א    🔗

יש אשר מחשבה מרה־אכזרית עולה על הלב בימי הזועה האלה: בואו ונחזיק טובה לפגעים ולפורענויות, המתרבים ובאים עלינו, על הישוב העברי בארץ, זה שבועות וחדשים שלימים מיום ליום ומשעה לשעה; יש בהן בפורענויות אלה גם צד “טוב”. השלשלת הרצופה של זועות הטירור; המסגרות השחורות בעתוני הבוקר והצהרים, שנעשו לנו קבע כלחם חוקנו; הערוגות הצפופות של קברות קדושים ויקרים, ממעלה הר הזיתים שבירושלים עד חניתא שבקצה הצפון; מעשי החורבן וההרס, החותרים לכלות פרי עמל ומאמצים לא אנושיים של שנים רבות ולהחזיר נקודות ישוב ותרבות לשממון ולעזובה של המדבר; המצוקה הכלכלית הרבה, אף היא פרי מהומות הדמים ושלטון ההפקרות, הקשה לנו לא פחות מן המצוקה הנפשית הגדולה – כל זה עשוי לשמש צידוק כל־שהוא לישוב על התעלמותו במשך חדשים וחדשים משואת החורבן והכליה, שהתחוללה על אחינו באוסטריה. אין הסברה אחרת להתעלמות זו, המגיעה עד כדי התנכרות והקשחת־לב ועמידה קרירה על דם אחים, אלא פרשת הפגעים, שהביאתנו עד דכא וקוצר־רוח ודאגות מטרידות־מחרידות, שאינן פוסקות. אבל אם הסברה יש כאן – הצדקה אין כאן. כל יסורינו וסבלותינו הם כאין וכאפס לעומת הקטסטרופה, שבאה על הקבוץ החשוב, עתיק הימים ורב התרבות, של מאתים אלף יהודי אוסטריה, אינם אלא כמר מדלי לעומת נחשול האימים החדש, שעלה בעקבותיה על ארבע מאות אלף, שרידי רדיפות וגולה, מיהודי גרמניה.

זה קרוב לארבעה חדשים נתונים מאות אלפים מאחינו למשיסה, לבז ולשביה, לפוגרום מתמיד, להתעללות־פראים, ואין אומר: הרף. הופקר כבודם, הופקרו זכויותיהם האנושיות היסודיות, הופקר רכושם, הופקר דמם – ואין מתעורר לגונן ולהציל. מאות אלפים בני־אדם, בהם אנשי סגולה ומעלה, יוצרים מחוננים ומרבים טובה בעולם הרוח והתרבות, נתונים במלכודת־מות, הפקר ליצרים שפלים, לחמת־זדון אכזרית ולתאות בצע של סאדיסטים עריצים, אשר בידם כל אמצעי הכח של ממלכה אדירה וכל המכשירים של טכניקה משוכללת ומנגנון מתוחבל; רבבות נדחפו, מתוך ענויים חמריים ומוסריים קשים, לזרועות המות לדעת, הושלכו לבתי כלא ולמחנות הסגר, עונו עד מות; רבבות אחרים, אתמול עוד אנשים עשירים, אמידים, או רואים טובה וברכה מעבודתם החשובה לצבור, הגיעו עד חרפת־רעב ועניות מנוולת; שוב רבבות אחרים, אזרחים ותושבים, נרדפים על צואר, כגנבים ושוחרי נשף, מגבול לגבול, ואין מרחם ומאסף; רבבות אחרים נדחקים ונדחפים ונאלצים, בכל האמצעים והטצדקות של הרשעות הנאצית התהומית, לצאת בחוסר כל לגולה ולעזוב את רכושם לכובשים החדשים; אחרים, אנשים נכבדים ונשואי פנים, נתונים בשביה ומשמשים לשוביהם אמצעי לסחיטת כספים מאת קרובים, ידידים ומעריצים של השבויים בחוץ־לארץ; השוד הרשמי, מטעם השלטונות החדשים או מצד תקיפים רודפי שלמונים יחידים, גזל וחמס ורמס והחריב רכוש העולה למאות מיליונים; מוסדותיו הצבוריים, מוסדות צדקה ותרבות ועבודה סוציאלית, של הקבוץ היהודי שבמדינה נחרבו, נסגרו, רכושם וקרנותיהם הוחרמו, וקהלת ישראל הגדולה והמהוללה שבווינא אין לה מעתה שום עבודה קבועה ובטוחה זולתי קבורת המתים והמתאבדים הרבים, המבטיחה פתרון מהיר ויסודי לשאלת היהודים באוסטריה ברוחה של תורת־הגזע החדשה…

