א    🔗

קשה גורלו של סופר שפיזור כתביו מצמצם את השער המניח אפשרות־בינה במלוא דמותו, קשה ממנו גורלו של סופר שגניזת כתביו סותמת את הפתח המניח אפשרות־הצצה בקצה־דמותו, קשה משניהם גורלו של סופר שהיתה בו יד הפיזור והגניזה כאחת. הלא הוא גורלו של הסופר המחונן בכשרון־אמת ובכשרון־לאמת, צבי ישראל שביד – שנפטר כאלמוני־לא־אלמוני מעולמו על ספה של שנת החמישים ושלש לחייו. בקהל הקוראים זכרו אמנם את שמו, שכן הסיפור “החמור מסנהדריה” שנדפס על דפי "התקופה״, והריפורטאזה “הקברט הגדול” שנדפסה בהמשכים מעל דפי “דבר”, עשו רושם, הסיפור ברקמתו המשוזרת והריפורטאזה ביריעתה המגוונת, אך לפי שהופעתם היתה בריווחי־זמנים רחוקים, היה מחברם בחינת כוכב שגילויו נבלע בעילומו, ולפי שרובי־כתביו לא יצאו מרשות־היחיד לרשות־הרבים, נתעממו ואפילו נתכהו זכרו וזכרונו.

על שום מה הגיעו גורל זה הוא מכלל החידות שאין הם חסרות מלוח־המזלות המוזר של מה שנקרא קרית־ספר שלנו. לכאורה אין לך כל כשרון וכשרון שאינו זוכה בה לבת־קול, בין כראוי לו ובין שלא כראוי לו, ולכאורה נסדר מישטח־הריזוננסים בה באופן, שכל בת־קול ובת־קול נקלטת בה בין כשיעורה ובין שלא כשיעורה, באים חייו ודרכו של בעל־האסיפה שלפנינו וטופחים על פנינו. יליד קהילה נחשבה, הקרויה בנוסח ישן: צאנז ובנוסח חדש: סאנדז, שנטבע בה בדורות אחרונים רישום אישיותו של ר' חיים האלברשטאם, והיתה שדה התנגחות מיוחדה בין זרמי־החיים והרוח; מחונך בבית שזכה לשני שלחנות, מתנודד בין מסורת והשכלה; תלמיד בגימנסיה הפולנית בעירו ולאחריה תלמיד המכללה הגרמנית בברלין, אחזה בו רוח ההתנערות של טובי בני גילו ועלה בראשית העליה השלישית לארצנו, ונראה כי בשעריה מתפעמת בו השירה, והוא נאמן לה אמונת־סתר וכמין רהיית־תמיד, שאין הוא מתגבר עליה אלא לשעה רחוקה, חוסמת את הדרך שבין פיו ולבו ובין אוזן־הרבים. אין לדעת פשרה של הרהייה הזאת, אבל גם משיטי־כתביו גם מפתיתי־שיחו ניתן לשער, כי יד אכזבה מרה היתה באמצע. תכונות־יסוד שבו, עדנת־רגישות ושפעת־נדיבות, נראו לו כתכונותיה המחויבות של החברה החדשה, שאליה נשא את לבו, ומשלא נמצאו לו בה, בראשית־נסיוניה, שניסה גם הוא לחיותם, התירא שמא תחסמנה גם ממנו, הסתגר בתוך צמד־תכונותיו ונתערער, אם לא נשבר, הגשר שבינו ובין זולתו. וההסתגרות שהחריפה והלכה חידדה את רגישותו עד דק, ומי שלא ראה אותו בנסיונותיו, המעטים והנדירים, לעלות על הגשר ולמצוא חיבור לחברת ספר וסופר לא ראה אדם בגודל יסוריו. הרבה עשתה מידת הקשיחות של מוסד ויחיד, ולא זו שבמזיד אלא זו שבמילא, שנעשתה כמידת־קבע בארצנו; הרבה עשה משטר־הכיתות של בימות ואכסניות, שאי אפשר לו בלא צד של פרכוסי־הדדין המשתרבבים והולכים כמאליהם, כי איש שנתברך או נתקלל ברגישות מופלגת, המתקשה שלא ליתפס לחשדנות, יקבל עליו, אם לאנסו ואם לרצונו, את חירות־הדיבור כלפי פנים וגזירת־האלם כלפי חוץ. וביחוד אם הדבור הוא לו כקדושה ורגשו מלחש לו, כי מחוצה לארבע אמותיו אורבת סכנת החילול.

