רקע
משה גליקסון
שבת וסוציאליזם

 

א    🔗

אין הכוונה בשם הזה להסברה פרינציפּיונית על חשיבוּתה של השבת היהודית מבחינה סוציאלית טהורה, מבחינת הצדק החברתי, שויון בני־האדם, כבודם וחרוּתם: אין אני בא ללמד את צבור הפועלים שלנו ומנהיגיהם פרק בהליכותיה הסוציאליות של השבת ולהוכיח להם, שדוקא הם, יותר מזולתם, מצווים על הלכות אלה וחייבים במלחמתה המדינית והצבּוּרית של השבת בארץ הזאת. אין אני מתכוון ל“תיאוֹריה”, ואף אין צורך בכך. אנשי השמאל, נושאי דגל הסוציאליזם בארץ, יודעים ומכירים כמונו כולנו באותה האמת הגדולה, שהביע יהודי לא־חרד (אם כי יהודי דתי): “אלמלא לא היו מעלות אחרות ליהדוּת אלא שבת זו בלבד, הרי היתה היהדוּת, בתקנת השבת ובקיומה, בבחינת כובשת דרך ההתקדמות”, – אותה ההתקדמות הגמורה, “שעליה להתאמת ולהתבהר בהתשת הנגוּדים החברתיים ובבטולם, כל שיש בהם משום סכנה לאחדות התרבות” (הרמן כהן, כתבים על היהדות, בתרגומו של צבי וויסלבסקי). ויש שאנו שומעים מאת ידידינו משמאל דברים נאים מאד על ערכה הלאומי והסוציאלי של השבת. אני נזכר, למשל, במאמרו היפה של יצחק שווייגר על “נשמת השבת”, שנתפרסם בשעתו ב“דבר”. מבחינה זו אין צורך בהסברה, בדברי עיוּן והלכה. אלא שההלכה לחוד והמעשה לחוד…

*

בימים אלה נתקל הצבור באותה שאלה חמוּרה של שמירת שבת ושל הזכות לשמירת שבת על־ידי הפועלים היהודים בעבודת הממשלה. מעשי חלוּל השבת הצבורית בתחנת הרכבת בתל־אביב, בתחנת פתח־תקוה וכדומה עוררו צער ותרעומת בתוך המוני הישוב, ואף הביאו לידי מחאות והפגנות. כותב הדברים האלה נטפל פעם ופעמים לשאלה חמוּרה זו וקבע, על־פי הדוגמא של העבודה בתחנת פתח־תקוה, שחלוּל שבת על־ידי פועלים יהודים בעבודות צבוריות בא לפעמים “לאו דוקא בשל סבות אוֹבּייקטיביות הכרחיות, שאין בטולן בידי הפועלים ומנהיגיהם, אלא מפני יחס קל ביותר לעיקר חלוּל שבת, מפני חוֹסר מאמצים ממשיים להתגבר על המכשולים, שלא לוותר על נכס דתי־לאומי גדול”. הסתמכתי על עדותו של שבועון הפועל המזרחי “נתיבה” מפי מר שטמפפר, ראש מועצת המושבה, כי לדעתו אין הכרח לעבוד בשבת בפריקת הקרונות ויש מקום לסדוּר הענינים בלי לחלל את השבת, וקבלתי: “מה זכוּת ומה פתחון פה יהא לנו מעתה לדרוש מאת ממשלת הארץ יחס של כבוד לשבת שלנו, לדרוש אפשרות של שמירת שבת לפקיד היהודי ולפועל היהודי בכל עבודה של הממשלה, אם אנו בעצמנו פוֹתרים את השאלה בקלוּת מרובה כל־כך בעזרת ‘ההכרח’ הידוע”.

על הדברים האלה באה תשובה ב“דבר”. בקטע קטן בקרן זוית של העתון, תחת הכותרת האירוֹנית: "ל’פּרובלימה של חלוּל שבת ב’הארץ' " (אין בעיני “דבר” פרובלימה של חלוּל שבת, יש רק “פרובלימה”, במרכאות של אירוניה), מלמדים אותי, מה הייתי צריך לעשות: לא הייתי צריך לסמוך על עדותה של “נתיבה” ועל הדברים שהביאה בשמו של מר שטמפפר, אלא הייתי צריך לשאל בלשכת המסחר בתל־אביב דוקא, והייתי נוכח, שאמנם יש סבות אובייקטיביות הכרחיות לחלוּל השבת בתחנת רכבת. “דבר” מסתמך אף הוא על מר שטמפפר: בישיבת המועצה של פתח־תקוה הודיע מר שטמפפר, כי “לפי החוק אין להשהות את הסחורות בתחנה יותר משמונה שעות, והרב כץ ולשכת־המסחר בתל־אביב משתדלים בפני השלטונות להרשות החזקת הסחורות עד מוצאי־שבת, אך לפי שעה לא הצליחו בכך”.

