הרעיון המוסרי הנשגב, העושה את יום הכפורים יום סגולה מכל הימים ואת עם ישראל עם סגולה מכל העמים, – רעיון האחריות האישית המוסרית של האדם, מצא את בטויו הנמרץ בנבואתו של יחזקאל בן בוזי הכהן. פירושו של רעיון זה: אין אדם ניתן מצד עצמו לגזירה הקדומה של החטא הקדום העובר בירושה, ואין גאולתו ותקנתו מתנת־חסד מגבוה. בו בעצמו גאולתו, בידו תקנתו. אין אדם קונה לו את עולמו בזכות אבות בלבד, ואף לא בזכות עברו שלו עצמו בלבד. כיוצא בזה אין הוא מקפּח את עולמו בעוון אבותיו, ואף לא בעוונותיו שלו עצמו, אם נעשו נחלת העבר וכבר חזר עליהם בתשובה. לא פעולת חסד משמים אלא מעשה התשובה הוא הגואל את האדם החוטא. אין מישהו זולתו אחראי לגורלי של אדם, לא לטובה ולא לרעה, לא אבות ולא בנים ואף לא אלהי עולם עצמו כביכול. מעשיו שלו קובעים את גורלו, את צדקתו או את חובתו.

הרעיון הזה היה בו כנראה בשעתו חדוש גדול, מהפּכה מוסרית עצומה בהכרתו של הדור (אם כי בשעתה כבר הכריזה עליו תורה: ושבת עד ה' אלוהיך), ולפיכך חזר עליו הנביא פעמים רבות, הטעימו וחזר והטעימו והבליטו בפנים שונות. “ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן־אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה… והיו שלשת האנשים האלה בתוכה: נח דניאל ואיוב – המה בצדקתם ינצלו נפשם… חי אני נאום ה' אלהים אם בנים ואם בנות יצילו”. וביתר הבלטה: “מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר: אבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהינה… הנפש החוטאת היא תמות. ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפּט וצדקה… צדיק הוא חיה יחיה נאום ה' אלהים. והוליד בן פריץ שופך דם… את כל התועבות האלה עשה – מות יומת דמיו בו יהיה. והנה הוליד בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה ויראה ולא יעשה כהן… הוא לא ימות בעוון אביו, חיה יחיה, הנפש החוטאת היא תמות. בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה”.

ומכאן, וכיוצא בזה, החדוש המוסרי הגדול של היהדות: ענין התשובה, זה המושג המתאים, העומד ביחס המצרף לעיקר האחריות המוסרית האישית של האדם. “והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפּט וצדקה – חיה יחיה לא ימות. כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. החפץ אחפץ מות רשע נאום אדני הלא בשבו מדרכיו וחיה”.

וכיוצא בזה להפך, אין משוא פנים בדין; זכויות לשעבר אינן פוטרות מן האחריות המוסרית בהוה. “ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול… כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות”.

והרגיש הנביא, עד כמה דעות אלה מהפּכניות הן לפי טעמו של הדור, והוסיף: “ואמרתם: לא יתכן דרך אדני! שמעו נא בית־ישראל, הדרכי לא יתכן, הלא דרכיכם לא יתכנו!” –

והדעות המהפּכניות האלה הכו שרשים וכבשו את הלבבות. הרעיון הנשגב של החרות האישית המוסרית, שאינה כפופה לחטא הקדמון הבא בירושה, ושל האחריות האישית המוסרית, שלא ניתן לה לתלות את החטא בעוון אבות ואת הגאולה ברחמי שמים לבד, – רעיון זה, עטרת תפארתה של האנושות המוסרית, נעשה אבן שתיה בבנינה הרוחני של היהדות ובקיומו ההיסטורי של עם ישראל. מדור לדור, במשך אלפי שנים, מעידים המוני בית ישראל לתפוצותיהם, כשהם מכונסים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בשעת רחמים בין השמשות, שעת תפילת נעילה של יום־הכפורים, כשקויה האחרונים של השמש חודרים לבית ה', – מדור לדור מעידים המוני בית ישראל אותה שעה בתפילת “אתה הבדלת” על אותה אמת גדולה, שנעשתה לנו סם של חיים והתעלות מוסרית. דור לדור העיד על האמת הגדולה, שאותו נביא־הפלאים, החוזה הגדול של מחזה העצמות היבשות אשר קמו לתחיה, נתן לה בטויה הנמרץ והנמלץ. מדור לדור הרגיש העם, כי על אותה האמת הגדולה ובזכותה הוא חי, כי היא מקור חייו ואורך ימיו; כי אזהרתו החמורה של אותו נביא האמת המוסרית: והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים בית־ישראל נהיה כגויים כמשפחות הארץ – עדיין במקומה עומדת, כי תורתו המוסרית של ישראל תורת נצח היא, בה סוד מהותו העצמית וקיומו בעולם זר ואויב.

*

ויש אשר נראה לנו בימי הרעה אלה, כי בלב קצת מאתנו חוללה או נזדעזעה אותה אמונה עתיקה.

קוינו לקדוש שם שמים ולקדוש שמנו המחולל בגויים; קוינו לבוא יעודי הנביא: “ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם… והושעתי אתכם מכל טומאותיכם”… והנה הטומאה רודפת אחרינו. הורינו לעולם את הצדק המוחלט; הורינו: בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן. והנה באים אנשים מישראל ואומרים: לא יתכן דרך ה', אשר הורינו לנו ולעולם כולו במשך אלפי שנים; יתכן ויתכן להטיל לא רק על הבן את עוון האב, אלא גם על אחד־העם את חטא אחיו בן עמו…

מי ישוב ויושיענו מטומאות הגויים, אשר אמרנו נושענו מהם תשועת־עולמים? מי ישוב ויעורר, ישוב וישליט בלב כל העם מקצהו, ללא יוצא מן הכלל, את האמת היהודית הגדולה, את הרעיון המוסרי הנשגב, רעיון האחריות האישית המוסרית של האדם, אשר הוא עצם תכנו ומהותו של יום הכפורים, הוא המיחד יום זה מכל הימים ועם ישראל מכל העמים?

(“הארץ”, ערב יום הכפורים תרצ"ח).