ולא מעט נסיוני־חייו עשו, כפי שאנו למדים מעדותם של הקרובים ביותר. נכזב מחלומו, חלום האדם החדש והחברה החדשה, במציאות, ומתעקש ונאמן לו בנפש, נלבט בעולם־המעשה: נסמך על רוחב־ידיעותיו בלשונות, יתר על לשוננו ולשון־ערב ידע רוב השפות הקלאסיות, הרומניות, הגרמניות והסלאויות, מצא לו פינת־התעסקות צנועה, מלאכת־תרגומים, שטענה לו פרנסה בצמצום; משרה־של־קבע, שהיתה עשויה לפי יכלתו וסגולתו ואף היתה מוציאה אותו וביתו לרווחה מעט לא נמצאה לו, ומשנמצאה אחז בה עד־ארגיעה, שלא יכול להשלים לפגימה כלשהי במידת־היושר או במידת־ההגינות, והרי באמת הפגימות לא חסרו ואפילו התגברו והלכו, וביותר כשדחקו הכניעו ועבד כפקיד בבית המשפט המנדאטורי באוירה דחוסה של ביזוי ושיגרה, ולא הוצרך לראות צל־הרים כהרים. “ארבע עשרה שנה – מעידים בניו – עשה שם כפקיד הנחבא אל הכלים; עינו היתה פקוחה תמיד לראות כל דל נכלם ואובד עצות, כובסת שנושלה מדירתה, יתום שאין לו מודע, רוכל שאין לו ערב, את כולם עודד וניהל בעצה, לכולם עזר בערבותו, בהלוואה, בכתיבת בקשה – שלא על מנת לקבל פרס.” אלו המצוות, הנראות קטנות והן גדולות, ועליהן העולם עומד.

ב    🔗

אסיפת הכתבים הניתנת עתה לקהל־הקוראים, סוגיה שונים – שיר, אגדה, מסה, סיפור. שירו צלול בענינו ומעוין בבנינו ונפלג לצד שעיקרו רשות־הרבים ונעימתו לרוב מאג’ורית ולצד שעיקרו רשות־היחיד ונעימתו לרוב מינורית. הפילוג הזה מפלג את ביטויו מן הקצה אל הקצה – מכאן הקו המתלל של הפתוס, מכאן הקו המשתפל של האלגיה. כי כמה שיריו, שענינם רשות־הרבים, הם שירי חגם של הרבים – בתוך שפעת המוני עמלים החוגגים יום עמלם יום האחד במאי הוא כמבליע מידה, שהוא בוש לגלותה בשארי הימים, היא מידת האנתוזיאסט, הנוצר בלבו את אמונת שחריתו שלו ושחריתו של החג, האמונה בשלישיה הגדולה: עבודה, רחמים, חנינה. מתוך חיתוך הדבור הרם והקצוב עולה תמימות גדולה, אך דין לזכור, כי אין זו תמימות נוסח פרויליגראט שלפני התנסותו של הסוציאליזם אלא לאחריה ואפילו לאחר הסתאבותו, ולא בכדי נאחזת התמימות המיוסרת בדמותו של צלוב מודרני, גוסטאב לנדאואר ובאמונה של “וברוך הזורע פרחים בשממה”. וודאי לא מקרה הוא כי כמה שיריו, שענינם רשות היחיד, הם שירי חולו של היחיד – כסמל להם הוא השיר, הבנוי חלוקה משולשת, במקביל לשלושה מעמדי חיים מתחלפים – הצפור הממריאה בזמרת־חמדה לשחקים, הקכלי המנמיך בפשטות־שיר על עפר, השיר הרתום ליגיעו, ואחרון אחרון גורל. ודומה כי כאב־הכפילות הכרוך בפיצול־הרשויות, רשות וביטויה רשות וביטויה, ביקשה מזור לעצמה בהתרת־המתח ועדות לכך טיפוחו של הפזמון, שמנגינתו מתבקשת מאליה, והמתעלה לפעמים כדי שיר־עם ובלדה, הוא שהיה פרוז ביותר למחוזה של האופטימיות, – הקלות והמשובה הן שסייעו לו לגבור על רהייתו מפני גילויו של דבש האמונה, שהיתה מגונזה מתחת לענת הנסיונות.