אין אני בא להרהר אחרי עדוּת חדשה זו מפי מר שטמפפר, הסותרת את העדוּת הראשונה. מסניף פתח־תקוה של הפועל המזרחי כותבים אמנם, במכתב מהשבעה בשבט: “אנו מאַשרים עוד פעם את תוכן שיחתנו עם ה' שטמפפר. לפי הידיעות שהגיעו אליו אין כל הכרח לעבוד בשבת, הרכבת שבאה אל התחנה ביום הששי לפני הצהרים אפשר לפרקה במוצאי־שבת, והרכבות המגיעות אל התחנה אחרי־הצהריים או ביום השבת יכולות לחכות עד ליום הראשון בבוקר”. אנו מוכנים להניח, כי אמנם אחרי שיחה זו נתברר לו למר שטמפפר, כי אפשרות זו עדיין אינה במציאות, כי לעת־עתה לא הצליחה ההשתדלות בדרך זו.

אני מקבל לתשומת־לב גם את הידיעה, שהרב כץ ולשכת המסחר בתל־אביב משתדלים בפני השלטונות, שתנתן אפשרות לסדור־הענינים כנ"ל. אלא שניתנה רשות לשאל: משום־מה מניחים את ההשתדלות בענין חשוב כל־כך להרב כץ וללשכת המסחר בתל־אביב לבד? הרי הקשיים והמכשולים בדרך ההשתדלות הזאת ודאי אינם קטנים כלל וכלל, ויש לשער, שהשתדלותו של מוסד חשוּב ורב־השפּעה כועד הפועל של הסתדרות העובדים בשם הפועלים בעלי־הדבר – הרי הפועלים עצמם ודאי ובודאי רוצים בכל לבם לשמור את השבת: כך על־כל־פנים מבטיחים לנו – היתה משפּיעה יותר משיכוֹלה להשפּיע השתדלותם של הרב כץ ולשכת המסחר התל־אביבית: ומשום מה לא ישתדלו בדבר גדול כזה, – שחשיבותו המדינית היא למעלה מכל ספק ושיש בו משום עמידה על זכויות יסודיות שלנו, שהובטחו לנו במנדט, – המוסדות הלאומיים המרכזיים שלנו: הסוכנות היהודית, הועד הלאומי? הללו היו יכולים להסתייע בהשתדלותם גם ברבנות הראשית לארץ־ישראל.אי־אתה יכול להמנע מן הרוֹשם, שאילו היה צבור הפועלים, רב המרץ והפעלים, משקיע במלחמה לזכות השבת שלנו אף אחוז אחד ממאה מן המרץ שהוא משקיע, למשל, במלחמתו לעבודה עברית, או אף לעבודה מאורגנת, או אילו היתה קדושת השבת לא פחוּתה בעיניו מקדושתו של האחד במאי, למשל, כי עתה היה מצב הדברים אחר, ואותן “הסבות האובייקטיביות ההכרחיות”, המביאות לידי חלוּל־השבת הצבורית בפשטות גמורה, לא היו “הכרחיות” כל־כך.

*

עמדה ברורה ופשוטה זו, שתופסים הפועלים שלנו ומנהיגיהם בענין השבת: אנו רוצים אמנם לנוח ביום השבת (מדוע לא?), אבל לא נוותר בשל שמירת השבת על שום עבודה צבורית של הממשלה, – אינה עמדה, המכשירה והמאַפשרת את המלחמה לזכות השבת שלנו בארץ הזאת. ולא זו בלבד אלא שעמדה זו אינה מתישבת עם העמדה שתוֹפסים, על־כל פנים להלכה, באי־כח הפועלים בהנהלה הציונית. אותו המדחה שעשה בשעתו חבר האכסקוטיבה מן הפועלים מר שרתוק בדבריו בענין זה מפני הועדה המלכותית ושכמעט שהביא לידי משבר בהנהלה הקואליציונית – מצא את תקונו במכתבו הרשמי של מר שרתוק לועדה המלכותית. מר שרתוק קבע בפירוש: ״עמדת הסוכנות היהודית היא, שיהודים צריכים להיות חפשים מעבודה ביום השבת ושתביעה זו אינה צריכה לערער את תוֹקף דרישתם של היהודים לחלק העבודה המגיע להם בשרותי המדינה״. ואלו עמדתם של מנהיגי הפועלים, כפי שהיא מתגלית למעשה בענין העבודה ברכבת פתח־תקוה וכדומה, וכפי שאנו שומעים עליה יום־יום מפיהם ומפי עתוניהם, יש בה סתירה גמורה לדבריו אלה של מר שרתוק. יש בה, אם להשתמש בז׳רגון הפוליטי, משום ״דיזאבואציה״ של מר שרתוק על־ידי חבריו ושולחיו לאכסקוטיבה. וניתנה רשוּת לשאל: כלום אין על צבור הפועלים חובת אמת פשוטה בפוליטיקה שלו וביחסיו לחלקים אחרים של הישוב והתנועה?