חדשים וחדשים נמשכת עבודת אשמדאי זו באוסטריה; חדשים וחדשים נמשכות הרדיפות האכזריות המוגברות בגרמניה, לפי הנוסח האוסטרי הרדיקלי. ואירופה ה“דימוקרטית” רואה און ושותקת, גבולותיה סגורים על מסגר בפני פליטי חרב ואימה (לא כל אדם מישראל הוא זיגמונד פרויד), ולכל־היותר היא יוצאת ידי חובתה במאמרי עתונים, בדברי מוסר לחיתו טרף ובדברי “סימפתיה” לנרמסים ונדרסים. ואף אנו, הישוב העברי בארץ־ישראל, שתקנו חדשים וחדשים, ואך לפני ימים ספורים נתכנס הועד הלאומי לכנסת ישראל, ואתו באי־כח הסוכנות היהודית, הרבנות הראשית וראשי העיריות, הקהלות והמועצות המקומיות העבריות, לאספה, לדון בגורלם המזעזע של יהודי אוסטריה.

*

דומה יש שעור גם לטראגיות, יש גבול למדת ההפּעלות, ליכולת “הקליטה הנפשית” של האדם. הטרגידיה העתיקה, יצירת־האמנות הגדולה של רוח יון, יודעת את הזועות, הגוברות והולכות ממערכה למערכה, את השיאים המגובבים של קטסטרופות, הבאות בזו אחרי זו להרעיד את נשמתו של אדם עד עמקי השתין.  אבל יש גבול ושעור אנושי גם לטרגידיה העתיקה ולכח פעולתה. ואלו הטרגידיה היהודית המודרנית, האיומה והמזעזעת פי כמה וכמה מכל מה שעבר על העם הנבחר ליסורים במשך אלפי שנות נדודיו, אין לה גבול ואין לה שעור. ולא זו בלבד.  אבותינו, מלומדי הזועות של ימי הבינים, ידעו גם “לחבב את הצרות”. כי על־כן נחמה גדולה אחת היתה להם בענים, נחמת האמונה, נחמת ההכרה המעודדת ביתרון ערכם האנושי־המוסרי על רודפיהם, והבטחון הודאי, כי סוף הכבוד ונצחון הטוב לבוא. ואלו אחינו המעונים באוסטריה ובגרמניה, ורבים־רבים אתם גם בפולין וברומניה, נתונים ליאוש, שאין כנגדו לא תריס של אמונה ותקוה ולא הכרת יתרון ערך על רשעי ארץ, שהשעה משחקת להם. וקשה בדידותם של אחינו אלה, קשה האטמוספירה של בוז ומשטמת פראים, של אימת מות ופחד ענויים והתעללות, קשה “העלטה” הכבדה האופפת אותם בעצם ימי הרדיו והאוירון מיסוריהם של אבותינו, שוכני הגיטו מדור לדור.

*

ועידת איוויאן, עצם העובדא של הועידה הבינלאומית לתקנתם של פליטי אוסטריה וגרמניה ושכנותיהן, שעומדת להפתח היום לפי הצעתו של נשיא ארצות־הברית שבאמריקה, פרצה את הסוגר הזה של בדידות איומה. לקראת ועידת איוויאן פרץ סוף־סוף גם הישוב העברי בארץ־ישראל את גדר השתיקה המרושלת המתמיהה, שהיה בה כדי להוסיף דכאון וצער של בדידות לאחינו המעונים בממלכת היטלר.