מה שהיה לו בשירה הפזמון, היתה לו בסיפור האגדה. נראה כי מוטיב האגדה העסיקו בכמה דרכים, ורמזי־התענינותו זרויים בכמה וכמה פינות. כן, למשל, ישלב בתוך שיר־חמדה: “לשירי פיתויי האזנת רתת / רעדו יצורי גוך / ושבי נלכדו לחכמת מדוחי / כאותם מלחים ששולל הובלו / אל אי המאוויים הרונן.” או, למשל, בהגדרת ענינה של הריפורטאזה שלו: „נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגלת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגרים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם.״ ואמנם הבודק בקבוצת הסיפורים שלפנינו, רואה מאמצי־גישושו של המספר לתפוס דברים־כהוויתם ואין הם נתפסים לו לא בנוסח־אגדה ולא בנוסח־ריאליסטיקה, לא כל שכן בנוסח של שירה־בפרוזה, אלא בסיפור שאגדה וריאליסטיקה מעורבים בו ללא־הפרד, כחטיבת־עלילה שהיא כממש מכל ממש. לאמור, יהא סדר־כתיבתם של הסיפורים כאשר יהיה, דין לראות את הסיפורים כדרגות־הכנה לסיפורו הנחשב ביותר, הוא "החמור מסנהדריה״. מבחינה זו "אוקאשו וגורישה״, השאול מהווי רחוק וזר, מעשה זוג המאורסים ומורא־האחרית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין האהבה, אלא בגילגול החילופים. מבחינה זו “הנזירה מכפר נחום”, השאול מהווי קרוב וזר, מעשה הפגישה בין פועל עברי ונזירה קתולית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין ההדיינות, הדיבורית ואפילו דיקלמטיבית, על ישו ותורתו, אלא בגילגול החילופים. כאן – נושא המכתבים הלובש לרצונו צורת הארוס שנספה תחת מפולת־הרעש, כאן – הפועל פצוע רגלים הנלבש לכרחו צורת הצלוב ודיוקנו. כמעבר בין שני הסיפורים האלה ובין “החמור מסנהדריה” נראה הסיפור, שלא בא על גמרו ואף שם אין לו ונסמן בשלושה כוכבים, מעשה עובדיה שטיין הנשלח, בעודו חולה, מבית־החולים ואינו יודע להיכן יטלטל גופו הקודח ורוחו הדואב; מאחוריו חיי־קיבוץ, שהיו לו כאכזבת־האכזבות – כי הוא ראם, לאחר תמוטת ערכי היהדות, בחינת עוגן הצלה אחרון (“נשאר רק רעיון אחד שאותו נשאו בחירי העם לארץ ישראל, והוא יצירת חברה חדשה, חיים שיסודם שיתוף הפעולה ועזרה הדדית; וגם רעיון זה הלך והתפורר לעיניו והשאיר מים, יון, רפש”), לפניו שממה וסער והוא נע ונד בה, עד שאזנו צדה מנגינת פסנתר ועולם נשכח, עולמה של המוסיקה הגדולה, ננער בו, והוא נגרר באחרית כוחו, לבית שמתוך חללה נשמעת המנגינה, ונופל באין־אונים במסדרונו, וכשהוא ננער מעלפונו, הוא רואה עצמו שרוי במיטה צחונה, עכברים מקפצים עליו, היא מאורת איש עמל, שחייו בתכלית העניות ורוחו בתכלית העדנה – הוא הוא שאספו ממסדרונו של הבית והוא שטיפל בו באמונה ובמסירות, עד שהבריא מחליו. עיקר־רעיונו של הסיפור, הכתוב בנפתולי גמגום ואמירה, הוא בקונפרונטציה בין אמונתם של דרי־מעלה ובין מוסרם של דרי־מטה, ובמסקנה החדה היוצאת מלפני הקונפרונטציה הזאת.