ברם, שאלה זו של היחס לעיקר השבת ושל הפוליטיקה ״החיצונית״ של צבּוּר הפועלים מבחינה זו – אינו ענין לחלוּל שבת בעבודות הצבוריות של הממשלה לבד, אלא היקפה ותכנה גדולים הרבה יותר.


 

ב    🔗

אפשר שתמימות היא זו ליחס חשיבות־מה לדבריו של מר שרתוק, במכתבו לועדה המלכותית, בענין שמירת השבת בעבודות הצבוריות של הממשלה: אפשר שחבריו של מר שרתוק מטיבים להבין את כוונת דבריו ולהעריך את משקלם יותר מאתנו, התופסים אותם כפשוטם: שמא באמת לא באו הדברים אלא לצרכי ״פוליטיקה״, לשכך סערה או להפיס דעתם של תמימים. על־כל־פנים ראוי להם, לצבור הפועלים ולמנהיגיו, לדעת, שעמדה קלה זו: אנו מוכנים לנוח בשבת, אבל אין אנו מוכנים לוותר בשל שמירת־השבת על שום עבודה שהיא של הממשלה – לא זו בלבד שאינה מקלה את מלחמתנו הפּוליטית לזכות השבת ומועדי ישראל כימי מנוּחה צבּוּריים, אלא גם אינה מקלה את האפשרות לאותו מינימום של סוֹלידריות לאומית פנימית, שהוא שאלת־גורל לנו, – את האפשרות לעבודה משותפת ולאַחריוּת משותפת של הזרמים השונים שבישוב ובאוּמה למפעל הציוני. אם סבורים הם, מנהיגי הפועלים, שלשם השותפות הציונית די באיזו הנחה מלולית, שאין אחריה כלום, באיזו החלטה, או הסכם, בקונגרס, שאין בסופם לא מצוות עשה ולא מצוות לא־תעשה – אינם אלא טועים. השותפים העומדים מחוץ למחנה הפועלים נוטים להתיחס בכוֹבד ראש גמור להחלטות מוסכמות של הקונגרס ולהסכמים של הסיעות השונות בציונות, שהושגו לאחר לבטים רבים וממושכים. לדעתם של השותפים האלה אין מקום לשותפות במקום שהסכם אינו מחייב, והתחייבות אינה צו מוחלט, שאין משתמטים ממנו ואין מערימים עליו. אם העולם הגדול נחלק בימינו, לאסונה הגדול של האנושות, לשתי מחנות: לעמים ומדינות, השומרים על היסוד והתנאי ההכרחי של יחסי שלום וכבוד ויושר בין בני אדם – על עיקר קדושת החוזים וההסכמים, ולעמים, שבעטו בקדושה זו והרואים כל הסכם ואמנה והתחיבות כפיסת נייר, שמותר לקורעה בשעת הצורך, הרי אין ספק בדבר, ופחות מכל יכול להיות ספק בדבר זה לידידינו מן השמאל, נושאי דגל הצדק והיוֹשר החברתי, באיזו משתי המחנות האלה מקומו של עם ישראל, מקומה של התנועה הציונית. בקונגרס הציוני הי״ט נתקבלה החלטה מוסכמת, נעשה הסכם חגיגי בין הצדדים על עיקר שמירת השבת הצבורית שלנו. והסכם זה נהפך למחרתו לפיסת־נייר בעלמא, ממש כמנהגם של גדולי העולם התוקפני והחמסני.