אין איש יודע, מה תביא, מה יכולה להביא ועידת איוויאן להמוני היהודים בארצות האינקוויזיציה החדשה. נפל דבר בעולם על “תכנית לסדור ולהתישבות של 400 אלף מהגרים יהודים צעירים מגרמניה, אוסטריה וארצות אחרות במשך ארבע שנים”, בעזרת הלואה בינלאומית של מאה ועשרים מיליון דולאר. מה יהא היחס להצעה יהודית זו, אין לדעת ואין לנחש. הדברים הסתומים שבסדר־היום הרשמי על “אמצעי הקלה להתישבות מהגרים פוליטיים” ועל “התכנית שתקבע לתקופת שנים רבות לפתרון בעית הפליטים” אינם מגלים ואינם מרמזים דבר, היש תקוה לעזרה בינלאומית ממשית לתכנית קונסטרוקטיבית רבת היקף והינף, המוכנות באמת שלשים הממשלות, אשר באי־כחן ישתתפו בועידת איוויאן, או קצתן, – חלק משלשים אלה ודאי מתכוון לא להודיע אלא להוושע באיוויאן, להחלץ בעזרתה מאותה צרה טרדנית, ששמה אוכלסים יהודיים – להביא קרבנות לשם פתרונה של השאלה הכאובה, אם לא. לעת־עתה נשמעו מצדדים שונים רמזים ברורים, כי את הכספים לצרכי מפעל העזרה יצטרכו להמציא ההסתדרויות היהודיות. הקרירות וההסתגרות הרשמית, האופפת לעת־עתה את הועידה, (ראש המשלחת האמריקאית הודיע בפירוש, כי “לא יפגש עם שום הסתדרות פרטית מאירופה ולא יקבל שום תזכיר מהן”, כי “תזכירים כאלה יש למסור לועידה על־ידי הממשלות”, וכי “ההסתדרויות הפרטיות, העוסקות במתן סיוע לפליטים, יוכלו לפנות אחר כך למשרד הבינלאומי, שיוקם באיוויאן להגשמת החלטות הועידה”), עשויה לעורר ספק, אם בכלל יהיה מקום להשפּעה של ממש באיוויאן מצד נציגות יהודית. ודאי, דרך החתחתים של האינסטנציות הרשמיות אינה עכוב מוחלט לפעולה הממשית. אותו מר טיילור, ראש המשלחת האמריקאית, מעיד, שכמה הסתדרויות פרטיות באמריקה הביאו את הצעותיהן לפני הועד המיעץ, העומד לעזרת הנשיא רוזוולט בעניני הועידה, הועד בחן את ההצעות ומסר סיכום ממצה לרוזוולט, והלה אישר חלק מהן ומלא את ידי ה' טיילור להביאן לפני הועידה. אפשר היה לפי זה להתגבר, לגמרי או במקצת, על המכשולים שבדרך־האינסטנציות הרשמית – אילו היו לנו דרך אחת ורצון אחד. אלא שגרם החטא הקדמון שלנו, גרמו הפזור ופרוד הלבבות והדעות, שאין להם תקנה אף בשעת אסון וסכנה לאומית, ובאיוויאן לא תהא לנו נציגות אחת, לא תהא לנו חזית משותפת וממילא גם לא לשון משותפת, אלא כל הסתדרויותיה הרבות והשונות של היהדות בגולה, שלא למדו כלום וששכחו הכל בצוק העתים האלה, שלחו את שליחיהן לאיוויאן, להרבות כבוד ותפארת לישראל ותוקף של אחדות ורצון לאומי מאוחד לתביעותיו…

והיא הנותנת. דוקא חולשתם הפוליטית הפאטאלית של פזורי ישראל, דוקא הקלקלה הגדולה של תוהו לא דרך, פרי מסורת הכפירה הלאומית והאנארכו־ליברליזם של תקופת האמנציפציה, דוקא האסון הלאומי של פרוּד לבבות ודרכים ורצונות – מטילים חובה מיוחדת ואחריות מיוחדת על היהדות הלאומית ועל האורגנים המוסמכים העליונים שלה.

אין נציגות לאומית־פוליטית לעם ישראל, לרצון חייו וליעודי עתידו, בימי הרעה האלה אלא אחת – הנציגות הציונית; אין פתרון לפרובלימה היהודית אלא הפתרון הלאומי־המדיני; אין פתרון אחר לבעית המוני היהודים, נטולי המולדת, אלא בנין המולדת היהודית; “אין מקלט קבע אחר לעם ישראל, המתאבק על קיומו ועתידו, אלא מולדתו הבנויה בארצו ההיסטורית” (מהחלטותיו של כנוס הישוב).

התנועה הציונית העולמית, הישוב העברי בארץ, לב האומה הנתונה למשיסה בעולם והמתפללת לגאולה במולדת המחודשת, נתבעים להביא לפני ועידת שלשים המדינות את זעקתו ואת תביעתו של עם ישראל, את זעקתו־מחאתו על גזירת הכליה והאבדון ואת תביעתו לזכותו האנושית־היסודית, למקומו תחת השמש, למפעל ההצלה למיליוני בני־אדם, נטולי קיום ועתיד, לפתרונה הבינלאומי של שאלת היהודים בעולם על־ידי תקומתם הממלכתית במולדתם ההיסטורית.

לא היתה עוד שעת צרה, שעת מצוקה וירידה אחרונה, קטסטרופלית, לישראל כימים האלה; ולא היתה, דווקא משום כך, עם כל שפלותה והתפרקותה המוסרית של התקופה, גם שעת רצון לפרובלימה הבינלאומית של הגורל היהודי, שעה של הכשרת לבבות והבנה בהכרחיותו של הפתרון הציוני, באחריותו של העולם כולו לגורלו ולעתידו של עם ישראל, בחובתו לסייע לפתרון אנושי של פרובלימה אנושית גדולה, כשעת זועות זו. מאות אלפים בני־אדם עומדים בפני כליה, במשמעה היסודי הפשוט של מלה זו, עומדים להכחד מתחת שמי ה' במשך זמן מועט. ומי שאינו רוצה בפתרון זה של השאלה היהודית; מי שאינו מודה בזכותם “היחידה” של היהודים לפי נוסח גרמניה ההיטלראית, בזכותם למות; מי שאינו רוצה בכליונה של אומה רבת פעלים וזכויות לאחר אלפי שנות היסטוריה נהדרה, לאחר מאמצי גבורה עילאים לתחיתה ולחדוּש כח יצירתה; מי שאינו נושא את נפשו לכך, שדור יבוא בישראל יהפך לדור של צוענים, נטולי חזון ותקוה ואידיאלים, שבעי רוגז, נוטרי עברה ומשטמה וזורעי־חורבן והרס מסביבם – לא יוכל להתעלם משאלת קיומו ועתידו של עם ישראל בעולם, לא יוכל להסתפק ברפואת־אליל לצרה אנושית־טראגית גדולה, בעזרת ארעי למקצת מן הפליטים, אשר כל השערים נעולים בפניהם, ואפילו לא בהרחבה כל שהיא של מכסת ההגירה בארץ מן הארצות שתאות לכך, ואף אם ה“הצעה החשאית לועידה על מדיניות ההגירה יחד עם ציוּן מספר הפליטים לסוגיהם, שהיא נכונה להכניס”, תצדיק את תקוותיו ההוּמניוֹת של הנשיא רוזוולט.

