיחד את תורת ישראל בעולם והערב לסדר־עולם מוסרי, לאחריותו המוסרית של האדם, לעליתו והתקדמותו המוסרית. עיקר זה הוא – התשובה, עיקר תקון האדם בכח עצמו, על־ידי התעוררות משלו, על־ידי חשבון הנפש ופריו – המפעל המוסרי. עיקר התשובה הוא מושג מותאם והנחה קודמת לעיקר החירות והאחריות המוסרית. גורלו המוסרי של האדם נתון בידו, ואף אם נכשל ונפל יש לו תקנה ותקומה. תורת ישראל אינה יודעת את החטא שאין לו תקנה, את החטא הבא בירושה ותוסס בדמו של אדם ללא תרופה, ואין מנוס ומפלט ממנו אלא רחמי שמים. נשמה שניתנה בנו “טהורה היא” לפי טבעה, ואם חטא אדם וטומאה דבקה בו, אין הוא זוכה בישועה מגבוה, בחינת חסד, הנוהג בשרירות לב ובמקריות סמויה, אלא דרך הישועה היא דרך תשובה, כי ישליך האדם מעליו את פשעיו ויעשה לו הוא עצמו לב חדש ורוח חדשה. יחזקאל, שנלחם בדברים כאש בתורת החטא הבא בירושה, בדעה האלילית, כי “אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה” – הוא הוא שנתן את הבטוי הנמלץ והנשגב לעיקר התשובה. (פרק י“ח, פרק ל”ג).

וסמלו של עיקר זה הוא יום הכפורים. הרעיון הדתי של יום הכפורים הוא הרעיון המוסרי של תשובה, של החרות והאחריות המוסרית, של גאולת האדם את נפשו בכח עצמו.

לא שאלהים מטהר את האדם בבחינת מתנה מגבוה, אלא האדם מטהר את עצמו לפני ה‘. "לפני ה’ תטהרו". זהו החדוש היהודי הגדול. “אמר ר' עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים”. זהו היחס המוסרי שבין האדם לאלהיו. כשהוא מטהר את עצמו – אביו שבשמים מסייע על ידו. בחינת “והתקדשתם – והייתם קדושים”. והיה מי שפרש: אין אדם מטהר אתכם; אף לא אדם, שהוא עם זה אלהים, כביכול. ולא בן אלהים יטהר אתכם, אלא אביכם שבשמים לבד. ולא לפני שום עצם מתווך תטהרו; אין טהרה אלא לפני ה'; הוא לבדו מטרתו היחידה של טיהור האדם את עצמו.

אדם מישראל, המקיים את יום הכפורים ואת מצוותיו, מצטרף לא רק לשלשלת הדורות ולקדושה הדתית, החופפת ביום זה על מיליוני אחיו בכל העולם, אלא הוא מסמל גם את העיקר האנושי־המוסרי הגדול, את עיקר החירות והאחריות המוסרית.

(“הארץ”, ערב יום הכפורים תרפ"ט).