רקע
משה גליקסון
בין שני עולמות

לעלוי נשמתו של ר' אלתר דרויאנוב ז"ל במלאות שלשים לפטירתו.


 

א    🔗

אותה פרובלימה אנושית נצחית של שני עולמות, גבולותיהם, יחסיהם, יחסים של פעולת־גומלין ועצוּב־גומלין, – הפרובלימה של חיים ומות, של “עפר” ו“רוח”, של “השארת־הנפש”; השאלה הגדולה: המות מהו, קץ החיים או “תכליתם”, קצם האמתי, האחרון, של חיי אדם או אך סיום והתחלה חדשה, – כל השאלות האלה ודומיהן נעלמות מאתנו, אנו מסיחים דעת מהן, במתכוון ושלא במתכוון, בימים כתקונם, אנו מתביישים כביכול להזות ולהגות בהן, עד שתבוא לנו, בכח מאורע מכריע ומכניע, אחת השעות העמוקות של חשבון־נפש וחשבון־עולם, להתהותנו על היסודות ולהעמידנו כמעט בעל־כרחנו בפני רזי הנצח, התובעים את פשרם.

לפני שלשים יום, ערב יום ה“סיום” בחיי ר' אלתר דרויאנוב, ערב יום הקרב האחרון, או, אם לדבר בלשון חכמים, “יום נשק: יום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס”, – אותו יום עמדתי רגע קטן, כשתים־שלש דקות, על פתח חדרו והתבוננתי בפני ההולך, הלך פלאי על גבול שני עולמות, אשר הסוד הגדול של המעבר כבר חופף עליו. הוא ישב ישיבה זקופה כמעט במטתו, כשגבו נשען אל מראשותיה הגבוהים, שקוע בתרדמה כבדה, שהפילו עליו הסמים הנרקוטיים, משתיקי הכאבים, ועל פניו שלוה עמוקה מופלאה של מי שהגיע למטרתו האחרונה או שנגלו לו תעלומות עליונות. התרדמה הכבדה לא העיבה על נוגה “השקיעה”; הדמות היתה בולטת והארשת עמוקה ומאירה יותר מן הרגיל, קוי הפנים, דקים וחדים ועם זה שלוים משהיו, העור הדק והשקוף, כעין הדונג הזך, השפם הארוך, נוסח ניצ’שה, המאפיל צל של רצון ומרץ על חגוי השפתים, שהזירו עצמן כביכול, לקראת הדבר הגדול, מבת־צחוק, הצללים הדקיקים של ריסי־העינים הארוכות, הגבות המוצקות, המלבן המדויק של המצח החסין־הקפדני, על שנים־שלשת חריציו הישרים־העמוקים, העטור עטרה זקופה־סמיכה של שערות ערמון, לא קצרות ולא ארוכות, ללא חתימת שיבה, הסנטר האפייני, האומר החלטיות־הרצון וטוב־לב כאחד – דרויאנוב כמו שהוא, על צביונו־סגנונו המובלט־המיוחד, אבל עם זה דבר־מה חדש, מופלא־רחוק, איזו נהרה חדשה, לא הסכנו לה, שוכנת על הדמות האפיינית, נהרה של מנוחה עליונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט לאחר סערה ארוכה מפרקת־מפרכת, – אותה מנוחת־“שלום”, שלא ניתנה לאדם בעולם הזה ושהיא נחלתם של “נוחי־נפש”.

אותה שעה חלפה פתאום את מוחי ודאוּת מוזרה: הנה הוא הגבול בין שני העולמות, הנה המעבר; עדיין הוא אתנו וכבר אינו אתנו. היתה הרגשה מופלאה בלב: הנה לעיניך הסוד הגדול, הנה התעלומה הגדולה בגלוי אנושי־אישי קרוב־רחוק.

דמות זו, תחושה בלתי אמצעית זו של ה“גבול”, נחרתה מאז בלבי, הומה היא בנפשי; והמיה זו מבקשת את פורקנה במלים ולוא יהא במלים חוורות, שאין בהן כדי לחשוף אפילו את בבואתם של הדברים.