*

הועידה באיוויאן הזדמנות גדולה היא ויקרת־מציאות להשמיע את קולנו בסוד עמים, להביא את תביעותינו בפני במה בינלאומית חשובה בשעה מכרעת. אין הסתדרות ואין איש בעם ישראל, אף לא ההסתדרות הציונית ומנהיגה, חשובים ביותר מלקבל עליהם את תפקיד־הכבוד ההיסטורי להיות לפה לעם ישראל ולרצונו הלאומי בפני ועידה זו, ויהיו מה שיהיו המכשולים, יהיו מי שיהיו המוסדות והאישים המתחרים, שיתיצבו לשטן בדרכם¹. אין אמתה הגדולה של הציונות צריכה לראיות ואין לה לפחד מפני כחם של מתנגדים או של “אמתות” מתנגדות כיום הזה. מוראיה האפוקליפטיים של השעה אישרו, לאסון כולנו, את החזות הקשה של הציונות לגולה היהודית במדה המטילה אימה חשכה על בעליה עצמם. אין הנציגות היהודית באיוויאן יכולה להתעלם מ“נצחונו” האיום של החזון הציוני; אין היא יכולה להסתפק בענינים המעשיים־המצומצמים של עזרה למקצת מן המקצת מן המחנה העצום של פליטים בכח או בפועל ולהמנע, מטעמים של אופורטוניזם, מפני דרכי שלום או מפני הכבוד, או מפני כל שקוּל־דעת “מעשי” שהוא, מלגולל לפני העולם את כל פרשת המצוקה היהודית הגדולה כים ואת תביעתנו היסודית לפתרון שאלת המולדת לישראל ובנינה על בסיס בינלאומי ובדרך העליה החפשית של המוני ישראל לארץ־ישראל. –

(“הארץ”, ז' תמוז תרצ"ח).

ב    🔗

לפני חמשים ושש שנים, כשעלה ראשונה נחשול הרדיפות והפרעות ההמוניות על המוני היהודים ברוסיא, ובעקבותיו עלה הגל העצום הראשון של הגירה ומנוסת בהלה, הרים החוזה הגדול לענוּת עמו ולגאולתו, ליאון פינסקר, את קולו על קוצר ראותם ושפלות ידיהם של המנהיגים, התריע על יציאה שנהפכת לבריחה, על הגירה בעלמא, שאין עמה תכנית ומטרה לאומית. “ביסוד מקלט קיים צריכים אנו לעסוק, ולא בקבוץ נדבות ללא־מטרה בשביל נודדים או פליטים, העוזבים בבהלה את ארץ מגוריהם, שאינה סובלתם, והולכים להיות כלים ואובדים בתהומה של ארץ זרה ונכריה להם”. “רק כאשר ימצא מקלט לעמנו הדל – לאלה הפליטים, אשר גורלנו, הנועד לנו מאת ההיסטוריה, ימציא לנו תמיד – רק אז יגדל כבודנו גם בעיני העמים. ודבר זה לבדו, שנדע אז אנה אנחנו הולכים, כשנהיה אנוסים לצאת מאיזו ארץ, – צעד עצום יהיה לפנים לעומת המצב שבהוה.  כי לא יבהילונו עוד אז, כבשנים האחרונות, המאורעות המעציבים, אשר לאסוננו, ודאי עתידים הם לחזור עוד פעם אחר פעם גם ברוסיא וגם בארצות אחרות”.