יאמרו: אותו הסכם חל רק על ההתישבות הלאומית, על מושבים, קבוצות וקבוצים, שנוסדו על אדמת הקרן הקיימת ובכספי קרן היסוד, ואינו חל על עבודות צבוריות של הממשלה ועל עבודה אחרת כיוצא בזה. מבחינת ה״דין״ יש אולי ממש בטענה זו (מבחינת ה״דין״ מותר היה אולי גם לחברי ״הפועל״ לעבור באבטומובילים בסך, בקול רעש גדול, על־יד בית־הכנסת הגדול בליל שבת בשעת תפילה: על־כל־פנים לא שמענו, שמי שהוא נפסל משום כך מן החבירות ב״הפועל״ ובהסתדרות העובדים). אבם אוי לנו מ״דין״ כזה.

ולא זו בלבד: שמא מקיימים אותו הסכם, ככתבו וכרוּחוֹ, בנקודות ההתישבות הלאוּמית? היכול מי שהוא לומר באמת ובלב תמים, כי אמנם נשתנה דבר־מה בענין זה לטובה לאחר הסכם לוצרן? כלום אין עושים במלאכה בשבת בכמה קבוצות וקבוצים כמו בימות החול ממש, ולא דוקא בחריש ובקציר, בשעת הדחק וה״הכרח״ (מצותה הקטיגורית הפשוטה של התורה: בחריש ובקציר תשבות – ודאי אינה ענין לקבוצות), אלא אף בכל שבתות השנה? כלום אין קבוצים בארץ, שעושים את שבתם חול לעבודה ולמלאכה, כאילו לא היו בעולם לא מעמד הר סיני ולא מעמד לוצרן? מי שמטיל ספק בדבר, יקרא נא את קובלנותיהם של כמה מטובי הצבור הזה בענין השבת ביניהם לבין עצמם.

אחת משתי אלה: או שהמנהיגים מזלזלים, לפי מנהג ״העולם״ בימינו, בהסכם שחתמו עליו, בהתחיבויות חגיגיות שקבלו על עצמם, או שאין להם השפּעה על חבריהם, והתחיבות שקבלו על עצמם בשם צבורם אין בה ממש. בין כך ובין כך ראוּי לו לצבור הציוני הגדול בעולם לראות את מצב הדברים כמו שהוא, ואַל ישעה באשליות: כדאי לו לדעת, שלא די בהסכמים של נייר עם מנהיגי הפועלים בשביל להמריץ אותם ואת חבריהם לכבד את החלטות הקונגרס, – לכבד את רצונו ואת קדשיו.

*

ולא בחוזים ובהסכמים העיקר: העיקר הוא, כמובן מאליו, ברוח השלטת במחנה הפועלים, ברצונם הטוב לשותפות כנה ונאמנה עם זולתה, ברצונם לכבד את קדשי זולתם, למצוא לשון משותפת ודרך משותפת עם המוֹני בית ישראל שלא מן המחנה. הישנו לרצון זה במחנה הפועלים הגדול, – ולא רק בקרב מנהיגים ויחידים? הנעשה הרצון הזה דבר המובן מאליו, עיקר שאין מהרהרים אחריו, עיקר הטובע את חותמו על חיי יום־יום של המחנה כולו?

אני קורא בכרוניקה העתונית את ספורם של אנשי המושב הדתי ״כפר הראה״: האוטו של השרוּת הצבורי, המשמש את נקודת עמק חפר (עמק חפר – זה הכבוש הגדול האחרון של התישבות לאומית־חלוצית, שעליו גאותנו!), נוהג לעבור בשבתות דרך ״כפר הראה״, מושב הפועל המזרחי, ועל מחאות בני המושב הדתי על חלוּל השבת על אדמתם ״משיבים הנהגים בדברי לצוֹן על חשבון החקלאים הדתיים״. והנה: ״בליל שבת, אור לכ״ז טבת, עבר אוטו משרוּת זה דרך הכפר, וכששני חברים מהמושב ניסו לעכב את האוטו ולמחות לפני הנהג על חוצפה זו, נפתחה דלת האוטו, וגפיר אחד שישב בפנים הכה בקת הרובה שבידו על ראשו של אחד החברים, והאוטו ברח״. זו ״הרוח״, ואלה הם היחסים, המהוים בעקבותיה של רוח זו בין חברים למפעל הלאומי־החלוצי הגדול…

ולפני זמן מה קראתי ב״ספר התלונות״ של ״הארץ״ את תלונתם של ״תושבי ראשון־לציון״: ״זה כמה שבועות שעבודת הממשלה בצריפין – שכלול מחנה הצבא – נעשית בידי פועלים יהודים מראשון־לציון. העבודה מוצאת לפועל באמצעות לשכת העבודה של ההסתדרות. זה כמה שבועות יוצאים יום־יום ומדי שבת בשבתווגם ראש השנה ויום הכפורים בכלל – למלאכתם. הם עוברים דרך המושבה במכוניות וכלי עבודתם בידיהם, על אַפּם ועל חמתם של התושבים, למרות הבקשות הרבות, לחדול מלחלל את הקודש בפרהסיה, בפומבי ובצבור, ואף־על־פי שאין כל נחיצות בדבר או הכרח מטעם השלטון״ (הטעמת הדברים – במקורם).

