(הרהורים לתשעה באב)

אותו המאורע הקטן לכאורה: שריפת מקדשו של עם קטן בארץ קטנה לפני אלף שמונה מאות וששים ושש שנה, — המאורע אשר לזכרו תאבל עד היום אוּמה שלימה, יאבלו ויתענו מיליונים בכל קצוי ארץ, — מה טיבו, מה אָפיוֹ המיוחד? במה זכה לחיוניות היסטורית מופלאה זו, שאין אנו מוצאים דוגמתה במאורעות אחרים וגדולים לכאורה ממנו?

ההרגשה היהודית־העממית מעידה מדור לדור: מי שלא ראה בית המקדש בבנינו — לא ראה בנין מפואר מעולם. אבל לא ב“פאר” במשמע במקובל ולא ב“בנין” עצמו בכלל החשיבוּת המכרעת. אותו הפאר, שרוּח הקודש של האומה מעידה עליו, הוא פאר שלא מעולם הזה, הגשמי.

אותו הרגע המר והנמהר, אשר בו השליך חייל רומאי לפּיד אש דרך חלון הזהב “אל לשכת פינחס המלביש, אשר מימין לשער ניקנור, העולה מעזרת נשים לעזרת ישראל” שבהר הקודש בירושלים, — נעשה נקודת־מהפך היסטורית בחייה של האומה. חרבן בית־המקדש נעשה ל“חרבן הבית” סתם, לחרבן ביתה של האומה. לא מצור ירושלים על־ידי לגיונות רוֹמא, לא כבּוּש אנטוניא, לא כבוש העיר העליונה, לא חורבן העיר, לא נפילת המבצרים האחרונים ביהודה, לא נפילת מצדה נעשו לתאריך ההיסטורי המכריע בהכרתה של האומה – אלא שריפת מקדשה, המעוֹז והמבצר לרוח האומה, ליחודה־אחודה בין העמים. ביום שחרב בית המקדש בהר המוריה בירושלים — גלה כבוד לאומי, גלו חירות לאומית ושלטון לאומי מישראל: חרבן בית־המקדש היה הבטוּי הסימבולי לחרבן עצמאותו הלאומית של ישראל.

*

אל הבית הזה היו מכוונות כל חיצי האויב. יש משמע סימבולי עמוק באותה האגדה על חיציו של נירוֹן קיסר, שנשלחו למערב, לארבע רוחות העולם, וכולן נפלו למקום אחד, אל המקום האחד. אף מעשהו של אותו חייל רוֹמאי – עדוּת סימבולית היא: ואם לא את מצוות בעליו עשה, הרי רצונם עשה. רצונו של טיטוס הרשע, רצונה של רומא, רצונן של אומות העולם — התגלם באותו לפיד־האש.

אין הבדל בדבר, אם בסוד יועציו של טיטוס הוחלט להחריב את המקדש, או לחוס עליו, כספורי ההיסטוריונים: אין הבדל בדבר, אם החליט או צוה טיטוס לחוס על הבנין הנהדר המפורסם בעולם, כספורו של יוסף פלוויוס, עבדו־פרקליטו, או בקש לכתחילה להחריב את בית ה', כדברי הכרוניקה של הנזיר סולפיציוס סיווירוס, המיוסדת על מקורות קדמונים, כדי ליטול מאת היהודים את אמונתם בנצח מקדשם: אין הבדל, אם ציוה או לא ציוה לכבות את האש לאחר שפרצה — חורבן מקדשם של ישראל, מעוזם ומבצרם הרוּחני, היה ברוחם של טיטוס ורומא, היה “שליחותם ההיסטורית”.

*

מקדש זה, שנועד לסמל ולגלם את רוחו של ישראל, את תורתו הנצחית, את רעיונותיו הדתיים־המוסריים הנעלים, זר ומוזר ושנוא היה בהכרח לעולמה של רומא. ביסודותיו של מקדש זה הונחו אמנם מתחילתוֹ רעיונות אוּניברסליים ושאיפות אוּניברסליות. בונהו הראשון, שלמה המלך, התפלל “גם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא”, “למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל”: וישעיהו בן אָמוֹץ, גדל נביאי ישראל, חזה: “ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”. אבל לא הוכשרו הלבבות ברומא למחשבה האוּניברסלית וליעודים האוּניברסליים: יותר מדי רוּחניים, יותר מדי מופשטים, יותר מדי אנושיים היו הללו.