 

ב    🔗

בעל־כרחנו אנו מבקשים, בשעות העמוקות והדוממות של חשבון־נפשנו, פשר ושחר לאותן השאלות הגדולות; בעל־כרחנו אנו חותרים למצוא פתח לאותו, או מאותו, מבוך נעלם. וצורך אנושי עמוק זה, אינסטינקט־בראשית, המתגלה גם במיתין ובציורי־הדמיון התמימים של האדם הקדמון, – אף הוא סימן הוא ועדות לחיוניותן, לחשיבותן ואולי גם לדרך פתרונן של אותן השאלות.

איש־איש, אומה־אומה, תרבות־תרבות ו“גישתם” לשאלות גדולות אלה. בני־אדם, שעברו במשך דורות גלגולי תעיה ותהיה ולבטים של מחשבה והכרה, עד שהתגברו על השגות תמימות של מיתין ומסורות־קדומים, ושוב לא ניתן להם להמלט במצוקתם אל מאחורי חומת־הגשר הנוחה של אמונה שאין עמה מחשבה – בני־אדם אלה השיגו אמנם מעלה גדולה אחת במעלות המין האנושי: הם התרחקו מן הפתרון־ההשליה, שאינו הוגן לאיש הרוח וההגות, התרחקו מסכנותינן השכליות והמוסריות של אנכיות פרימיטיבית והגשמה גלמית, אבל עם זה קפחו גם את האוצר הטוב של אינסטינקט מדריך. פתרונם הם לאותן שאלות־ראשית, יש בו ממדת הגבורה, המבקשת את עתידה בעתידו של הכלל, של האומה או של המין האנושי, אבל אין עמו תשובה לשאלתו של היחיד, למצוקת־נפשו האישית, לצרכו בעתיד אינדיבידואלי, בקיום אינדיבידואלי מעבר לאותו הגבול.

האדם המודרני, איש השכל והדעת השכלתנית, למד להתנחם: אל יתאונן אדם חי, יש “השארה” לנפשו של היחיד, ואף אם אין לה קיום אינדיבידואלי לעולם הבא. מפעלו של אדם הוא השארת־נפשו; ההשפעה על החיים נותנות קיום ושארית למתים. אמנם, השפעה זו יש אשר “תפרה בחביון צללים” ותנגר בצנעא לחלל־העולם, “כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו והוא לא ידע”. אבל אין בכך כלום; הרי היא, ההשפעה, קיימת ועומת מכל־מקום, קיימת פעמים בכח־כחה עד דור אחרון ומפרה לבבות קרובים ורחוקים. מפעלנו הוא המעיד עלינו, כי “קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”.  פתרון זה – פתרון הוא למעטים, לאנשי רוח ויצירה, אשר שכר יצירתם – יצירה.  הללו זכאים להתנשא לקרוע בידיהם את הוילון השחור, הפרוּש בפני כל החי, בלי לתבוע לעצמם קיום אישי ושכר אישי מעבר הוילון השני. הללו תקנו את המעטים, את המרובים לא תקנו.


 

