רקע
משה גליקסון
בימים ההם ובזמן ההוא

(קצת פילוסופיה של חנוכה)

הכל שוטף. משתנים הזמנים ומשתנים גורלה של אומה, מקומה בעולם וגלויי אישיותה, לפי שמשתנים תנאי־חייה ומתחלפים הרשמים וההשפּעות, שהיא קולטת מיום ליום ומשעה לשעה ושחוזרים וטובעים את חותמם באישיותה. קיים ועומד רק הנושא והמצע לתמורות ולהשפּעות אלה, ה“מסננת” שדרכה הם עוברים, — הנשמה הלאומית הנצחית.

מימי מלחמתו הגדולה של ישראל ביוונות ובמתיונים, שנגמרה בנצחון הנפלא של בית הכהן ממודיעין על גייסות אנטיוכוס הסורי, לא נשתנה היסוד הפּנימי של נשמת האומה, לא נשתנתה עצמותה הנצחית המופלאה, אבל נשתנה ונשתנה היסוד החיצוני שבאישיות הלאומית, נשתנה גורלה ההיסטורי, נשתנה סכום הכחות והפעולות, הרשמים וההשפעות, הנכסים והקנינים, שהאומה נתונה ברשותם. ושנוי מזל גורם לשנוי אישיות, לשנוי ערכין מוסריים ואסתיטיים. מימי מתתיהו החשמונאי נשתנה יחסנו לעולם־חוץ. נשתנה יחסנו לאותו עולם יוני, עליז־ההרמוניה ועשיר־הצבעים. אין בלבנו עוד השנאה וההתנגדות התקיפה של אבותינו הקדמונים ל“יון הרשעה”. והגיעו הדברים לידי כך, שקצת מאתנו – ודוקא לא מן המתיונים החדשים, המתכחשים לעצמם ומפקירים את נפשם לנחשול זר, אלא מבני החורין כביכול, הקשורים קשר טבעי לעמם – התחילו תוהים ומהרהרים אחרי עצם ענינה של “חנוכה”, קובלים על נצחונו של בית החשמונאים וטוענים, שמוטב היה לנו ולעולם, אילו נצחה הנפשיות המוחשית של יון את האינטלקטואליות המופשטת של ישראל, וגאולתו של עולם היתה באה לא על־ידי רוחניות ערטילאית אלא על־ידי אחדוּת של הרמוֹניה בין חומר ורוּח מיסודה של היצירה האמנותית, פרי מחלתה העשירה של הילאס עליזת־החושים.

יש אמת בדברים אלה, אבל רק אמת חלקית, הקרובה לשקר.

ודאי שמלחמתם החריפה של אבותינו ברוח יון ושנאתם הגדולה ל“יון הרשעה” הן לנו קודם כל חזיון היסטורי נהדר. היתה כאן התנגשות נהדרה, התנגשות טראגית, בין שני עולמות רחוקים זה מזה ומשתנים זה מזה שנוי מהות. התנגשות זו היתה מוכרחת בשעתה והרבה יוֹפי וחוֹסן מוסרי אנו מוצאים בה. בימי הוכוּח הידוע ב“קונסטוואַרט” הגרמני על המחיצות והנגודים שבין שני העולמות האלה הביא אחד הסופרים היהודים את תיאורו הפּלסטי של גיתה, יורשו הגדול של רוח יון, לנגודים האלה מבחינת הסתכלותו של עובד־האלילים, איש החושים התמים. בשירו של גיתה “Diana der Epheser” תואר, כיצד האמן, העומד על האבנים ועושה את העדיים לפאר בהן את בת אלהיו —

שומע שאון אספסוף ואמרת־עםכי במח קדקדו של האדם מתחת למצחו התפל, שוכן כביכול, אלהים,והוא נאדר ונשגב שבעתים מן הדמות,בה תתגלה יד אלהים במלוא רחבה.האמן הזקן יט אוזן וישמענערו ירוץ אל השוק והוא לא יכהה בו,רק לטש ילטש בלי הרף את פסילי הצבאים והחיה,אשר יפאר בהם את ברכי בת־אלהיו,והוא תקוה, כי תשכון הברכה במעשיוודמות תבניתו בידו תצלח.

וגדולה וחריפה מהתנגדותו של איש החושים הזה לרוחניות המופשטה היא התנגדותם של אנשי הרוח לדמות המוחשית, לאמת של ההסתכלות, הרואה את הצורה ואינה רואה את היוצר. היהדות לא מצאה סיפּוק ברוח שנעשה חומר, שנתגלם ביצירה האמנותית ומצא את תקונו באחדות של הרמוֹניה. מימות הנביאים הראשונים והמלחמה בבעל התפתחה הרגשה תקיפה בלבה של אומה זו, שאותה הרמוניה, הקשורה ביותר אל המוחשי והממשי, יש בה סכנת ירידה למדרגה של חמריות גסה, רבוי וחיצוניות.

זהו מקורה, עצם מהותה וזכותה של מלחמת ישראל ביון. מלחמה זו היתה הכרח נפשי עמוק לאבותינו, גלוי המהות במפעל. אבל אם מבחינת עולמם הרוחני צדיקים היו אבותינו בריבם עם רוח יון, הרי מבחינה אנושית נצחית היתה גם טעות בידם. הם לא ראו שגם בחמריות של יון יש “רוחניות”; לא הבינו, כי היצירה היונית עושה לא רק את הרוח חומר, אלא גם את החומר רוח. לפי שדרכם היה מבפנים אל החוץ, מן הרוח אל העולם, על־כן לא ראו ולא הרגישו, שיון בקשה לפי טבעה דרך מהופכת, מן העולם אל הרוח.