רומא היתה אמנם “סבלנית” בדברים שבאמונה: מנצחי העולם לא נמנעו גם מלסגוד במקדשיהם של העמים המנוצחים. אבל זו היתה סבלנות מחוסר אמונה, וכחה לא היה יפה לגבי אמונה ממש, לגבי אמונה “מופשטת”, נאצלה־עליונה, המעמידה את העולם על יסודות של רוח ומוּסר. המקדשים האליליים – “טבעיים” היו, מובנים היו, ואפשר היה לנהוג בהם סבלנות ואפילו נמוסי־כבוד. הללו היו משכנות לאלילים, לתמונתם, לפסיליהם. ואלו המקדש היהודי הזה, מקדש ללא פסל ותמונה, מקדש לאידיאה מופשטת, מקדש זה שבונהו הראשון הכריז: ה' אמר לשכון בערפל — מהו, כי רומא זו, רומא האלילית, הממשית, החמרית, תנהג בו כבוד? מכאן כל אותן הבדיות ואגדות־ההבל על פסל ותמונה, ודוקא תמונה גסה, ראש של חמור, במקדש העברים: מכאן המאמצים הרבים של עריצי העולם ההוא, מבני מינו של קליגולא, “להכניס צלם להיכל”, ויהא מה: ומכאן גם ההכרח, מבחינתה של רומא, להחריב את המקדש הזה, מעוזו ומשגבו הרוחני של עם משונה זה, הסמל לאידיאה מופשטת, לרעיונות רוּחניים ודתיים מופשטים, שנואי נפשה של רומא.

*

ו“רומא” היא בכל מקום ובכל זמן, מאז ועד היום הזה. אף תיאודור מומזן — יורשה של רומא הוא: אף הפרק על “יהודה והיהודים” ב“היסטוריה רומית” שלו טבועה בחותמה של רומא. אף מומזן, החוקר רחב־הלבב, חוגג כביכול עם רומא של טיטוס את נצחונה על “יהודה השבויה, יהודה המנוצחת”. טיטוס הרשע הוא “משוש המין האנושי”, לדורו ולדורות שבאו אחריו.

ההרגשה היהודית־העממית ביחס לטיטוס, שמצא את בטויה באגדה האיומה־המזעזעת על מעשהו בבית קדשי־הקדשים (“מה עשה? תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים”, וכו'. גיטין, נ“ו ע”ב), היא אולי סוּבּייקטיבית־סמויה ביותר, על־כל־פנים ראוי היה לפי תפקידו באותה הדרמה המזעזעת שבין יהודה ורומא לתואר שעטרה לו המסורת היהודית (טיטוס הרשע) הרבה יותר משהיה ראוי לתואר הכבוד, שהנחיל לו השקר ההיסטורי המוסכם, הטבוע בחותמה של רומא (משוש המין האנושי). אולי אין דוגמא בולטת וחותכת יותר לשקרים היסטוריים מוסכמים מאותו תואר־הכבוד, המקובל בעולמה של רומא, שונא ירושלים מדור לדור. על תועבותיו של משוש המין האנושי הזה לא יכול גם יוסף פלאוויוס, ידידו־פרקליטו, להעלים: פלאוויוס היה נאמן שלא מדעתו, אולי בכח הרגשתו היהודית, לאמת ההיסטורית יותר משהרשתה לו לכאורה עמדתו בחצרו של הקיסר. פלאוויוס מספר על הפליטים מזי־הרעב, שהיו מתגנבים ויוצאים מן העיר לבקש אוכל להשיב נפשם. טיטוס צוה להוקיע את הפליטים האומללים האלה על גבי צלבים ממול לחומת העיר, למען יראו הנצורים וייראו. כחמש מאות או כשש מאות איש מן הנמלטים מן העיר היו צולבים יום־יום לעיני האנשים הנלחמים אל החומה. “וכאשר עצם מספר הנתפשים צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו די צלבים לגופות המוקעים”, ולרבים מן הנמלטים צוה טיטוס לקצץ את ידיהם ולהשיבם אל העיר, כדי להטיל אימה על אנשיה. ואף בשעת הנצחון המכריע לא ידע רחמים ומדה אנושית. בית־המקדש עלה באש, אלפים רבים, בהם זקנים ונשים וטף, נפלו בחרב או נספו באש או הפילו עצמם לתוך הלהבות כדי להשרף עם המקדש. “לעין הרואה נדמה”, מספר יוסף פלאוויוס, שהיה עד ראיה לדבר, “כי הר הבית בוער כולו מתחתית שרשיו, כי מכל פינותיו יצאו להבות אש. אולם נחלי הדם גברו על להבות האש, ובכל מקום לא נראתה האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים”. שמא הרך הנצחן הגדול את לבו של טיטוס? כשהביאו לפניו מספר כהנים שבויים, אשר נמלטו על שרידי החומה המערבית והתקיימו שם כמה ימים ברעב ובצמא עד שלבסוף הוכרחו לבקש רחמים על עצמם – השיב בלעג אכזרי: “ראוי להם לכהנים לסוּף עם מקדשם”, וצוה להרגם. או שמא השיב את חמתו מהשחית לאחר שנכבשה העיר העליונה לפניו, וירושלים נחרבה כולה, לאחר שאנשיו רצחו ושרפו ושדדו כאות נפשם, והעיר העליונה בערה יום ולילה “וממחרת עלה השחר על מוקד ירושלים”, לפי עדותו של יוסיפוס עד הראיה? כמה אלפים מחשובי השבויים היהודים נטרפו בזירות בהתאבקותם עם חיות רעות בחגיגות לכבוד המנצח? בקיסריה של פיליפוס נטרפו השבויים היהודים בחגיגות לכבודו בהתאבקות עם חיות רעות: בקיסריה שעל שפת הים שעשע טיטוס את הרומאים במחזה של התאבקות לודרים ביום הולדתו של דומיציאנוס אחיו, ואלפים וחמש מאות שבויים יהודים, בחוּרים גבורים, נטרפו על־ידי חיות רעות ובהתגוששות. בביריטוס (בירות) כבד טיטוס בשעשועים כאלה את יום הולדת אביו הקיסר אספסינוס. וכל זה לא היה אלא פתיחה לחג הנצחון ברומא. אלפים ורבבות מן היהודים המנוּצחים נדונו לחרב על־ידי “משוש המין האנושי” הזה, רבבות אחרים נמכרו לעבדים. זכר עגום לגורלם של שבויי החרב האלה הוא המעשה הידוע “בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים”, וכו'. נצחון הדמים של האיש הטוב והמיטיב הזה מצא את בטויו הסימבולי במטבעות שטבעו הרומיים לזכר הנצחון הזה: דמות אשה מצרה אסורת־ידים, ומלמטה הכתובת: “יהודה המנוצחת, יהודה השבויה”, וקשת־הנצחון מטעם הסינאט הרומי לכבוד טיטוס מראה עד היום את תמונות כלי המקדש, שנפלו לו לשלל.

