אם קשה לו לאדם המכבד את עצמו לחזור על אמתות של אלף־בית, המחוורות לכל תינוק, הרי קשה לו שבעתים להטיף לצבור מבוגר אמתות לאומיות־מוסריות אלמנטריות, שכל הפוגע בהן כאילו פגע בבבת עינה וביסודות קיומה של האומה.
כאב וכלימה הוא, שאנו זקוקים בארץ־ישראל החדשה לחודש של תעמולה לשבת.
*
רוח הקודש של האומה קשרה נצח השבת בנצח ישראל ונבאה: “שבת אינה בטלה מישראל מעולם”.
עכשיו זכינו לכך, שדור התחיה בארץ הגאולה זקוק לחודש של “תעמולה” לכבוד השבת. בארץ אשר בה נבאו נביאים ושרו משוררים והעידו חכמים על תחית האומה ותחית־השבת כאחת, בארץ אשר בה נתגלה המסתורין עמוק־ההגות של קבלת־שבת וקבלת־גאולה, בארץ אשר בה שר משורר אלהי, ר' שלמה אלקבץ בצפת, המנון לשבת ולגאולה כאחד — בארץ זו ובדור הגאולה עושים “תעמולה” לשבת, – והתעמולה נופלת על אזנים אטומות ולבות ערלים…
“תבלין” זה ששבת שמו וניתן לישראל לפרנס את רוחו בכל ימות השבוע – כבר שכחנו את טעמו, טעם דתי, טעם אנושי־מוסרי, טעם לאומי־תרבותי: תמימים שבאנשי דת ומסורת טורחים ונלאים להסביר לנו את טעמו – והועיל לא יועילו, חלילה.
*
ויש שאנו רואים הכרח לעצמנו לטעון לקדושת השבת בשם נמוקים פוליטיים, כביכול: בשם הצורך בשלום לאומי, בסולידריות לאומית, בשותפות־העבודה והמאמצים: בשם מלחמתנו כלפי־חוץ לזכותנו על יום המנוחה שלנו בארץ ביתנו הלאומי, שלא יחלש תקפה מחמת זלזול וחלוּל שבת בפנים: בשם החובה האלמנטרית לנהוג כבוד ברגשות הזולת, ואף אם רגשות אלו זרים לנו. אסטניסים שבנו נוטים לראות אף בנמוקים אלה מעין “חלול”, עשית חולין, לקדושת השבת.והלואי שהנמוקים האלה יפעלו את פעולתם. אם לא זכינו לקיים את השבת לשמה, יהי רצון, שנקיים אותה לכל הפחות מנמוקים מעשיים־פוליטיים.
*
תנאי הכרחי לכל שותפות אמתית, שותפות מאמצים ואחריוּת, של חלקי העם השונים בבנין הארץ הוא – יחס של כבוד וזהירות לקדשיו של “השותף”, למצפונו, להכרתו הדתית והמוסרית. אין לחכות, אין לדרוש מאת איש הדת והמסוֹרת, שיקריב את קדשיו, שיתעלם ממצוות מצפונו, כדי להסתגף לשותף. אין היהודי החרד יכול להיות שותף לעבודת־הבנין, אם היא פוגעת בהכרת חובתו הדתית.
זה טעמו של הסכם לוצרן הידוע, של אותן ההחלטות המוסכמות בדבר שמירת־השבת הצבורית, בדבר הכשרות במטבחים הצבוריים. גם הרדיקלים שבצירי הקונגרס, מאנשי מפא“י ו”השומר הצעיר", הבינו את ההכרח שבדבר. ומה עלתה לו לאותו הסכם? נכבוש את פנינו מבושה. היינו כמקולקלות שבאומות העולם בימינו: הבטחה אינה הבטחה, התחיבות אינה התחיבות, וחוזה אינו אלא פיסת נייר בעלמא…
*
במועצת הסתדרות העובדים אמר בן־גוריון את הדברים האלה:
“אין אנו צריכים לחפּש רק באחרים את אי־הרצון, או אי־היכולת, למלא את כל התנאים של השותפות הגדולה בציונות. אם נפשפש קצת במעשינו אנו, – נמצא אולי שגם אנחנו לא בכל צדקנו. אציין רק דבר אחד – ענין מנוחת השבת, אשר היה לו תפקיד גדול בקונגרס האחרון. יש אתנו פה חברים רבים, אשר ישבו בסיעת הפועלים בקונגרס ושמעו את דבריהם של ברץ, יערי ועוד על־דבר הצורך לקיים את מנוחת השבת בעבודת השדה מטעמים תרבותיים, היגייניים, סוציאליים, לאומיים, ולא רק מטעמי האיסטרטגיה הפרלמנטרית בציונות. היש בינינו איש, שיגיד בלב שלם, כי קימנו את החובה אשר קבלנו על עצמנו?”.
הישמעו הדברים האלה בחוגים, שאליהם היו מכוונים?
או שמא לגבי יחס חיוּבי כל שהוא לדברים שיש בהם מעין ריח של דת ומסוֹרת פקעה גם סמכותו של המנהיג החשוב הזה?
(“הארץ”, כ“ב אדר תרצ”ז).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.