האמנם גם כאן, ואף ביחס לחלוּל יום הקדוש האחד והמיוחד, יום הכפּורים, היה אותו ה״הכרח״ האובייקטיבי הגמור, שאין מנוס ומפלט ממנו? האמנם היה ״הכרח״ בדבר לעבור את המושבה היהודית בשבתות, בראש־השנה וביום־הכפורים ״במכוניות וכלי עבודתם בידיהם״?

*

היינו רוצים לראות צד זכות כל־שהיא, מסבות מקלות ומסבירות לעובדות המעציבות האלה: היינו רוצים להניח: סוף־סוף אין כל אלה אלא מעשי יחידים וקבוצים חלקיים, ואין אחריותם על הכלל כולו ועל מנהיגיו המוסמכים. גדל המחנה ועצם מאד, עם רבּוּי הכמות קשה לשמור בכל מקום על האיכוּת, קצרה ידם של המנהיגים ליתן מרצונם ומרוחם על כל המחנה הגדול הזה, וכו׳ וכו׳.

והנה בא מעשה־רב של המנהיגים המוסמכים, מעשה מדהים, שעוד תמוֹל שלשום לא היינו מאמינים באפשרותו, והרס את שארית אשליותינו. חבריהם ואנשי־בריתם של המנהיגים האלה, מנהיגי התנועה והמפלגה בגולה הפולנית, עשו את המעשה הזה, מעשה של הפקרוּת לאומית, שעד עכשיו היה נחלתם המיוחדת של אנשי ה״בּוּנד״ ומתוך כך העמידו את עצמם בשורה אחת עם אלה להשגות לאומיות ותרבותיות. מנהיגי תנועת ארץ־ישראל העובדת בפולין התחילו אף הם מוציאים את עתונם הרשמי באידיש, ״דאס נייע וואָרט״, בשבתות. טוּשטש התחוּם הפּנימי בין התנועה הלאומית־העממית, תנועת הבנין והתקומה, שבאה לחדש את יסודות החיים הלאומיים להמוני ישראל, ובין תנועתם של שונאי ציון ועברית המובהקים, תנועת השלילה והליקווידציה הלאומית, שאינה יהודית אלא אל־פי שמוּשה באידיש ועל־פי עקמומיות המחשבה וההרגשה של הגלות. מנהיגי תנועת ארץ־ישראל העובדת בפולין התקנאו בבּוּנדאים, ואף הם נתנו את ידם למעשה הפּשע הלאומי, להתנקשות בנכס הלאומי היקר, ששמש מעוֹז ומשגב לאומה, לכח חיוניותה, לתרבותה הרוחנית המוסרית מדור לדור, – לחלול־שבת רשמי והמוני, לליקווידציה של השבת היהודית.

ועל מעשה הפּשע התרבותי והמדיני הזה (המוני ישראל בגולה עומדים במלחמה כבדה לזכותם לנוח בשבת ולעשות את מלאכתם ביום ראשון, והללו באו והעידו, כביכול, בשם התנועה הלאומית בישראל, שאין לנו ענין בשמירת השבת דוקא) לא התעוררו חבריהם המנהיגים בארץ, לא נזפו בהם, לא גינו את המעשה. לא נתעוררו לשאל את עצמם ואת חבריהם המהפּכנים, שמא מחייבת סוף־סוף שותפות העבודה עם שאר הסיעות והמפלגות בציונות לדבר־מה, שמא היא מחייבת שלא לבעוט בפשטות רבה כל־כך בקדשי ישראל המסרתיים?

אין אנו יודעים, מה נעשה לפנים מן הקלעים. יתכן שמנהיגי הפועלים בארץ התנגדו למעשה־רב זה, יתכן שהתמרמרו ומיחו עליו בסתר – בגלוי לא נעשה על־כל־פנים כלום, כדי לגול מעל המנהיגים בארץ, שדבריהם ודאי נשמעים גם בגולה, את חרפתו ואחריותו של המעשה.