כמה מן האירוניה המרה של ההיסטוריה בדברי נבואה אלה בימינו. לכאורה נשתנה הרבה, נשתנה הכל מאז נאמרו הדברים האלה. לכאורה נמצאה הדרך למקלט הקיים, נמצא המקלט, נמצאו טעם, תכנית ומטרה לנדודים היהודיים הנצחיים. ועכשיו, כשיש דרך ויש תכנית ותכלית, ו“גדל כבודנו בעיני העמים” להחשיב את שאלת נדודינו כשאלה בינלאומית, התובעת פתרון בינלאומי ועזרה בינלאומית, – עכשיו, בימי איוויאן, נתגלינו שוב בחולשתנו ובקלוננו: “אצילי בני ישראל”, הרואים את עצמם כמנהיגים לעמם, “עוצמים את עיניהם ומחביאים ראשם כבנות יענה”, כאז כן עתה, ודומה, ש“הזעם אשר פרץ כלהב על עלבוננו, הולך ונהפך לגשם של אפר” לכסות את פני האדמה הלוהטת…

*

הציונות “ניצחה” לאורך כל החזית. הפרוגנוזה השחורה של פינסקר והרצל לגורלו של עם ישראל בתפוצות הגולה התאמתה במדת אימים. והעם התאושש והתעורר למפעל הגאולה הלאומית. תוך מאמצי גבורה עילאית, תוך מסירות נפש של קדושה וכח יצירה מבורך הולך ונוצר המקלט הקיים לעם ישראל; תוך יסורים ופורענויות וצרות לאין גבול ושעור, תוך איבה יוקדת ומזימות הרס ומלחמת כליה מסביב הולך ונבנה “הבית” לאומה, והארץ הקטנה נעשתה בעמל בוניה מקור חיים וקליטה ויצירה למאות אלפים. ידידים ואויבים לא יוכלו להתעלם מן המציאות, לא יוכלו לזלזל בדרך שבחרה הציונות, שבחר עם ישראל לגאולתו הלאומית, לא יוכלו לכפור בפתרון הלאומי־המדיני של הפרובלימה היהודית, כפי שנקבע על־ידי המנדט הבריטי על ארץ־ישראל מטעם חבר הלאומים, לא יוכלו להתכחש לנציגות הלאומית־המדינית של עם ישראל, לסוכנות היהודית לארץ־ישראל, אשר יפוי־כחה אושר במנדט.

הכל־הכל למדו לקח מפי ההיסטוריה במשך חמשים ושש השנים האלה, – חוץ מ“אצילי” ישראל והסתדרויותיהם. לאיוויאן באה לא נציגות יהודית אחת, הנציגות הלאומית־המדינית המוסמכת של עם ישראל; באו שבע משלחות, חכמים משיבי־“טעם” לפי דרכם ודרך “הימים הטובים ההם”. והם לא באו להצטרף לתביעותיה ולמלחמתה של הציונות, לסמוך את ידם גם הם על המקלט האחד, על הדרך היחידה להצלה לאומית. אנשי מעלה אלה עומדים, כאבותיהם לפני חמישים וששים שנה, למעלה מן הזמן ומן המקום. אין הם מודים באסון לאומי, ואין הם מבקשים הצלה לאומית. עינם צרה בציונות, פוסלים הם את דרכה. והרי הם מבקשים את עזרתו של העולם הגדול לדרכם הם, אותה הדרך, שפינסקר ציין אותה בדברים כאש: “רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה”. ואם אין בידם להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית ולפסול את ארץ־ישראל לגמרי לעליה של פליטים יהודים, הרי הם מבקשים לתתה לכל היותר כארץ בין הארצות, אחת הארצות לפיזור חדש ולגלות חדשה.  נראים הדברים, שההסתדרויות היהודיות המרכזיות באנגליה מצאו על־כל־פנים אפשרות להגיש תזכיר משותף לועידת איוויאן, אבל “אגודת־ישראל” פרשה גם כאן מן הצבור. הסתדרות זו, הדוגלת בשם אל אחד, עם אחד ותורה אחת, הגישה, לפי סט“א, את הצעותיה המיוחדות ובאה בדברים עם מיניסטריון החוץ הבריטי ועם מר ג’יימס מקדונלד בדבר ההצעות המיוחדות האלה. ומתמצית דברי התזכיר של הסוכנות היהודית לועידה, שפרסמה פאלקור – והוא תזכיר אחד מעשרים בערך, שהומצאו לועידה! – נמצאנו למדים, מה הם המכשולים הפוליטיים מבפנים, שהסוכנות היהודית מצאה בדרכה, מה הם הטעמים והנמוקים, שהביאו, כנראה, יהודים נגד התביעות הציוניות. התזכיר של הסוכנות מסתמך על הכרזת באלפור, “המדגישה, שהבית הלאומי בארץ־ישראל אינו פוגע בזכויותהם ובמעמדם של היהודים בארצות אחרות”, והוא מטעים, כי “הציונות עולה בהחלט בד בבד עם שויון הזכויות והחובות האזרחיות”. היה הכרח, כנראה, להטעים אמת אלפא־ביתית זו, ששום אדם בעל דעת ורצון טוב אינו מפקפק בה, כשם שהיה צורך בשעתו, בימי המאמצים וההתאבקות שקדמו להכרזת באלפור, להלחם עם ה”נוטאבלים" היהודים, אשר השתדלו לפסול את התביעות הציוניות ואת עיקר הבית הלאומי בשם “זכויותיהם ומעמדם של היהודים בארצות אחרות”. אף עשרים שנות הזועה והאימים, שעברו עלינו מאז, לא הועילו לפקוח את עיני האנשים האלה. בשנת תרצ"ח עדיין רואים הם במקלט הלאומי להמוני ישראל צרה ואסון, שיש להלחם בו או להשתדל לכל־הפחות להמעיט את מדת “רעתו”…