ג    🔗

הכרה גדולה אחת הביאה לנו מחשבת־הבקורת של האדם, החותרת לחדור לשרשם של דברים. תפיסת המות בבחינת “הגבול המוחלט”, בבחינת המאורע החותך של “קריעת־החוט” בידי אלות המזל, מאורע הקץ החד־פעמי, שלפניו אין כלום מן המות ואחריו אין כלום מן החיים – תפיסה זו נחלת תקופה רחוקה, תקופת ילדותו של המין האנושי, היא. למדנו: אין החיים והמות שתי רשויות נבדלות ומופרשות זו מזו בהחלט, אלא הן שתי ספירות של מציאות, הנוגעות זו בזו מגע מתמיד ונכנסות שעה־שעה זו לתוך רשותה של חברתה. אין המות קפיצת־פתאום לתוך חללה של רשות־חוץ, לעולם אחר שכולו טוב, או לחשכת תהומות של בלימה; אין הוא בצורתו הבולטת־החותכת אלא גלוּי מרוכז וחוליא סוגרת ופותחת כאחת בתוך פרוצס רצוף ושלול של שני יסודות מקבילים, המתחדש בכל יום ובכל עת ובכל שעה. קרוב הוא המות לחיים מלכתחילה ומתוכם עצמם, שוכן הוא, כביכול, בתוכם, טבוע הוא בהם מטבע־פנים. לא יהא זה פרדוכסון אם יאָמר, כי המות הוא עיקר קובע צורה וחוק לחיים, עם כשהוא קובע להם את גבולותיהם, קובעם קבע פנים ומהות. כי על כן מתן־גבול הוא מתן־צורה. “סוד הצורה הוא בזה, שהיא גבול; היא העצם עצמו ועם זה הפסקת העצם, ספירה שבה ההויה וחדלונה אחד הם”. הגוף הבלתי אורגני מקבל את צורתו־הגבלתו מבחוץ, על־ידי גופי־חוץ וכחות־חוץ; הללו שמים לו גבול וקובעים מתוך כך את צורתו. ואלו העצם האורגני נותן לעצמו את דמותו מבפנים, מתוך כחות־הגידול הפנימיים שלו ושעורם. וכאן תפקידו של המות בתורת כח־פנים. החיים לובשים את צורתם על־ידי שהמות נתון בתוכם ועמהם עצמם. לא זו בלבד שאנו רואים בגלויי החיים דבר־מה מעין מות “בתשלומים לשעוּרים”: זקנה, הזדקנות הרקמה, הסתיידות והתקשות הצנורות. גדולה מזו: המות נתון ועומד ופועל בתוך החיים, אף בשעה שהללו נראים לך גוברים ועולים, בלי שאתה יכול לקבוע את מציאותו הממשית בתוכם. כל דמותם וצביונם של החיים ודאי היו אחרים, אלמלא היו כל־עצמם נתונים כביכול בתוך מערכה אחת, הפונה לצד המות.  בכל רגע מרגעי קיומנו אנו “הולכים למות” ולא רק באותו המשמע, שכל רגע מת דבר־מה בקרבנו. המות מגביל את חיינו – והגבלה זו עצוּב היא ומתן־דמות – לא רק בשעת הפטירה, אלא הוא מטיל גוון בכל תכני־חיינו. החיים מקבלים את צורתם מידי המות, עם כשהם דוחים אותו, מסרבים לו, נלחמים בו, הוא טובע בהם את חותמו בין בבחינת רשומים קודמים של שעת הפטירה הגלויה, המטילה כביכול את צלה לאחור על כל שטח החיים, ובין מבחינות מתן דמות וגוון משלוֹ במישרין לכל רגע מרגעי החיים.


 

ד    🔗

אבל החיים והמות הם לא רק דבר ונגודו, לא רק תיזה ואנטי־תיזה, אלא – וזהו ענינה של אותה התגלות עליונה, הטבועה בלבו של אדם ומבקשת, פעמים דרך גמגום ועכירה שבדמיון וביצרים, את תקונה – הם מחייבים סינתיזה עליונה, ערכים ומצויי־הויה עליונים, מעל לתכני־החיים המסוימים, מעל לחיים ולמות ולספירת נגודם, – סינתיזה אשר בה משיגים, אם לדבר בלשונו של הגל, החיים את עצמם, את משמעות עצמם ותכלית עצמם. אותה סינתיזה עליונה, העומדת מחוץ לספירת החיים והמות המוחשיים, לא ניתנה לתפיסה שכלית אלא היא ענינה של חויה עליונה, של התגלות, של תפיסה בלתי אמצעית, דוגמת תפיסתה של מציאות ה'; היא פורצת את הגבולות המקובלים, לרבות גם את הגבול החותך של יום המות. ואין מקשים עליה מן הקטיגוריות המקובלות של דרך הסתכלותנו וחוקי שכלנו. לכשתמצי לומר: גדולות התמיהות מטעם השכל וחוקיו לגבי כל הענין הזה, ששמו חיים. כלום אין כל אחדות החיים המוחשיים, אחדות התודעה של האיש המוחשי, אחדות “האני” שבנסיוננו, פלא על כל פלא? כל תכני התודעה של “אני” משתנים ומתחלפים, הללו צצים ובאים, והללו כלים והולכים, ואחדותה של התודעה העצמית, אשר במשך הימים לא נשאר בה אף גרגיר של חול מתכניה הראשונים, במקומה עומדת, הוא ה“אני” האחד־הרצוף של הילד בעריסתו, של הגבר בגבורתו ושל הזקן, ההולך אל בית־עולמו. אכן, אין האני הטרנסצנדנטלי פלא גדול יותר מן האני האמפירי; אין הסינתיזה העליונה, הנצחית, של החיים פלא גדול יותר מאחדות החיים המוחשיים, הצצים ונובלים לעינינו.