והנה יסוד האגדה, שנרקמו בו הסיפורים הקודמים, ויסוד הריאליסטיקה שנזכר בסיפור הזה נלכדו בסיפורו הגדול מהם בהיקפו ונפלה מהם בטיבו “החמור מסנהדריה”, ולא עוד גם מה ששמענו משיטי־שיריו נטווה גם הוא ברקמת הסיפור הזה. מעשה הרוכל מצניע־לכת ומיטיב לכל, שהחוזה השחור מגלה לפניו חביון־נפשו, שבו מסתתר אויבו, יצרו הרע, והוא תחת להכניעו נפתה לו וגילוי רשעתם של אלה שהיטיב עמהם מגביר פיתויו, והוא בא על ענשו, שהוא מתגלגל לחמור ורואה מתוך גלגולו את פנימו ואת ברו, באופן שגלגולו לא קללת־עונש הוא לו אלא ברכת־מוסר הוא לו; והוא נאבק ביצרו הרע, תחילה נלחץ בו (הצלת שטרי־הקרקעות והצנעתם) ולסוף נחלץ ממנו (פיזור מעותיו לצדקה) ונגאל מהויתו החמורית וחוזר להוויתו האנושית, הוא מעשה־משזר העשוי להפליא. בעין־בוחן חדה נכבשו החיים בשכונה ירושלמית בתקופת בולמוס טיפוסית והם מצוירים עד־דק; בדקדוק חמור נתפסו הגות ורחש של סוגי אדם שונים, תמימים ונבלים, זקנים ובני עמידה וצעירים, פשוטי־עם ומשכילים־למחצה; בתחושה טמירה ניצודה הוויה בהמית על גושי־יצוּריוּתה ופירכוסיה, כניסוי לחרוג אל מעבר לאנושי ולראותו באספקט של היוליות מוגברת, ובמסוכם מלאכת־מחשבת, שהמעמיק לעיין בה קורא בתוכה עלילת אדם שזכה למעלת הפשטות הגדולה, מעלת החיים שמוסרם אינו תכנית אלא תוכן, אינו שאיפה אלא נשימה, והוא בגד בה כרגע קטן והוא ממרק בגידתו בגלגול־נפש יום תמים, וחוזר לפשטותו כקדם, כשם שהוא קורא מתוכה וידוי אדם אשר חזה כל אלה מבשרו ומנפשו והלביש חזיונו הלבוש היחיד היאה לה לאמת, לבוש המשל, והלבשתו באופן שאין הסיפור יוצא מידי פשוטו, גם אם הוא נדרש כדרך שהסיפור נדרש בדמיונה של אגדת־העמים.

ג    🔗

וכפרק לגופו היא הרפורטאז׳ה המקיפה, שהיא תרומה חשובה לבירורם של אימי־הדור – פריצת תהום האפלה בלב־אירופה. רבים טרחו ורבים יטרחו על הארת הבעתה הזאת, ובבוא שעת־סיכום לא תעדר גם הפוזיציה שלפנינו – תאור החזיונות המתמיהים, שזכרם נתעמם ולא ניתנה עליהם הדעת, לראותם אותות מבשרים לרוח־העועים אשר האפילה את עין־אירופה והטביעה אותה בדם ודמעה וכיסתה אותה מליוני חללי בני עמנו. המקביל מה שעולה מתוך דפי הרפורטאז׳ה המצוינת הזאת ומה שעולה מתפיסתו של ח. הזז (“חבית עכורה”) – הערכת המאניאקים הקטנים כבשורה מחרידה להופעת המאניאק הגדול, אסונו וחרפתו של מין האדם – יבין כי לפנינו, כדבר המשורר, מוסר אלהים ותוכחה רבה.

דב סדן