ואדרבה: בשבועונה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ב״הפועל־הצעיר״ מתשעה בשבט, מלמדים זכות על המעשה הזה, מצדיקים אותו. והטעמים: ראשית, גם עתוניהם הרשמיים של הציונים הכלליים בפולין, ״כווילה״ ו״נוֹבי דזיניק״, יוצאים בשבתות ובחגי ישראל, נדפסים ונמכרים בשבת בפרהסיה, וכו׳ וכו׳. ושנית: גם ב״היינט״ וגם ב״מומנט״ עובדים למעשה בשבתות.

ניתנה רשות להטיל ספק ברשמיותם הציונית הגמורה של העתונים הפולניים הנ״ל, שחלק הגון מקוראיהם הם גויים פולניים (שני עתונים יומיים רשמיים בפולנית למפלגה ציונית אחת בגליציה, לציונים הכלליים מקבוצה ב׳, זהו ודאי קצת יותר מדאי). ואם בעליהם או סופריהם הקבועים של העתונים האלה הם ציונים, ואינם מונעים את יציאתם של העתונים הפולניים־הכלליים האלה בשבתות, ואפילו עובדים בעצמם בשבתות, הרי דבר זה ודאי אינו כשורה, ואף־על־פי־כן לא הייתי משוה אותו להוצאת העתון הרשמי הגמור של תנועת ארץ־ישראל העובדת באידיש בשבתות ובחגי ישראל. ואם ב״היינט״ וב״מומנט״ עובדים, במערכת ובדפוס, בשבתות – הרי זה דבר רע מאד, והאנשים האלה עתידים ליתן את הדין על שלא טרחו לסדר את הענינים כדרך סדורם במערכות העתונים העבריים בארץ־ישראל, ואף אם יש קוֹשי והפסד בסדוּר זה. אבל שוב אין הנדון דומה לראיה, אין ה״היינט״ וה״מומנט״ עתונים רשמיים של מפלגה ציונית, ואין חלוּל־שבת ״בפנים״, בבתי המערכת והדפוס, – דבר רע ופסול כשהוא לעצמו – דומה להופעה גלויה של העתון בשבת, שיש בה משום בעיטה רשמית בעיקר שבת.

בין כך ובין כך אין בדוגמאות אלה, ובשום דוגמא אחרת, כדי להצדיק את המעשה הרב ״המהפּכני״, שעשה ״דאס נייע וואָרט״, והעובדא ששבועונה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל נותן מקום ללמוד זכות והיתר על המעשה וכאילו מזהה את עצמו עם הסניגור – אף היא מאַלפת מאד…

*

נ. ב. למען האמת רוצה אני להעיר בסוף הדברים, שעל־יד הנושא הזה ״שבת וסוציאליזם״, יש מקום גם לנושא ״שבת ובורגנות״. זה עכשיו בא לידי לקרוא ב״דבר״ על חלוּל־שבת מגונה ברחובות, עבודה בפרדסים ובמחסני־עצים, באשמתם של בורגנים כשרים. חברת ״פרדס״ והסינדיקט הארצישראלי לתפוחי־זהב מעבידים את הפועלים היהודים בשבתות, ולא רק בפרדסים, בטעינת תפוחי־הזהב, שיש עמה טענת ״ההכרח״ (״טוענים, שאי־אפשר לוותר על טעינת תפוחי־זהב בשבת בשל המספר המצומצם של הקרונות, שהנהלת הרכבת מעמידה לרשות החברות״), אלא גם בעבודה במחסני העצים של החברות האלה ובהעברת עצים ממחסן למחסן. והמודיע מוסיף: ״ואם פועל מסרב לעבוד בשבת במחסני העצים – הריהו מפוטר״.

הותרו כל הרצועות. מתברר, שהקורבה הרוחנית והנפשית שבין שני המעמדות, המדיינים זה עם זה, גדולה הרבה יותר מכפי שאפשר לשער.

ואם יש אמת בעדותו של אותו מודיע: ״אף לרבנות במקום (ברחובות) ולרבנות הראשית בתל־אביב ידוע על חלוּל־שבת זה – והם שותקים״, הרי הדברים מעציבים ומדאיגים מאד־מאד…

(״הארץ״, י״ד־ט״ו, שבט, תרצ״ז). עם חילופי משמרות ־ כרך ב [חלק 8/11] / משה גליקסון

תל אביב: ההנהגה העליונה להסתדרות הנוער הציוני העולמית, תרצ"ט.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!