וזהו חדוּשה הגדול של ההתגלות הדתית, שהיא “פורצת את הגבול” ומעמידה את כל החיים כולם בקרן אורה של הנצח. היא לא רק ממשיכה את הקו מעבר לגבול הקיום שבעולם הזה, אלא היא תולה כביכול גם את גורלה של הנשמה לעולם־הבא מבחינת־מה בשלשלת הרצופה של תכני־החיים בעולם הזה. היא מתגברת על המות לא רק מבחינת המשך הקו אלא גם מבחינת פעולתם ורשומיהם הטרנסצנדנטיים של תכני־החיים הללו.


 

ה    🔗

אותה התגלות גדולה מצאה את בטויה ההוגן לה בדת ישראל.  תורת־ישראל מבקשת את התקנה ליחיד, למצוקת־נפשו האישית, לצרכו ב“השארת־נפש” אישית, – בדרכה המיוחדת לה, בדרך הסינתיזה של יסודות־רוח שונים והתמזגותם לאחדות עליונה אחת. היא מרחיקה את ההגשמה הפרימיטיבית, הרואה בנשמה רק את ה“נשימה”, את נשמת החיים החמריים, הכלה ואובדת עם החיים האלה; היא מרחיקה את ההגשמה המיתית מדרך קיומו של היחיד בעולם הבא, היא נמנעת מהרבות דברים על הקיום שלאחר המיתה, כדי למנוע את העם מן ההשגות המגושמות של מצרים, מדרכי האובות והידעונים ומשאר תועבות מצרים, הכרוכות בפולחן־המתים המגשים, אבל אין היא מרחיקה את קיומו האישי של היחיד מעבר לגבול החיים שבעולם הזה.  היחיד נאסף אמנם אל “עמיו”, הוא בא בשלום אל “אבותיו”, הוא ממשיך את השלשלת שקבל מאבותיו ומוסרה לבניו אחריו, אבל אין הוא שוקע ואובד בתוך הקיום המופשט של הכלל, אלא יש לו תקוה ואחרית אישית. “כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת”. כי על כן נשמתו של אדם “חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים” היא, וחלק זה אי־אפשר לו שיכלה.

יש כביכול קיום כפול לאדם בעולם הבא: נשמתו נצחית היא כ“חלק אלוה ממעל”, כ“רוח” השבה אל אלהים אשר נתנה; והוא קיים קיום היסטורי בתוך הקיום ההיסטורי של האומה. ומכאן המושגים השונים של העולם הבא ו“לעתיד לבוא”, או ימות המשיח, שחכמינו הבחינו בהם; מכאן גם עיקר תחית־המתים, שאף הוא, כעיקר השארת־הנפש, ניתן ענין ליחיד ולאומה גם יחד. מחזה התחיה הנשגב של יחזקאל סמל הוא לתחיתה ולהשארת־נפשה של האומה. “בן־אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה”. תפילת הקדיש לעלוי נשמתו של היחיד ענינה הוא קדוש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, “בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית־ישראל”. אותו הפלא של אחדות החיים, של אחדות ה“אני”, המתחדש בכל יום, סימן הוא וערובה להשארת הנפש של איש־ישראל ובית־ישראל, לקיום הטרנסצנדנטלי ולאחדות הטרנסצנדנטלית של היחיד והכלל. “חדשים לבקרים רבה אמונתך” – אמר ר' שמעון בר אבא: ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים, שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים.