*

“יהודה המנוצחת, יהודה השבויה” — זו תפארתה, זה כבודה וזו זכותה של רומא הטיטוסית בעיני ה“רומאים” של כל העמים והדורות. אותו לעג אכזרי לאומה אומללה, הנלחמת נגד עולם מלא לזכות קיומה ועתידה, אותו הזלזול המטומטם בשאר־רוחה, ביצירתה הרוחנית ובאוצרות נשמתה הגדולים, אותה הכפירה הגסה בערך־אדם ובכבוד־אדם שלה, — כל ה“יחס” הזה של רומא לירושלים מלוה כצל את דרכה של אומה זו בעולם הגדול הזה, הזר והעוֹין. אף מאמצי הגבורה העילאיים שלה להחזיק מעמד בתוֹך סערת הדורות, אף גבורתה המוסרית הגדולה, השומרת עליה מירידה ומהתנוונוּת של שפלות, אף התנערותה המופלאה לחיים חדשים ולבנין לאומי חדש — אינם עומדים לה לחדש את כבוֹדה בעולם, כשם שלא עמדו לה בשעתה מעשי גבורתה הנפלאים במלחמתה עם לגיונות רומא, כובשי העולם. לפּיד־האש של החייל הרומאי ששולח לבית מקדשה הוא, כאז כן עתה, סמל יחסה של רומא לירושלים, לירושלים העתיקה והחדשה גם יחד. מכאן משמעותו העמוקה של אותו מאורע — שריפת מקדשה של האומה, משמעותו לשעתו ולדורות.

*

בית שני לא חרב אלא בעוון שנאת־חינם, בעוון הפירוד הלאומי, ההתפּוררות הלאומית. בית המקדש, בית האומה, הסמל לאחודה־יחודה בעולם, נחרב בשעה שנחרבה אחדוּתה הלאומית. אל העיר הנצורה, שנלחמה בכחות לא אנוֹש נגד כובשי העולם, התבוננו ממחנה האויב ארבעה יהודים: טיבריוס אלכסנדר, המומר, בן אחיו של פילון האלכסנדרוני, שהצטרף לשונאי ישראל וערך פרעות ביהודי אלכסנדריה: אגריפס השני, ה“מלך” שפל־הרוח־והאוֹפי: בירוניקה אחותו, אשר אהבתו של טיטוס יקרה בעיניה מגורל עמה ומולדתה: ואותה האישיות הטרגית־המורכבת, אשר דורות על דורות ילאו למצוא את פתרון חידתה — יוסף בן מתתיהו הכהן, ההיסטוריון הגדול והסופר המזהיר, שנפשו נקלעה בכף־הקלע בין רומא לירושלים. ומבפנים נלחמו גבורי־העם, הקנאים לכבוד עמם ולחרוּתוֹ המדינית, אלה באלה לא פחות משנלחמו ברומא. נוטל כבוד מבית חייה של האומה, ממקדשה־משגבה, ושוב לא יכול להחזיק מעמד בפני רומא החולשת על גויים. לא הועילה האחדוּת שקמה ברגע האחרון, בשעת הסכנה האחרונה לירושלים ולמקדשה, בין מנהיגי הכתות השונות של הנלחמים. הפרצות גדלו ורחבו יותר מדאי, מקדשה של האומה קפח את כחו החיוּני, את משמעותו הלאומית — עד שיחדש העם את לבו ורוחו, עד שישוב ישראל לנוהו, לאחודו־יחודו הלאומי. שכינתה של ישראל גלתה אותה שעה, עד יעבור זעם, מירושלים ליבנה, והיא עתידה לחזור בשעת רצון לירושלים.

*

אגדת מנחם בן חזקיהו אומרת: ביום שחרב בית המקדש נולד המשיח.

המצוקה הלאומית הגדולה מעוררת את כסופי הגאולה, מעוררת את רצון הגאולה. והרצון עתיד להביא את הגאולה.

(“הארץ”, תשעה באב, תרצ"ו).