זועות הכרוניקה הקדורנית של ר' יוסף הכהן, סופר הדורות של עמק הבכא העגום, נעשו לחם חוקו של העתון היהודי בשנת ה' תרצ“ח ליצירה; סוכנויות טלגרפיות וידיעות רדיו באו במקום רושמי רשומות מבני מינו של ר' שלמה ב”ר שמעון ור' אליעזר ב"ר נתן. נשתנה אך מעט הסגנון, ולא נשתנה כלל וכלל התוכן.

“מאה וארבעים איש נקברו יום־יום בימים האחרונים בבית־הקברות היהודי בווינא לעומת מספר המתים הרגיל של ארבעה ליום בממוצע”; “מאה ושתים עשרה לויות של יהודים היו היום בווינא; מספר מזעזע זה של מתים יהודים במשך יום אחד – סבתו במקרי אבוד לדעת בהמון בכל חוגי היהודים בווינא”. היאוש קוצר את קצירו. יהודי ווינא אחוזים חרדה ויאוש “למראה אכזריות הנאצים בשבוע הראשון לשלטונם באוסטריה”. “כחמש מאות יהודים נאסרו בווינא בימים הראשונים לשלטון החדש”; “המאסרים ההמוניים ביהודי ווינא ובמנהיגיהם הולכים ונמשכים”; את רכוש היהודים שודדים בכל הדרכים ובכל האמצעים, מחרימים כסף מזומן בבית או בבנקים, מחרימים את החנויות הגדולות, את מחסני כל־בו, את המלונות הגדולים, את בתי־הקפה שבידי היהודים, והמונים נאציים פרועים ממלאים אחרי השלטונות ובוזזים את החנויות הקטנות; “תשעים אחוזים מחנויות היהודים נלקחו מהם”, “המצוקה הכלכלית בקרב יהודי ווינא הולכת ומחמירה משעה לשעה… בווינא עצמה מונים ששים אלף יהודים, הזקוקים לעזרת מזונות וצרכים ראשונים”; “למעלה מתשעת־אלפים יהודים פקידים צבוריים פוטרו כבר – בימים הראשונים של שלטון הנאצים – ממשרותיהם במשרדי הממשלה והעיריות באוסטריה” (“ניוס כרוניקל”); “שלטון של טירור השתרר באוסטריה, שדוגמתו לא היתה בגרמניה אף בשנת 1934”, (הנ"ל); והמוני היהודים מבקשים מפלט – ואין; “הקונסוליה הבריטית מלאה אלפי פליטים יהודים, מבקשי מחסה ומגן; גם הקונסוליות של אונגריה, פולין ורומיניה מלאות פליטים עד אפס מקום” (“דיילי אכספרס”); והגבולות סגורים בפני היהודים פליטי אוסטריה; אין השלטון החדש נותן להם לצאת (“במשרדי הפאספורטים האוסטריים ובמרכז המשטרה הודבקו אזהרות בולטות: ליהודים סגורים כל הגבולות מאוסטריה לארצות חוץ”); והארצות הסמוכות אינן נותנות להם להכנס…

והד סבלם של הנרדפים והנענים הגיע עד אנגליה, ארץ המסורת האנושית היפה של מתן חסות ומקלט לנרדפים מטעמים פוליטיים, דתיים וגזעיים – הגיע עד בית הנבחרים הבריטי. “מצוקת הפליטים מאוסטריה, אשר לא הורשתה כניסתם לנמלי בריטניה הגדולה, שמשה נושא להודעה מצד מיניסטר הפנים הבריטי”, מודיע רויטר. הודעתו של סיר סמואל הור ותשובתו לשאלות, שבאו לאחר הודעתו, היו “בריטיות” מאד. ודאי “יש רצון כללי לקיים את המדיניות המסרתית של מתן מקלט” וכו‘, אבל מצד אחר היתה התנגדות וכו’; “אף־על־פי, שנכון לנקוט במדיניות של מתן מקלט במדה שהדבר אפשרי למעשה”, מכל מקום, וכו'; כללו של דבר אין המיניסטר סבור, “כי יש יסוד כלשהו(!) לשנוי חוק ההתאזרחות”. המפקד ווג’ווד הציע, “שהממשלה תבטל לגבי פליטי אוסטריה את תקפם של חוקי ההגירה וההתאזרחות הבריטיים לשלשת החודשים הבאים”, אבל “בית הנבחרים הביע ברוב של 210 דעות נגד 142 את סירובו ליתן לקולונל וודג’ווד רשות להכניס הצעת־חוק, המרחיקה לכת מהודעת סיר סמואל הור בנוגע להגירתם ולהתאזרחותם של הפליטים האוסטריים בקיסרות הבריטית”; אין “יסוד כלשהו” לכך.

*

ודומה, שדעתה של הממשלה הבריטית היא, שאין “יסוד כלשהו” גם להקל או להחיש את אפשרות עליתם של פליטי אוסטריה היהודים לארץ הבית הלאומי היהודי. למחרת אותו יום עלה שוב ענינם של הפליטים האלה על שולחן בית־הנבחרים. הציר מאנדר שאל, אם ניתנו הוראות לועדה לחלוקת ארץ ישראל על מדת הדחיפות של תפקידה. מיניסטר המושבות, ה' אורמסבי גור, השיב, כי הועדה ודאי מכירה בצורך להחיש את עבודת־חקירתה; להערה נוספת של ה' מאנדר, שהדבר נעשה דחוף ביותר מפאת המאורעות באוסטריה ובארצות אחרות, – לא נתן המיניסטר שום תשובה. וגם זוהי תשובה.