ואולם מה שלא ראו, לא יכלו ולא היו צריכים לראות אבותינו בסערת המלחמה, רשאים וצריכים לראות אנחנו. ודומה שדוקא עכשיו, כשאנו עומדים לבנות לנו את עולמנו כרוחנו וכמהותנו הפנימית, אנו צריכים להסתכל הסתכלות טהורה בעולמם של אחרים. היהודי החדש, העומד לחדש את יחסו לעולם ה', ליתן לו דמות וגוון וריתמוס משלו, מרצונו ומכח יצירתו המחודש, אינו זקוק כלל לאותו יחס של קנאות קיצונית לגבי המהות הזרה, ששמש לנו מעוז ומשגב בימי החושך וההסגר ושמר עלינו מסכנות הטשטוש ומעוט הדמות. עכשיו אין לנו צורך כלל לשבר את פסילי יון היפים: עכשיו אין טעם לנגוד של שנאה כלפי אותו העולם העשיר של פלסטיקה מוחשית וברוכת ההרמוֹניה, כלפי אותה מיתודה של הסתכלות בעולם ובטבע, שהביאה אתה את הגדולות והיפות שביצירות האמנות האנושית.

אין אנו משברים עוד בחמתנו ומתוך חרדה לגורלנו את פסילי יון היפים, אבל אין אנו כורעים ברך לפניהם, כאחדים מנלהבי ההתחדשות, שכורי יין־הילאס המשמח, הנכונים להפוך את המלחמה — כלפי בית חשמונאי המנצח. כי ידענו: יפה ועשיר וברוך הרמוניה הוא עולם עליז־חושים זה, אבל גם לנו עולם משלנו, עולם נשגב ועמוק ועשיר־ערכים, פרי רוחנו ומהותנו הפּנימית. נתנדפה ונשכחה מלבנו שנאתם של אבותינו לאותו עולם, אין הוא זר לנו ואין הוא אויבנו, אבל לא הוא לנו הקרקע ליניקת־שרשים, לא הוא המעין הפלאי המשקה ומפרה את נשמתנו שלא מדעת. אין אנו כופרים באותו עולם, אין אנו מזלזלים בערכוֹ, אין אנו באים כלל להעריכו כגרוע מעולמנו אנו, אבל יודעים אנו: משתנה הוא ממנו, ולא הוא אדמת־המטע לנפשנו.

ואַל יאמרו ה“מתיונים” החדשים שלנו: רק בעולמו של יון גאולתו של העולם המוחשי, רק אפולון הוא אלהי השירה והראיה האמנותית הצלולה. טעות היא בידם. יש מיתודות שונות לתפיסת־עולם, ויש דרכים שונות לשירה וליצירה אמנותית. היוני תופס את העולם בחושיו וחותר ועולה דרך העולם לאלוהיו: היהודי בא מספירת הרוח ומכניס את האלהים לתוך העולם. ואלו עצם היצירה האמנותית פורצת את גדריהם של החושים. הללו נותנים לה את החומר, משמשים לה סבה ראשונה וסיוע טכני, אבל היא עצמה שוכנת בעולם אחר: עצם מהותה היא נצחון על החומר, כבוש החומר על־ידי הרוח. ולפיכך אין היצירה האמנותית מונופולין של העולם היוני: על־כל־פנים אין היא צריכה להיות מונופולין שלו.

הנה שמענו, שהבקורת האמנותית מבחינה בין האטמוספירה הנפשית המוחשית של שירי גיתה ובין האטמוספירה האינטלקטואלית המופשטת של שירי היינה. וכי בשל כך אין היינה משורר, משורר גדול? וכי אין בפאתוס של נביאי־ישראל מיסוד השירה האמתית, מיסוד הרגש העמוק, המאיר את נתיבותיה הכמוסות של הנפש?

יש שירה יונית ויש שירה יהודית. גם זו וגם זו — עצם ענינן הוא ההרמוֹניה של חומר ורוח, אלא היוני תופס את הדמות המוחשית ומרגיש, שיש גם רוח בדמות זו, והיהודי רואה את הרוח ויוצר לו ממנו את עולמו המוחשי.

היהודי הנאמן לעצמו ויוצר לו את עולמו כדמותו וכמדתו אינו צריך לכרוע ברך לפני אפולון: אלהי הנכר לא יענהו. מנקרות לבבו, משכבות הדורות העמוקות הוא נתבע לחצוב לו את אורו. וזה טעמם של נרות חנוכה בשביל היהודי החדש. אין הם באים להעיב את זהרו של אולימפוס: מנוגה נגדו יפוזו גם הרינו. תעודתם היא להאיר את אהלנו, לחשוף את מהותנו ולגלותה במפעל.

אין אנו מכריזים חרם על יפיפיתו של יפת: תשכון לה זו באהלי שם, אבל אל תדחק את רגלי שכינתנו הלאומית.


(“הארץ”, כ“ו כסלו תרפ”א).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!