*

היש תקוה, במסבות האלה, כי ועידת איוויאן תתעורר ותעורר עשרות עמים ומדינות למעשה בינלאומי רב, לעזרה בינלאומית לתכנית קונסטרוקטיבית גדולה־נועזה? היועילו שבע המשלחות ועשרים התזכירים לעורר מצפונם של תקיפי העולם, לכוון את ועידת הממשלות לדרך האפשרית האחת: לפתרונה הבינלאומי של שאלת היהודים בעולם על־ידי תקומתם הממלכתית במולדתם העתיקה?

אין עדוּד רב לתקוה זו מבחוץ. האיניציאטיבה של הנשיא רוזוולט בימי הרעה והשפלות האלה היא מעשה רב כשהיא לעצמה, ולא לחנם עוררה הוקרה רבה והערצה לבעליה בכל תפוצות ישראל. הישוב העברי בארץ־ישראל, יהדות פולין על מפלגותיה והסתדרויותיה הביעו את הערכתו של עם ישראל ואת הכרת־טובתו על מעשהו, “החדור רגשי אנוש נעלים” לטובתם של המוני היהודים, קרבנות החורבן והרדיפות הגזעיות. הנשיא רוזוולט ודאי התכוון למפעל של עזרה בינלאומית רדיקלית לקרבנות הרדיפות. אבל ההד שמצאה קריאתו בממשלות הגדולות המכריעות, ההד שמצאה ביחוד בממשלת בריטניה הגדולה אינו מעודד כלל וכלל.  התכנית הגדולה להתישבותם של “ארבע מאות אלף מהגרים יהודים צעירים מגרמניה, מאוסטריה ומארצות אחרות במשך ארבע שנים” בעזרת הלואה בינלאומית של מאה ועשרים מיליון דולאר, אותה התכנית הנאה, אשר ראשי פרקים שלה נתפרסמו ב“פאלסטיין”, הירחון האנגלי הקטן, היוצא מטעם הועד הפרלמנטרי הבריטי לעניני ארץ־ישראל, היתה יכולה ליתן ספוק רב לתביעותינו ולצרכינו – אילו היתה זו תכניתן של הממשלות הגדולות ולא של היהודים בלבד. התכנית האומרת להקליט מאה אלף מהגרים צעירים לשנה בארצות הכניסה, ומהם חמשים אלף בארץ־ישראל, מחייבת כתנאי קודם הכרחי, שאנגליה תהא מוכנה לקיים באמונה, ביושר וברצון טוב את ההתחיבות המוטלת עליה מטעם המנדט, שתסייע במיטב יכלתה סיוע של ממש לעליתם ולהתישבותם של יהודים בארץ לפי יכולת הקליטה הכלכלית של זו, שהיא עצמה תסייע על־ידי פוליטיקה נאותה להרחבתה של יכולת זו. תכנית זו מחייבת קודם־כל, שאנגליה תחדל סוף־סוף מן המשחק הרע של הסוסים ונדנודים ודו־פרצופיות וצרות־עין ומעוט־הדמות ביחס למפעל הבנין היהודי בארץ ולא תשים בעצמה מכשולים בדרכו, כדי לפייס את מישהו; שתתקן את אשר עוותה נגד רוחו וכתבו של המנדט, בקבעה עיקר חדש של הגבלה שרירותית לעליה לפי שקוּלי־דעת פוליטיים, ותחדש את עיקר העליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אגב שמוש נאות, מתוך עין יפה ויחס אנושי הוגן, בעיקר זה, בהתאם לצרכי השעה ולמצוקה היהודית הגדולה כים, ולא תשתמש לרעתה של העליה היהודית בירידה הכלכלית, שבאה על הארץ מפאת פוליטיקה גרועה, שהיא עצמה אחראית לה.

היש תקוה ליחס האנושי ההוגן הזה? בעצם ימי הקטסטרופה האוסטרית, שהפכה בן לילה מאתים אלף יהודים למוץ נידף, באו הגבלות חמוּרות חדשות על עלית יהודים לארץ־ישראל, ניתן לנו “שדיול”, שלא היה עוד כמוהו לאכזריות ולהתקלסות בסבלותינו; בעצם ימי הזועה האלה נעשתה קבע ההגבלה השרירותית (בהתגלות־לב הראויה לשבח נקבע רשמית המונח הזה של הגבלה שרירותית, ולא יתבוששו!), אושר וקוים עיקר הקליטה הפוליטית של הארץ.

