הסכסוכים בענין שמירת־השבת הצבורית, וביתר דיוק: בשל חלוּל שבת בפרהסיא ובצבור, שהולכים ומתרבים ושקבלו צורה חריפה ביותר בימים האחרונים בחיפה, הם יותר מאפּיזודות מעציבות לבד. אי־אפשר לקרוא בלי דאגה רבה, בלי הרגשת צער ובושה את פרשת הסכסוכים האלה בנוסחאותיהם השונות. הנוסחאות האלה משתנות לפי מקור הידיעות ולפי האכסניא, שבה הן נקבעות. אבל לא זהו העיקר: איזו מן הנוסחאות קרובות יותר אל האמת ואיזו מעלימות יותר את האמת ומקשטות את העובדות לשם “רושם” ופוליטיקה. פרטי המאורעות: ההכו אנשי “משמרת שבת” בחיפה בשבת חזון את הנהג שבא מעתליט עד כדי התעלפות או שהיתה כאן מצה וקטטה של גומלין: ההכתה קבוצה מאורגנת של נהגי “הר ועמק” ו“אכספרס” בשבת נחמו את אנשי משמרת שבת, שאמרו להשפּיע על הנהגים לעצור את תנועת האבטומובילים, ופצעו כמה מהם, או ששומרי שבת התנגשו עם הנהגים והיו מכות משני הצדדים – פרטים אלה יש להם אך חשיבות ממדריגה שניה. העיקר הוא בעצם העובדא, כי סכסוכים מעציבים ומדאיגים כאלה הם אפשריים: כי מדת הכבוד והנמוס הצבורי, ואפילו מדת החובה הלאומית האלמנטרית לא הגיעה עוד בישובנו עד כדי למנוע מעשים, העלולים לכרות תהום בין חלקי הצבור השונים ולעשות את ישראל בארצו כשתי אומות חלילה…הפרצה הקשה והרעה הזאת של חלול השבת מבחינתה הצבורית, חלול בפרהסיא ובהמון, אינה ענינם של אנשי משמרת־שבת, או של סופרי ה“מדור לשבת” בלבד: זוהי קלקלה צבורית ולאומית גדולה, אשר אחריתה מי ישורנה.

כאב הוא ובושה, שיש צורך להזכיר לצבורנו, או לחלק ממנו, דברים אלמנטריים ביותר של נמוס אנושי וחובה יהודית, — שיש צורך להזכיר לו, כי אנשים נורמליים אינם נוהגים לפגוע ברגשותיהם הדתיים של אחרים, וכי חלול־שבת בפרהסיא ובהמון אי־אפשר לו, שלא יפצע המונים־המונים מישראל בלבותיהם.כאב הוא ובושה, שיש צורך להזכיר ליהודים לאומיים, מה ערכה הלאומי של השבת, מה כחה לקיום האומה, ליצירתן ולשמירתן של צורות־חיים והוי, המקיימות את יחודנו הלאומי בעולם.

כאב הוא ובושה, שיש צורך להזכיר לאנשים מן הישוב העברי בארץ־ישראל, כמה גדולה התקלה הפוליטית שבזלזול זה בעיקר שמירת־השבת הצבורית מצד יהודים, — כמה דבר זה חותר תחת יסודות מלחמתנו לזכותנו, לזכות הפקיד היהודי או הפועל היהודי בעבודות הממשלה, לשבות בשבת ובמועדי ישראל ולתבוע לעצמו אפשרות של ספּוק שאר צרכיו הלאומיים, התרבותיים או הדתיים המיוחדים לו.

כאב הוא ובושה, שיש צורך — וחוששים אנו לומר: שאין תועלת — להזכיר לצעירים מישראל, הרואים את עצמם ודאי כבנים נאמנים לעמם ועובדים את עבודתו, כי “חופש” זה, שהם נוהגים ביחס לערכי הרוח הגדולים, המקודשים באומה זה אלפי שנה, עשוי לקרוע קרעים שאינם מתאחים בבית־ישראל בארץ־ישראל, להצית אש של שנאה ופירוד־לבבות שאין לו תקנה בתוך הישוב ולהביא עלינו את הפּורענות הלאומית הגדולה של מחלוקת ומלחמות־אחים, שכבר החריבה את ביתנו לא פעם אחת.

אספת הנבחרים לכנסת ישראל עמדה על הפרובלימה החיונית הגדולה של שמירת השבת הצבורית: היא הטילה את שמירת השבת הצבורית חובה על כל אדם מישראל, שלא פרש מן הצבור הלאומי. הועד הלאומי חזר והזכיר החלטה זו, חזר והכריז על חובה זו. רבים מאלה, המזלזלים בחובה זו, ודאי ימחו בכל לבם, אם יאשימו אותם בפריצת גדריו של הארגון הלאומי. והרי דוקא היסודות החפשיים שבישוב, השמאל שלנו, הם משען ומשגב לכנסת ישראל ולועד הלאומי.

המכשלה הזאת תחת ידי הועד הלאומי היא, תחת ידי צבור־הפועלים, תומכיו העיקריים.

(“הארץ”, י“ד באב, תרצ”ב).