אין אדם יכול לדרוש במופלא ממנו. לא ניתן לו לראות את דרך קיומו לעולם הבא, לא נגלה לו הדבר במראה חושני, כדרך המיתין של אומות העולם. “לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו”. וכבר שאל אלהי עולם את איוב: “הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה”?, ואיוב ענה בצניעות ובענוות־תום: “נפלאות ממני ולא אדע”. אבל רק דרך קיומנו בעולם הבא נפלא מאתנו. גזירה נגזרה על האדם לשוב אל האדמה, אשר ממנה לוקח, אבל רק עפרו ישוב אל העפר. “וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה”. וכבר בימים קדומים ידע העם את סוד “צרור החיים” הנצחיים. אביגיל, האשה “טובת־השכל”, ידעה לקדם את פני דוד בברכה: “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך”. חיי העולם הבא אין ענינם הגשמה באיזו מדה וצורה שהיא, אלא ענינם קרבת־אלהים. “ואני קרבת־אלהים לי טוב”, ואמר הכוזרי: “ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות”. כיוצא בזה הורה ר' בחיי הדיין, “שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון”.


 

ו    🔗

על הצדיק ועל אנשי־החסד שנאספו נאמר: יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, הולך נכחו.

אין המות קץ לחיי אדם אלא סיום, התחלה חדשה. “וחשוב הוא הדבר לגבי התופעה היהודית – הורה הרמן כהן עם סיום ספרו הגדול על “דת־התבונה ממקורות היהדות” –, שאף את המות היא רואה ומציינת בבחינת שלום. ”עליו השלום" – כנוי לנפטר בלשון היהודי. השלום מקהה את עוקצו של המות. השלום פותר גם את חידת המות. האדם שנקרע מאת החיים לא נתרחק מן השלום, אדרבה, הוא נתקרב אליו. האדם עומד אחרי מותו פנים אל פנים בפני שלום אלהים… “עליו השלום” – הוא הדבר היחידי והטוב ביותר, שיכולני לאמר על קיומו של האדם עכשיו לאחר פטירה… המות הוא עולם השלום. ואין לך שבח טוב וגדול למת מהבדל זה שמבדילים אותו על־ידי השלום מעולם המלחמה, מתעיותיהם של החיים ומקרבותיהם. אוהב שלום לא יירא מפחד המות. “ה' רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי אתה עמדי”. ה' אלוה יחיד הוא עמו גם במותו. והוא הוא מרום הרעיון, הרוח של השלום. ואין שום תואר יכול להתרומם למעלה מפסגה זו… וכך לא ניתן מקום לפחד המות ברוח היהודי… מוקירים אנו את זכרונו של המת מתוך תקוה שביראה, שנפש מתנו תהא צרורה בצרור החיים עם נשמת האבות והאמהות. התקשרות זו עם תולדות עמנו הדתי היא דאגתנו היחידה בזכרון המת. וכשם שהאבות נאספו אל עמם, כך מקוה כל יהודי להמשך חיי התולדה של העם על־ידי התקשרות זו אל האבות ואל האמהות. וכך אין המות אלא המשך בחיי התולדה. ובחיים אלה שורר ושליט השלום, שנצח כל מלחמה עלי אדמות".

השלום הוא חותם אמת של הנצחיות.

יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, הולך נכחו.

זאת תורת הנצחיות, ליחיד ולכלל גם יחד, ממקורותיה של היהדות.


(“הארץ”, י“א סיון, תרצ”ח).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49984 יצירות מאת 2762 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!