אדם אחד יש בממשלה האנגלית, שדרכו בפוליטיקה הארצישראלית ברורה מאת ומסקנית מאד, ואין הוא יודע הסוסים ופקפוקים של חולשה ופסיחה על שתי הסעיפים כחביריו. האיש הזה הוא הלורד ווינטרטון, האנטיציוני המובהק, ידידם ותומכם של הערביים. ואותו שלחה ממשלת בריטניה הגדולה לועידת איוויאן, לועידת־הממשלות הראשונה, שבאה לדון ולהחליט בפרובלימה הגדולה של המצוקה היהודית והנדידה היהודית ולבקש תקנה וכנוס ומקלט אחרון למאות אלפי יהודים, הנתונים בסכנת כליה. עם פתיחת הועידה הכריז נשיאה, בא־כחה של צרפת, “כי המשלחות האמריקאית, הבריטית והצרפתית יקראו בפני הועידה הודעות מיוחדות בכתב בשם ממשלותיהן על שאיפת הכנוס והתכלית האפשרית”. לורד ווינטרטון הספיק כבר להביא את דבריו לפני הועידה: “הממשלה הבריטית בוחנת את האפשרויות להתישבות והתאחזות במושבות בריטניה באפריקה המזרחית”. זוהי התרומה שאנגליה מוכנה להביא לפתרון הפרובלימה הטראגית; היא דנה בדבר… אבאנטורה ישבנית על חשבונם של המוני פליטים אומללים, אבאנטורה העתידה להביא אסון על המונים אלה, אם “בחינת אפשרויותיה” תביא לידי מסקנות חיוביות ואם תעשה באַמת־מדה גדולה, ולא תעלה ולא תוריד, באופן הטוב ביותר, אם פעולתה תחול רק על מעטים. את ארץ־ישראל לא הזכיר כלל הלורד הנכבד, כנראה; על חלקה בקליטת המוני הפליטים, על מחשבותיה ותכניותיה של הממשלה הבריטית בנוגע לעלית היהודים אל ארץ ביתם הלאומי, על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית או הפוליטית, על יחסה של ממשלת אנגליה להצעתם של הרברט סמואל וחבריו, שהוגשה לועידה בתזכיר מיוחד, לחדש את עיקר הקליטה הכלכלית לעלית יהודים לארץ־ישראל – על כל הדברים האלה, החשובים מאד־מאד לועידת איוויאן ולבעית הפליטים היהודים, לא עמד כלל, כנראה, ראש המשלחת האנגלית.  כאילו קיניה וטאנגאנייקה, ולא ארץ־ישראל, הן מקלטם הטבעי של המוני בית ישראל, הנרדפים על צואר בעולם; כאילו התקנה לפרובלימה הכאובה היא לא בדרך הכנוס והרכוז ובנין המולדת אלא בריתמוס הישן־נושן של הגלות: רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה. אין בידי ועידת איוויאן להכריח את אנגליה, שתשנה את הפוליטיקה הארצישראלית שלה, ומאורעות הדמים האחרונים בארץ ודאי אינם עשויים ליתן תוקף יתר לדרישתנו העיקרית בדבר פתיחת שערי הארץ לעליה היהודית ובטול העיקר של שעוּר־קליטה פוליטי ולהמריץ את ועידת הממשלות להטיל את כל משקלה לתוך כף המאזנים לטובתה של דרישה זו…

ואשר לממשלות האחרות, הרי פנה מר טיילור, ראש המשלחת האמריקאית, בנאומו בישיבת הפתיחה, “בבקשה לכל הממשלות המשתתפות להגיש לועידה אינפורמציה חשאית על מספר הפליטים וסוגיהם, שכל אחת מהממשלות מוכנה להכניס ולקלוט בארצה. “חשאיות” זו ודאי באה משום “עין הרע”. אבל חוששני, שלא תהא זו פסימיות מופרזת אם נניח, שהחשאיות היא גם סגולה לחפות על דלותה של ה”אינפורמציה", שאין להתפאר בה ביותר…