*

אנגליה ובית הנבחרים הבריטי עשו את שלהם: הם אשרו מחדש את המסורת ההומנית הנאה של בריטניה הגדולה; מיניסטר־הפנים הבריטי, הכריז על “הרצון הכללי לקיים את המדיניות המסרתית של מתן מקלט וחסות”, וכו', אלא…  אלא שכניסתם של פליטי אוסטריה לנמלי אנגליה לא הותרה ולא תותר, ושאלת ענוייהם של יהודי ווינא תמצא את פתרונה אם לא במשך שלשת החדשים הבאים, כרצונו הטוב של ווג’ווד, הרי במשך שלש השנים הבאות: 140 קברים חדשים ליום יספיקו לכך….

מאות־מאות נפשות נספו בלא עתן במשך ימים מעטים, בחרו במות בידי עצמן ובלבד שלא ליפול בידי עריצים מתעללים, מבשרי ה“מוסר” החדש, אשר אירופה הדימוקרטית מרכינה ראשה בפניהם ומפנה להם דרכים לנצחונות חדשים.  עקידות חדשות, עשרות־עשרות ליום, ואין פוצה פה. עולם כמנהגו נוהג.

בלי משים עולים על הלב דבריו המזעזעים של ר' שלמה בר' שמעון, בספורו על הטבח במגנצא בשלשה בסיון ד' תתנ"ו: לזאת ולזאת תצילנה אזנים שומעות, כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? שאלו נא וראו, ההיתה עקידה כזאת – – – למה שמים לא קדרו וכוכבים לא אספו נגהם?…

הכרוניקה של הימים האלה מספרת על מאסר מאות יהודים בווינא, על שוד וביזה בבתים ובחנויות של יהודים, על התעללות בנער ובזקן, על חורבן בתי־תפילה, על קריעת ספרי־תורה ושריפתם.

והכרוניקה של הימים ההם מספרת: “ובכ”ג באייר קמו על קהל וורמיישא, ויקומו זאבי ערבות על אותם שהיו בבתיהם וישדדום אנשים נשים וטף, נער וזקן, ויהרסו הבתים וישללו שלל ויבוזו בז ויקחו את התורה וירמסו בטיט ויקרעוה וישרפוה".

היכן ההבדל בין אלה לאלה, בין גדודי היטלר לגדודי הגראף אמיכו?

אבותינו בימי החושך הרחוקים קדשו שם שמים במיתתם. הפאתוס הדתי הגדול, שהיה חי בלבבות, הביא אותם לקבל יסוריהם באהבה ולקדש שם שמים ושם ישראל. הצרות והגזירות עצמן נעשו מקור גבורה וחוסן לאומי לאומה הנרדפת על צואר, חישלו את רצונה, הגדילו את כוחה המוסרי.

עכשיו, בימי החושך החדשים, מה כחנו ליסורין? אותם מאות הקרבנות האנונימיים בווינא – שמו של מי קדשו במותם? היש טעם, היש שלומים למותם?

*

שאל בימים ההם משוררה הגדול של האומה, מבכה ענותה וחולם חלום גאולתה.

שר האומה, אשר רוח קדשו נתגלה באותו המשורר עצמו, כבר השיב על שאלה זו, – השיב בקדוש־השם החדש, במפעלי־פלא היסטוריים, בפאתוס חדש של התנערות ויצירה, במאמצים חדשים לגאולתה של האומה.

יש ויש לנו מקום תקוה בעולם, אשר בו נהיה בטוחים מפחד כליה וירידה אחרונה. זה כששים שנה הולך ומתחולל הפלא הגדול, הולך ומתבצר לנו מקום תקותנו במזרח, מקום גאולה ופדות־הנפש לדור ודור.

אף הפאתוס החדש לקיום ישראל וליצירת ישראל אי־אפשר לו בלי קרבנות, בלי קדוש־השם. אבותינו, מחבבי הצרות ומקדשי השם לפי דרכם, הורישו לנו את רצון־החיים ואת כח־החיים, ואף אנו נדע בשעת הצורך לקדש את השם ו“לחבב את הצרות” ואת הקרבנות לפי דרכנו, למצוא להם תקון במפעל.

מאורע חניתה, שחל בעצם ימי חורבנה של יהדות אוסטריה, סמל הוא לנו. דף חדש נכתב בספר היצירה החדשה של עם ישראל, נתרחבו גבולותיה של ארץ־ישראל החדשה, נכבשה נקודה חדשה לעמל היהודי היוצר; ובעצם היום הזה נפל קרבנה הראשון של נקודת הישוב היהודית החדשה – נפל יהודה ברנר. מאמצים עצומים, עמל לא־אנוש, הולכים ונעשים בחזית האש של איבת־פראים לוהטת בסתר ובגלוי, לתקוע יתד לישוב יהודי חדש בקצה־הגבול הצפוני של הארץ. מקרוב ומרחוק נחפּזו ובאו עובדי אדמת המולדת לסייע ידי עולי חניתה, להצטרף למלאכת הבנין הראשונה, לסלול כביש, לבצר את הנקודה, לחזק את בטחונה – עדות היא להכרה הכללית המושלת בלבבות: משמר־כבוד חדש ניתן לנו בבנין המולדת ושמירתה, עדות לאחדות היעוד הלאומי והתפקידים הלאומיים של הדור.

לא לחינם מת יהודה ברנר; לא לשוא נפל הקרבן החדש בבנין המולדת.

(“הארץ”, כ“ב אדר ב' תרצ”ח).