*

לורד ווינטרטון הוסיף, לפי סט"א, הערה אחת, החשובה מאד בכל אופן. “הזהיר את ארצות היציאה, שלא ימצאו תחת רושם מוטעה, כי התוצאה מרדיפת המעוטים יהיה גירוש המעוטים לארצות אחרות”. דברים קלושים וסתומים במקצת, כדרך הסגנון הדיפלומטי האנגלי, על ענין גדול. הדברים מכוּונים, כנראה, נגד השאנטאג’ה המחוצפת של גרמניה ההיטלראית לקראת ועידת איוויאן. נחשול הרדיפות החדשות על יהודי גרמניה ואוסטריה בא, בלי ספק, לשם לחץ על ועידת איוויאן ועל מוסדות היהודים, שיזדרזו לסדר יציאה יהודית המונית מן הארצות האלה. ספק הוא, אם שכרה של ועידת הממשלות יהא ראוי לתפקידה, על־כל־פנים יכולה ועידה זו להביא הפסד גדול, אם תקבל את מעשי החמס והרדיפות וההתעללות של מלכות הרשעה כגזירת טבע שאין להרהר אחריה ותסייע ידי השליטים הרשעים להפטר מן היהודים בלי שום תנאי. העזרה המעטה למקצת מן הפליטים בפועל או בכח, שיש לחכות כנראה מועידת איוויאן, שכרה יצא בהפסדה, אם הועידה תתיר עוד יותר את ידי גרמניה למלחמת שמד שלה ביהודים. ממשלת־הזדון החליטה לגרש את היהודים מארצה ולגזול מהם תחילה את שארית רכושם. כל מוסדותיהם של היהודים בעולם, כל מאמציהם הרבים והנאמנים לא יספיקו ולא יועילו לצרכי הגירה של מאות אלפי אנשים מחוסרי כל. ולא זו בלבד. גרמניה הרשעה אינה יחידה ובודדה בעולם בהשגותיה המוסריות. יש עוד מדינות אחרות, “דימוקרטיות” כביכול, החובלות מזימות להפטר מיהודיהן והעתידות גם הן לחקות את דוגמתה של גרמניה ולגזול את רכושם, אם חפצה של זו יצליח בידה. כנוס הישוב למען היהדות האוסטרית עמד על סכנה זו ופנה לועידת איוויאן בקריאה, “לדון על האמצעים להפסקת שיטת ההשמדה, שהולכת ומתגשמת יום־יום באוסטריה ובגרמניה כלפי הקבוצים היהודיים בארצות הללו על־ידי נשוּלם מכל עמדותיהם, גזילת רכושם וגירושם מן הארצות הללו בעירום ובחוסר כל”.

היש בידי שלשים ושתים הממשלות, שנועדו באיוויאן, לעמוד בפרץ?

יש ויש. אין אלמותה וחמסנותה של גרמניה גזירת־טבע שאין לעמוד בפניה. עיקר כחה הוא בחולשתן ובוותרנותן של המדינות זולתה. כשרצתה אנגליה למנוע את גרמניה מלהסתלק מפרעון חובותיה של אוסטריה – מנעתה. יש עוד אמצעים בידי המעצמות הגדולות למנוע את מדינות הטרף מלחרוך כל ציד שייטב בעיניהן. אין הדבר חסר אלא החלטיות ורצון טוב.

אם תקצר ידה של ועידת איוויאן מלעשות גדולות ומכריעות לפתרון לאומי־מדיני של שאלת היהודים; אם לא תתעורר למפעל גדול ורב התנופה, אם לא תקבל את התכנית היהודית בדבר התישבות ארבע מאות אלף פליטים יהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות במשך ארבע שנים בעזרת הלואה בינלאומית גדולה; אם ההנחה הראשונה, ש“את הכסף יתנו היהודים בעצמם”, במקומה תעמוד; אם “האינפורמציה החשאית” של הממשלות לא תועיל הרבה לדרך של עזרה קונסטרוקטיבית להמוני הפליטים, אם הפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה לא תבוא לדיון לפני הועידה ולא תשתנה בהשפעתה – הרי תתן את דעתה לכל־הפחות על־כך, שלא יבולע ליהודי גרמניה ואוסטריה על־ידה ולא תשמש עילה לדבּרים־חמסנים לכלות בהם את חמתם ולבצע את תאות בצעם.

*

דומה, שבסופם של דברים תשוב ותאשר ועידת איוויאן את האמת הציונית הגדולה: אין תשועה לעם אלא בו בעצמו; אין אומה נגאלת מצרותיה אלא אם כן היא גואלת את עצמה, בכחות עצמה, מתוך מאמצי מפעל ובנין.

עיקר חשיבותה של ועידת איוויאן יהא, אולי, לא בתוצאותיה המעשיות־קונסטרוקטיביות, אלא בהתעוררות הלבבות, באפילציה אל מצפון העולם מעל במה בינלאומית חשובה. ועיקר העיקרים הוא, אולי, באפילציה ליהודים עצמם, לשארית הפליטה של בעלי היכולת, שיעשו הם את חובתם לעמם ולעצמם.

באותו כנוס מטעם הועד הלאומי “נתבע הישוב ליצור אפשרויות ממשיות להצלת ילדי ישראל בארצות הללו על־ידי העברתם המהירה לארץ־ישראל והקלטתם בעיר ובכפר, במוסדות ובמשפחות”.

יעשה הישוב את שלו; ישמש דוגמא ונחמה ואור תקוה לגולה, וסוף הכבוד הלאומי לבוא.

(“הארץ”, ט' תמוז, תרצ"ח).